משום מה בדורות האחרונים רווח ופשט המנהג לומר "קדיש תתקבל" לפני הוצאת ספר-תורה בשחרית של שבת. ברם, להלן נלמד כי מנהג זה אינו כדין וכהלכה ואף אינו כנוהַג אבותינו הקדמונים נוחי נפש. נָחֵל את העיון והדיון בעניין זה בדברי רבנו הרמב"ם בסדר-התפילה שבסוף ספר אהבה (מהדורת השכיר, עמ' תשכ), וכֹה דברי רבנו שם: "קדיש בתרא. כל קדיש שאומר שליח-ציבור אחר שגומר התפילה, שאינו אומר אחריו כלום, אלא כל העם שומעין אותו יוצאין ונפטרין, נהגו העם כולם להוסיף בסופו נוסח זה: תתקבל צלותכון".
למדנו אפוא:
א) שמו הקדום של קדיש תתקבל הוא "קדיש בתרא", דהיינו הקדיש האחרון.
ב) ולא לחינם שמו כן, הוא נקרא "אחרון" מכיוון שהוא השבח האחרון שאין אומרים אחריו כלום, אלא, כל העם הולכין לשלום: לביתם למלאכתם למעשיהם וכיו"ב, וכך גם אומר קאפח השכיר שם: "ולפיכך, כל יום שמתפללין שחרית ומוסף, אין לומר תתקבל אחר שחרית אלא אחרי מוסף. וכך מנחה ומעריב אין אומרין תתקבל אחרי מנחה אלא אחרי ערבית. וכך הוא הסדר בכל סידורי תימן העתיקים. וכך הוא מנהגנו" (ההדגשות במקור). עלינו לזכור את עדותו של קאפח שכך הוא הסדר בכל סידורי-תימן העתיקים, מפני שנשוב לעניין זה בהמשך.
ג) ניתן להוסיף, כי המעיין בתוכנה של תוספת "תתקבל" לקדיש, ימצא בה מאפייני לשון שמתאימים לסוף התפילה, כגון המלים "יהא שלמא רבא" או "לחיים ולשלום", שמרמזות על כך שמקומה של התוספת הוא בסוף התפילה, וכמו שבסוף תפילת העמידה קבעו חכמים את ברכת "שים שלום" שבסופה אנחנו מתפללים לה' יתעלה שיברך את עם-ישראל בשלום: "המברך את עמו ישראל בשלום". מסיבה זו היו מיהודי תימן שנהגו לזרז זה-את-זה ביציאתם מבית-הכנסת למלאכתם במטבע הלשון "לחיים ולשלום", שמבטא את סוף חובות התפילה.
סידורי-תימן העתיקים
בין מחקריו, ד"ר משה גברא חקר גם את נוסח הקדיש שנאמר בסוף תפילת שחרית-של-שבת ולפני הוצאת ספר-תורה (מחקרים בסידורי תימן, עמ' 159), להלן מסקנותיו:
א) בתכלאל הקדום (רנ"ח, 1498) ובתכלאל קדמונים של ר"י בשירי (שע"ח, 1618), המייצגים מסורות עתיקות, נאמר: "ואומר יתגדל ויתקדש בלבד" ("פקט"). ולאור דברי הרמב"ם לעיל נראה ברור שלפי מסורות קדומות אלה יש לומר קדיש ללא תתקבל.
ב) בתכלאל משתא-שבזי (ת"ב, 1642) נאמר במפורש: "ואומר קדיש עד לעילא", כלומר שליח הציבור אומר קדיש ללא תתקבל.
ג) ברוב כתבי-היד הקדומים נכתב לומר "קדיש" סתם, וגברא העיר שם: "ולא מפורט איזה קדיש". ברם, דבריו תמוהים מאד, שהרי לפני הקדמונים עמד כלל ברור ופשוט: בכל מקום שנאמר בכתבי-היד "קדיש" סתם מדובר בקדיש ללא תתקבל, ובכל מקום שהקדמונים ביקשו להורות שמדובר ב"קדיש תתקבל" הם קראו לו "קדיש בתרא", ולקדיש דעתיד קראו "קדיש דרבנן". כלל זה תואם את ההלכה ואת עדותו של קאפח לעיל, וקרוב לוודאי שעל סמך כלל זה הוא כתב את עדותו. לפיכך ברור שגברא שגה בזה, ורוב כתבי-היד שכאמור נכתב בהם "קדיש" סתם, הקדמונים כן פירטו לנו בזה באיזה קדיש מדובר, והוא קדיש עד לעילא.
