סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (חי"ב)
בתום פירושו של הזייפן לפרק הרביעי הוא מציין שמעתה ואילך, דהיינו מן הפרק החמישי, הוא לא "יפרש" באופנים נרחבים אלא יסתפק בפירוש "המילים הקשות או עניין נוסף"... וכפי שכבר אמרתי לעיל בסדרה זו, לא היה לו לשרבטן הזייפן הרבה מה לומר על עצם שרבוטי "ההלכות", ולכן פירושו מאופיין בגלישה לענייני לשון ופרשנות מלים ואף סתם הבלים, אשר אינם נוגעים במאומה לעצם עניין יצירת העולם וארבעת היסודות. והנה, בתום הפרק הרביעי הוא כנראה כבר התעייף מהזיותיו המייגעות של השיכור המקובל ששרבט את ספר-יצירה...
ודילגתי על הרבה מאד דברים בלתי ברורים, וכן על ערֵמות של הזיות שנכתבו בעילגות לשון מבחילה, עד שהספר הזה, עם הפירוש שחיברו לו כדי שיוכלו לקרוא למסכת הטמטום הזו "ספר יצירה", מסַכנים את הדעת והמחשבה... והנה הזיית-עילגים שכזו לדוגמה, מובאת בסוף הפירוש לפרק הרביעי: "והוא שיש לכל אחד משבעת הכוכבים ושנים-עשר המזלות צורות מצוירות ידועות אצל בעלי מלאכת תכונת הגלגל, ולכל אחד מאיברי גוף האדם תבנית מתוכֶּנֶת [...] ואם יתאפשר [=ומי מונע?] לאחד התלמידים לישב ולעיין, ימצא כי צורת רוב הכוכבים והאיברים כצורת האותיות אשר ייחסן אליהן בעל הספר הזה או קרוב להן – תהיה זו ראיה חזקה" – וכי יש דמיון בין שבעת הכוכבים ושנים-עשר המזלות "לכל אחד מאיברי גוף האדם"? וכי הבלי הדמיונות הנחותים הללו הם בגדר "ראיה חזקה" להזיות ששורבטו בספר יצירה?!
ומדבריו האחרונים של השרבטן עולה, שאפילו הוא לא ממש בטוח שמדובר בספר אמיתי... ועתה, נעבור ל"הלכות" ששורבטו בפרקים האחרונים, ולאחריהן נעסוק בשיירי הפירוש.
פרק ה הלכות א–יב
וכך נאמר ב"הלכות" פרק זה: "[א] הִמליך את אלף ברוח וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה וצר [=ויצר] בו אוויר בעולם, ורויה בשנה, וגויה בנפש, זכר ונקבה: זכר בא' מ' ש', ונקבה בא' ש' ם'; [ב] המליך את מִים במַים וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו ארץ בעולם, וקור בשנה, ובטן בנפש; [ג] המליך את שין באש וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו שמים בעולם, וחום בשנה, וראש בנפש. זכר ונקבה כאיזה צד צרפן? א' מ' ש' אשם משא, שאם שמא, שמים אש אוויר רוח ארץ מים, ראשו של אדם אש, ליבו רוח, בטנו מים; [ד] שבע כפולות ב' ג' ד' כ' פ' ר' ת', חקקן חצבן צרפן שקלן והימירן, וצר בהן כוכבים ימים ושערים; [ה] המליך את בית וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו שבתאי בעולם, ושבת בשנה ופה בנפש; [ו] המליך את גימל וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו צדק בעולם, ואחד בשבת בשנה, ועין ימין בנפש; [ז] המליך את דלת וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו מאדים בעולם, ושני בשבת בשנה, ועין שמאל בנפש; [ח] המליך את כף וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו חמה בעולם, ושלישי בשבת בשנה, ואף ימין בנפש; [ט] המליך את פי וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו נוגה בעולם, ורביעי בשבת בשנה, ואף שמאל בנפש; [י] המליך את ריש וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו כוכב חמה בעולם, וחמישי בשבת בשנה, ואוזן ימין בנפש; [יא] המליך את תו וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו לבנה בעולם, ושישי בשבת בשנה, ואוזן שמאל בנפש; [יב] חיצה את העדים והעמידן אחד אחד לבדו, עולם לבדו, ושנה לבדה, ונפש לבדה".
