נשאלתי כך:
למה הגר"א, הרמח"ל וכו' וכו' הלכו אחרי הזוהר? איך הם לא ראו שזו עבודת אלילים? למה בכלל נכנסו לזה ולא היו אך ורק עם התורה האורגינלית האמיתית ותו לא?
תשובה:
הסיבה המרכזית להליכה אחרי הזוהר ואחרי ההגשמה והמינות היא מפני שההליכה בדרכים הללו מסלקת מקרב האדם את יראת השמים שחוסמת אפשרות לסטות אחר התאוות. כל הסוטים והמינים הללו שהזכרת ועוד, בחרו ללכת בשרירות לבם הרע. הם בחרו בתאוותיהם ובדרכיהם הרעים, מפני שהם התמכרו לתאוות כמו: רדיפת הכבוד וההערצה, הבצע, השררה, הכוח העצום שניתן בידם לתמרן את בני האדם ולהפיק מהם את תועבותיהם – ואת כל זאת ההליכה בדרכי המינות והאלילות מספקת למכביר, מפני שהיא עוקרת מקרב האדם את יראת השמים שבקרבו, ואף מטמטמת ומתעתעת את מחשבתו להאמין שלא יאונה לו כל אוון.
ראה נא את פעולתה של עבודת האלילים שהייתה בימי קדם בקרב עמי כנען, ביטויה המרכזי היה העדר יראת שמים, וכפי שאברהם אבינו אומר לאבימלך: "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי"(בר' כ, יא). כלומר, מדוע אברהם אבינו ע"ה בוחר לציין דווקא את העדר יראת אלהים? מפני שסטיית עמי כנען אחר האלילות פתחה את הפתח להעדר יראת אלהים וללכת בשרירות ליבם הרע: לנצל, לחמוס, לרצוח, לאנוס ולהתעלל, ולמלא את כל תאוותיהם וזימותיהם הבזויות, וזו הסיבה שעמי כנען לדוגמה בחרו בדרכי האלילות: כדי להתיר להם את כל שרצי התאוות והתועבות, וכדי לספק את שלל יצריהם האפלים (ובעניין זה הרחבתי במאמר: "הציר שעליו סובבת כל התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה").
וזו גם הסיבה שעם-ישראל בחר בדרכי האלילות והתועבות, כי הריחוק מה' יתעלה וההליכה בדרכי המאגיה והסכלות עוקרים מקרב האדם את צלמו האנושי, ממלאים את שכלו ומחשבתו בהזיות פגאניות, עד שקול האמת, קולה של יראת השמים, שמזהיר את האדם מפני התועבות ואף עוצר אותו מללכת בשרירות לבו, כבר לא נשמע בתוך המולת דמיונות המינות.
"שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר" (יש' כד, ח).
והנה לפניך דברי רבנו במורה (ב, כג) אשר מורים על הרעיון שהובא לעיל:
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
ואין כל חדש תחת השמש, ראה נא את דברי ירמיה הנביא ע"ה בפרק ה:
"כִּי בָגוֹד בָּגְדוּ בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה נְאֻם יְיָ, כִּחֲשׁוּ בַּייָ וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא וְלֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה, וְהַנְּבִיאִים [=המינים גדולי האסלה של אותם הימים, אשר התעו את העם אחרי ההבל] יִהְיוּ לְרוּחַ וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם כֹּה יֵעָשֶׂה לָהֶם [...] וְהָיָה כִּי תֹאמְרוּ: תַּחַת מֶה עָשָׂה יְיָ אֱלֹהֵינוּ לָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר", וכו'.
והנה דברי הנביא ירמיה בפרק כג (טז–יז):
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אַל תִּשְׁמְעוּ עַל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם [גדולי האסלה שהתעו את העם אחרי ההבל אשר היו באותם הימים] מַהְבִּלִים הֵמָּה אֶתְכֶם חֲזוֹן לִבָּם יְדַבֵּרוּ לֹא מִפִּי יְיָ, אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי דִּבֶּר יְיָ שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה".
והנה לפניך גם דברי הנביא מיכה (ג, ט–יב):
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: "דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין", הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּוּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".
אגב, הנביא משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף...
***
ברם, יש סיבה מרכזית נוספת שמשלימה את הסיבה הראשונה, והיא שכומרי הדת מנצלים את שאיפת ההמונים להתפלש ולהתבוסס בשוחת התאוות, ולכן הם מטמטמים את ההמונים בהזיות מאגיות-פגאניות כדי לשחד את ההמונים בתאוות שהם כֹּה משתוקקים להן. וכך, ההמונים, בקבלם הכשר ואף עידוד מאליליהם לרדוף אחר שלל התאוות והזימות, ירוממו דווקא את אותם מנהיגים פגאניים אשר טמטמו את חשיבתם וסייעו בידם לרדוף אחרי ההבל – שהרי מן המפורסמות הוא ש"עבדא בהפקירא – ניחא להו", דהיינו העבד המשועבד לתאוות אינו מבקש להתרומם לעבר אור הדעת והחכמה, להיפך, הוא מבקש לשקוע עוד ועוד בתאוות.
והמינים האורתודוקסים לדורותיהם מעניקים בדיוק את זה להמונים, ואת זאת הם משיגים בשתי דרכים: 1) בעקירת הדעת ויראת השמים מקרב ההמונים (וזאת באמצעות החדרת הזיות מאגיות-פגאניות); 2) בהחדרת ההזיה להמונים שהם: כומרי-הדת מנהיגיהם, קרובים מאד לאלהים עד שיש בכוחם להגן עליהם מן הייסורים, אם רק יממנו ויעריצו אותם כאלילים.
נמצא אפוא, שכומרי הדת המינים גם פותחים להמונים את הפתח ללכת בשרירות לבם הרע (בהחדרת הזיות מאגיות-פגאניות ובעקירת יראת השמים); וגם מחזקים מאד את ההמונים ללכת בשרירות ליבם הרע באמצעות ההזיה שהם: כומרי-הדת אליליהם, מגנים עליהם מפני הייסורים, כביכול יש לאלילים ולאטִּים הללו יכולת להשפיע ואף להכריח את בורא-עולם למחוק את עוונות החטָּאים והרשעים בשלל דרכים – כגון: בהחדרת ההזיה שיש בכוחם המאגי לכופף את דין הצדק של בורא-עולם, או שלימוד תורת המינות שלהם מכפר, או שהערצת האלילים האורתודוקסים וכיבודם מכפר, או שהצבעה למפלגותיהם בקלפי מכפרת, או שמתן תרומות לארגוניהם המושחתים מכפרת, או שאחזקת בטלנים בישיבות המינים מכפרת, וכיו"ב.
קצרו של דבר, הליכה בדרך האמת מחייבת ללכת בדרכי יושר ואמת וריסון התאוות, ואילו דרכי המינות מאפשרות ואף מעודדות ללכת בדרכי השקר רצופי התאוות הזימות והטומאות.
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" (יר' ה, כא).