בהקדמת רבנו לפרק חלק, הוא מסביר מדוע חז"ל עודדו והטיפו לעבוד את ה' מתוך תקווה לקבל גמול או מתוך יראת העונש וזאת למרות שאין זו הדרך הרצויה – שהרי הדרך הישרה והשלמה לעבוד את ה' היא מתוך אהבת ה' ואהבת האמת בגלל שהיא האמת. כדי לבאר מדוע חכמי ישראל נקטו בגישה זו, רבנו מצייר משל מעולם חינוך הילדים, והנה הוא לפניכם.
א. חינוך הילדים הקטנים
בראשית המשל רבנו עוסק באופני חינוך הילדים הקטנים, וכֹה דבריו שם:
"נניח שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללַמְּדו תורה, וזו טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלֵמות. אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו [אותו הטוב] מן השלֵמות. והנה ההכרח מביא את המלמד, שהוא מושלם ממנו, לזרזו על הלימוד בדבר החביב עליו [על הילד] מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו: 'לְמַד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר', ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלימוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג את אותו האוכל. ואכילת אותו המאכל אצלו [אצל הילד הרך הזה], יותר חשוב מן הלימוד, ויותר טוב בלי ספק. ולפיכך חושב הוא את הלימוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו, כדי שישיג באותו העמל את אותה המטרה החביבה עליו, והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר".
ניתן לסכם את חינוך הילדים הקטנים במלה אחת ויחידה: פרס. כלומר, כדי לזרז את הילדים הקטנים להתאמץ ברכישת הלימודים שיקָרבו אותם לשלֵמות ויכשירו אותם לאנוֹשִׁיוּת, יש צורך הכרחי להבטיח להם פרסים בעבור התאמצותם והשתדלותם – וזאת מפני שבשל גילם הרך הם עדיין רחוקים מאד מלהבין את ערכו העצום של הלימוד ורכישת החכמה והדעת, וכן את הטובות הרבות שתצמחנה להם בעתיד מהשקעה ויגיעה בקניית חכמה והשכלה.
עד כאן המשל שמתאר רבנו, הנמשל למשל הזה נועד בעצם לנו, בני האדם הבוגרים. כלומר, רבנו הרמב"ם למעשה רומז כי רוב בני האדם הבוגרים, אינם אלא כילדים קטנים ביחס לאהבת האמת, וכפי שילד קטן כבן ארבע-חמש אינו מבין את ערך הלימוד ואינו מבין את השלמות שהלימוד ירוממוֹ אליו, ולכן יש לזרזו בקבלת אגוז או תמר – כך רוב בני האדם, הם אינם מבינים את ערך האמת או את השלֵמות שאהבת האמת תרוֹמְמֵם אליה, ולכן יש לזרזם לקיים את המצוות באמצעות הבטחת שכר עתידי בעבור קיום המצוות וכן באיום בעונשים חמורים.
ב. חינוך הנערים
הילד הקטן גדל והתפתח ועתה הוא כבר ילד גדול, כבן עשר או אחת-עשרה, שתאנים ותמרים כבר אינם חשובים כל-כך בעיניו, מה נעשה עתה? כיצד נמשוך אותו ללמוד ולהשקיע בדברים החיוביים שיכשירו את נפשו לאנושיות ולערכים? על זאת משיב רבנו בהמשך דבריו שם:
"וכאשר גדל ונתחזק שכלו, ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדוֹ: 'לְמַד, ואקנה לך נעליים נאים או בגד שתוארו כך', וגם אז ישתדל [הנער] לא לעצם הלימוד אלא לאותו הלבוש, כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלימוד והוא תכלית הלימוד".
עקרון חינוך הילדים נשמר גם בבואנו לחנך את הילדים הגדולים יותר, והוא הפרס. אלא שהפעם אין אנו מציעים לילד אגוזים או תמרים, אלא אנו מתבוננים בנפש הילד שלפנינו, ומזהים את הדברים שחשובים בעיניו, ואותם אנו מציעים לו כפרס ותמורה בעבור התאמצותו ויגיעתו לקנות חכמה והשכלה.