ואין מה לומר על הבלים שכאלו, גיבובי עילגים ושיכורים עלובים ונחותים אשר הינם עלבון לאינטליגנציה האנושית, ביזיון וחרפה לצלם האלהים שהוענק לנו. והסגנון הנגעל הלזה מזכיר לי מאד את שרבוטי ספר-האופל, פשוט מקשה אחת של טמטום וגועל נפש מייגע וטרחני.
ועתה לכמה נקודות שנזכרו בפירושו של הזייפן לפרק הלזה, וכך הוא "מפרש" שם:
"אמרוֹ בכל אות 'וקשר לו כתר' הוא יסוד מיסודות הראשונים [...] כי בקבלתם שהאותיות ניתנו עם זיונין ותגין, כמו שאומרים שבע אותיות צריכות שלושה-שלושה זיונין, ואלו הן: ש'ע'ט'נ'ז' ג'ץ' [...] ויש אותיות שיש להן יותר על הידוע להן ויש פחות, כפי שמבואר ב'ספר תאגי'. ומוסרים כי ספר-תורה אם לא נכתב בדקדוק התגין אסור לברך עליו ולא לקרות בו בציבור".
לפי הזייפן, תיוג האותיות הוא דברי קבלה – ואם כך, הרי שספר-תורה שנכתב ללא תגין פסול! ואין זו ההלכה שפוסק רבנו הרמב"ם, וכֹה דבריו בהלכות ספר תורה (ז, ח–ט): "וייזהר בתגין ובמניינן, יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין כצורת זי"ן הן, דקין כחוט השערה. כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר, ואם [...] לא דקדק בתגין [...] – הרי זה ספר כשר". ואיך יעלה על הדעת שאותיות ספר-התורה נמסרו לנו בסיני עם תגין, ויחד-עם-זאת העדרן אינו פוסל את ספר-התורה? על מה אפוא נסמך הזייפן בקביעתו?
ובכן, כמו במקומות רבים, המינים האירופים קבעו הלכות לפי פשטי האגדות, וגם כאן עשו כן, ואף העזו לקבוע שפשטי האגדה הם דברי קבלה! וכך נאמר במסכת שבת (פט ע"א): "בשעה שעלה משה למרום, מצאוֹ להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות" וכו', ובגמרא ווילנא מסכת מנחות כט ע"ב הוסיפו: "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות" וכו', ונראה לי ברור שהמילה "שיושב" היא תוספת שהחדירו המינים האירופים.
ומי הם אלה אשר פסלו ספר-תורה שנכתב ללא תגין? ובכן, לא טעיתם, ינקי הפגאני ואביו, וכן המין הצרפתי המכונה 'רבנו תם', והנה לכם שרבוטיו של ינקי הפגאני: "ואם חסר אלה הזיונין [...] פסול [...] וכן ייראה מלשון א"א הרא"ש [...] וכן דעת ר"ת" (טור, יו"ד, ס"ס רעד). אמנם, ינקי הפגאני מוסיף ראיה לדרכו מנוסח גמרא משובש, וכבר התייחסתי לנוסח זה במאמר: "דיני ומנהגי כתיבת ספר תורה" (בפרק ו) – ועל-כל-פנים, השרבטן שזייף פירוש לספר-יצירה לא הביא ראיה מנוסח הגמרא המשובש אלא מכך שעצם התיוג הוא מסורת תורה-שבעל-פה, ובנדון דידן אפילו המינים הצרפתים לא טענו זאת, אלא הביאו ראיה לשיטתם מנוסח שגוי.
כמו כן, ספר "תאגי" שנזכר בדברי השרבטן לעיל הינו ספר מינות מאוחר, אשר נזכר לראשונה אצל הרמב"ן! ואזכורו לראשונה אצל שוחר המאגיה והמינות, העבד הנרצע למינים הצרפתים, הינה עדות מצוינת למוצאו האירופי-צרפתי העכור, ולכן אין להתייחס אליו כלל ועיקר.
