רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לב)
- אדיר דחוח-הלוי
- 11 ביולי
- זמן קריאה 9 דקות
דוגמה רז
בבראשית (ל, א–ב) נאמר כך: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן". ושם פירש רש"י: "הָבָה לִּי – וכי כך עשה אביך לאימך? והלא התפלל עליה! [...] הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי – וכי במקומו אני? אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ – את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני".
העניין הראשון בדוגמה זו הינו סתירה פנימית בדברי רש"י, שהרי לפי פירושו רחל אמרה ליעקב כך: "הָבָה לִּי – וכי כך עשה אביך לאימך? והלא התפלל עליה!", ויעקב השיב לה: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי – וכי במקומו אני?". ותשובתו של יעקב אינה מובנת לפי פירוש רש"י, שהרי לפי רש"י רחל ביקשה מיעקב שיתפלל עליה, ויעקב השיב לה שהוא לא אלהים... וכי רחל התכוונה לומר שיעקב הוא אלהים? ברור שלא, אלא ביקשה שיוסיף ויתפלל עליה. ובהמשך נראה את פירושו הטהור של רס"ג אשר מיישב את כל הסתירות והקושיות.
העניין השני בדוגמה זו הוא הנחתו של רש"י שיעקב אבינו כלל לא התפלל על רחל! וכי יעלה על הדעת שיעקב אבינו לא יתפלל על רחל שיהיה לה פרי בטן? וכי יעלה על הדעת שיעקב אבינו היה אכזרי? וכי הוא לא אהב את רחל אהבת נפש והצטער בצערה? ופירושו של רש"י כאן הינו סכלות חמורה ואף הוצאת לעז על יעקב אבינו ע"ה. והנה פירוש רס"ג שם: "הָבָה לִּי – התפלל שיהיו לי בנים [...] הֲתַחַת אֱלֹהִים – המבלעדי אלהים אנכי? [וכוונתו לומר לרחל: וכי איני מתפלל עלינו שיהיו לך בנים?]". וחלילה מלהעלות על הדעת שיעקב אבינו שׂנא את רחל ולא התפלל עליה לפרי בטן, אף שהיא הייתה בצער כל-כך גדול עד שהעדיפה את המוות.
העניין השלישי בדוגמה זו הוא העתקתו של רש"י-שר"י את תשובת יעקב לרחל מתוך המדרש תוך השמטת עיקר המדרש, וכפי שנראה לקמן, השמטת העיקר מן המדרש גורמת ללימוד מידה רעה מאד ולחילול שם שמים גדול מאד, כאילו יעקב אבינו נהג כהוגן בתשובתו הזועמת לרחל, והנה דברי מדרש בראשית רבה לפניכם (פרשת ויצא, עא, מהדורת כתבי-יד):
"'הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ' [איוב טו, ב] – זה אברהם שנאמר: 'וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי' [בר' טז, ב]; 'וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ' [איוב שם] זה יעקב, שנאמר: 'וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב'. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא [ליעקב אבינו:] כך עונין למעיקות? חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה! ויאמר [יעקב]: 'הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן' – ממך מנע, ממני לא מנע" וכו'.
נמצא, שחז"ל גינו בחריפות את יעקב אבינו על תשובתו הקשה לרחל, שהרי כל אשה אשר חוותה עקרות יודעת שתשובה כזו מחריבה את נפשה של האשה, ולצערי חוויתי עקרות יחד עם רעייתי עשר שנים, וזכורני שרעייתי אמרה לי שהיא לעולם לא תבין את פסוקי התורה הללו, ועתה עלי להסביר לה שחז"ל גינו בחריפות את יעקב אבינו על-כך ולפייסה. וגם בתורה נרמז ברמז עבה שהדברים הללו לא נאמרו ביישוב הדעת, שהרי התורה אומרת בראשית הדברים: "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל", כלומר הדברים נאמרו בכעס: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (קה' יא, י) – ומזאת עלינו ללמוד לקח גדול מאד לדורות, והוא עד כמה האדם צריך לנהוג ברעייתו ברגישות ובמיוחד אם היא חווה קשיים בפריון, כי גבר לעולם לא יבין את תשוקתה העצומה של האשה לילדים, עד שאם לא יהיו לה ילדים היא איננה חפצה בחיים! ומסיבה זו הקב"ה לא ציווה את האשה במצות פרו ורבו כי התשוקה להיריון טבועה עמוק בנשמתה.