ג. חינוך הנערים
הילד גדל, והוא עתה נער, ויש להתאים לו את החינוך מחדש בהתאם להתפתחותו, והנה לפניכם דברי רבנו בהמשך דבריו שם:
"וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה, ויֵקל בעיניו דבר זה [נעליים או בגדים כפרס], משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו: 'לְמַד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר או שני דינרין', וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל את אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נִכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו אז, היא קבלת המעות שהוּבטחוּ לו".
בשלב הנערות, דהיינו כשהילד כבן חמש-עשרה או שש-עשרה, הנער כבר פחות מחשיב נעליים או בגדים כפרס, מפני שדעתו כבר נוטה אחר פרס מסוג אחר: כסף, שהרי באמצעותו הוא יכול לרכוש לא רק בגדים ונעליים אלא שלל דברים שתאווה נפשו. על המלמד או האב להתבונן בנפשו של בנו או תלמידו, לזהות את הדבר שנפש בנו או תלמידו חושקת בו, ולהבטיח לו את אותו הדבר הנחשק כפרס בעבור יגיעתו והתאמצותו בקניית חכמה והשכלה.
כאן חשוב מאד להעיר, כי ברור שדברי רבנו יוצאים מתוך ההנחה שהאדם המחנך אינו זקוק לחינוך בעצמו, ואין כל רבב בדוגמה האישית שהוא נותן לבנו או לתלמידו. ברם, אם המחנך רובץ כנגד הטלביזיה שעות רבות או מנבל את פיו, או עוסק בשאר הבלים במקרה הטוב או בעבירות חמורות במקרה הרע – לא יועילו כל הפרסים שבעולם והילד או הנער או הבחור ילכו בדרכים רעים וחמורים בהרבה מדרכי "המחנך". כלומר, דוגמה אישית היא הבסיס והתשתית לחינוך אמיתי ועליה יש להוסיף את מתן הפרס – וכך להטות את לב הנער לדרכי טובים.
ד. חינוך הבחורים
הנער הצעיר גדל והתפתח והוא עתה בחור כבן שמונה-עשרה שנים, וכבר לא ניתן למשוך אותו ללמוד תורה בשקידה בעבור דינר אחד או שניים, את אותו בחור צריך לפתות ולשדל בדברים שהם חשובים משני דינרים: כבוד ורוממות בעיני בני האדם, וכֹה דברי רבנו שם:
"וכאשר יהיה בעל הכרה יותר, ויֵקל בעיניו גם דבר זה, ויידע שהוא דבר פְּחוּת ערך [דינר אחד או שניים], משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה, ואומרים לו: 'למד כדי שתהיה רב ודיין, יכבדוּךָ בני אדם ויעמדו מפניך, ויקַיימוּ דבריך, ויגדל שִׁמְךָ בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני', ואז ילמד וישתדל כדי להשיג את אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו [תהיה מטרתו בלימודו] שיכבדוהו בני אדם וִינַשְּׂאוּהוּ וישבחוהו".
העיקרון נשמר גם בשלב הזה בחינוך, והפרס הוא הזרז והכלי המניע שבידי המלמד או ההורה, להביא את הבחור הבוגר להתאמץ ולשקוד על קניית החכמה והדעת. ברם, הפרס כאן אינו פרס חומרי, כאן הפרס הוא הנאת הכבוד ומעלת הרוממות הַמְּדוּמָּה. ולמרות התפתחות שכלו והכרתו, עדיין הבחור הזה הוא כמו הילד הקטן, הואיל והוא עדיין אינו מסוגל להתאמץ ולהתייגע ברכישת חכמה והשכלה ללא קבלת פרס. כלומר, הוא עדיין אינו מסוגל להתענג בעונג הרוחני שבלימוד האמת, ולכן הוא אינו מסוגל ללמוד דברי אמת מתוך אהבת ה' ואהבת האמת.
