במאמר "יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ו)", הצגנו שני מושגים מעולם הקבלה: "אמונת גלגול הנשמות" ו"עשר הספירות", והוכחנו כיצד מושגים אלו נוגדים את דעת חז"ל ורבנו הרמב"ם. מאמר זה יעסוק במנהג הביקור בקברי המתים, והוא יהווה הקדמה למאמר נוסף, בו נלמד על המנהג הקבלי-חסידי הידוע: "להשתטח על קברי הצדיקים". בשני המאמרים הללו נוכיח בעז"ה כיצד שני המנהגים האלו נוגדים את דעת תורתנו הקדושה.
ביקור הקברים והמצבות
במאות השנים האחרונות פשט מנהג זר ומוזר מאוד בקרב רבים מעם ישראל – לפקוד את קברות המתים לעיתים תכופות. ניתן לראות זאת בערב ראש השנה בפרט, כאשר בתי העלמין מלאים באלפי מבקרים, וזאת בעיקר בעקבות דבריו של משה איסרליש בהלכות ערב ראש השנה (תקפא, ד) משמו של יעקב מולין (המהרי"ל, נולד במגנצא-מיינץ שבגרמניה באמצע המאה הי"ד): "ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות [בערב ר"ה] ולהרבות שם בתחינות".
ובאחת מן הפרשנויות שם הוסיפו את המשך דברי מולין שלא הובאו בדברי איסרליש:
"דבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים, ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפילה נתקבלה יותר. והמתפלל על קברי הצדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהשם יתברך שייתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר".
ונראה שלא לחינם מולין הוסיף לדבריו את המשפט האחרון: "אל ישים מגמתו נגד המתים", שהרי כידוע התורה ציוותה עלינו: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (דב' יח, י–יא), ולכן הוא היה חייב לומר כן, כדי להכשיר בקש את המנהג החדש. מכל מקום, מיותר לציין שדבריו הללו הובאו להלכה כמעט בכל ספרי האחרונים כאילו היו תורה למשה מסיני.
לעצם דבריו של מולין, שקברות הצדיקים הינם "מקום קדוש וטהור", נציג את האמור בספר "ניצחון ישן". מדובר ב"ספר ויכוח" שנכתב ככל הנראה בתחילת המאה הי"ד על-ידי יהודים במסגרת הפולמוס היהודי-נוצרי. ספר זה כולל אסופת טענות אנטי-נוצריות, כלומר - הנוצרים הם אלה שטענו שיש קדושה בקברות הצדיקים. וכך נאמר שם (חלק עברי, עמ' 147, פסקה 217):
"תשובה למינים [=הנוצרים שסילפו את דת האמת], על אשר תופסין עצמות הפגרים לקדישות [=לקדושות], הרי הקב"ה טימא אותם: 'וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים' [במ' יט, טז]. הרי הן טמאין ומטמאין. ואפילו עצמות אברהם יצחק ויעקב וכל הצדיקים מטמאין כשאר בני אדם, כי בסתם דיבר הכתוב. ומזה הטעם סתר הקב"ה את קברות הצדיקים, כיוון שגלוי לפניו שיטעו אומות העולם אחר עצמותיהם כמו שנאמר במשה: 'וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה' [דב' לד, ו]".
והנה, כל בר דעת ישאל את עצמו – מאין נולד המנהג לבקר את המתים בקברותיהם? איך ייתכן שמנהג זה לא נזכר בתלמוד שהוא מכלול התורה-שבעל-פה? איך ייתכן שמנהג זה לא נזכר בגאונים וברמב"ם? האם, כדברי מולין, הצדיקים השוכנים בקברים הופכים את בית הקברות למקום קדוש וטהור? והאם בעקבות כך התפילה מתקבלת שם יותר? הבה ונחל לבחון את הדברים:
באופן כללי, וכאמור בדברי הספר "ניצחון ישן", תורתנו, תורת האמת, קובעת בדיני הטומאה והטהרה, שמת מטמא טומאת שבעה, ואין חילוק אם המת הוא צדיק או רשע, וזה לשון התורה (במ' יט, טז): "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים".
