בכל טיפה מן הים משתקף מה שיש באוקיינוס כולו. גם המעט שמתרחש עכשיו ברבנות הראשית בירושלים מגלם את היחסים הבין-עדתיים בארץ בשעה זו. היחסים בין שני הרבנים הראשיים, שנבחרו אך לפני עת קצרה, כבר הגיעו עד משבר.
ודאי יימצאו אנשים שיראו בזה הוכחה כי אין צורך בשניים, ורב ראשי אחד היה משרת את הציבור על הצד היותר טוב. הייתי מצטרף לדעה זו, אילו בטוח הייתי כי נעלמו אפליות וקיפוחים מן הארץ וכי המועמדים לכהונה ייבחרו לפי תכונותיהם וסגולותיהם האישיות בלבד. כיוון שאין בטחון כזה, יש להשלים עם בחירתם של שניים – אחד אשכנזי ואחד ראשון-לציון ספרדי – שיהא כתר התורה מעטר את ראשיהם.
לכאורה שניהם שווים בזכויות ובחובות, אך גם פה נתקלים אנו בתופעה הישראלית המצויה – משניים שווים, יש אחד שווה יותר. מי שווה יותר? כמובן, האשכנזי. כך הוא נראה בעיני עצמו, כי הוא הורגל לחשוב כך, כי המשטר הרגילו לחשוב כך.
הסכסוך פרץ על רקע הטרגדיה של האח והאחות שנפסלו לחיתון בגלל ספק-חטא, לפי ההלכה, של הוריהם. הרב גורן, שחקר בבעיה, מצא עובדות חדשות שעשויות היו לסיים את צרת האח והאחות. זה תלוי היה בהחלטתו של בית-דין רבנים. כיוון שגם בעניין כזה חדרו מגמות שאין בינן ובין ההלכה ולא כלום, ירא הרב שלמה גורן, כי אם יורכב בית-הדין מרבנים שהם בעלי דעה קדומה, ייחרץ דין לחומרה. הוא היה מעוניין למנות בית-דין כרוחו, שממנו ציפה להתרת פסולי החיתון לבוא בקהל. דעתו של הרב עובדיה יוסף הייתה שונה, לא לעצם הבעיה של פסולי החיתון, אלא לגבי הרכבת בית-הדין. עמדתו הייתה שהרבנים שיישבו בדין חייבים להיקבע על דעת שני הרבנים ובהתייעצות משותפת.
אינני יודע אם הצעתו של הראשון-לציון לא הייתה אמורה לפתור את הבעיה בכבוד, בלי מעשי להטים סודיים, ובלי שהדבר יעורר התנגדות עזה בחוגים חרדים מסוימים. נכון הוא שהאח והאחות שבעו מרורים עד-בלי-די ומן הראוי היה לפתור את בעייתם. אבל מבחינה נוהלית צדק הראשון-לציון לחלוטין. אם שניהם, הוא והרב גורן משמשים בכתר אחד, חייבים שניהם כאחד להחליט ולהכריע בנושאים שיש בהם עניין ציבורי כללי, אין האחד רשאי להכתיב נהלים לאחר.
הרב גורן נהג אחרת, משלא הסכים הראשון-לציון לעשות כרצונו, החל לוחץ עליו ואף איים עליו: הוא לא יסכים להכתרה משותפת; הוא לא יכיר בדיינים שיקבלו את כישורם מידי הרב עובדיה יוסף, ועוד איומים מסוג זה.
הראשון-לציון, כפי שנמסר, לא נבהל מן האיומים והוסיף לעמוד על דעתו. על זה הוא ראוי לשבח, אבל התקרית לעצמה חייבת לעורר מחשבה. היא מוכיחה שאפילו אשכנזים בעלי-השכלה, תורנית וחילונית, אינם יכולים להשלים עם המחשבה שבני עדה אחרת, ספרדים או עדות-המזרח, יכולים להיות שווים להם ושסמכויותיהם אינן פחותות משלהם. עוד לפני שעשו ניסיון להידבר הם כבר מכתיבים, כדי להרגיל את הזולת כי כך דרכו של עולם ועליו להיכנע לגורלו. מי שממרה את פיהם, ראוי לדעתם לנזיפה, לאזהרות ולאיומים.