אגב דברי רבנו הרמב"ם ביחס ללימודים לשם קבלת תואר של "רב" או "דיין" נתייחס למציאות הדתית העגומה בימינו – מפני שבימינו הלימודים לרבנות עיר או לדיינות אינם רק לשם הכבוד והרוממות המדומה, שהרי משׂרת רב העיר או הדיין טומנת בחובּה משכורת שמנה ומנופחת מאד. למשכורותיהם נוספות גם טובות הנאה חומריות למכביר: חלקן באות לידי ביטוי בתוספות למשכורות בסעיפים שונים (ביגוד, רכב, מדור, אחזקות שונות, ועוד), וחלקן טובות הנאה שמקבל רב העיר או הדיין מהמון העם (הנחות מפליגות בקניית דירה ובשאר מוצרי צריכה, קבלת מתנות למכביר, קבלת מעטפות כסף בעבור עריכת חופות וכיו"ב, ועוד).
מציאות זו, שרבני ערים ודיינים בבתי-הדין הרבניים האורתודוקסים הפרו-נוצריים, מקבלים משכורות מנופחות בעבור שירותי "דת" או פסיקת דינים, מנוגדת לחלוטין לדת האמת לפי חז"ל ורבנו הרמב"ם, אשר פוסקים מפורשות שאסור לדיין לקבל שכר בעבור פסיקת דין תורה, וכבר הקדשתי לעניין זה מאמרים רבים, לדוגמה: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים".
נחתום פרק זה בתמיהת רבנו הרמב"ם על גדולי התורה, ראשיה ודייניה, שנוטלים שכר מנופח בעבור לימוד התורה ופסיקת דינים, ואין פוצה פה ומצפצף, "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י), וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בפירושו לנדרים (ד, ג):
"לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמֵּד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה]: מה אני בחינם אף אתם בחינם [...] ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".
הרמב"ם היה גדול באמת, ניצב במרומי פסגת דת האמת, ועליו ניתן לומר באמת, ממשה עד משה לא קם כמשה, שמסר והגיש לנו את דת האמת. הרמב"ם הוא היחיד שמבטא נכונה את דת משה רבנו, את דת האמת שלא שוּנתה ולא שוּבשה ולא הוּחלפה תחת ידיו. דת האמת נשארה תחת ידיו הנאמנות של הרמב"ם, בכלילות יופייה, בחֵן זָהרה ובנועם אמיתתה.
ה. תכלית האמת לידע שהיא אמת
בהמשך דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק הוא מבאר, כי ביחס לילדים או לנערים או לבחורים, כל הפרסים למיניהם הינם כורח המציאות אף שכולם הינם בגדר הזיה, וכֹה דבריו:
"וכל זה מגונה [כל הפרסים שנזכרו לעיל], אלא שצריכים לכך [לפרסים האמורים] מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלימוד דבר אחר חוץ מן הלימוד, ויאמר: 'מדוע לומד אני את הלימוד הזה?' אלא כדי להשיג בו הזיה באמת [כלומר, מטרת האדם בלימודו היא השגת פרס שאינו אלא הזיה, כגון כבוד ורוממות]. וזהו אצל חכמים 'שלא לשמה', כלומר שהוא מקיים את המצוות ועושה אותן, ולומד ומשתדל, לא למען אותו הדבר עצמו, אלא למען דבר אחֵר.
והזהירונו חכמים ע"ה מזה ואמרוּ: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם' [אבות ד, ה], רומזים למה שביארתי לך, שלא יעשה תכלית הלימוד לא שיכבדוהו בני אדם, ולא רכישת ממון, ואַל יעשה תורת ה' פרנסה, ואַל יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד [=ידיעת ה'], וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצוות אמת ולכן תכליתן קיומן".