למרות הדברים המפורשים בתורה, יש שטענו וטוענים ש"אין טומאה בצדיקים", ואף הביאו "ראיה" לדבריהם מדברי חז"ל שאמרוּ: "צדיקים במיתתן קרויים חיים", והיינו שהצדיק מרגיש, שומע ופועל בקברו כמו בחייו. אולם, הם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שהרי דבריהם הללו הם דברי הבל וברור שהם לא השכילו לרדת לעומקם של דברי חכמים.
כמו כן, יש מהתועים אחר ההבל, בפרט מקרב המקובלים, שסילפו את דברי חכמינו שאמרו "גדולים צדיקים במיתתן יותר מאשר בחייהם", ופירשו שאחר המוות הצדיקים יכולים לפעול ישועות בעבור החיים אף יותר מבחייהם. ומלבד הנגיעה החמורה במינות ובעבודה-זרה, הנה ברור כי פירושם ריקני וחלול מכל תוכן, ולקמן נעמוד על כוונת חז"ל לאור דברי רבנו.
צדיקים במיתתן קרויים חיים
והנה לפניכם הסבר רבנו במורה (א, מב) למאמר חז"ל האמור:
"וכבר הִרבו להשתמש בשם זה גם לעניין רכישת החכמה: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב], 'כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים' [מש' ח, לה], 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצָאֵיהֶם' [מש' ד, כב], וזה הרבה. ועל-פי-זה קרא את הדעות הנכונות: 'חיים', והדעות הנפסדות: 'מוות', אמר יתעלה: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע' [דב' ל, טו], הנה ביאר כי הטוב [=הדעות הנכונות] הוא החיים, והרע [=הדעות המשובשות] הוא המוות, ופירשם [...] ומחמת נפוצות שימוש זה בלשון אמרוּ [חכמים]: 'צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים' [ברכות יח]. דע זאת".
כלומר, מחמת פרסום השימוש במלה "חיים" כמשל לחיי העולם-הבא ולחיי משמעות בעולם-הזה ברכישת החכמה והדעות הנכונות, וכן מחמת פרסום השימוש במלה "מוות" כמשל להכרתה מחיי-העולם-הבא וכן לחיי בהמיות מהובלים ריקים ומאופסים בעולם-הזה – אמרו חכמים שהצדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים, שהרי לא רק שהם חיים בעולם-הבא ונהנים מזיו השכינה, אלא שהם גם בגדר חיים בעולם-הזה, שהרי שמם הולך לפניהם מפני שהם נזכרים לטובה לברכה ולרוממות. ולעומתם, הרשעים, לא רק שהם נכרתים מחיי-העולם-הבא ונידונים לייסורים נצחיים, גם חייהם בעולם-הזה הם חיי בהמיות חסרי משמעות החולפים כרוח, כל-שכן לאחר מותם, שאם יוותר משהו מזכרם הוא רק בענייני גנות תיעוב ותועבה.
זאת ועוד, כוונת חז"ל באמרם "גדולים צדיקים במיתתם" גם ללמדנו שבעולם-הזה, החומר הוא מסך החוצץ בין הצדיק לבוראו, ולאחר מותו נקרע מסך זה והוא מצליח להשיג מה שלא היה באפשרותו להשיג. וכמו שכותב רבנו הרמב"ם במורה (חלק ג, נא): שבזמן הפרידה (המוות) מתחזקת השגת שכליהם של הנביאים והחסידים, כמו שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (יש' נח, ח), "ויישאר אותו השכל לאחר מכן אותה ההישארות הנצחית במצב אחיד, כיון שכבר נסתלק המעצור שהיה חוסמו במקצת העיתים, ויהיה קיומו באותו העונג העצום אשר אינו ממין תענוגי הגוף" (וראו עוד דברי רבנו בעניין זה שם בפרק ט). וראו גם דברי רבנו על משה רבנו בהקדמת פירושו למשנה: "ועלה אל ההר בחצי יום שביעי באדר כמו שנתברר בקבלה, והיה זה מותו ביחס אלינו שנפקד מאתנו, וחיים ביחס אליו במה שנתעלה אליו, וכך אמרו ע"ה משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים בעניין זה ארוכים מאד-מאד ואין זה מקומם".