אולם, רש"י הרשע מעתיק את לשון המדרש בלי הביקורת של חז"ל, כאילו יעקב אבינו נהג כשורה בדבריו הקשים לרחל, ואף הוסיף והרחיב את דברי יעקב שחז"ל שוללים במדרש, כאילו מדובר בדברים הראויים להיאמר: "אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ – את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני". ואוי ואבוי למי שילמד מפירוש רש"י כיצד להתנהג עם האשה, ולא רק עם אשה שמשתוקקת לילדים בכל נים מנימי נפשה, אלא אפילו עם כל אשה אשר חווה קשיים ומשברים בחיים. ואוי ואבוי לנו מסכלותו הזו של רש"י הצרפתי אשר עלולה להחריב את נפשה של האשה, ולגרום לה לייסורי נפש עצומים.
"אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְיָ רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם" (ירמיה מח, י), וארור הוא רש"י הנבל על שעיוות והחריב את תורת משה, וארורים הם יודעי דת ודין אשר חומלים ומכסים עליו.
דוגמה רח
בבראשית (ל, ח) נאמר כך: "וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי". ושם פירש רש"י: "אונקלוס תרגם לשון תפילה, כמו: 'נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים', נתפללתי בבקשות החביבות לפניו, נתקבלתי ונעתרתי כאחותי". ברם, אם נעיין בלשונו של אונקלוס לא נמצא את דברי רש"י המודגשים, והנה תרגומו של אונקלוס לפניכם: "וַאֲמַרַת רָחֵל, קַבֵּיל בָּעוּתִי יְיָ בְּאִתְחַנָּנוּתִי בִּצְלוֹתִי, חַמֵּידִית דִּיהֵי לִי וְלַד כַּאֲחָתִי וְאַף אִתְיְהֵיב לִי, וּקְרָת שְׁמֵיהּ נַפְתָּלִי". נמצא, כי אונקלוס לא תיאר את הקב"ה כמי שיש "בקשות חביבות לפניו", אלא אמר אך ורק שה' קיבל את בקשתה של רחל בהתחננה בתפילתה: "קַבֵּיל בָּעוּתִי יְיָ בְּאִתְחַנָּנוּתִי בִּצְלוֹתִי".
תוספת התיאור שבפירוש רש"י וייחוסה לאונקלוס חמורה מאד, כי בייחוסה לאונקלוס הוא למעשה מעליל על אונקלוס שגם הוא כרש"י פירש פירושים מגשימים! ומדוע מדובר בפירוש מגשים? מפני שמתיאורו של רש"י עולה ציור של סבא זקן וחביב אשר מתרועע עם נכדיו, ומכיוון שבקשותיהם חביבות לפניו, הוא נעתר להם וממלא את רצונם... זאת ועוד, לפי רש"י יש סוג של בקשות אשר חביבות לפניו ה' יתעלה, כאילו "הסוד" לקבלת התפילה מצוי במלים ולא בהכנעת הלבבות לפני בורא-עולם: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תה' נא, יט).
וכל החיזיון הזה מזכיר לי את יצחק ועשו: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (בר' כה, כח). כלומר, עשו יודע מהן המטעמים החביבים לפני אבא, וקנה את אהבתו בהכנתם לו. ואיך אני יודע שהיו מטעמים שהיו חביבים לפני יצחק אבינו? שהרי נאמר על רבקה אמנו: "וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו" (כז, יד). קצרו של דבר, מי שאומר על הקב"ה שיש "בקשות החביבות לפניו" מדמה אותו לבני אדם שניתן לקנות אותם בדברים החביבים לפניהם.
