משך ארבע שנים פחות יום – הממסד קובע את גורלי, אולם באותו היום החסר בחיי הממסד – אני הוא זה אשר קובע את גורלו-שלו, ולכן מרגיש אני חובה לעצמי לנצל את זכותי זו עד תומה.
במשך 25 שנות קיומה של המדינה הייתה השתלבות מדינית של עדות-המזרח במפלגות של אחיהם יוצאי-אירופה, כיום ניתן לקבוע, כי השתלבות זאת איננה משרתת את עדות-המזרח ואת המדינה בכלל, מהסיבות הבאות:
1) המפלגות האשכנזיות לא נתנו, ואינן נותנות גם כיום, לנציג מעדות-המזרח לייצג את הציבור הזה בצורה נאמנה. שכן, מיד מאשימים אותו ברכיבה על הסוס העדתי ומאיימים עליו "בעדינות" שאין זה לטובתו [בימינו קוראים לזה "השד העדתי", כביטוי של גנאי לאותם המזרחים אשר מבקשים לעמוד על זכויותיהם ומותחים ביקורת על הממסד. לאחרונה גם "זכיתי" לאיומים "עדינים" שלא למתוח ביקורת על הממסד הרבני המסואב, ואף נאמר לי "שאין זה לטובתי"].
2) מרבית הנציגים מעדות-המזרח הנבחרים על-ידי מפלגותיהם לכנסת, ניתן לדַמותם לבובות – אם במקרה "בובה" כזו מתחילה לקרום עור וגידים ולהפוך ליצור-חי, מוצאת אותה המפלגה את הדרך להיפטר מאותו האיש.
3) הנוהג הפרלמנטרי מחייב כפיפות למשמעת של הסיעה. איש אינו יכול להציע דבר או לומר דבר ללא קביעתה ואישורה של הסיעה. כאשר הסיעה ברובה אשכנזית – ובעצם תפיסת-עולמה אינה יכולה לייחס את אותה החשיבות לבעיות עדות-המזרח – אך טבעי הוא שאיש המזרח יהיה מנוטרל וחסר אונים. ייצוג כזה, ויהיה אותו האיש מעדות-המזרח כשרוני ככל שיהיה, הוא חסר תועלת לחלוטין.
4) למעשה הסיבה האחרונה היא המכריעה בשיקוליי: ניסיון השנים שעברו מלמד, שסיעה של עדות-המזרח אפילו בת אדם אחד, כוחה חשוב פי-כמה מכוחם של, למשל, 20 נציגים מעדות-המזרח המפוזרים ומפולגים בין סיעות אחרות הכופות עליהם משמעת של רוב אשר איננה לטובת עדות-המזרח עצמם. לחבר-הכנסת שלמה כהן-צידון לא ניתנה האפשרות להתבטא בחופשיות, וסיעתו (הציונים הכלליים) טענה נגדו שהוא רץ לראש הטור. בסיעת המערך ידוע, כי הצעות שנציגים מעדות-המזרח רצו להגיש למליאת-הכנסת לטובת עדות-המזרח התמזמזו והתמסמסו בתוך סיעתם, עד שנאמר להם במפורש כי הצעות אלו לא יוגשו. במפד"ל נענש ד"ר שאקי מכיוון שהיה צריך לקבל את מרות הסיעה ולפעול נגד מצפונו.
האם לייצוג מסוג זה אנו חותרים? האמנם זוהי השתלבות מדינית צודקת ומאוזנת המושתתת על בסיס של שוויון? הצורה הזו של ההשתלבות היא זו שהעמיקה את הפער בין חלקי העם ושׂמה ללעג את סיסמת מיזוג-הגלויות, והנה הנתונים לפניכם:
1) בשנותיה הראשונות של המדינה הפער בין העדות היה פחות מאשר הינו כיום.
2) בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה ההרגשה הסובייקטיבית של האפליה פחותה מאשר הינה כיום. גם הממסד עצמו לא הודה אז במציאות האפליה, ואילו כיום הוא מודה במציאותה אם כי הוא מוסיף שהיא אינה מכוונת.
3) בשנותיה הראשונות של המדינה היה הפער בין האידיאל והמציאות פחות מאשר הינו כיום.
4) הפערים הללו פוגעים באופן ישיר בעדות-המזרח, והמשך השתלבותנו המדינית בתוך הסיעות האשכנזיות גורר אותנו בהכרח ללכת בתלם שהינו נוגד לחלוטין את האינטרס של עדות-המזרח.
לאור האמור המסקנה המתחייבת היא: רק מרות של עצמנו ומשמעת של עצמנו יכולות להועיל לנו – כך נוכל לומר את אשר בלבבנו ולהשמיע כאוות נפשנו דברים לטובת הציבור המקופח שלנו, מבלי לקבל את מרותם של אחרים שאינם כואבים את כאבנו.
[לא לחינם אבי מָרי כותב "משמעת של עצמנו", כי אם הנציג מעדות-המזרח אינו בעל משמעת מוסרית ואינו עקבי בהליכתו בדרכי מישרים, סופו שייפול בפח היקוש של טובות ההנאה, ועדיף היה לו ולנו שלא היה נבחר כלל].
מי מסוגל לעשות זאת כיום?
הפנתרים הוכיחו שהם מסוגלים להעלות עניינים ולעורר דעת קהל. זאת עשו ברחוב, וכעת יעשו זאת בכנסת. הממסד האשכנזי ניסה כל העת להציג את הפנתרים כפושעים ובורים, אולם במציאות עומדים בראשם אנשים אינטלקטואלים בוגרי אוניברסיטאות או סטודנטים באוניברסיטאות, והם המכוונים וקובעי המדיניות בקרב הפנתרים.
25 שנים הלכתי בתלם, וכמעט הגעתי אל-פי תהום. כעת אני רוצה לנסות אחרת – לתת הזדמנות לגורם חדש ולהעמיד את התיאוריה שלי במבחן.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נא, מרחשוון תשל"ד, עמ' 7.