במסכת ברכות (ד ע"ב) נאמר כך:
"ואמר רבי אלעזר בר אבינא: גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאלו במיכאל כתיב: 'וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים' [יש' ו, ו], ואלו גבי גבריאל כתיב: 'וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף' וגו' [דנ' ט, כא]. [...] תנא: מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע, ומלאך המוות בשמונה, ובשעת המגיפה באחת".
בראש המדרש נאמר: "גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל". במשפט פתיחה זה, חז"ל ביקשו ללמד אותנו כי מדרש זה עוסק בדרגות המלאכים, ולא חלילה נועד לתאר את אופני מעופם כמו שרש"י פירש לקמן. ובמלים אחרות, חז"ל למדו מריבוי המלים מן השורש "עוף" על דרגות המלאכים, וככל שנאמרו פחות מלים מהשורש הזה ביחס למלאך מסוים, כך גדולה מעלתו, כאילו לאותו מלאך נדרש פחות מאמץ כדי למלא את שליחותו.
וכך יש להבין את דברי חז"ל: "מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע, ומלאך המוות בשמונה, ובשעת המגיפה באחת". כלומר, מעלתם של מיכאל וגבריאל הינה הגבוהה ביותר מפני שהינם ממלאכי השרת השׂכלים הנבדלים. לעומתם, מעלתו של אליהו הנביא, שגם הוא בגדר "מלאך", שהרי כל שליח וכל כוח טבעי נקרא "מלאך", פחותה מהם, שהרי הוא נביא בשר ודם. ולבסוף, מעלתו של מלאך המוות הינה הפחותה ביותר מכולם, שהרי "הוא ייצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות", וכוונת משל זה היא לכוח הבהמי-החומרי של האדם אשר מתכלה ונפסד עד מות האדם וכיליונו. ברם, בשעת המגיפה גם מלאך המוות באחד, ואולי כי בשעת גזרה וייסורים, מלאכי השרת הם אשר ממלאים את ציוויו של הקב"ה להכות ולהעניש את הרשעים, ואין המוות בא רק כתוצאה של כיליון הגוף.
כאמור, במדרש שהובא לעיל, חז"ל אומרים כמעט במפורש כי תיאורי התעופה שנאמרו בכתבי-הקודש על המלאכים אינם כפשוטם, אלא הינם משלים לדרגתם ומעלתם של המלאכים: "גדול מה שנאמר במיכאל" וכו'. אולם, ובניגוד לדברי חז"ל הכמעט מפורשים, רש"י שם הבין כי מדובר על תיאורי תעופה פשטניים! שהרי שלוש פעמים הוא חוזר על-כך שהמלאכים עפו ופרחו אף-על-פי שחז"ל נמנעו מלומר זאת, וזה לשונו: "וַיָּעָף אֵלַי – בפריחה אחת, ולא הרגיע בינתיים; מֻעָף בִּיעָף – שתי פריחות; באחת – בפריחה אחת".
זאת ועוד, רש"י מוסיף שלוש מלים שמהם עולה במפורש שתפישׂתו הינה תפישה פשטנית גסה, שהרי הוא אומר כך: "וַיָּעָף אֵלַי – בפריחה אחת, ולא הרגיע בינתיים" – והיכן נזכר בדברי חז"ל לעיל שהמלאכים זקוקים לפוש לנוח ולהירגע? ויש לנו פסוק מפורש בתורה אשר מלמד, שהמלה שרש"י משתמש בה נוגעת לענייני בשר ודם בלבד: "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְיָ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דב' כח, סה). ואין למלאכים שום צורך לנוח לפוש או להירגע, ואינם מתרגזים או מתעייפים, וכל המושגים הללו אינם קשורים להם כלל, בהיותם מעורטלים לחלוטין מן החומר ומגרעותיו.
נמצא אפוא, כי רש"י ממשיך בשיטתו לפיה המלאכים הינם בעלי גוף, ומוסיף להחדיר את השקפה הרעה הזו, שהיא גם השער להגשמת הבורא יתעלה ויתרומם. ועל סכלותו של רש"י בתפישׂת המלאכים, וכן על ביקורתם החריפה של רס"ג ורבנו על השקפתו הזו, ראו מאמריי: "המלאכים כבני אדם?"; "רש"י – ראש פרשני ההגשמה": חלק ג, חלק ה (דוג' א), חלק יט (במבוא); חלק כו (במבוא); "התקפת רס"ג על פירוש זהה לפירוש רש"י"; ועוד.
והנה מעט מתוך מה שכתבתי במאמר האחרון שנזכר ברשימה לעיל:
בספר בראשית (ו, ב) נאמר: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". מי הם בני האלוהים? האם הם מלאכים? האם הם בני-אדם? אונקלוס תרגם כך: "וַחֲזוֹ בְּנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנָת אֱנָשָׁא, אֲרֵי שַׁפִּירָן אִנִּין, וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין, מִכֹּל דְּאִתְרְעִיאוּ", ובעקבותיו הלך גם רס"ג באמרוֹ שם: "בני האלהים, בני הנשיאים. בנות האדם, בנות המוני העם. כי טובות, נאות".