ודורש אל המתים
בנוסף לכך, התורה מצווה אותנו שלא לדרוש אל המתים כדרך הגויים. ופשט הציווי הוא שלא לשאול מהם דבר ולא לחפש את קרבתם, וכך נאמר בספר דברים (יח, ט–יא):
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם [...] לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים".
והנה לפניכם דברי רבנו בספר המצוות בביאור לאו זה (לאווין לח):
"והמצוה השמונה ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים, כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת, ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים [דהיינו הם אוכלים ושותים ואף יש להם תחושות ככל בעלי החיים, אך אליבא דאמת בעיקר יצירתם הם מתים, כי הם השביתו לחלוטין את כוחם המחשבתי האלהי, ומסרוהו ושעבדוהו כליל לכוחם הבהמי]" וכו'.
פנייה למליצי יושר
כאמור, האיסור לדרוש מן המתים הוא האיסור לדרוש מהם ידיעה, אולם יש חכמים בעיניהם אשר טוענים שאם אין כוונת האדם לבקש ידיעה מן המת, אלא רק להתפלל על קברו ולבקש שימליץ טוב בעדו או לבקש ממנו שיפעל עבורו ישועה, אינו עובר על איסור, ברם, טעות גדולה מאד היא בידם, והעושה כן נכלל בגדר איסור חמור בהרבה, והוא שלא נטעה לעבוד את אחד הנבראים שברא הבורא יתברך, ונעשהו כ"כמתווך" בינינו לבין הבורא. וכמו שכותב רבנו הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (ב, א):
"עיקר הציווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבע היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן, ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים [...] ובעניין זה ציוה ואמר: 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' [יא, טז], כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא".
דברים דומים רבנו כותב בפירוש המשניות (סנהדרין י, א) ביסוד החמישי משלושה עשר יסודות הדת וז"ל:
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני האדם שוכני בתי חומר שחייהם כרוח חולף], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
ונחתום פרק זה בדברי רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):
"חמישה הן הנקראים מינים: [...] [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".
דרך אגב, כל גורם מתווך הוא בגדר "אלוה", שהרי מייחסים לו כוחות רוחניים על-טבעיים שבאמצעותם הוא יכול "להשפיע" על שיקול דעתו של אל דעות... ובמלים אחרות, מפני "קרבתו" לבורא-עולם וכוחו הדמיוני להשפיע עליו הוא נקרא "אלוה". כמו כן, עצם העובדה שפונים ומתפללים לאותו גורם מתווך יש בה גילוי דעת לקבלת אותו גורם מתווך לאלוה.
הקברים – מקום טומאה ותועבה
לאור כל הדברים הללו, נפסק להלכה שהקברים הם מקום טומאה, והם אף מתוארים בכתבי הקודש כמקום בזוי ביותר אשר נוגע בענייני עבודה-זרה. לפיכך, מצאנו אצל הנביא ישעיה ע"ה, שהוכיח את עם ישראל על-כך שלא שמעו לציווי התורה והיו מרבים לשהות בקרבת הקברים. וכֹה דבריו (סה, ג–ד): "הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת וּמְקַטְּרִים עַל הַלְּבֵנִים. הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ"...
מנהג משובש זה גרם לחילול-שם-שמים נורא ואיום עד-כדי-כך שאפילו הקראים ביקרו בחריפות את הפנייה לקברי צדיקים משום דורש אל המתים, וכמו שכתב הקראי סהל בן מצליח שחי במאה העשירית, וז"ל (ש' פינסקר, ליקוטי קדמוניות, נספחים, עמ' 31–32):
"איך אחריש, ודרכי עובדי עבודה זרה בין מקצת ישראל יושבים בקברים ולנים בנצורים ודורשים אל המתים ואומרים: יא ר' יוסי הגלילי רפאני, הבטינני [=תן לי פרי בטן], ומדליקים נרות על קברי הצדיקים ומקטירים לפניהם על הלבנים וקושרים עקדים על התמר של הצדיק לכל מיני חולאים, וחונגים [חוגגים] על קברי הצדיקים המתים ונודרים להם נדרים וקוראים אליהם ומבקשים מהם לתת להם חפצם".