יתר-על-כן, במקרא שלפנינו אין שום רמז לציורו של הקב"ה כאוהב או מחבב את עם ישראל, מדוע אפוא רש"י נזקק לציור הזה בְּמָקוֹם שהוא אפילו לא נזכר במקרא בדרך משל? והחדרת ההשקפה שהקב"ה אוהב ומחבב את בני האדם במובן הרגשי והאנושי, מדרדרת לדימוי הקב"ה לבשר ודם, דהיינו להגשמה. כמו כן, ההשקפה שניתן לעורר את הקב"ה להיעתר לתפילתנו כתוצאה מאמירת בקשות "חביבות לפניו", מדרדרת להשקפה שחלים על הקב"ה שינויים רגשיים כבשר ודם, וייחוס שינוי לבורא-עולם אף הוא מוביל לדימוי ולהגשמה.
ואולי יתרה מכולן, כתיבת פירוש כזה בתוך חברה מגשימה פרו-נוצרית מובהקת, מעידה כאלף עדים על כוונות מגשימות. שהרי רש"י כתב את פירושו בתוך חברה שרובם הגדול של ראשיה וחכמיה היו סבורים שיש להקב"ה מאפיינים גופניים מובהקים, ותיארוהו בתיאורים גשמיים מפורשים. ובמלים אחרות, כל תלמיד בבית-מדרשו של רש"י שקרא את פירושו, הבין ללא צל של ספק שכוונתו של רש"י לתאר את בורא-עולם כאבא זקן ישיש וחביב בשמים, אשר נהנה להתרועע עם נכדיו, והם מצידם מעוררים את אהבתו כלפיהם בבקשותיהם התינוקיות החמודות והמתוקות, ואז אהבתו וחמלתו מתעוררת וגואה בקרבו והוא ממלא את רצונם...
וזכורני ששאל אותי בתימהון חסיד גור לשעבר: "מה, אף פעם לא דמיינת את אלהים כסבא ישיש עם זקן ארוך שיושב למעלה בשמים?", ממש כמו דמותו "החביבה" של "סנטה קלאוס" בתיאולוגיה הנוצרית. ואם בחסידי גור עסקינן, נימא בהו מילתא אחריתא, פעם אחרת פגשתי חסיד גור אחֵר, גם הוא לשעבר, והוא הסביר לי ברצינות תהומית שאצל חסידי גור יש רק שתי דיברות מתוך עשרת הדיברות, שאלתי אותו: ומה הן? והוא השיב לי: "אנכי ולא יהיה לך"...
דוגמה רט
בבראשית (ל, י) נאמר: "וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן", ושם פירש רש"י: "וַתֵּלֶד זִלְפָּה – בכולן נאמר 'היריון' חוץ מזלפה לפי שהייתה בחורה מכולן, ותינוקת בשנים, ואין היריון ניכר בה", וכך נאמר בבראשית רבה (עא, ט, לפי כת"י) שהוא המקור לדברי רש"י: "וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת וגו', בכולם כתיב 'ותהר' וכאן 'ותלד', אלא בחורה הייתה, ולא הייתה ניכרת בעוברה".
והדברים ברורים שזלפה הייתה צעירה מכל נשיו של יעקב אבינו, ומכיוון שנהגו בימיהם להתלבש בצניעות רבה, לא מן הנמנע שלא היו יודעים על אשה מסוימת שהיא בהיריון, וגם בימינו שמעתי על נשים צנועות שרבים לא ידעו ולא הבחינו שהן בהיריון עד שילדו. ברם, לפי רש"י לא ראו את הריונה של זלפה כי היא הייתה קטינה, שהרי הוא מוסיף מחוסר דעתו על לשון המדרש: "ותינוקת בשנים", כאילו היא הייתה בת שבע או בת שמונה לכל היותר.