ברם, לעומת שני אדירי המחשבה והפרשנות הללו, רש"י בחר להוסיף פירוש נוסף ובו הוא קובע שמדובר במלאכים שדמותם כדמות בני-אדם, וירדו למטה לעולם השפל והתערבו בבני-האדם, וזה לשונו שם: "בני האלהים – בני השרים והשופטים. דבר אחר, בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם". כלומר, המלאכים הקדושים והטהורים ירדו מהפנתיאון הדמיוני של רש"י ובאו על בנות האדם...
ובפירושו לאיוב רש"י כבר קובע חד-משמעית שבני-האלוהים הם מלאכים בדמות בני אדם ובעלי מגרעות נפשיות כבני האדם, וכך נאמר באיוב (א, ו): "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם", והנה לפניכם פירוש רש"י שם:
"וַיְהִי הַיּוֹם – אותו יום שהיה ראש-השנה [...] ציווה הקדוש-ברוך-הוא לשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות [...]. וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' – לריב עמו". ושם בפסוק יב, רש"י אומר כך: "בְּנֵי הָאֱלֹהִים – צבא השמים הקרובים לשכינה להיות בני ביתו ועל שם כך נקראו בניו. לְהִתְיַצֵּב עַל ה' – סביבותיו כמו 'לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו' [בר' מה, א]".
ובמאמרי שנזכר לעיל ניתחתי את פירושי רש"י הללו בהרחבה ולא אחזור כאן על כל הדברים, אך אוסיף עוד כמה קטעים ממה שכתבתי שם:
בבראשית רבה (כו, ח) נאמר: "רשב"י קרי להון בני דייניא, רשב"י מקלל למאן דקרי להון בני אלהיא". ואם רשב"י היה רואה את פירושי רש"י אין לי ספק שהיה מקללו קללה נמרצת. זאת ועוד, בעניין השטן מָרי מותח ביקורת חריפה על פירוש רש"י ודומיו, שפירשו שהשטן הוא מלאך (פירוש רס"ג לאיוב, עמ' כח):
"ולמרבה הצער ראיתי ממפרשי ימינו שגישתם כלפי ה' גישה גסה מאד, וטפלו בעניינים מחשבתיים עדינים, לא בכלים שכליים מעודנים אלא משל בדחפור או באֵת ומעדר, ואין פלא שהשטן הצטייר בתודעתם כפי שהצטייר בארצות הנוצריות, אשר בתורתם ה' והשטן שני שליטים נגדיים אלא שהאחד קצת גדול מהשני, וכדי בזיון וקצף". ובמלים אחרות, מדובר בהשקפה שהיא בגדר עבודה-זרה וחירוף וגידוף ה' יתרומם ויתעלה. וכבר תמהתי שם על מָרי מדוע הוא מדגיש שמדובר רק ב"מפרשי ימינו"? ופחד וחרד מתנופת ידם של צאצאי המינים, אשר העסיקו אותו במסדר הרבנים השכירים נוטלי השלמונים...
זאת ועוד, רש"י אינו הראשון שכתב דברי נאצה חירוף וגידוף כלפי ה' יתעלה, מסתבר שקדמו לו מינים שהיו בתקופתו של רס"ג אשר פירשו בדיוק כמו רש"י! להלן ארבעה קטעים נבחרים מפירושו של רס"ג לספר איוב (עמ' כו–כט):
1) "תרגמתי בני האלהים נכבדי ה', כפי שידוע באומה, כעין אמרוֹ: 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם', ואמר 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' [...], וכל הדומה לכך. וסברה רחוקה היא שיהא השטן הזה מלאך, כי אנשי הייחוד בדעה אחת, שהבורא יתרומם ויתהדר ברא מלאכיו מקורבים ביודעו שהם לא ימרוהו [...], ומי שמדמה כי זה המשטין על איוב היה מלאך – הרי עשה את המלאכים ממרים, וחלק על מה שאנחנו [=אנשי הייחוד] בו בדעה אחת".
2) "ומי שאפשרי לדעתו שיהיו המלאכים מקנאים שהוא אחד ממיני הכעס, יתחייב לאפשר הנחת פעולות התאוות למלאכים והם האכילה והשתייה והתשמיש ויתר הדברים הנגעלים הבזויים [="כי הם באדם לא מצד היותו אדם כי אם מצד היותו חי, מצד החלק שהוא שווה בו לבהמה" (מָרי שם)] אשר נָצַר ה' את מלאכיו מהן".