כללו של דבר, לא יעלה על הדעת שרס"ג הוא זה אשר כתב את הפירוש לספר-יצירה: שהרי לא ייתכן שהוא יפרש את אגדות חז"ל כפשוטן (בעניין קשירת כתרים לאותיות); ולא ייתכן שהוא ינציח מסורת תורה-שבעל-פה משובשת (בעניין חובת התיוג הדמיונית); ולא ייתכן שהוא יעיד על ספר אשר נזכר לראשונה רק אצל הרמב"ן, שהוא מסורת תורה-שבעל-פה. ואם היה מדובר בספר אמיתי שנמסר באומה, הרי שהיינו מוצאים קטעים ממנו בספרות חז"ל.
ומן המסקנות הללו עולה, שהפירוש לספר-יצירה נכתב בסמוך לזמנו של הרמב"ן, על-ידי המינים הצרפתים למיניהם או על-ידי איזה מקובל פגאני, מעבדיהם הספרדעים הנרצעים.
ודרך אגב, קאפח הנוכל מתפתל שם כהרגלו, היה קשה לו לקבל שרס"ג יפסוק הלכה כנגד מסורת התורה-שבעל-פה שרבנו מסר לנו איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה, והוא אף הבין בנבכי מוחו שלא יעלה על הדעת שרס"ג, שהיה ממעתיקי השמועה הנאמנים, ינציח מסורת שגויה ויפסוק שספר-תורה שלא תייגוהו פסול (ויהודי תימן לא נהגו לתייג את ספרי התורה שבידם), ולכן הוא נחלץ להתפתל שם: "וייתכן שגם רבנו [=רס"ג] אין דעתו לפסול שהרי אמר 'ומוסרים' או 'ואומרים' משמע דליה לא סבירא ליה". ואיך יעלה על הדעת שרס"ג יצטט דעה דחויה מבלי לשלול אותה באופן מפורש, ועוד בעניין כֹּה יסודי וחשוב? היעלה על הדעת שהוא יחדיר תקלה שכזו לתוך פירושו?! האמנם רס"ג היה כַּשְּׂכִירים שמטשטשים את דעתם?!
יתר-על-כן, הזייפן-השרבטן מוסיף ומצדיק את השיבוש-הזיוף לפיו ספר-תורה שלא תויג פסול, מהזיה מאגית-פגאנית, וז"ל: "ואומרים, ולפיכך לא יחיה מי ששימתוהו בו אלא ימות במהרה". כלומר, ברור לו לזייפן שמדובר במסורת אמיתית, ועד-כדי-כך היא אמיתית, עד שמי שקיללוּ אותו בספר-תורה שנכתב עם תגין – ימות במהרה... ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ושם קאפח מוסיף: "כנראה שהיו נוהגין לשמות ולנדות בפני ספר-תורה, אף-על-פי שלא מצאנו כן בשום מקום", וברור שלא מצאנו, כי לא מדובר בעניין אמיתי אלא בהמצאות ובהזיות מאגיות אליליות. אולם, לאחר הדברים הללו קאפח חוזר להתפתל: "וייתכן שכוונת רבנו [=רס"ג] על השבועה, כי שבועת התורה ושבועת המשנה בנקיטת חפץ, כלומר שהנשבע מחזיק ספר-תורה בידו, ומשביעין ב'ארור', וכבר אמרו כי 'ארור' יש בו לשון שבועה ולשון שמתא [...] ראה גם רמב"ם הלכות שבועות יא, ט–י". ואפילו כדברי נחש העקלתון, איך ייתכן לומר שמי שנשבע בספר תורה מתויג, שחֲבֵרו ארור אם יש בידו משהו מנכסי הנשבע, שחברו הלזה ימות במהרה?! היעלה על הדעת שרס"ג, אביר הפילוסופיה והמחשבה, יאמץ הזיה מאגית-פגאנית שכזו?!
