לפני כשבוע פגשתי ידיד-עבר שקרב אל פתח ביתם של חב"ד וברסלב והתמיד לשקוע שם, ראיתי לנכון לדבר עמו, ותקווה עלתה בי שאצליח להחכים אותו במשהו, אך מכל מקום שניסיתי לגשת אליו נתקלתי בחומות גבוהות ובהפצרות חוזרות ונשנות, כגון: שאם אמשיך בדרכי אפול לאפיקורסות, שהר"ב עובדיה יוסף הוא "קודש קודשים", שהכול נמצא בתניא, ואחרון חביב – שעלי לזרוק את שכלי והראייה לכך נמצאת בליקוטי מוהר"ן.
קצרו של דבר, השיחה הסתיימה בכעס, ובאומרי לו שתקווה לכסיל ממנו – כל עוד הוא נועל את שכלו בפני בחינה מעמיקה של ההשקפות האמיתיות, וכל עוד הוא אינו מוכן לשקול את דברי סובביו ואוהביו, וכל זמן שהוא סמוך ובטוח שהאמת כבר מצויה בקרבו.
"וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר" (מש' יב) – השקר יכון רק עד רגע מסוים
תמיד שאלתי את עצמי: מדוע הדביקו לרשב"י התנא את ספר הזוהר? והוא הרי זה שאמר במסכת סנהדרין (סג ע"א): "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר: 'בִּלְתִּי לַיְיָ לְבַדּוֹ' [שמ' כב, יט], אלא מה תלמוד לומר: '[אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל] אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ' [=בלשון רבים] [שמ' לב, ד]".
וכך נאמר בהקדמתו של מחבר הספר "ליקוטי חרטטן":
"ועתה בוא וראה והבן נפלאות נסתרות של תורתנו הקדושה, כי-על-כן סמך רבי שמעון בן יוחאי עצמו על זה הפסוק: 'כי לא תשכח מפי זרעו' [דב' לא, כא], כי באמת בזה הפסוק בעצמו מרומז ונסתר סוד הזה, שעל-ידי זרעו של יוחאי, שהוא רבי שמעון בן יוחאי, על-ידו לא תשתכח התורה מישראל, כי סופי תיבות של זה הפסוק הם אותיות 'יוחאי' [לא לפי הסדר]".
והנני מעניק בזאת מדליית זהב להוכחה המאולצת של שנת תשפ"א!
"וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע" (מש' יא)
נעבור עתה לבחון כמה מובאות מהספר המפורסם "ליקוטי מוהר"ן" אשר מתואר על-ידי מחברו בהקדמתו כ"מטמון"; "דברים עליונים ונעלמים"; "חידושים חדשים והקדמות יקרות"; ועוד כל מיני שבחים מנותקים מן המציאות, כגון: "חלוקא דרבנן", "מקור מים חיים" ועוד. זאת כדי לגרום לפתי לקבל את המשורבט על דפיו.
נחל לעיין במובאה אחת מספרו, והיא נמצאת בתוך פרק ד שכותרתו: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמ' כ, ב). וכעת ניגש לראות מי הוא ה' יתעלה לפי חסידות המינות של ברסלב.
בתחילת הפרק מלמד מר נָחרָן מאוּמן שכל קורות האדם הם לטובתו, הטובים והרעים, ואך ורק לעתיד לבוא ה' יהיה הטוב והמטיב, ומדוע? ובכן, הנחרן מסביר, שכיום, אין ה' אחד. הוא מוסיף ומסביר שיש להעלות את מלכות ה' מבין הגויים. מסביר החזרזיר שהמלכות אשר שולטת בימינו נקראת "אלוהים" אך היא בסך-הכול אלהות אשר "יונקת" כוחות. כדי להמחיש את טענתו הוא מביא דוגמה לדבריו מהאליל המואבי "בעל פעור" אשר לפי טענתו יונק כוחות באמצעות צירופים: "יש לו כוח לפעור פיו בצירופים רעים" (פרק ד, אות ט). כמו כן, לטענתו, רק כאשר תעלה מלכות ה' יתקיים "כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים" (תה' מז, ח).
ובמלים אחרות, לפי סכלותו אין ה' אלהים יחיד בעולמו, והוא אף לא האלוה המרכזי, אלא אלוה "משני" אשר "יונק" כוחות מישות אלהית דמיונית אחרת, כמו בעל פעור, שהוא אליל חי וקיים, שאף הוא יונק כוחות מישות-על אלהית דמיונית. וכל הטרלול הזה ימשיך להתקיים לפי נָחרָן מאוּמן עד שתעלה מלכותו של אלהים, כאילו ה' יתעלה כפוף בינתיים לאלוה אחר, וכאילו יש בכוח בני האדם עלי-אדמות להשפיע על מלכותו של הבורא יתעלה ויתרומם.
"רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר" (מש' יא)
לפי הנחרן יש "אפשרות" נוספת להשיב את המלוכה לה' יתעלה, וזה לשונו שם (אות י): "אף-על-פי שהיה אצל התלמיד חכם ונתן לו ממון" – עליו גם להוסיף ולהתוודות על עוונותיו, והוא ממשיך ואומר שם (אות ח): "על וידוי דברים לפני תלמיד חכם אזי ניצול מכולם" – מכל העוונות; וברור שכוונת התורה באמרה (ויק' ה, ה): "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ", היא לווידוי לפני ה' יתעלה, ואין תועלת בהעברת ממון ובטח שלא לכופרים, ולא בווידוי לפניהם.
אין צל של ספק שהזייתו של הנחרן מקורה בנצרות, אשר קידשה את הווידוי לפני הכומרים, כדי לשעבד את המאמינים ל"כס הקדוש", שהרי אם סודותיהם של בני האדם מצויים אצל הכומרים, יש בידם כוח עצום! לסחוט ולהפליל, לנצל ולתמרן, להמליך מלכים ולהפילם. את הכוח העצום הזה הנחרן ניסה לנכס לעצמו ולממשיכי דרכו אחריו כדי להתעצם.
נחמן מזוּמן מציין שתי דרכים נוספות לכפרת עוונות: 1) על החוטא לראות את הצדיק בעיניו, כאילו יש בעצם התמונה של "הצדיק", בחייו או במותו, לכפר בעבור העוונות של החוטאים וזו הזיה מאגית אשר מרוממת את מעמדו של "הצדיק" לדרגת אלוה, כאילו יש לו "הילה" אשר מכפרת עוונות ואפילו בתמונה מודפסת! נָחרָן מביא ראיה להזייתו מן הנאמר בישעיה (ל, כ) "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ", וזה סילוף מכֻוון, מפני שדברי ישעיה הם משל לשיבת השכינה לבית-המקדש, להלן הפסוק המלא (שם): "וְנָתַן לָכֶם יְיָ לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ", וכמו שמתרגם שם יונתן: "וְיִהְוְיָין עֵינָך חָזְיָן יָת שְׁכִינְתָא בְּבֵית מַקְדְּשָׁא". 2) על החוטא לקבל הדרכה מאת ה"חכם"; בכך לפי טענתו, הוא נכלל ב"רצון אין-סוף" (מה זה בכלל?), אך תחילה עליו לבטל את יישותו.
הזיית "הביטול" נפוצה מאד גם בקרב חב"ד, מכל מקום, נחמן מוסיף ואומר (שם, אות ט): "כי כשרוצה להיכלל ברצון אין סוף צריך לבטל את הישות שלו וזהו שכתוב בזוהר". ואכן, בזוהר כתוב (יתרו פט ע"א): שכשנפטר משה רבנו הייתה "התגלות מבחינת רצון אין סוף המלובש ברצונות". והמילים הציוריות הללו נראות לקופים ולשימפנזים הסכלים בספארי כפניני עולם, אך בעצם הן ריקות מתוכן. מכל מקום, החזרזיר דוחק שלולא שלושת הדרכים הפרו-נוצריות אשר צוינו לעיל, לא יוכל איש מישראל לעבוד את ה' בשלמות!
כמו כן, הוא דורש את המלים: "מִבֵּית עֲבָדִים", ומוצא בהן "רמז" על ביטול מידות רעות. הוא "מפרש" שהמידות נמצאות "מתחת גלגל הירח", וכאשר מאן-דהו מקריב את עצמו (בעזרת שלושת ההזיות), הוא עוזר לצדיק להעלות את מלכות ה' מבין הגויים ובכך זוכה שיתבטלו מידותיו הרעות!
גם הדברים כאן מתעים ומטעים מפני שאין זו הדרך לאדם לשנות את מידותיו הרעות.
"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת" (יר' יז)
בפרק ה שנקרא: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ" (תה' צח, ו), הכלב מברסלב מגלה לנו כיצד לעשות קומבינה על-מנת שתפילתו של האדם תתקבל לפני בורא-עולם. מסביר שישנה תפילה קודם גזר-הדין ויש תפילה לאחר גזר-הדין; והעיקר הוא שלאחר גזר-הדין על המתפלל "להלביש" את תפילתו כדי שלא יבחינו בה המלאכים ו"יקטרגו", כאילו המלאכים הם ישויות אלהיות בעל רצון נפרד ומרושע.