3) "וכבר הגיעני על אחד החיצונים [="ואפשר לתרגם המינים" (מָרי)] שחלק בזה עד שדימה כי השטן הזה מלאך, ושהקנאה והתחרות והשאפתנות אפשרי שיהיו בפועל מצד המלאכים, כפי שטעה בפרשת איוב וקנאת השטן בו, וראה שלא תהא שיטתו שלמה אם לא יאמר שהמלאכים אוכלים ושותים, ולכן סתם פרצת שיטתו ואפשר אותם [="כלומר, וטען שהם אוכלים ושותים, ובוודאי לא יחסרו לו מקראות לתלות בהם את חזיונו" (מָרי)]. ושוב ראה עוד, כי בהניחו עליהם את זאת יתחייב להניח להם המשגל והתשמיש, והניח גם את זה, וטען כי פרשת 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים' הם המלאכים שבאו הביאות האסורות בנפלם מן השמים ונעשו כבני-אדם [...] ולא השאיר תועבה ולא מגרעת שלא תיאר בה את המלאכים".
4) "דע יְאָשְׁרְךָ ה', כי מקום הטעות אשר הביא את הבדאי החצוף הזה וזולתו לומר כי השטן מלאך, הוא [...] ועם סילוק זה [=עם הוכחת אפסות השקפתו] אומר, כי טעות המפרש הזה בביאור ויראו בני האלהים [=שהם כמלאכים], יותר גרוע ממה שאמר בפרשת איוב [=ונראה לי כי זאת משום ששם נאמר שהם באו על בנות האדם ויוחסה להם תאוות המין]. [...] ועוד ממה שמוסיף ומחזק את זה אמרוֹ אחר כך: 'וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם' [בר' ו, ה] ולא גינה את המלאכים עמהם, ואמרוֹ בעונש: 'אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי' [שם, ז] ולא ענש את המלאכים עמהם. ומה אפשר עוד לומר על מי שטועה עד כדי כך?".
וברשימה החלקית של מאמריי לעיל יש דוגמאות לא מעטות לכך שרש"י אכן לא השאיר תועבה ולא מגרעת שלא תיאר בה את המלאכים. ובמאמר האחרון ברשימה לעיל צירפתי גם את ביקורתו החריפה של רבנו על הסוברים את השקפת גשמות המלאכים.
***
במסכת ברכות (ה ע"א) נאמר כך:
"אמר רבי יצחק: כל הקורא קרית שמע על מיטתו, כאילו אוחז חרב שַׁלִּ שׁתֵּי פֵיוֹת בידו, שנאמר: 'רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם' [תה' קמט, ו]. מֵאֵי משמע? אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשֵׁי: מרישא דְּעִניַנָא, דכתיב: 'יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם' [תה' קמט, ה], וכתיב בתריה: 'רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם' [תה' קמט, ו]".
רש"י פירש שם כך: "כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו – להרוג את המזיקין". בדבריו אלה רש"י מגלה שוב, כי הוא האמין בקיומם של מזיקים דמיוניים, ובמלים אחרות השדים ובניהם, וזאת למרות שבדברי ר' יצחק לעיל לא נזכרו שום מזיקים! וברור שכוונתו של ר' יצחק היא, שאמירת קרית-שמע על המיטה קושרת את מחשבת האדם לבוראו ומרחיקה ממנו הרהורי עבירה. אולם, רש"י הסכל סבר, שישנם בלילה מזיקים אשר עלולים לבוא אל האדם, וקרית-שמע מצילה אותו מהם, ואף בחר להתעלם מלשון מפורש בדברי ר' יצחק שאמר לעיל: "כאילו אוחז חרב", כלומר, ר' יצחק אומר לנו במפורש שדבריו הינם משל, אך הזיותיו של רש"י ואמונתו בשדים גררו אותו לעקם ולעקש את דברי ר' יצחק לעניין השדים ובניהם.
אמנם, המזיקים נזכרו שם בהמשך התלמוד, אך ברור שמדובר שם במשל:
"ואמר רבי יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מיטתו – מזיקין בדילין הימנו, שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף' [איוב ה, ז]; ואין 'עוּף' אלא תורה, שנאמר: 'הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' [מש' כג, ה]; ואין 'רֶשֶׁף' אלא מזיקין, שנאמר: 'מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי' [דב' לב, כד]".
וכל נבון למחצה יבין שמדובר באגדה, שהרי המלה 'עוּף' איננה תורה לפי הפשט, ולכן גם 'רֶשֶׁף' אינם מזיקים לפי הפשט, כלומר שדים אליליים דמיוניים. ואגדת התלמוד הזו פשוטה מאד, וגם כאן המזיקים שמדבר עליהם ר' יצחק הם ההרהורים הרעים שעלולים לבוא לאדם בלילה, כאשר כוח הדמיון הרגשני-החושני פונה אל התאוות, וכוחו מתעצם בחשכת הליל וההזיות. לפיכך, על האדם לקרוא קרית-שמע כדי לזכור ולהזכיר את בורא-עולם וייחודו, וליישב את דעתו ושכלו, שגם בחשכת הליל יעמוד לו ויצילו מן ההזיות הזימתיות.
