[באתר "העוקץ" בתאריך 17.5.20 פרסמה שושנה מדמוני-גרבר רשומה קצרה על אבא מָרי ע"ה, כותרת הרשומה היא הכותרת שהובאה לעיל, וכך כתבה שם שושנה מדמוני-גרבר:]
יש אנשים שאת ההשפעה העצומה שלהם על תהליכים חברתיים ניתן להבין במלואה רק במבט לאחור – יוסף דחוח-הלוי היה מהפכן כזה. יהי זכרו ברוך.
בשבוע שעבר איבדנו איש יקר ואחד מעמודי התווך של המאבק המזרחי בישראל. יוסף דחוח-הלוי היה איש צנום, אבל ענק מכל בחינה אחרת. כפי שכתב יוסי דהאן, דחוח-הלוי יזם והוביל במשך למעלה משישה עשורים את כתב העת "אפיקים", ששימש במובנים רבים חזית חשובה במאבק המזרחי ובמיוחד במאבקה של הקהילה התימנית. על אף שפעמים רבות ההיסטוריוגרפיה של המאבק המזרחי מתעלמת מכתיבה כאקט של מחאה, לגבי הקהילה התימנית היה זה כלי דומיננטי, מעצים ובעל תרומה חשובה.
באמצע שנות ה-60 הוציא לאור יוסף דחוח-הלוי את כתב העת "אפיקים – לתחיה רוחנית וחברתית, להגנת זכויות ולעצמיוּת גאוּלּוֹת". כוונתו הייתה לייסד כתב עת שישמש מחד מרחב לביקורת ספרותית ופורום לסופרים ומשוררים, ומאידך – שישרת את המאבק לשוויון זכויות. טוביה סולמי, העורך הראשון של "אפיקים", אמר שכתב העת נוסד כאשר הוא, דחוח-הלוי ואחרים פרשו ממערכת כתב העת "דעת" של חיים שר-אבי, שהיה אחיו של חבר הכנסת מטעם מפא"י ישראל ישעיהו-שרעבי. "הם היו מחוברים למפא"י ושמרנים יותר", אמר סולמי. "כשרצינו להעלות סוגיות הנוגעות לאפליה ולשוויון זכויות, הם לא נתנו לנו… הם אפילו קראו לנו 'עוכרי ישראל'".
תוך זמן קצר הפך "אפיקים" לאחת הפלטפורמות הציבוריות היחידות להבעת מחאה חברתית ופוליטית, במיוחד בכל הנוגע לפרשת התינוקות החטופים. סולמי הפך לְדובר הוועד הציבורי של יוצאי תימן, ובכך הפך "אפיקים" בעצם לכלי מרכזי בגיוס הקהילה התימנית למחאה ודרישה מהמדינה לחקירה – מאמצים שלבסוף הובילו להקמת ועדת בהלול-מינקובסקי ב-1967. על אף שהמחאה של הקהילה התימנית נבלמה לעתים בגלל מנהיגות מוסדית חלשה וריבים פנימיים עם פלגים שמרניים יותר, ההתנגדות נותרה בעינה, עקבית ונוכחת. ל"אפיקים" היה תפקיד מכריע בנוכחות המאבק ובביטוי המחאה לאורך זמן, בעיקר מול תקשורת ממסדית שהדירה קולות מזרחים בעקביות. אל מול פרסומים אלטרנטיביים שקמו ונפלו לאורך השנים, היציבות וההתמדה של "אפיקים" סימלו יותר מכל דבר את האומץ והנחישות של דחוח-הלוי. איש הגון, מבריק, בעל חזון וכותב מוכשר.
את דחוח-הלוי הכרתי במרכז אדוה בתחילת שנות התשעים. אני עדיין זוכרת את המפגש הראשון איתו שבו "חטפתי" על הראש, כמו רבים מחברי שהפסיקו לדבר בחי"ת ועי"ן. לאחר מכן הוא סיפר לי על המאבק הפוליטי החשוב למען הגייה נכונה שניהל לאורך השנים (זאת הייתה פדיחה רצינית לעשות טעות בדקדוק או בהגייה לידו). רק מאוחר, חמושה בתיאוריות אנטי קולוניאליות, של פרנץ פנון וסטיוארט הול, הבנתי עד כמה צדק. השפה והמבטא היו בעצם כלי מרכזי בדיכוי התרבותי נגד מזרחים, ואני כמו הרבה מבני דורי לא הבנו את גודל המחיר של שיתוף הפעולה שלנו מרצון.
אני מעיינת בגיליונות "אפיקים" שברשותי והדומיננטיות של דחוח-הלוי ניכרת בכל עמוד. עורך, מוציא לאור, פובליציסט ומשורר. אבל ללא ספק היותו מורה ותיק היה מבין הבולטים שבכישוריו, כאשר כאמור חזית המאבק למען הגייה נכונה הייתה חשובה לו במיוחד. הוא כתב ביקורת חריפה ועקבית נגד מה שראה כעידוד ממסדי למחיקת הערביות של השפה העברית. בין היתר, כחלוץ אמיתי שהקדים את זמנו, הוא כתב על החיבור בין המזרחיות לערביות: "הלשון העברית היא לשון שמית מזרחית, והגיית כמה מצליליה דומה למקביליהם בלשון הערבית", כתב. "משום כך, יש המבקשים להרחיק מעצמם כל סממן מזרחי, שהוא בתת-ההכרה שלהם ערבי".
דחוח-הלוי היה בין התימנים הבודדים שגרו ברמת אביב האשכנזית, והמאבק שלו בדיכוי התרבותי מסביב היה כמעט יומיומי. בין היתר הוא נלחם בהנהלת בית הספר שבו למדו ילדיו, באוניברסיטת תל אביב, ובמיוחד בפקולטה לרפואה שבה לא היו כמעט סטודנטים תימנים. הוא האמין במאבק לצדק חברתי וייצוג הוגן, ותמיד הקרין בו בזמן שליחות ואהבה. יש אנשים שאת ההשפעה העצומה שלהם על תהליכים חברתיים ניתן להבין במלואה רק במבט לאחור. דחוח-הלוי היה מהפכן כזה. אם לא הצלחתם לפגוש בו אישית, זה הפסד עצום, אבל את התרומה המחשבתית והספרותית שלו למהפכה המזרחית בישראל, לא מאוחר לספוג.
יהי זכרו ברוך.