מדברי רבנו עולה, שבשלב מסוים כל הפרסים הללו הופכים לאיסור תורה חמור! כלומר, כל עוד מדובר בילד או בנער או בבחור מותר לפתות אותו ללמוד תורה ומוּסָר בפרסים שונים, כגון מאכל או בגד או דינר, אך לאחר הגעתם לבגרות אסור לחנך אותם ללמוד תורה לשם השגת מטרה זרה כלשהי, לא למטרת כבוד, לא למטרת רכישת ממון, ולא למטרת פרנסה וכו'. שהרי אם נחנך אותם בדרך זו, נחנך אותם למעשה לחלל-שם-שמים ולהשחית את דת האמת.
לסיכום, הענקת פרסים כגון דברי מתיקה לילדים ולנערים (ולעתים קרובות גם לעמי הארצות) בעבור הלימוד היא הכרח מחמת "קלות דעת האדם". כלומר, בני האדם מתקשים מאד להבין את הערך שבלימוד, הואיל ורק לאחר יגיעה רבה נפתחים שערי הדעת והאדם מתחיל להתענג על מושגי האמת הערֵבים ולהבין את הערך הרוחני העצום בגיבוש דעות אמיתיות והשקפות נכונות, וכך לימדנו שלמה המלך: "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה" (מש' כג, כג).
לפיכך, על האדם הבוגר לחנך את עצמו, כלומר, מוטלת עליו האחריות לְבַקֵּר את מעשיו ומידותיו ולתקן את דרכיו מעשיו ומחשבותיו, וכך גם ביחס ללימוד האמת וידיעתה – על האדם הבוגר להבין את הקושי שבכניסת האדם לעולם הלימוד והחכמה, ולכן עליו למשוך את עצמו בכל מיני דרכים מְחוּכָּמוֹת אל האמת, כלומר עליו לחפשׂ כל העת את האמצעים שיקָרבו אותו אל האמת ולהציבם לעצמו כמטרה, עד שיוּכשר שִׂכלו ויתרומם למעלת האדם השלם.
ו. בירור דברי רבנו
רבנו אומר בסוף דבריו לעיל: "ואַל יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד [=ידיעת ה'], וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצוות אמת ולכן תכליתן קיומן".
והיו לא מעטים אשר עיקמו את מחשבתם והחליטו שכוונת רבנו בדברים הללו היא שאין למצוות שום תכלית, והביא ראיה מדברי רבנו כאן ש"תכליתן [של המצוות] – קיומן".
ואיני יודע איך יכלו לשגות בהזיה הזו כאשר שני משפטים לפני-כן רבנו אומר: "ואַל יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד [=ידיעת ה']", דהיינו שמטרת האדם בעולמו היא לידע ולהשיג את בורא-עולם, וברור שמטרת כל המצוות היא לרומם את האדם לתכלית הזו. מדוע אפוא רבנו אומר לעיל על המצוות ש"תכליתן קיומן"? ובכן, נראה לי ברור שכוונתו בדברים החדים הללו היא כוונה מוסרית, דהיינו כדי להזהיר את האדם שלא יחדיר לקיום המצוות שום מטרה זרה, ושישים לנגד עיניו אך ורק תכלית אחת והיא לקיים את המצוות לשם-שמים.
ברם, אין צל של ספק שיש למצוות תכליות ומטרות נעלות, ולשם הבנת עניין זה נצרף פרק מתוך המאמר: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה (חלק ד)", והנה הוא לפניכם:
לדעת רבנו, כל מצוות התורה נובעות ממקור חכמה ויש להן תכלית ומטרה, וכך הוא כותב בספרו מורה-הנבוכים (ג, כו; ג, לא):
"כל ציווי ואזהרה מהם [=ממצוות התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י] [...] ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכלל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן".
"וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד], ואמר: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [שם ד, ו], הרי ביאר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצוה מאלו ה-613 מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה".
אולם, רוב "חכמי ישראל" הוזי ההזיות סברו שהמצוות ניתנו כגזירות שרירותיות ללא מטרה ותכלית. רבנו קידש מלחמה כנגד השקפה רעה זו, וכך הוא כותב במורה (ג, נא):
"וכל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
כלומר, רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים רחוק מאד מהאמת. ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.