וכבר עסקתי בהרחבה בדרשתו השנייה של ר' יצחק בסדרת מאמריי שנקראת: "אמונתו של רש"י בשדים", שם בחלק ב (דוג' 7.א), ובחלק ה; וכן במאמרי: "האם התורה מגינה ומצילה?". ברם, דרשתו הראשונה של ר' יצחק וכן פירוש רש"י עליה בעניין המזיקים נשמטה ממני עד עתה, וכאן הנני דן בה לראשונה. כמו כן, אין לי צורך להוכיח כאן שעצם האמונה בקיום השדים ובניהם הינה בגדר עבודה-זרה, שהרי כבר ייחדתי לכך סדרת מאמרים: "השדים – נחלת השוטים וְהַחַטָּאִים" – חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה (="תשובה לליטאי זך שׂכל בעניין השדים"), חלק ו (="הליטאי זך השכל מכה שנית").
ונצרף את פירושו של רס"ג לפסוק המדובר באיוב (ה, ז): "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף", ושם אומר רס"ג: "אדם – כי האדם לא נוצָר אלא כדי לעמול מתוך משמעת לדבר ה', אף שתראה יורשי הגהינם מתרוממים כאילו הם עפים", ומסביר שם מָרי: "וכאשר האדם עמֵל בכדי חייו מתוך יראת ה' ומשמעתו – מצליחים דרכיו, ואף שפעמים תראה את אותם הארורים כאילו בין כוכבים שמו קניהם, אין זה אלא זמני".
ומי הם אותם בני רשף הארורים שמָרי מזכיר? מי הם אשר שמו קניהם בין הכוכבים? וכדי להבין מעט עליהם נעיין בפירושו הארוך של רס"ג שם: "וכוונתו באמרו 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף', שאנשי האש [=יורשי הגהינם] מבני אדם, העזים המתגאים המתרברבים ומתרוממים כעוֹף, כמאמר ה' לעשו: 'אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר [וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ' (עו' א, ד)]".
ומעניין שרס"ג מביא לדוגמה דווקא את "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (בר' לו, ח), ולא לחינם מָרי תיאר את קני הארורים בין הכוכבים, כדי לרמוז לנו על צאצאי המינים יוצאי ארץ אדום. וכאשר אני רואה את צאצאי המינים "המתגאים המתרברבים ומתרוממים כעוֹף", החושבים שדרכם היא פסגת פסגות היהדות, ואינה אלא שפל השפלות תכלית הסכלות, נזכר אני בדרך האמת כדי לעודד את עצמי ולראות אותם כפי שהם: אדומיים אליליים וורדרדים פרו-נוצריים.
ונסיים נקודה זו בנבואת עובדיה על אדום (א, ג–י): "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ. אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'. [...] אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו. [...] הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו. וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן [...]. מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה"... ומי שמכיר את היסטוריית האשכנזים כאן בארץ-ישראל, את גאוותם עריצותם ורשעותם כלפי בני עדות-המזרח בכלל ועדת יהודי-תימן יראי-השם מצדיקי-הדין בפרט, ומי שמבין את ריחוקם מדרך האמת וסילופם את דת האמת – יבין עד כמה פסוקים אלה הולמים אותם.
***
באחד מעלוני ההבל של פרשת בהעלותך תש"ף, נאמר כך: "שואל החתם-סופר: מדוע ברוב המקומות בתורה כתוב: 'רע בעיני השם', ואילו כאן כתוב: 'רע באוזני השם'? עונה החתם-סופר ואומר: ישנה השגחת ה' על האדם הנקראת 'עיני השם', בה נותן ה' לכל נברא בעולם את מה שנגזר עליו מראש השנה: האם יהיה בריא? כמה ירוויח וכמה חלילה יפסיד? האם יצליח בעבודתו? וכו'. אולם, ישנה בשמים מחלקה מיוחדת הנקראת 'אוזני השם', ותפקידה לשנות את אשר נגזר בראש השנה על-ידי התפילות הבאות מעומק הלב".
והבאתי את דברי ההבל של החתם-סופר כדי להראות שהגשמה וסכלות קיימות גם בימינו, שהרי תפישת הבורא יתעלה כמחולק למחלקות הינה בגדר ריבוי והרכבה – השקפה אשר מחריבה את יסוד ייחוד ה' וקביעת אחדותו המוחלטת של בורא-עולם, ואף מובילה במהירות ובקלות להגשמה, שהרי הריבוי וההרכבה הינם מאפייני החומר המובהקים ביותר.
ואולי יטען הטוען, שמא התכוון החתם-סופר לכך שיש מחלקה נפרדת אשר אינה קשורה לאמיתת עצמותו של בורא-עולם? ובכן, אז דבריו יהיו לא פחות חמורים, כאילו יש אלהות נוספת בשמים אשר דואגת וחומלת ומיטיבה לבני האדם, ודי בכך כדי להסיר את לב עם-ישראל מאחרי ה' יתברך ויתרומם, יתעלה לעילא-לעילא מכל הבלי צאצאי המינים.
