'עץ חיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר'

"לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה" (משלי ב, טז), ושם פירש רס"ג שהחכמה והדעת יצילו את האדם מליפול ברשתה של אשה זרה.

ובפירושו הארוך הוסיף (בשתי הפְּסקות לקמן):

"ולא הזהיר אלא מאשה זרה, אשה הזרה לך, וראשית צעדיה שעל-אף שהיא זרה לך מדברת עמך דברי חלקות ורוך המביאים לידי צחוק וזימה, ובעת שהיא מצחקת עמך עוזבת את בעלה שנאמר: 'הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ' [מש' ב, יז] ושוכחת אותו, ושמא תָּקֵל בליבה [אותה האשה] ותאמר [לעצמה] לא שכחתי כי אם אדם [בשר ודם] כמוני בלבד, תדע [אותה האשה] שאין הדבר כך, אלא לא שכחה את ברית בעלה, אלא-אם-כן כבר לפני-כן שכחה ברית אלהיה אשר העיד ביניהם כאמרוֹ: 'וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה' [שם].

הלא תראה, כשם שקבע כי האיש שאינו נוהג בצדק עם אשתו עוזב ברית אלוהיו, אשר העיד ביניהם ונתחייב משום כך שלא יתקבל קרבנו ולא תפילתו, שנאמר: 'מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם, וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה? עַל כִּי יְיָ הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ' [מלאכי ב] – כך קבע כי האשה הבוגדת בבעלה בדרגה זו. ואמרוֹ: 'כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ' [מש' ב, יח], כלומר שהמתחברים עמה יחשבו כרגע [באותם רגעי עוון] שהם השיגו חיים והתרעננה נפשם בשעשועים, והוא [העוון הזה] בתכליתו [באחריתו] מוות מכלה. ופירשתי רפאים: אובדים [...] והיסוד בכך הרפיון ואחר-כך מוביל אל המוות. ואמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט]".

***

"אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה, כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ, יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ, אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג, יג–יח).

האם מן הפסוקים: "כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף" וכו' ניתן ללמוד שמותר לסחור בתורת ה'? ובכן, הנה לפניכם תשובתו של רס"ג לשאלה האם מותר להפוך את התורה לסחורה:

"ואינו רומז באמרוֹ: 'כִּי טוֹב סַחְרָהּ', להתכלכל על-ידי הלימוד [=כלומר אין שום רמז בדברי שלמה המלך שמותר להפוך את תורת ה' צבאות לכלי לפרנסה ומסחר, שהרי הדבר אסור באיסור חמור], אלא רצה בכך [באמרוֹ] לסחור עם החכמה [='כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף'] – היא העשייה בה [=לקיים את מצוותיה] כלומר במה שהוא מצֻווה [ללמוד ולהשכיל ולידע את בוראו]. והנה העדיף את רכישתה על הכסף והזהב והמרגליות ועל כל רכוש, לכמה סיבות:

[1] מהן שהממון צריך בעליו לשמרוֹ, והחכמה היא שומרת את בעליה, כאמרוֹ: 'מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ' [מש' ב, יא]; [2] והממון אינך יכול למלא בו צרכיך כי אם על-ידי הוצאתו מידך, והחכמה ממלאת את חפצך והיא קיימת לך; [3] והממון אפשר שתרוויח בו ואפשר שתפסיד, והחכמה הרווח שלה תמידי; [4] והממון אינו מוסיף לך חיים ואינו מביאך לגן-עדן, והחכמה עושה את שניהם; [5] ואפשר שיהא הממון לנזק [=לדוגמה, שיהפוך להתמכרות ולרדיפת בצע]; [6] ואפשר שתניחהו לזולתך [=כלומר, לאדם או לבנים שאינם ראויים לכך]; [7] ואפשר שייגזל מידך, ואין החכמה כן. לפיכך אמר: 'אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ', 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם', 'עֵץ חַיִּים'".

והואיל ורבים מקרב המינים האורתודוקסים למדו גם מן הפסוק: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר", שמותר ואף מצוה גדולה ורבה היא להפוך את התורה לסחורה, הבה נעיין בסוגיית התלמוד שהמינים טוענים להביא ממנה ראיה לרשעותם ולהזייתם, וכך נאמר בנדרים (סב ע"א), מיד לאחר תום המעשה בעניינוֹ של ר' טרפון שחרד ופחד ליהנות מדברי תורה:

"תניא: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ' [דב' ל, כ] – שלא יֹאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שאהיה זקן ואשב בישיבה [=דהיינו לשם הכבוד], אלא לְמוֹד מאהבה וסוף הכבוד לבוא, שנאמר: 'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ' [מש' ז, ג]. ואומר: 'קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד' [מש' ו, כא], ואומר: 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם' [מש' ג, יז], ואומר: 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר' [מש' ג, יח]".

ובכן, מראש דברי חכמים עולה שעל האדם ללמוד לשם שמים: "לְמוֹד מאהבה וסוף הכבוד לבוא", ואף שאין בזה כרת כמו במי שהופך את התורה לכלי לפרנסה, בכל זאת הדבר אסור מבחינה מוסרית, וכדברי חכמים. וברור שאם אסור ללמוד בשביל הכבוד, כל-שכן שאסור ללמוד בשביל להתפרנס מן התורה, שהרי הוא משליך עצמו על הציבור ומחלל-שם-שמים.

יתר-על-כן, מדברי חכמים ע"ה עולה שהמינים זייפו את דברי שלמה באמרוֹ: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר", שהרי לפי המינים פסוק זה נועד ללמד שמצוה רבה היא לתמוך כלכלית ביושבי הישיבות, ואילו מהקשר דברי חכמים לעיל עולה בבירור שהפסוק הזה עוסק בחכמים עצמם, דהיינו אשרי מי שזוכה ללמוד בעצמו: להחזיק בלימודהּ ולהיות דָּבֵק במוסריה, וכפירוש רס"ג שם: "עֵץ חַיִּים – והיא עץ חיים לדבקים בה", ובהקדמת ספרו הנבחר באמו"ד (ספ"ג) הוסיף רס"ג: "אם התלמידים השלימו לימודיהם לא תהא ביניהם מחלוקת ולא וויכוחים [...] כאמרוֹ: 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ' [דהיינו לאחר שלמדו היטב והתעמקו בלימודם]".

כללו של דבר, לפי רס"ג המחזיקים והתומכים בתורה הם הדבקים והמתעמקים בלימודהּ.

***

"רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה" (משלי ד, ז), ושם פירש רס"ג: "ראשית החכמה היא שתרכוש אותה, ואז תגיע לכך שתהיה קונה אותה בכל הונך".

ובפירוש הארוך שם הוסיף: "ועניין 'רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה', הוא שהאדם לא יידע ערך החכמה והצדק כל זמן שלא התעניין במאומה מהן, וכאשר יתחיל בדבר מועט יֶעֱרְבוּ לו עד שיעדיפם על כל קנייניו, לפי שהוא נעשה אז כמי שיש לו קרן ושואף הוא להוסיף עליה. וכעין זה ישיג הצדיק בסוגי המשמעת, כאשר יידע שכבר הוּשׂגו לו זכויות ישתוקק להוסיף עליהן, ומזה אומרים חכמינו ז"ל: ש'שכר מצוה – מצוה', וכן ש'מצוה גוררת מצוה' [אבות ד, ב]".