***
לאור האמור, נבין עתה ביתר שאת את דברי רבנו הרמב"ם בהלכות אבל (ד, ד):
"ומציינין את הקברות ובונים נפש [מצבה] על הקבר. והצדיקים – אין בונים להם נפש על קברותיהם, דבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות".
לגבי הרישא, מפליא איך המנהג בדורות האחרונים השתנה מן הקצה אל הקצה, שדווקא ה"צדיקים" (לפי תפיסתם) הם אלה שזוכים למצבות יוקרה גדולות ומרשימות. ובראותי מנהג משובש זה עולים לנגד עיניי דברי רבנו הרמב"ם בספר המצוות (לאווין יא):
"האזהרה שהוזהרנו מלעשות מצבה שיתקבצו אליה ויכבדוה, אפילו נעשית לעבוד עליה את ה', וזה כדי שלא נתדמה בעבודתו יתעלה לעבודה-זרה. לפי שכך היו עושים, בונים מצבות ושמים את הנעבדים עליהם. והוא אומרו יתעלה באזהרה על כך: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב]".
וכן נאמר בהלכות עבודה זרה (ו, ו):
"מצבה שאסרה תורה היא בניין שיהיו הכל מתקבצין אצלה, ואפילו לעבוד את ה', שכן היה דרך עבודה זרה".
וכיום רבים הם המתקבצים אצל המצבות המפוארות לרגל "הילולות" וכד' וטוענים כי זוהי "עבודת ה'". והמבין יבין...
לגבי הסיפא: "ולא יפנה אדם לבקר הקברות", כך כתב הרב ש' צדוק בפירושו שם:
"רבנו מזהיר ומרחיק כל אדם מביקור הקברות, כי ההתקשרות הרגשית לגופת המת ולרוחות המתים בדמיון, גורם לכישלון וגובל באיסור לאו של דורש אל המתים, ואין זכר בהלכה ולא במנהגי אבותינו הפולחן הזה של עליות לקברים ופקידות קברי הורים לעתים תכופות ולא נסיעות לקברי צדיקים ובקשות על קברם [...] ומה שמצאנו מוזכר בחז"ל על הכתוב: 'וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן' [במ' יג, כב], שכָּלֵב הלך להשתטח על קברי אבות, [דברים אלה] הם רק משל וביטוי לפרישתו של כלב מעצת מרגלים ושנדבק באמונתם של האבות. והראיה: שאם כפשוטו, מדוע יהושע שהיה עמו לא נזכר שהלך גם הוא להשתטח עמו?".
ונציג כאן מעט מדבריו המחכימים של א' דחוח-הלוי במאמרו "פניה למליצי יושר", וז"ל:
"מהליכה לבתי-הקברות ומפנייה ישירה אל המתים ש'ימליצו טוב' בעדנו לפני בורא-עולם, עולה צחנה עזה של עבודה-זרה. ולכן, כדי לעקוף איסור זה, יש רבנים שכירים בימינו אשר מארגנים נסיעות תפילה לקברים, וטורחים להסביר למשתתפים שבתפילתם בקבר לא יפנו חלילה למת אלא לבורא-עולם, ויתפללו אליו שבזכות הצדיק המת תִּשָּׁמַע תפילתם. ויש לבדוק, האם בדרך זו ניתן להכשיר תפילה על הקברים? והתשובה טמונה בשאלות הבאות: האם תפילות שנאמרות במקום טומאה רצויות לפני בורא-עולם? האם תפילות שמעורבת בהן מחשבה על מתים רצויות לפני בורא-עולם?