ולא ארחיב כאן בעניין תפישת ראש השנה כיום דין, ולרבנו יש את דרכו ושיטתו, שהאדם עומד למשפט על מעשיו ומחשבותיו בכל עת ובכל שעה: "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז, יח).
יג. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת ויצא – המשך
דוגמה ראשונה
בבראשית (ל, א–ב) נאמר כך: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן". ושם פירש רש"י: "הָבָה לִּי – וכי כך עשה אביך לאימך? והלא התפלל עליה! [...] הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי – וכי במקומו אני? אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ – את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני".
העניין הראשון בדוגמה זו הינו סתירה פנימית בדברי רש"י, שהרי לפי פירושו רחל אמרה ליעקב כך: "הָבָה לִּי – וכי כך עשה אביך לאימך? והלא התפלל עליה!", ויעקב השיב לה: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי – וכי במקומו אני?". ותשובתו של יעקב אינה מובנת לפי פירוש רש"י, שהרי לפי רש"י רחל ביקשה מיעקב שיתפלל עליה, ויעקב השיב לה שהוא לא אלהים... וכי רחל התכוונה לומר שיעקב אלהים? ברור שלא, אלא ביקשה שיוסיף ויתפלל עליה. ובהמשך נראה את פירושו הטהור של רס"ג אשר מיישב את כל הסתירות והקושיות.
העניין השני בדוגמה זו הוא הנחתו של רש"י שיעקב אבינו כלל לא התפלל על רחל! וכי יעלה על הדעת שיעקב אבינו לא יתפלל על רחל שיהיה לה פרי בטן? וכי יעלה על הדעת שיעקב אבינו היה אכזרי? וכי הוא לא אהב את רחל אהבת נפש והצטער בצערה? ופירושו של רש"י כאן הינו סכלות חמורה ואף הוצאת לעז על יעקב אבינו. והנה פירוש רס"ג שם: "הָבָה לִּי – התפלל שיהיו לי בנים [...] הֲתַחַת אֱלֹהִים – המבלעדי אלהים אנכי? ["כלומר, האם איני מתפלל על כך?" (מָרי)]". וחלילה מלהעלות על הדעת שיעקב אבינו שׂנא את רחל ולא התפלל עליה לפרי בטן, אף שהיא הייתה בצער כל-כך גדול עד שהעדיפה את המוות.
העניין השלישי בדוגמה זו הוא העתקת תשובת יעקב לרחל שמובאת במדרש ללא העיקר שמובא במדרש, וכפי שנראה לקמן, השמטת העיקר מן המדרש גורמת ללימוד מידה רעה מאד ולחילול שם שמים גדול מאד, כאילו יעקב אבינו נהג כהוגן בתשובתו לרחל, והנה דברי מדרש בראשית רבה לפניכם (פרשת ויצא, עא, מהדורת תיאודור-אלבק):
"'הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ' [איוב טו, ב] – זה אברהם שנאמר: 'וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי' [בר' טז, ב]; 'וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ' [איוב שם] זה יעקב שנאמר: 'וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב'. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא כך עונין למעיקות? חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה! ויאמר [יעקב]: 'הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן' – ממך מנע, ממני לא מנע" וכו'.
נמצא, שחז"ל גינו בחריפות את יעקב אבינו על תשובתו הקשה לרחל, שהרי כל אשה אשר חוותה עקרות יודעת שתשובה כזו מחריבה את נפשה של האשה, ולצערי חוויתי עקרות יחד עם רעייתי עשר שנים, וזכורני שרעייתי אמרה לי שהיא לעולם לא תבין את פסוקי התורה הללו, ועתה עלי להסביר לה שחז"ל גינו בחריפות את יעקב אבינו על-כך ולפייסה. וגם בתורה נרמז ברמז עבה מאד שהדברים הללו נאמרו לא ממקור חכמה, שהרי התורה אומרת בראשית הדברים: "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל", כלומר הדברים נאמרו ממקור של כעס. והתורה וחז"ל ביקשו ללמד אותנו לקח עצום לדורות! עד כמה האדם צריך לנהוג ברעייתו ברגישות ובמיוחד אם היא חווה קשיים בפריון, כי גבר לעולם לא יבין את תשוקתה העצומה של האשה לילדים, עד שאם לא יהיו לה ילדים היא איננה חפצה בחיים! ומסיבה זו הקב"ה לא ציווה את האשה במצות פרו ורבו כי התשוקה להיריון טבועה עמוק בנשמתה.
אולם, רש"י מעתיק את לשון המדרש בלי הביקורת של חז"ל, כאילו יעקב אבינו נהג כשורה בדבריו הקשים לרחל, ואף הוסיף את הרחבת המדרש לדברים הקשים הללו, כאילו מדובר בדברים הראויים להיאמר: "אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ – את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני". ואוי ואבוי למי שילמד מפירוש רש"י כיצד להתנהג עם האשה, ולא רק עם אשה שמשתוקקת לילדים בכל נים מנימי נפשה, אלא אפילו עם כל אשה אשר חווה קשיים ומשברים בחיים. ואוי ואבוי לנו מסכלותו הזו של רש"י אשר עלולה להחריב את נפשה של האשה, ולגרום לה לייסורי נפש עצומים.
"אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְיָ רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם" (יר' מח, י), וארור הוא רש"י על שעיוות והחריב את דת משה, וארורים הם יודעי דת ודין אשר חומלים ומכסים עליו.
דוגמה שנייה
בבראשית (ל, ח) נאמר כך: "וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי". ושם פירש רש"י: "אונקלוס תרגם לשון תפילה, כמו: 'נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים', נתפללתי בבקשות החביבות לפניו, נתקבלתי ונעתרתי כאחותי". ברם, אם נעיין בלשונו של אונקלוס לא נמצא את דברי רש"י המודגשים, והנה תרגומו שם לפניכם: "וַאֲמַרַת רָחֵל, קַבֵּיל בָּעוּתִי יְיָ בְּאִתְחַנָּנוּתִי בִּצְלוֹתִי, חַמֵּידִית דִּיהֵי לִי וְלַד כַּאֲחָתִי וְאַף אִתְיְהֵיב לִי, וּקְרָת שְׁמֵיהּ נַפְתָּלִי". נמצא, כי אונקלוס לא תיאר את הקב"ה כמי שיש "בקשות חביבות לפניו", אלא אמר אך ורק שה' קיבל את בקשתה של רחל בהתחננה בתפילתה לפניו.
תוספת התיאור שבפירוש רש"י וייחוסה לאונקלוס חמורה מאד, כי בייחוסה לאונקלוס הוא למעשה מעליל על אונקלוס שגם הוא כרש"י פירש פירושים מגשימים! ומדוע מדובר בפירוש מגשים? מפני שמתיאורו של רש"י עולה ציור של סבא זקן וחביב אשר מתרועע עם נכדיו, ומכיוון שבקשותיהם חביבות לפניו, הוא נעתר להם וממלא את רצונם... זאת ועוד, לפי רש"י יש בקשות אשר חביבות לפניו ה' יתעלה, כלומר, יש נוסח של בקשות אשר רצוי לפני ה' יתעלה ויש נוסחים שאינם רצויים, כאילו "הסוד" לקבלת התפילה מצוי בנוסח ולא בהכנעת הלב ובהשפלת הרוח לפני בורא-עולם: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תה' נא, יט).
וכל החיזיון הזה מזכיר לי את יצחק ועשו, "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (בר' כה, כח). כלומר, עשו יודע מהן המטעמים החביבים לפני אבא, וקנה את אהבתו בהכנתם לו. ואיך אני יודע שהיו מטעמים שהיו חביבים לפני יצחק אבינו? שהרי נאמר על רבקה אמנו: "וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו" (כז, יד). קצרו של דבר, מי שאומר על הקב"ה שיש "בקשות החביבות לפניו" מדמה אותו לבני אדם שניתן לקנות אותם בדברים החביבים לפניהם.
ובמקרא שלפנינו אין שום רמז לציורו של הקב"ה כאוהב או מחבב את עם ישראל, מדוע אפוא רש"י נזקק לציור הזה בְּמָקוֹם שהוא לא נזכר אפילו במקרא בדרך של משל? והחדרת ההשקפה שהקב"ה אוהב ומחבב את בני האדם במובן הרגשי והאנושי, מדרדרת לדימוי הקב"ה לבשר ודם, דהיינו להגשמה. כמו כן, ההשקפה שניתן לעורר את הקב"ה להיעתר לתפילתנו כתוצאה מאמירת בקשות "חביבות לפניו", מדרדרת להשקפה שחלים על הקב"ה שינויים רגשיים כבשר ודם, וייחוס שינוי לבורא-עולם אף הוא מוביל לדימוי ולהגשמה.
ואולי יתרה מכולן, כתיבת פירוש כזה בתוך חברה מגשימה פרו-נוצרית מובהקת, מעידה כאלף עדים על כוונות מגשימות. שהרי רש"י לא כתב את פירושו הזה בימינו אשר רבים מכירים את הפיוט "יגדל" שבו נחקק שאין לה' גוף ודמות הגוף (אף שהם שוגים בהגשמה ובגרורותיה בעניינים רבים מאד מבלי להבין) – אלא בתוך חברה שרבים מראשיה וחכמיה סבורים שיש להקב"ה מאפיינים גופניים מובהקים, ותיארוהו בתיאורים גשמיים מפורשים. ובמלים אחרות, כל תלמיד בבית-מדרשו של רש"י שקרא את פירושו, הבין ללא צל של ספק, שכוונתו של רש"י לתאר את בורא-עולם כאבא זקן ישיש וחביב בשמים, אשר נהנה להתרועע עם נכדיו, והם מצידם מעוררים את אהבתו כלפיהם בבקשותיהם התינוקיות החמודות והמתוקות, ואז אהבתו וחמלתו מתעוררת בקרבו והוא ממלא את רצונם.