רבנו לא מסתפק בביקורת שראינו לעיל, והוא מנתח בהרחבה את סכלות השקפתם והחולי ששיבש את נפשם של אותם "חכמי ישראל" ההוזים, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לא):
"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו. והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה, אבל אם היה דבר שאין להשׂכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו, ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו".
ויש לשאול, מי הם אלה שעושים מצוות "כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער"? מי הם אלה שאמר עליהם ירמיה הנביא: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם"? מי הם אלה חלושי הדעת חולֵי הנפשות? מי הם אלה אשר "האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו"?
ובכן, יענקל בן הרוֹש (האשכנזי שחדר לספרד) החזיק בדעה ההפוכה לדעת רבנו, ואין ספק שהוא ממשיך את דרכם של חכמי-יועצי-אשכנז הראשונים שרבים מהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, וזה לשונו של קאפח בבארו עניין זה בפירושו לספר המדע (עמ' תקנד):
"והטור סימן קפא חלק על רבנו, ודעתו שאין להביא טעם למצוות אלא לעשותן כגזרות. ועיין בית-יוסף [ח'רבת יוסוף] שם, שהטעים שיטת רבנו גם לפי שבילי חשיבת הטור. אבל באמת סבור רבנו כי המקיים את המצוות כדרישת הטור הרי הוא 'כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער' כלשונו במורה ג, נא. ולדעתו דחיית טעמי המצוות אינו אלא 'חולִי נפש' כמו שכתב שם בפרק לא".
ואם כך, מדוע קאפח וערוסי פוסחים על שתי הסעיפים ומרוממים את המינים וצאצאיהם? מדוע הם קוראים להם "קדושי עליון" ו"אדירי עולם" ו"ענקי התורה" ו"מרנן ורבנן"?
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
עד כאן הדברים מתוך המאמר האמור, ונחזור לדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק.
ז. חינוך האדם השלם
דרישות הרמב"ם מהאדם השלם הן גבוהות מאוד, וכֹה דבריו בהמשך הקדמתו שם:
"ואסור לאדם השלם שיאמר: 'אם עשיתי אלו הטובות, ונמנעתי מאלו הרעות שהזהיר ה' מהם, במה יהיה גמולי?' לפי שזה כמו שיאמר הנער: 'אם למדתי מה יִנָּתֵן לי' ואומרים לו: 'דבר פלוני' [פרס] לפי [...] חוסר דעתו, שאינו מבין ערך הדבר הזה [האמת] ומבקש לתכלית תכלית".
רבנו מלמד, שאסור לאדם השלם לעשות מעשים טובים או להחכים בלימוד האמת, תוך שהוא חושב ומהרהר בשכר שה' עתיד לגמול לו בעבור השתדלותו והתאמצותו. ואם יעשה כן, הוא אינו שונה מאותו ילד קטן שזקוק לפרס בעבור יגיעתו ברכישת ידיעות. הואיל ואף הוא, כאותו ילד קטן, מבקש לתכלית (האמיתית) תכלית (אחרת). כלומר, הוא אינו שׂם לו למטרה את עצם האמת: את התרוממות הנפש בידיעתה ואת מימוש ייעודו בהתקרב רעיונו לאל-אמת שאין-כיוצא-בו, אלא הוא שׂם לו למטרה את קבלת הפרס החולף כרוח בעבור פעולתו ויגיעתו.
בהמשך דבריו, רבנו ממשיך לתאר את מעלות האדם השלם, והוא ממשיך לפרט את הוראת חכמים ע"ה לאדם השלם – לעבוד את ה' מאהבת האמת ולשם השגת האמת, וכֹה דבריו:
"וכבר הזהירונו חכמים גם על זה, כלומר, שלא ישים האדם תכלית עבודתו וקיומו את המצוות, איזה דבר מן הדברים, והוא מאמר החסיד השלם מַשִּׂיג האמת, אַנְטִגְנַס איש שׂוֹכוֹ: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס' [אב' א, ג]. ורצו [חכמים] בכך להאמין באמת [=לעורר אותנו להאמין ולהבין ולהשתוקק לאמת] לעצם האמת, וזהו העניין שקוראין אותו 'עובד מאהבה'.
