בחודש ניסן תשל"ג, מלאו 92 שנים לעלייתן של שתי משפחות החלוץ של יהודי תימן, ובמרחשוון תשל"ד ימלאו 92 שנים לעליית הקבוצה הראשונה מיהדות זו שמנתה למעלה ממאתיים וששים נפש, ואשר קראה לעלייתה: עליית תרמ"ב, על-פי הפסוק: "אעלה בתמר". בפעם הראשונה בתולדותיהם של יהודי תימן צמחה עליה שונה מקודמותיה – זו הייתה עליה שבאה כדי לבנות את הארץ ולהיבנות בה.
בניגוד לעליה הלאומית הראשונה מרוסיה – עלית ביל"ו, לא באה עלית יהודי תימן בעקבות פוגרום או כתוצאה ממנו. הם לא הצטרכו לשוט כדי להתעורר מתרדמה, להחזיר געגועים ללב ולהחדיר דחף ורצון לחיות בארץ האבות. דווקא בשנת 1881 – יהודי תימן חיו בארץ תימן בשלום ובשלווה, מצבם הכלכלי והמדיני היה טוב, והעם בקרבו חיו היה צריך אותם וזקוק למלאכות שלהם. געגועיהם לארץ-ישראל היו געגועי-אמת מושרשים מדורי דורות. לא הייתה כל הפסקה בגעגועים אלה, כי יהודי תימן לא ידעו התבוללות מה היא בניגוד לאחינו באירופה.
מניעי העליות הלאומיות של אחינו מאירופה התעוררו בעקבות פוגרום או רדיפות קשות. האם העלייה או העליות שלא באו מחמת פוגרומים או רדיפות, כי אם מאהבת ארץ-ישראל ומאמונה בפעמי הגאולה – לא ייקראו לאומיות? האם מכיוון, שאחינו מאירופה הם בעלי המאה הם חייבים להכתיב לנו גם את הדעה שלהם? מצד שני, אין אנו רואים כל פסול בכך שהעלייה מתימן הייתה גם מטעמים משיחיים-דתיים – שהרי מה שקובע הוא הכוונה והמעשה, והכוונה והמעשה של עליית תרמ"ב היו שונים מעליית ביל"ו.
ואף-על-פי-כן, הממסד האשכנזי מסרב עד עצם היום הזה לראות בעליית תרמ"ב עליה לאומית, השווה בערכה הלאומי לעליית ביל"ו. בבתי הספר אפשר לראות לוחות תלויים על הקיר ועליהם מפורטות העליות מאז 1881 – אך עלית תרמ"ב נפקד מקומה ביניהן. ילדי ישראל לומדים על-פי לוחות אלה, "כי עליה מארצות האסלאם החלה רק עם קום המדינה". כלום פלא הוא, שהדור הצעיר, הן האשכנזי והן של עדות המזרח, מקבל את הרושם שארץ-ישראל נבנתה אך ורק על-ידי האשכנזים ועל-כן זכותם לשלוט בה? אך האם זו היא האמת?
עליית ביל"ו הגיעה לארץ-ישראל בתרועה רמה ובקולי קולות, עליית תרמ"ב "אעלה בתמר" באה בדממה ובצנעה. עליית ביל"ו הגיעה עם אידיאלים גדולים אותם נטשו בניהם כעבור זמן מה, או כדברי האנציקלופדיה העברית (ערך א"י עמ' 511–512): "בני האיכרים שלנו... עזבו את המושבות ונדדו לערים, וכמה מהם עזבו את הארץ לצמיתות". ואילו עליית תרמ"ב באה לארץ עם כוונה צנועה לעבדה ולשמרה ולעשות בכל עבודה שתזדמן, כי כל עבודה הייתה דרושה אז כדי לבנות את הארץ. הם ובניהם לא נטשו את מקומותיהם, או כדברי יצחק קורן בספרו "קיבוץ הגלויות בהתנחלות" (עמ' 126–127): "במלחמה הקשה שניהל הפועל העברי בעד כיבוש העבודה במושבות, נועד מקום נכבד לעולי תימן. הודות לצרכיהם המעטים והתמדתם במקום התיישבותם, בין בעונה הבוערת ובין בעונה המתה, יכלו לעמוד בהתחרות עם הפועל הערבי, וכך תרמו תרומה חשובה להשתלטות העבודה העברית במושבות".
אם כיום יש לנו מדינה ומשק עבריים, הרי זה בעיקר בזכות אותה "ההתמדה במקום" של עולי תימן, ולא כל כך בזכות עולי ביל"ו ובניהם שהעסיקו ערבים ואף ירדו חזרה מהארץ.
זוהי אמת היסטורית שיש להביאה לידיעת כל העם בישראל ולחנך לאורה את בנינו. חרף דרישתנו הנמרצת ממשרד החינוך להנהיג איזון ואובייקטיביות בלימוד ההיסטוריה היהודית בבתי הספר, אנו רואים חובה לעצמנו שגם אנו, יוצאי תימן וכלל בני עדות המזרח, נפעל ללא לאות כדי להביא עובדות היסטוריות כאלה לידיעת כלל הציבור ללא הבדל מוצא – ולהביא לתודעת הציבור, ובפרט שלנו, שיש לערער על המוסכמות של ההיסטוריוגרפיה האשכנזית, ושיש לראות את המאורעות באור אחר, אובייקטיבי ובלתי אינטרסנטי.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון מט, אייר תשל"ג, עמ' 6.
בתמונת שער הרשומה: אחד מעולי תימן בכפר השילוח, ראשית המאה העשרים.