וטרם סיימנו, כי בהמשך הדברים השרבטן-הזייפן מוסיף ושוקע בסכלותו, כי הוא מביא "ראיה" נוספת לכך שספר-תורה שנכתב ללא תגין פסול, ומהי ראייתו הנוספת? ובכן, כך הוא כותב: "ובעלי הקמיעין הראשונים אומרים, שאם לא נכתבו בתגיהם אינם מועילים, וכמו שאמר בעל ספר-יצירה, שלא ייתכן שיתפעל באות [=שהאות תפעל את פעולתה ותשדד את מערכות הטבע, כמעשי המכשפים] מה שהמטרה בה [=את הכישוף שמבקשים להשיג באמצעותה, או שיש בכוחה לפעול, לפי דמיונם] – משולש ומרובע וכפוף ומשולשל ומקומר [=כל מיני קווים ושרטוטים שיוצרים נבראים, וכאמור בספר-יצירה בפרקים לעיל] אלא עם תגו [=כלומר יש כוח לאות 'לפעול' אך ורק עם התג שעליה]". ואיך יעלה על הדעת שרס"ג יביא ראיה לאמיתת מסורת תורה-שבעל-פה מהזיות בעלי הקמיעות?! ובעצם ההזיה הזו כבר הרחבתי בחלק יא.
ומכאן ועד סוף פירושו לפרק זה הזייפן משרבט הערות צדדיות, אך בעיקר גולש לענייני לשון שאין להם שום קשר לעצמו של ספר-יצירה, וכך הוא מעבה את פירושו, מֵעניין לעניין...
והנה לכם דוגמה אחת לאופן שבו השרבטן עיבה את פירושו, ובחרתי בדוגמה יחסית ברורה, כי רבות הן הדוגמות בפירושו אשר אינן ברורות, ונכתבו בלעגי לשון נלעגים, וזה לשונו:
"ואמרוֹ בכל אחד 'וצר בו' הכוונה בכך 'ויצר בו', אלא שהשמיט את היו"ד כדרך כל הקיצורים שבמקרא, כמו שאומרים: 'נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים' [במ' לב, לב]; ובמשנה אומרים: 'וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ' [בבא קמא א, א], במקום חייב המזיק; ובדברי הפייטנים אומרים: 'רד' במקום 'ירד' [וקאפח מעיר: 'איני יודע מדוע לא הזכיר מקרא: וְהַיּוֹם רַד מְאֹד' (שופ' יט) – ולא הספיק לו לקאפח כל האריכות הזאת? כאילו יש תועלת בהבאת דוגמות שכאלה...]; ומניחים 'עץ' במקום 'יעץ', וכן 'רש' במקום 'ירש', והרבה ממה שדומה לזה. וכך בלשון הערבים אומרים: 'יא צאח', במקום: 'יא צאחב', ואומרים: 'פאן יך', במקום: 'פאן יכן'".
ולא הבנתי, הפירוש לספר-יצירה הוא מקבץ לענייני לשון? או פירוש למעשה בראשית?
פרק ו הלכות א–יו
וכך נאמר ב"הלכות" פרק זה: "[א] שתים עשרה פשוטות ה' ו' ז' ח' ט' י' ל' ן' ס' ע' צ' ק', חקקן חצבן צרפן שקלן והמירן, וצר בהן מזלות חדשים ומנהגים, שני לעיזים ושני עליזים, שני נועצים ושני עליצים, והן קרקבנין, ושתי ידיים ושתי רגליים, עשאן כמין מריבה וערכן כמין מלחמה, וזה לעומת זה עשה האלהים; [ב] שלשה אחד אחד לבדו, שבעה חלוקין, שלשה על גבי שלשה ואחד חוק מכריע בינתיים, שנים-עשר שנים-עשר עומדין במלחמה, שלשה אוהבים ושלשה אויבים, שלשה ממיתים ושלשה מחיים, וכולן אדוקין זה עם זה, וסימן לדבר: עשרים ושתיים חפצים וגוף אחד; [ג] כאיזצד צרפן, הו וה, זח חז, טי יט, לן נל, סע עס, צק קץ; [ד] המליך את הי וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו טלה בעולם, וניסן בשנה, וכבד בנפש; [ה] המליך את ואו וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו שור בעולם, ואייר בשנה, ומרה בנפש; [ו] המליך את זן וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו תאומים בעולם, וסיוון בשנה, וטחול