אִבְּן לאסי שואל שאלה רטורית: מתי ניתן לו לאדם להבחין האם תפילתו לפני או אחרי? כאשר עושה מצוות ללא רצון לקבל שכר ורק כאשר הן נעשות בשמחה גדולה... לאחר מכן הוא משבח את הפתי בקיום המצוות ואומר (ה, אות ב): "והן [המצוות] מחיין את כל הקומות [...] הן [הקומות בשמיים] מקבלים החָיוּת מהמצוות", כאילו המצוות משפיעות על העולמות העליונים, ועל ה' יתרומם ויתעלה! הוא צועד במצעד המינות ומרשה לעצמו לומר שהקב"ה שמח ומתענג מכך, וחותם שבכך תלויה אחדותו! לפי נחמן, הקב"ה אינו אחד אלמלא האדם השפל מקיים מצוות!
להבדיל בין הטמא לבין הטהור, רבנו פוסק בהלכות יסודי התורה (א, יא):
"וכיוון שנתברר שאינו גוף וגויה, יתברר שלא יארעו ולא אחד ממאורעות הגוף [...] ואינו משתנה, שאין לו דבר שיגרום לו שינוי. ואין לו לא מוות ולא חיים כחיי הגוף החי, [...] ולא כעס ולא צחוק, ולא שמחה ולא עצבות, ולא שתיקה ולא דיבור כדיבור האדם".
עוד הזהיר רבנו במורה (א, לו):
"ואתה דע שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
"וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו" (מש' ג)
בהמשך דבריו, מסביר המחבר להיות בשמחה האמורה, הוא מסביר שיש להסיר את "העקמומיות שבלב" וזאת על-ידי "תפילה שיוצרת רעמים" בתוספת שלל הזיות פיוטיות מספר הזוהר. לטענתו, לקבלת "רעמים" יש לְפַנות את המוח מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות כדי שמוחו לא "יחמיץ". כמו כן, הוא מספר שהוא שמע מריבה בין "הצדיקים השלמים" (המינים והמתעים), בגלל שהוא "פגם בטפי המוח", דהיינו בגלל שהרהר בחכמות חיצוניות ומחשבות זרות, ולולא פגם בחוכמתו לא היו נשמעות לו המריבות. מוסיף ומפציר בפני קוראי ספרו שעליהם לשוב מהחכמה הפגומה אל "יראה טובה", "קול טוב", "חכמה טובה" ואז "יגיעו אותם רעמים אל הלב אשר יפשיטו עקמומיות ואז יהיה שמח [ומטורלל]".
מטרת הנביחות עד כֹּה, הינה הנצחת הבערות והסכלות באמצעות הרחקת ההשכלה, וזאת במטרה למגר חיצי ביקורת, וכך יוכל הוא וממשיכי דרכו להישאר במעמד של אלילים ומכשפים, והוא ושאר הכלבים המאומנים, יזכו לכבוד, שׂררה וטובות הנאה.
"כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (מש' כו, כה)
לאחר שראו מחללי ה' המחופשים שניתן לשלוט ולבתר את צלם האלוה של ההמון, ושניתן לשנעו כרצונם על-ידי אגדות, הם הגדילו לעשות, וכעת הם פונים אל הדרך אשר מתוארת במשלי (כה, כח): "עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ", ופירש רס"ג: "כמו שקריה [=עיר] ללא חומה – כל הרוצה להיכנס לה נכנס, והרוצה לצאת ממנה יוצא – כך איש התהפוכות: מורה לו ראובן דבר ומקבלו, ושמעון בהפכו ומקבלו, ואין מבורר אצלו לא כן ולא לאו".
וכך משתמש במשל מבבא בתרא (דף עג):
"ספינתא [ספינה] / לשון חשיבות, זה בחינת גבורה יראה, כמו שכתוב: 'יִרְאַת יְיָ הִיא אוֹצָרוֹ' [יה' לג, ו], שהיא עיקר החשיבות [...] הספינה התקדמה שישים פרסאות / זה בחינת גבורות, 'שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים' [שיה"ש ג, ז], 'וְרַעַם גְּבוּרוֹתָיו' [איוב כו, יד]".
"פשש...."
"צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע" (מש' יא)
היו שפנו אל ההשכלה ונטשו את דת-משה, לעומתם, יש אשר נטשו את פריקת העול וחזרו בתשובה אל קהילות הכופרים והמינים – ואלה וגם אלה רחוקים מדרכי מישרים, וסופם רע ומר, מפני שחובה לחקור ולדרוש אחר דרך האמת אשר תאזן ותיישב את הנפש, שנאמר: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" (מש' ב, ד); גם אומר שחובה להשכיל וללמוד תורה לשמה, שנאמר (דב' ה, א): "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".