ודבריו רעים ומהובלים: דבריו רעים, מפני שהוא קובע שיעקב אבינו נשא את זלפה כאשר היא הייתה "תינוקת בשנים", וקביעה זו מדרדרת ודוחפת לזימה ופדופיליה! שהרי אם יעקב אבינו נהג כן, וודאי שמדובר במעלה גדולה, וכל הרשעים יראו בכך אישור לעצמם לפתות ולזנות עם קטינות – ואפילו שיעקב נשא את זלפה "הקטינה" כדת וכדין, די להם בסיפור הזה כדי להצדיק לעצמם את תועבותיהם, שהרי לכאורה גם יעקב אבינו ע"ה נמשך והתעסק עם קטינות...
וכאמור, דבריו גם מהובלים: א) אין שום אשה שיכולה ללדת בגיל שבו היא מוגדרת כ"תינוקת בשנים"; ב) רש"י משבש את לשון המדרש המדויק, ובמקום לומר "בכולם כתיב 'ותהר'", הוא אומר: "בכולן נאמר 'היריון'", ונראה לי ברור שמטרת המדרש ללמד על צניעותה של זלפה, שהיה באפשרותה להסתיר כליל את הריונה ועשתה-כן בלבישת בגדים רחבים וכיו"ב.
דוגמה רי
בבראשית (ל, יא) נאמר כך: "וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד", ושם פירש רש"י הצרפתי: "בא מזל טוב, כמו: 'גד גדי וסנוק לא'". אולם, רבנו מלמדנו כי האמונה שיש אמת במזלות ובשאר הבלי האסטרולוגיה והמאגיה הינה הבל מהובל, וכבר הרחבתי על-כך בספר "אפיקים להרמב"ם" (עמ' 130 ואילך), וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה פרק יא (כ–כא):
"ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
ולא רק שרש"י סבר שמדובר בדברי אמת וחכמה, הוא גם היה סבור שמדובר בדברים שהתורה התירה אותן! שהרי לעיל הוא מייחס את ההזיות והסכלות החמורה הזו לאבות האומה!
זאת ועוד, רש"י במסכת שבת (סז ע"ב) מפרש כך: "האומר גַּד גַּדִּי – התמזל מזלי [...] יש בו משום דרכי האמורי – וכן בכולן [...] הרי זה מדרכי האמורי". נמצא, שרש"י מודה שענייני המזלות הינן בגדר דרכי האמורי, ואף-על-פי-כן הוא מפרש בבראשית (ל, יא): "בא מזל טוב". כלומר, הוא מתעקש לייחס את ההבל הזה לאבות האומה, לרומם את הבלי המזלות כאילו יש בהם חכמה נפלאה, ולהסתיר את העובדה שמדובר בשורשיה ובענפיה של העבודה-הזרה.
וראו נא את פירושו הנפלא של רס"ג אשר צועד כמעט תמיד באפיקי הדעת, וכֹה דבריו שם: "בָּגָד – נתאמת הדבר ['ותהיה מלת גד לשון הגדה' (קאפח)]". ונראה לי שבתורה נכתב "בגד" במילה אחת כדי להרחיק מעבודה-זרה, שהרי גַּד היה עבודה-זרה קדומה נפוצה, וכמו שאומר הנביא ישעיה (סה, יא): "וְאַתֶּם עֹזְבֵי יְיָ הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ", ולכן ייראה לי, ששתי המלים הללו נאמרו בתורה במחובר כדי להרחיק מן המשמעות של "בא גד" – בא האליל הטמא גד, וכדי לקרבנו למשמעות שדיבר עליה רס"ג.
ואגב, פירושו של רס"ג גם מתאים למסורת חז"ל במדרש, לפיה לא נודע שזלפה הייתה בהיריון עד שנולד לה בן, ולכן לאה אמרה לאחר הולדת הבן הראשון: נתאמת הדבר שיש לזלפה בן.