בנפש; [ז] המליך את חית וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו סרטן בעולם, ותמוז בשנה, ומסס בנפש; [ח] המליך את טית וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו אריה בעולם, ואב בשנה, וכוליה של ימין בנפש; [ט] המליך את יוד וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו בתולה בעולם, ואלול בשנה, וכוליה של שמאל בנפש; [י] המליך את למד וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו מאזנים בעולם, ותשרי בשנה, וקרקבן בנפש; [יא] המליך את נון וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו עקרב בעולם, ומרחשון בשנה, וקיבה בנפש; [יב] המליך את סמך וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו קשת בעולם, וכסלו בשנה, ויד ימין בנפש; [יג] המליך את עין וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו גדי בעולם, וטבת בשנה, ויד שמאל בנפש; [יד] המליך את צדי וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו דלי בעולם, ושבט בשנה, ורגל ימין בנפש; [יה] המליך את קוף וקשר לו כתר, וצרפן זה עם זה, וצר בו דגים בעולם, ואדר בשנה, ורגל שמאל בנפש; [יו] חיצה את העדים והעמידן אחד אחד לבדו, עולם לבדו, ושנה לבדה, ונפש לבדה".
בפירושו של הזייפן לגיבובי ההבלים הללו, הוא עוסק בפירוש מלים שונות אשר מורות לפי הזיות ההוזים על איברים שונים בגוף האדם – ומֵהן הוא גולש להסברים אנטומיים שונים שהיו אולי נכונים באותם הימים, ואינם אלא הזיות מוחלטות לאור המדע הרפואי שנתגלה במאות השנים האחרונות. כמו כן, כמנהגו הוא עוסק בענייני לשון ומאריך להביא ראיות ממקורות שונים וכמו שראינו לעיל – ואין שום קשר בין שרבוטיו לבין עצם תכלית הספר הנדון: יצירת העולם, ולתוך כל אלה הוא מחדיר גם הזיות מוחלטות ופרשנויות שרירותיות כדרכו וכמנהגו.
לא אתעכב על הזיותיו למעט אחת, וז"ל: "אבל אמרוֹ 'וזה לעמת זה עשה האלהים' היא אחת הראיות על שיש לדברים עושה מחבֵּר [כלומר שהקב"ה חיבר את היסודות ועשה מהם נבראים שונים], לפי שאנו רואים שהוא איחד את הדברים אשר טבעם ההִתפרדות, והם החום והקור, והלחות והיבשות, ועשאם דבר אחד וגדרן במקום אחד". ובכן, הכתוב המדויק הוא: "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" (קה' ז, יד), ופשוטו כלל אינו עוסק בבריאת העולם, אלא במציאות הטובה והרעה בעולם: "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה: גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" וכו'. כלומר, שלמה מבקש לרומם את בני האדם לתובנה שהרעה היא חלק בלתי נפרד מן החיים, ולכן יש לקבל אותה בהשלמה ולא חלילה לשקוע בצער ובחורבן הנפש.
ועל הכתוב הזה אומר השרבטן: "אבל אמרוֹ 'וזה לעמת זה עשה האלהים' היא אחת הראיות על שיש לדברים עושה מחבֵּר", וכי כתוב זה הינו ראיה לעניינֵי יצירת ובריאת העולם?! ורק כסיל גמור יביא מכתוב זה ראיה מפורשת להוכחת הבריאה הטבעית באופנים מסוימים, כל-שכן באופנים דמיוניים אשר אין להם שום קשר לכתוב והם מצחינים מן המאגיה הקבלית.
והוא ממשיך שם בפרשנויות הבל מהובלות אשר אין להן שום הכרח, ואף אין בהן תבונה.