אמנם, כאמור, בתכלאל הקדום ובתכלאל קדמונים נאמר: "ואומר יתגדל ויתקדש בלבד", וכן בתכלאל שבזי נאמר: "ואומר קדיש עד לעילא". ברם, אין ללמוד מתוספות אלה שבכל מקום שנאמר בתכלאלים "קדיש" הכוונה היא לקדיש בתרא, שהרי לא יעלה על הדעת שבכל מקום שנאמר "קדיש" סתם ברחבי התכלאלים הכוונה היא לקדיש בתרא! לדוגמה, לא יעלה על הדעת שבמקום שנזכר לומר קדיש לפני ברכות קרית-שמע הכוונה לקדיש בתרא... אלא, קרוב לוודאי שהוסיפו בשלושת התכלאלים הללו את התוספות הללו למלה "קדיש", כי כבר היו מקומות שחדרה אליהם אמירת "קדיש בתרא" לפני הוצאת-ספר-תורה של שחרית-של-שבת, והסופר ביקש להרחיק את הציבור מהחדירה הזרה הזו וללמד שיש לומר קדיש בלבד.
חשוב לציין, שאין לקרוא לקדיש עד לעילא "חצי קדיש", כי לא רק שזה מושג שאינו מופיע בכתבי היד הקדמונים, זו גם התעיה שעשו בה שימוש מסלפי נוסח התפילה אשר החדירו את הקדיש המורחב (תתקבל) למקומות שאינם מקומו. אמירה שכזו קובעת למעשה שהקדיש שאמרו חז"ל פגום וחסר ולכן יש להשלימו ולהוסיף עליו. לפיכך הוי אומר: קדיש עד לעילא הוא קדיש שלם ומושלם ישר ונאמן, וכפי שעולה בבירור מפסק רבנו בהלכות תפילה (יב, כ):
"כיצד סדר הקריאה בתורה עם התפילה? כל יום שיש בו תפילת מוסף, אחר שיגמור שליח ציבור תפילת שחרית אומר קדיש, ומוציא ספר-תורה [...] וכשגומרין מחזיר ספר-תורה למקומו ואומר קדיש ומתפללין תפילת מוסף. וימים שיש בהן מפטיר ומוסף נהגו לומר קדיש קודם שיעלה המפטיר".
וגם כאן מעיר השכיר: "עד 'דאמירן בעלמא ואמרו אמן' ואין אומרין תתקבל אלא בקדיש בתרא שאין אומרים אחריו כלום, אלא נפטרין לבתיהן" (אות ס). וכאמור, המושג המאוחר יחסית "חצי קדיש" שיבש את יחסינו ל"קדיש לעילא", ושימש כהתעיה בידי זייפני ההלכה.
ד) לסיכום,גברא מציין כעשרה תכלאלים קדומים שנאמר בהם שיש לומר "קדיש" או "קדיש עד לעילא" או "קדיש בלבד"; שני תכלאלים שבהם נכתב "קדיש בתרא" ותכלאל אחד שנכתב בו "קדיש שלם". עלינו אפוא להרחיב את הדיון בשלושת התכלאלים האחרונים:
ד.1) בתכלאל משנת ת"ם 1680, נאמר כך: "וכשגומר התפלה אומר קדיש ובתרא ומוציא ספר-תורה", וגם מתכלאל זה ניתן ללמוד שכאשר רצו הקדמונים להורות שיש לומר קדיש תתקבל הם ציינו במפורש "קדיש בתרא".
ד.2) ראוי לשים לב לתכלאל ונה. גברא ציין, שבמהדורתו הקדומה משנת שנ"ז 1597, נכתב לומר "קדיש" בלבד, ואילו במהדורה מאוחרת שלו מאמצע המאה הי"ז 1650 לערך, נכתב: "ואומר קדיש בתרא ומוציא ספר-תורה" – וגם מכאן נלמד, שכאשר רצו הקדמונים להורות שיש לומר קדיש לעילא שהוא קדיש שלם ומושלם, כתבו "קדיש" בלבד, ואילו כאשר רצו להורות שיש לומר קדיש תתקבל הם כתבו "קדיש בתרא". אגב, נראה ברור שהסופר המאוחר, משנת 1650 לערך כאמור, זייף את הנוסח הקדום והמקורי, ולכן אין להתייחס כלל לזיופו.