וייתכן שיקומו חכמים בעיניהם אשר יטענו שמקורו של רש"י בתרגום יונתן לתורה, ואשר בו נאמר: "וַאֲמַרַת לֵאָה אֲתָא מַזָּלָא טָבָא בְּרַם בְּנוֹי עֲתִידִין לְמֵירַת אַחַסָנַתְהוֹן בְּקַדְמֵיתָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְּנָא". אך האמת היא, שהתרגום הזה יוחס ליונתן בשקר, והוא לפי החוקרים תרגום מאוחר מן המאה השמינית, וגם קשה לי מאד להניח שיונתן בן עוזיאל היה מן הסכלים ומחוסרי הדעת... זאת ועוד, העיון בתרגום הזה מעלה תמיהה, שהרי איך יוחסה נתינת הנחלה לגד מעבר לירדן למזל טוב? וכי זכות היא לרשת נחלה מעבר לירדן ורחוק מירושלים ומבית-המקדש? כמו כן, מה שגרם לבני ראובן וגד וחצי-המנשה לבקש נחלה מעבר לירדן הייתה נהייתם אחר הממון והעושר, ודאגתם למקניהם ולשגשוגם החומרי. ואם יטען הטוען שהמזל הוא זה שגרם להם לנהות אחר הממון והעושר, נשיב לו, שהשקפה זו הורסת את תורת משה, עוקרת את יסוד הבחירה, ומייתרת את כל התורה כולה על כל ציווייה ואזהרותיה, וכן את כל דברי הנביאים כולם (והרחבתי בעניין זה בספרי 'אפיקים להרמב"ם', עמ' 130 ואילך).
נותר לנו לעיין בסוף פירושו של רש"י לעיל: "בא מזל טוב, כמו: 'גד גדי וסנוק לא'", ומקור הדברים במסכת שבת (סז ע"ב): "האומר: גַּד גַּדִּי, וְסִנּוּק לָא, אוּשׁבֵי וּבוּשׁכֵּי, יש בו משום דרכי האמורי". ואיני מבין, האם רש"י-שר"י רומז בפירושו שאבות האומה הלכו בדרכי האמורי?
זאת ועוד, בהמשך הגמרא שם נאמר: "ר' יהודה אומר: גַּד אינו אלא לשון עבודה-זרה שנאמר: 'הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן' [יש' סה, יא]". ואם לא הספיק לרש"י הצרפתי מה שנאמר בגמרא בעניין דרכי האמורי, הנה ר' יהודה אומר במפורש שלשון גַּד הוא לשון של עבודה-זרה! מה הוא אפוא חשב לעצמו כאשר הוא קשר את אבות האומה לענייני עבודה-זרה? שהרי הוא אומר שדבריה של לאה בתורה הם: "כמו: 'גַּד גַּדִּי וסנוק לא'", ובזאת הוא גם מתאר את ענייני העבודה-הזרה הללו כדברים רצויים שיש בהם חכמה רבה ומופלאה, שהרי אבות האומה נהגו בהם...
ובמלים אחרות, לא רק שרש"י קשר את אבות האומה לענייני עבודה-זרה הוא גם מכשיר ומרומם אותם, שהרי הוא קשר אותם לאבות האומה מבלי לגלות לנו את יחסם של חז"ל להבלים הללו. ואם רש"י היה קיים בימי חז"ל, הם היו מוסיפים לגמרא עוד מימרא: "אמר ר' יוחנן: רש"י אינו אלא לשון עבודה-זרה, שנאמר: 'וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]", או "האומר שלמה אחֵר רבן של ישראל, יש בו מדרכי האמורי", או "שמו של דבר אחֵר היפך ישר הוא", כלומר, גם שמו מעיד על תהום העקמימות והנכלוליות ועל תכלית המינות והתועבה.
ואחתום בפסק חז"ל ורבנו בעניינם של המינים הצרפתים ודומיהם בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
"עַד מָתַי רְשָׁעִים יְיָ עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ", "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ הַלְלוּ יָהּ", "יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ" (תה' צד;קד;קז).
תגובות