פרק ז הלכות א–ג
וכך נאמר ב"הלכות" פרק זה: "[א] אויר רויה וגויה, ארץ קור ובטן, שמים חום וראש. והוא א' מ' ש'; [ב] שבתאי שבת ופה, צדק אחד בשבת ועין ימין, מאדים שני בשבת ועין שמאל, חמה שלישי בשבת ואף ימין, נוגה רביעי בשבת ואף שמאל, כוכב חמה חמישי בשבת ואוזן ימין, לבנה שישי בשבת ואוזן שמאל. והן: ב' ג' ד' כ' פ' ר' ת'; [ג] טלה ניסן וכבד, שור אייר ומרה, תאומים סיוון וטחול, סרטן תמוז ומסיס, אריה אב וכוליה של ימין, בתולה אלול וכוליה של שמאל, מאזנים תשרי וקרקבן, עקרב מרחשון וקיבה, קשת כסלו ויד ימין, גדי טבת ויד שמאל, דלי שבט ורגל ימין, דגים אדר ורגל שמאל, והן: ה' ו' ז' ח' ט' י' ל' ן' ס' ע' צ' ק'".
ועל ההזיות הללו אומר מחבר הפירוש, שכל החזרות הללו בדברי בעל ספר-יצירה המטומטם, נועדו ללמד אותנו שעלינו לשנן את לימודינו... וז"ל: "התועלת במה שחזר על אלו [...] כדי שיתרגלו המתלמדים בהם כאשר הם חוזרים עליהם הלוך ושוב, בדברים מורחבים ובדברים קצרים, נחקקים בליבותם, וכפי שידעת חזרת החכם [=הקב"ה] בתורה על מצות שבת מ"ח פעמים, והזהיר על עבודה-זרה מ"ח פעמים, וכל הדומה לכך מן הכפילות והחזרה". ואיני מבין, בענייני שבת ועבודה-זרה ראוי השינון והחזרה, אך האם כן הוא הדבר בענייני סתרי תורה?
ולאחר שצחקתי על סכלותו, אוסיף שלא יעלה על הדעת להשוות בין שרבוטי ספר-יצירה הללו לִדְבַר ה' יתעלה ויתרומם שמו בתורה, ורק כסיל יַשווה ביניהם ואף יעז להעלות על הדעת שיש תועלת בשינון שרבוטי העילגים הנלעגים הללו, ואיך העזו לקרותן "הלכות"? ושוב הנני צוחק... ובראותי את הטמטום הזה בייחוס חכמה לשפל הסכלות, הנני נזכר בנבואתו של ישעיה:
"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [מיראתי] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [יראי שמים בחיצוניותם בלבד], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא [=להכות] אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא [בייסורים קשים] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד). כלומר, מן העונשים על ההִתרחקות מידיעת ה' הוא הטמטום ואיבוד הדעת...
פרק ח הלכות א–ה
וכך נאמר ב"הלכות" פרק זה: "[א] נוצר עם אלף אילו, רוח אויר רויה וגויה וחוק לשון; נוצר עם מים אילו, מים ארץ קור ובטן וכף חובה; נוצר עם שין אילו, אש שמים חום וראש וכף זכות; [ב] נוצר עם בית אילו, שבתאי שבת ופה חיים ומוות; נוצר עם גימל אילו, צדק ראשון בשבת ועין ימין שלום ורע; נוצר עם דלת אילו, מאדים שני בשבת ועין שמאל חכמה ואיוולת; נוצר עם כף אילו, חמה שלישי בשבת ואף ימין עושר ועוני; נוצר עם פי אילו, נוגה רביעי בשבת ואף שמאל זרע ושממה; נוצר עם ריש אילו, כוכב חמה חמישי בשבת ואוזן ימין חן וכיאור; נוצר עם תו אילו, לבנה שישי בשבת ואוזן שמאל ממשלה ועבדות; [ג] נוצר עם הי אילו, טלה ניסן וכבד, ראיה וסמיות; נוצר עם וו אילו, שור אייר