הרב גורן, אולי אף בלי שיהיה מודע לעובדה, אכול רגש של התנשאות בכלל ולגבי עדות-המזרח בפרט. אין לפקפק בזכויותיו בשטחים מסוימים, אך האם בעבור זה מגיעות לו זכויות מיוחדות? בייחוד שהוא עשה את אשר עשה בצה"ל לא בהתנדבות אלא מפני שמוּנה לתפקידו. אין כל הוכחה שאחר במקומו, אפילו רב בן עדות-המזרח, היה עושה פחות ממנו. לא פסו אומץ לב ואהבת ישראל בקרב העדות, ויעידו הצל"שים הרבים שנפלו בחלקם. כמו שיש אמיצים בקרב חיילים מן השורה, ודאי היו נמצאים חדורי תכונות נאצלות אלו גם בקרב הבנים מבני עדות-המזרח, אילו מונו לכהונת רב-ראשי לצה"ל וסימני דרגות היו מעטרים את כתפיותיהם.
עברוֹ בצה"ל צריך היה דווקא להעמיד את הרב גורן על חובת השוויון, הוא היה רבם של כל החיילים ולא של אשכנזים בלבד. לצערי נכשל הרב גורן כבר בצעדיו הראשונים בכהונת הרב הראשי, ואם ימשיך בדרך זו עלול הוא להכשיל את עצמו בעיני הציבור המהווה יותר ממחצית האוכלוסייה במדינת-ישראל.
הרבנות כתסמונת לנעשה בשאר שטחי החיים
המתרחש ברבנות אינו מהווה אלא תסמונת לנעשה בשאר שטחי החיים במדינה. הממשלה הצליחה בחודשים האחרונים להשתיק את קול הזעקה שקם במדינה למראה המצוקה והדלות של חלק מן האוכלוסייה. כאילו לפי צו חדלו מלדבר על הפער הבין-עדתי, אף כי יש הרבה סימנים שהוא הולך ומעמיק: עיירות הפיתוח עומדות בניוונן, שכוחות אלוה וממשלה; רמת הלימודים בבתי-הספר יורדת מפאת מחסור במורים מנוסים, שמקומם מתמלא שוב בבלתי-מוסמכים; הדיור בשכונות העוני מחמיר, ככל שנולדים ילדים נוספים והמבוגרים שבבנים מקימים משפחות.
המשאבים, ממקורות-פנים וממקורות-חוץ, מופנים לצרכים אחרים, באמתלה כי למען אותם הצרכים האחרים נתרם הכסף בחו"ל. אך זהו תירוץ שווא, כי היהודים פותחים את ארנקיהם למען כל מטרה הפותחת את לבם – האין סתימת הפער וגאולת המוני אדם מחרפת המצוקה והניוון הן מטרות העשויות לפתוח יותר מכל בעיה אחרת את הלבבות?! אך הבאים להתרימם אינם מדגישים באוזניהם את הבעיה הזאת, אולי כדי שיוכלו אחר כך לטעון כי הכסף ניתן למטרה אחרת.
המצער ביותר, כי גם זעקות הכואבים שככה. אין הפגנות, אין עצרות, ממילא אין גם מאמרים בעיתונים. ולא רק עצם המצב גרוע ביותר, גרוע בעיקר התזמון. אנו עומדים בפני מערכת בחירות כפולה, לוועידת ההסתדרות ולכנסת. אם יימשך קשר השתיקה אפשר לנחש בבטחה, כי במערכות הבחירות יקשקשו על כל הבעיות שהארץ מטופלת בהן, מהן טפלות וצדדיות, ורק מן הבעיה המרכזית, החשובה ביותר, יתעלמו – מן הפער, מן הקיפוח ומן האפליה.
יתעלמו כולם, מן הימין ומן השמאל. כי בטוחים הם, שקולותיהם של בני עדות-המזרח, שהם רוב הבוחרים, מונחים אצלם בקופסה. בוחרים אלה ניתן לקנות בכמה מליצות מלהיבות, בכמה סיסמאות שדופות וריקות מתוכן. למה לטפל בבעיה החשובה ו"לגרות יצרים" כאשר אפשר להשיג תוצאות טובות בלטיפה על הראש ובטפיחה על השכם, תוך חלוקת מחמאות בלתי מחייבות?
כאשר יתעוררו הטובים בבני העדות, עלול להיות מאוחר מדי. בינתיים יגזור הרוב בכנסת חוקים, שלא יאפשרו עוד לכוחות חדשים לנסות את כוחם בבחירות, כדי לפרוץ את קשר השתיקה. אז לא תועיל אף עמידתו הגאה של הראשון-לציון. כמו עד עכשיו ייאלצו בני עדות-המזרח להסכים לתכתיבים ללא התנגדות. ולשתוק, לשתוק, לשתוק.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון מו–מז, טבת תשל"ג, עמ' 2.