ויתרה מאלה, עצם העובדה שטורחים ונוסעים שעות להתפלל דווקא על קברי המתים, יש בה כדי להקנות השקפה רעה ולהכניס ללבבות גרורות עבודה-זרה, ולא תועיל ולא תציל טענת הרבנים השכירים המצטדקים, שבתפילתם על הקברים הם פונים לבורא-עולם ולא למתים. שהרי גם אם אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו פונים לה' שיושיענו בזכות המת, מדוע אפוא טרחנו להגיע עד לקברו? נתפלל בכל מקום שזכות הצדיק תעמוד לנו. אלא, עצם ההגעה לקבר הצדיק וההשתטחות על קברו בבכייה ובתחנונים מבטאת כאלף עדים את המטרה האמיתית של המתפללים – פניה למת שיליץ טוב בעדנו לפני ה' יתעלה.
וכל מי שנדמה לו שהוא טורח להגיע עד לקבר להתפלל, ובכל זאת הוא אינו עובד עבודה-זרה שהרי הוא פונה לה' שיושיעו בזכות הצדיק כביכול – אינו אלא מטעה את עצמו, כי הטרחה וכל הפעולות המעשיות שננקטות כדי להגיע לקבר ולהתפלל דווקא לצד הקבר – גוררות את הלבבות לעבודת אלילים ומשקפות את מחשבת הלב האמיתית שבעמקי הלבבות. וחובה להפנות את כוחות הגוף והנפש לכיוונים אמיתיים של התרוממות מידותית ושכלית, וחלילה מלכלות אותם בהשתדלויות הבל ובהזיות אליליות".
סוף דבר
אם כן אפוא, מאין הסתפח אל היהדות מנהג פולחן הקברים?
ובכן, לפני כעשור יצא לאור ספרו של י' ליכטנשטיין "מטומאה לקדושה", בו הוא מרחיב לבאר את מקורות המנהג המשובש ומבקש להבהיר כיצד הפך הפולחן הדתי הפסול לטרנד בלתי חולף שסוחף המוני מאמינים. בראיון עם אחד מכלי התקשורת הוא מסכם ואומר את הדברים הבאים:
"עם השנים חלו תמורות, בעיקר בגלל השפעות חיצוניות: המנהג העתיק שהיה 'עבודה זרה' (למשל במצרים), החל לחלחל לעם היהודי […] [והוא] ה'זִיָארה' (בערבית: מסע אל הקברים), שהייתה מקובלת בתרבות האיסלאם, התפשטה לקהילות יהודיות בתפוצות, ולאחר מכן גם בארץ ישראל".
מנהג זה של ה"זיארה" התפשט ביתר שאת בדורות האחרונים ובפרט בבגדאד, כמו שכתב אברהם בן יעקב בספרו "קברים קדושים בבבל" (עמ' ט–י):
"תפילה על קברי צדיקים המכונה 'זיארה' הייתה מאוד מקובלת בבגדאד באותם ימים [לפני כמאה וחמישים שנה] ותפסה מקום מרכזי בחיי היהודים בבבל. לאחר ארץ ישראל בבל היא המקום עם המספר הגדול ביותר של קברי צדיקים שנהגו לפקוד אותם ונרקמו סביבם טקסים רבי משתתפים".
בנוסף, יהודים רבים הושפעו מהנצרות (בפרט בתקופת ימי הביניים), והחלו לחפש מופתים ונפלאות בקברי המתים, כמנהג שכניהם הנוצרים, ולהרחבה בעניין זה ראו מאמרו של א' שהם-שטיינר: "כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר".
ונחתום את דברינו בקטע מתוך הספר "ניצחון ישן" אשר נזכר לעיל, וז"ל:
"ועוד כי הם סבורים שהמתים שומעים ויודעים מה שהם מתפללין לפניהם והא [=והרי] כתיב: 'מִי יַגִּיד לָאָדָם מַה יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' [קה' ו, יב] [...] ומה שהם אומרים כי הקב"ה עושה נפלאות בשביל הקדושים לאחר שהם מתים, [איך יעלה על הדעת] והא [=והרי] כתיב בתהילים במזמור שיר לבני קרח: 'הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה' [תה' פח, יא] – הלא שמעת שאין הודיה ותפלה אלא בבעלי חיים [דהיינו אנשים שיש בהם חיות]".