ומרה, שמיעה וחרשות; נוצר עם זין אילו, תאומים סיוון וטחול, ריחה ותתרות; נוצר עם חית אילו, סרטן תמוז ומסיס, סיחה ואילמות; נוצר עם טית אילו, אריה אב וכוליה של ימין, לעיטה ורעבתן; נוצר עם יוד אילו, בתולה אלול וכוליה של שמאל, תשמיש וסירוס; נוצר עם למד אילו, מאזנים תשרי וקרקבן, מעשה וגידמות; נוצר עם נון אילו, עקרב מרחשון וקיבה, הילוך וחיגרות; נוצר עם סמך אילו, קשת כסלו ויד ימין, רוגז וניטול כבד; נוצר עם עין אילו, גדי טבת ויד שמאל, שחוק וניטול טחול; נוצר עם צדי אילו, דלי שבט ורגל ימין, הרהור ניטול הלב ואיננו; נוצר עם קוף אילו, דגים אדר ורגל שמאל, שינה מת והלך לו; [ד] וכולן אדוקין בתלי גלגל ולב, תלי בעולם כמלך על כסא, גלגל בשנה כמלך במדינה, לב בגוף כמלך במלחמה. כללו של דבר, מקצת אילו מצטרפין עם אילו, ומקצת אילו מצטרפין על אילו, אילו עם אילו ואילו עם אילו, אילו תמורת אילו, ואילו תמורת אילו, אילו כנגד אילו, ואילו כנגד אילו, אם אין אילו אין אילו, ואם אין אילו אין אילו, וכולן אדוקין בתלי גלגל ולב; [ה] ושהבין אברהם אבינו וצר וצירף וחקר וחשב ועלה בידו, נגלה עליו הקב"ה וקרא עליו המקרא הזה: 'בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ' [יר' א, ה]. ועשאוֹ אוהבו, וכרת לו ברית ולזרעו עד עולמי עד".
מסוף הקטע המטורלל הלזה עולה, שאברהם אבינו יצר יש מאין באמצעות רצפי אותיות! שהרי נאמר: "וכשהבין אברהם אבינו וצר [=ויצר] וצירף וחקר וחשב ועלה בידו" וכו', ואיך יעלה על הדעת לומר שאברהם אבינו פעל כמפעלות המכשפים הוברי ההברים אשר נלחם בהם?! ועל-כל-פנים עולה באופן ברור, שאברהם אבינו קיבל בנבואה את הזיות ספר-יצירה או לכל הפחות קיבל אישור מאת ה' יתעלה ויתרומם שמו לכל הבלי הספר הנגעל הלזה – הוי אומר, מדובר בספר נבואה! ואם מדובר בספר אשר מתיימר לטעון את הנבואה, הרי שכל טעות שתימָּצא בו תעיד עליו שהוא שקר וכזב, "דְּעוּ אֵפוֹא כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר יְיָ אַרְצָה" (מ"ב י, י), כלומר לא ייתכן שיש שגיאה בנבואה ואפילו קלה שבקלות, וכבר הרחבתי בזה בכמה מאמרים, וכך נבחנת אמיתת הנבואה, ראו נא: "היוכל אדם לדעת את סוד העתידות?", ושם יש עוד הפניות.
וגם בפירושו לפרק זה השרבטן מתמקד בפירושי מלים וענייני לשון, וצירוף דוגמות ממקורות שונים, הכל כדי לעבות את פירושו... והוא מוסיף מדי פעם הסברים לכוונותיו של בעל ספר-יצירה בעניין חיבורי ומיזוגי רצפי האותיות, אשר בהם לפי דמיונם ברא הקב"ה את עולמו. אולם, אין בפרשנותו מאומה שיכול לאשש ולהבהיר את הבלי ספר-יצירה, וכל דבריו הולכים סחור סחור, צעד קדימה ושניים לאחור – וכך מתנודד לו השרבטן. כמו כן, הוא משלב כאמור לעיל כל מיני השערות קדומות בענייני רפואה: כל מיני הזיות והבלים אשר נחשבו בימי קדם שיש בהם ממש... ובימינו יש להשליך את כולם ללא היסוס למחזורית הקרובה משום איבוד הזמן.