ולא אשכח ששאל אותי פעם בתימהון חסיד גור לשעבר: "מה, אף פעם לא דמיינת את אלהים כסבא ישיש עם זקן ארוך שיושב למעלה בשמים?". והיום, כאשר אני מהרהר בשאלתו, אני נזכר בדמותו "החביבה" של "סנטה קלאוס" בתיאולוגיה הנוצרית.
ואם בחסידי גור עסקינן, נימא בהו מילתא אחריתא, פעם אחרת פגשתי חסיד גור אחֵר, גם הוא לשעבר, והוא הסביר לי ברצינות תהומית שאצל חסידי גור יש רק שתי דיברות מתוך עשרת הדיברות, שאלתי אותו: ומה הן? והוא השיב לי: "אנכי ולא יהיה לך"...
דוגמה שלישית
בבראשית (ל, י) נאמר כך: "וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן", ופירש שם רש"י: "וַתֵּלֶד זִלְפָּה – בכולן נאמר 'היריון' חוץ מזלפה לפי שהייתה בחורה מכולן, ותינוקת בשנים, ואין היריון ניכר בה". בואו נבחן עתה את דברי מדרש בראשית רבה (עא, ט, מהדורת תיאודור-אלבק), שהוא המקור לדברי רש"י: "וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת וגו', בכולם כתיב 'ותהר' וכאן 'ותלד', אלא בחורה הייתה, ולא הייתה ניכרת בעוברה".
והדברים ברורים שזלפה הייתה צעירה מכל נשי יעקב, ומכיוון שנהגו בימיהם להתלבש בצניעות רבה, לא מן הנמנע שלא היו יודעים על אשה מסוימת שהיא בהיריון, וגם בימינו שמעתי על נשים צנועות שרבים לא ידעו ולא הבחינו שהן בהיריון עד שילדו. ברם, לפי רש"י לא ראו את הריונה של זלפה כי היא הייתה קטינה, שהרי הוא מוסיף מחוסר דעתו על לשון המדרש: "ותינוקת בשנים", כאילו היא הייתה בת שבע או בת שמונה לכל היותר.
ודבריו רעים ומהובלים: דבריו רעים, מפני שהוא קובע שיעקב אבינו נשא את זלפה כאשר היא הייתה "תינוקת בשנים", וקביעה זו מעודדת פדופיליה! שהרי אם יעקב אבינו נהג כן, וודאי שמדובר במעלה גדולה, וכל הרשעים יראו בכך אישור לעצמם לפתות ולזנות עם קטינות – ואפילו שיעקב נשא את זלפה הקטינה כדת וכדין, די להם בסיפור זה כדי להצדיק לעצמם את תועבותיהם, שהרי לכאורה גם יעקב אבינו נמשך והתעסק עם קטינות...
וכאמור, דבריו גם מהובלים: א) אין שום אשה שיכולה ללדת בגיל שבו היא מוגדרת כ"תינוקת בשנים"; ב) רש"י משבש את לשון המדרש המדויק, ובמקום לומר "בכולם כתיב 'ותהר'", הוא אומר: "בכולן נאמר 'היריון'". ונראה לי ברור, שמטרת המדרש ללמד על צניעותה של זלפה שהייתה מסוגלת להסתיר את הריונה, ועשתה-כן בלבישת בגדים רחבים וכיו"ב.
דוגמה רביעית
בבראשית (ל, יא) נאמר כך: "וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד", ופירש שם רש"י: "בא מזל טוב, כמו: 'גד גדי וסנוק לא'". ורבנו מלמד אותנו כי האמונה באמיתת המזלות ושאר הבלי האסטרולוגיה והמאגיה הינה הבל מהובל, וכבר הרחבתי על-כך בספרי "אפיקים להרמב"ם" (עמ' 130 ואילך), וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה פרק יא (כ–כא):
"ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד]".
"כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת [!], ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת [!], ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג]".
ולא רק שרש"י סבר שמדובר בדברי אמת וחכמה, הוא גם היה סבור שמדובר בדברים שהתורה התירה אותן! שהרי הוא מייחס את ההזיות והסכלות החמורה הזו לאבות האומה!
זאת ועוד, רש"י במסכת שבת (סז ע"ב) מפרש כך: "האומר גַּד גַּדִּי – התמזל מזלי [...] יש בו משום דרכי האמורי – וכן בכולן [...] הרי זה מדרכי האמורי". נמצא, שרש"י מודה שענייני המזלות הינן בגדר דרכי האמורי, ואף-על-פי-כן הוא מפרש בבראשית (ל, יא): "בא מזל טוב". כלומר, הוא מתעקש לייחס את ההבל הזה לאבות האומה, לרומם את הבלי המזלות כאילו יש בהם חכמה נפלאה, ולהסתיר את העובדה שמדובר בעבודה-זרה.