ד.3) בתכלאל משנת שנ"ח 1618, נאמר כך: "וגומר התפילה ואומר קדיש שלם", וגם מכאן נלמד ש"קדיש" סתם הוא קדיש עד לעילא, וכך הבינו כל הקדמונים, גם המשובשים והוזי ההזיות שבהם, ואפילו שוחרי המאגיה והקבלה האלילית.
ה) עוד מסיק גברא: "קשה להכריע מה היה המנהג הקדום בתימן [...] יש שנהגו לומר קדיש שלם תתקבל [למה הוא קורא לקדיש בתרא "קדיש שלם"? מדוע לרמוז שהקדיש של חז"ל ורבנו הינו פגום וחסר? וכל המוסיף גורע. ובהמשך הוא חוזר על הביטוי הזה] [...] כיוון שמנהג ספרד לומר קדיש שלם תתקבל, וכך נעלם לו המנהג [...] לומר חצי קדיש [ונכשל בשלישית: מדוע הוא קורא לקדיש הרגיל והקבוע "חצי קדיש"? וכי הוא חסר? וכי תקנת חז"ל פגומה?]".
ובכן, מדברי גברא עולה וניצבה הסיבה המרכזית להכחדת הנוסח הקדום ולהוספת אמירת "תתקבל" וכו' שלא במקומה והיא השפעת סידורי-ספרד. ואם איש האמת, רבנו הרמב"ם הספרדי, זנח את נוסח ספרד ואימץ את נוסח תימן התלמודי והקדום, נבוא אנחנו, בנים ליהדות תימן המעטירה, נשליך את עטרתנו המפוארה, ונאמץ לחיקנו את נוסחי ספרד ללא הבחנה?
מסקנת הממצאים
לדידי אין צורך בכל משחקי הנוסחים הללו (שתועלתם העיקרית היא למפרסמי מחקרים מניבי ממון אשר לשם הממון נדרשים לנפח ספרים), וניתן היה בהחלט להסתפק בסדר-התפילה של רבנו הרמב"ם, מפני שהוא המייצג הקדום והנאמן ביותר למסורת התפילה המקורית של חז"ל ושל אבותינו הקדמונים – ומי שמכיר את זוך השקפותיו של רבנו ואת טוהר הלכותיו המזוקקות ואת רדיפת הצדק ואהבת האמת שמילאו וגדשו את ישותו, יבין מיד שיש לזנוח את כל התועים והוזי ההזיות למיניהם ולדבוק בעוז ברבנו איש האמת, כי דרכו היא דרך החיים.
אולם, למי שלא פקח את עיני שכלו ואינו מזהה את ייחודו של רבנו, ממשיך דרכם של אברהם אבינו ומשה רבנו עליהם השלום, הָראינו לדעת כי גם לפי רוב מכריע של כתבי-היד הקדומים אין לומר קדיש בתרא באמצע התפילה אלא בסוף התפילה – וכשמו "קדיש אחרון".
גברא מסיים את חקירתו בנימת ייאוש מדבקת שמעידה על ריחוקו מדרך האמת: "ולא נותר היום מי שנוהג לומר חצי קדיש", ואיני יודע מדוע הוא חוזר וקורא לקדיש השלם "חצי קדיש" ומנציח בזה שיבוש שאין לו שום יסוד. כמו כן, גברא שגה לא רק בסמנטיקה אלא גם במהות, כי אסור לצאצאיו של אברהם אבינו אשר קרא בשם ה' אל עולם, להשלים עם השיבושים ולהיכנע לרוח ההמון הנבערים. להיפך, עלינו להחזיר עטרה ליושנה, ואדרבה, במקום שאין אנשים שמנציחים את הלכות דרך האמת, מצוה גדולה היא להתאמץ ולהשתדל להשיב את עטרתנו המפוארה על כנה, ולאמץ לחיקנו את נוסח התפילה הקדומה הזכּה והבּרה.
"שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (יש' נא, א–ב).
בתמונת שער הרשומה: קבוצת נערים דתיים השייכים לעליית הנוער, במהלך תפילת שחרית, חיפה, 1939.