ובסוף פירושו לפרק השמיני, השרבטן אומר כך:
"והחכמים [=חכמי המשנה] אשר דאגו דאגת האומה עד שריכזו לה דקדוק מצוותיה ודיני משפטיה ויתר העניינים שלא היו כתובים [=ונכללו דבריהם בספר המשנה כידוע, וכפי שכתב בסוף הקדמתו, ולקמן בסמוך אביא את דבריו שם] גם נשתדלו בספר זה עד שליקטו ענייניו שהיו מקובלים בידם, והלבישום במלים וקבעום חנינה ורחמים לבאים אחריהם". והנה דבריו בסוף הקדמתו (עמ' לג) שנזכרו לעיל: "ולא חדלו להיות נמסרים בתוך אומתנו בלתי כתובים, כמו שהייתה המשנה נמסרת ובלתי כתובה [...] וכאשר היה הזמן אשר נתקבצו בו חכמי האומה וריכזו ענייני המשנה והלבישום מלים משלהם וקבעום, עשו בו או במה שהוא קרוב לו ענייני ספר זה בדומה לכך [...] והמקום אשר נתחבר בו הספר זהה הוא ארץ-ישראל" וכו'.
הוי אומר, לפי השרבטן-הזייפן ספר-יצירה הוא חלק ממסורת התורה-שבעל-פה והוא נכתב בימי ר' יהודה הנשיא! וכך גם אומר קאפח שם (עמ' לג): "רבנו [השרבטן] סבור כי ספר זה נכתב והועלה על ספר בזמן כתיבת המשנה, כלומר בימי ר' יהודה הנשיא או קרוב לאותו הזמן, כמו שהדגיש 'עשו בו', כלומר באותו הזמן, או במה שהוא קרוב לו". וקאפח הנוכל אף מעז לצרף את דברי רס"ג במשלי, כאילו דברי השרבטן-הזייפן מתואמים עם דברי רס"ג במשלי...
וכך אומר רס"ג במשלי שם (כה, א): "דברי הספר הללו מלמדים אותנו כי עניינים רבים נשארו אבותינו מוסרים אותם זה לזה במשך זמן בלתי כתובים, עד שנכתבו אחר כך, שהרי אמר בפירוש שהמשלים הללו שלמה ע"ה אמרן, ונשארו במשך זמן בלתי כתובים עד שכתבום אנשי חזקיה. וכמו שביאר ירמיה [יז, כב] שה' ציווה את אבותינו בזמן יציאתם ממצרים [...]: 'וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם' [הוי אומר, מלאכת ההוצאת מרשות לרשות לא נתפרשה בתורה ומשה מסרהּ לנו בקבלה]. ולפיכך היה אפשר לאבות למסור זה לזה מן המצוות מצוות רבות ששמעום ממשה רבנו ע"ה ולא קבעום בספר עד-זמן שנכתבה המשנה ו[עד]-זמן שנכתב התלמוד".
והיכן נזכר ספר-יצירה בדברי רס"ג בפירושו למשלי? והיה ראוי לרס"ג להזכירוֹ, שהרי מדובר בספר שלם שנמסר באומה ונכתב בתקופת המשנה! והעדר אזכורו הוא ראיה נוספת לכך שלא רס"ג הוא זה שכתב את הפירוש לספר-יצירה, ועל דברי רס"ג בפירושו למשלי שם, אומר קאפח כך: "וכיוצא בזה כתב [רס"ג, לפי דמיונו של קאפח] בסוף הקדמתו לספר-יצירה, ביחס לספר-יצירה שהרעיונות שבו מיוחסים לאברהם אבינו, אע"פ שנכתב בימי חכמי משנה", וראוי לשאול: מדוע קאפח מתעלם מן העובדה שספר-יצירה כלל לא נזכר בפירוש רס"ג למשלי?
נחזור לעיקר הטענה, לפי השרבטן-הזייפן ספר-יצירה הוא חלק ממסורת התורה-שבעל-פה והוא אף נכתב בימי ר' יהודה הנשיא! אולם, אם אכן ספר-יצירה נתחבר בתקופת המשנה, הרי שהיינו צריכים למצוא קטעים שלמים ממנו מפוזרים בכל ספרות חז"ל: בתלמודים, במדרשים הקדומים ובוודאי במדרשים המאוחרים, אך כל זה – נעדר לחלוטין! כללו של דבר, בדומה לספר-האופל אין זכר לתכנים שמובאים בספר-יצירה בספרות חז"ל, וזו עדות לכך שמדובר בספר מינות מאוחר, וסגנונו ותכניו מעידים שהוא נכתב על-ידי מכשפי האופל למיניהם.
תגובות