וראו נא את פירושו הנפלא של רס"ג אשר צועד באפיקי הדעת, וכֹה דבריו שם: "בָּגָד – נתאמת הדבר ["ותהיה מלת גד לשון הגדה" (מָרי)]". ונראה לי שבתורה נכתב "בגד" במלה אחת כדי להרחיק מעבודה-זרה, שהרי גַּד היה עבודה-זרה קדומה נפוצה, וכמו שאומר הנביא ישעיה (סה, יא): "וְאַתֶּם עֹזְבֵי יְיָ הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ", ולכן נראה לי, ששתי המלים הללו נאמרו בתורה במחובר כדי להרחיק מן המשמעות של "בא גד" – בא האליל גד, וכדי לקרבנו למשמעות שדיבר עליה רס"ג.
ואגב, פירושו של רס"ג גם מתאים למסורת חז"ל במדרש, שלא נודע שזלפה הייתה בהיריון עד שנולד לה בן, ולכן אמרה לאה לאחר הולדת הבן הראשון: נתאמת הדבר שיש לה בן.
וייתכן שיקומו חכמים בעיניהם אשר יטענו שמקורו של רש"י בתרגום יונתן לתורה, ואשר בו נאמר: "וַאֲמַרַת לֵאָה אֲתָא מַזָּלָא טָבָא בְּרַם בְּנוֹי עֲתִידִין לְמֵירַת אַחַסָנַתְהוֹן בְּקַדְמֵיתָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְּנָא". אך האמת היא, שהתרגום הזה יוחס ליונתן בשקר, והוא לפי החוקרים תרגום מאוחר מן המאה השמינית, וגם קשה לי מאד להניח שיונתן בן עוזיאל היה מן הסכלים ומחוסרי הדעת... זאת ועוד, העיון בתרגום הזה מעלה תמיהה, שהרי איך יוחסה נתינת הנחלה לגד מעבר לירדן למזל טוב? וכי זכות היא לרשת מעבר לירדן רחוק מירושלים ומבית-המקדש? כמו כן, מה שגרם לבני ראובן וגד וחצי המנשה לבקש נחלה מעבר לירדן הייתה נהייתם אחר הממון והעושר, ודאגתם למקניהם ולשגשוגם החומרי. ואם יטען הטוען שהמזל הוא זה שגרם להם לנהות אחר הממון והעושר, נשיב לו, שהשקפה זו הורסת את דת משה, עוקרת את יסוד הבחירה, ומייתרת את כל התורה כולה על כל ציווייה ואזהרותיה, וכן את כל דברי הנביאים כולם (והרחבתי בעניין זה בספרי "אפיקים להרמב"ם", עמ' 130 ואילך).
נותר לנו לעיין בסוף פירושו של רש"י לעיל: "בא מזל טוב, כמו: 'גד גדי וסנוק לא'", ומקור הדברים במסכת שבת (סז ע"ב): "האומר: גַּד גַּדִּי, וְסִנּוּק לָא, אוּשׁבֵי וּבוּשׁכֵּי, יש בו משום דרכי האמורי". ואיני מבין, האם רש"י רומז בפירושו שאבות האומה הלכו בדרכי האמורי?
זאת ועוד, בהמשך הגמרא שם נאמר: "ר' יהודה אומר: גַּד אינו אלא לשון עבודה-זרה שנאמר: 'הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן' [יש' סה, יא]". ואם לא הספיק לרש"י מה שנאמר בגמרא בעניין דרכי האמורי, הנה ר' יהודה אומר במפורש שלשון גַּד הוא לשון של עבודה-זרה! מה הוא אפוא חשב לעצמו כאשר הוא קשר את אבות האומה לענייני עבודה-זרה? שהרי הוא אומר שדבריה של לאה בתורה הם: "כמו: גַּד גַּדִּי וסנוק לא'", ובזאת הוא גם מתאר את ענייני העבודה-הזרה הללו כדברים רצויים שיש בהם חכמה רבה, שהרי אבות האומה נהגו בהם...
ובמלים אחרות, לא רק שרש"י קשר את אבות האומה לענייני עבודה-זרה הוא גם מכשיר ומרומם אותם, שהרי הוא קשר אותם לאבות האומה מבלי לגלות לנו את יחסם של חז"ל להבלים הללו. ואם רש"י היה קיים בימי חז"ל, הם היו מוסיפים לגמרא עוד מימרא: "אמר ר' יוחנן: רש"י אינו אלא לשון עבודה-זרה שנאמר: 'וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]" או "האומר שלמה אחֵר רבן של ישראל, יש בו מדרכי האמורי" או "שמו של דבר אחֵר היפך ישר הוא", כלומר, גם שמו מעיד על תהום העקמימות והנכלוליות ועל תכלית המינות והתועבה.
"יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ" (תה' קז, מב).
"כִּי תוֹעֲבַת יְיָ נָלוֹז וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ" (מש' ג, לב).