ואמרו [חכמים] ע"ה: 'בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד' [תה' קיב, א], אמר ר' אלעזר: במצוותיו – ולא בשכר מצוותיו. וכמה גדולה ראיה זו וכמה ברורה היא. [...] ויותר גדול מזה אָמְרָם בַּסִּפְרֵי: שמא תאמר, הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם-הבא, תלמוד לומר: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ' [דב' יא, יג; ועוד], כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה [...] וזוהי מעלת אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה, ואל הדרך הזו חובה לשאוף".
ניתן אולי לְדַמּוֹת את עבודת ה' מאהבה לבן חכם או לתלמיד מצטיין שהוא דוגמה ומופת, אשר פועלים בדרך החיובית מתוך אהבה למעשים הטובים ומתוך אהבה ללימודים. הם עוזרים ומסייעים להוריהם ולכל אדם, לא מתוך מחשבה נסתרת על התועלת שתצמח להם מעשייתם את הטוב, אלא מתוך אהבה כֵּנָה ואמיתית להוריהם ולמוריהם. בנים ותלמידים מסוג זה הם ברכה גדולה מאד להוריהם ומוריהם, ועל בנים חבּיבים אלה אמר שלמה המלך מתוך אהבה ושמחה עצומה: "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב" (מש' י, א; טו, כ); "בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי, וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים" (שם, טו–טז); "חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי" (שם כז, יא).
"עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם" (מש' יז, ו).
"כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ" (מש' יז, כה).
ח. מתוך שלא לשמה – בא לשמה
האידיאל הוא נעלה ומרומם, ברם, לא כל אדם יכול לעבוד את ה' כמו אברהם אבינו ע"ה, וכפי שכותב רבנו בהמשך דבריו בהקדמתו שם:
"ולפי שיָּדעו חכמים עליהם השלום שעניין זה קשה מאוד ואין כל אדם יכול להשיגו [...] לפי שדרכו של אדם לא יעשה מעשה אלא להשיג בו תועלת [לעצמו] או למנוע נזק [מעצמו], ואם לאו, הרי יהיו מעשיו לבטלה [כך לפי דמיונם של ההמונים], ואיך אפשר לומר לתורני [=לאדם שהולך בתורת משה]: 'עַשֵׂה מעשים אלו ואַל תעשֵׂם, לא מיראת עונש ה' ולא לתקוות גמולו'? זה קשה מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת ויהיו כמו אברהם אבינו".
רבנו הרמב"ם מודע היטב לנפש האדם ולנפש המון העם, והוא יודע שמעטים הם משיגי האמת כאברהם אבינו ע"ה, הואיל ורוב בני האדם פועלים מתוך תפישת עולם הגורסת, שאין להתאמץ בעשיית פעולה אלא-אם-כן צומחת ממנה תועלת או נמנע בזכותה נזק – והואיל וכן, מדוע שהם יפעלו פעולה שהיא לבטלה לפי דעתם? ולכן אומר רבנו בהמשך דבריו שם:
"ולכן התירו [חכמים] להמון שיישארו כפי דעתם: לעשות הטוב לתקוות הגמול [מאת ה' בעולם-הזה ובעולם-הבא], ולהתרחק מן הרעות מיראת העונש [בעולם-הזה ובעולם-הבא], ומעודדים אותם על-כך ומחזקים מחשבתם בו, עד שישיג הַמַּשִּׂיג ויידע את האמת והדרך המושלמת מה היא, כדרך שאנו עושים לנער בזמן הלימוד כפי המשל שהקדמנו".
רבנו הרמב"ם מבאר לנו בדבריו האחרונים מדוע חכמים ע"ה עודדו את ההמון לעשות מעשים טובים מתוך תקווה לקבל שכר, ולהיזהר מעבירות מתוך יראת העונש – וכל זאת, מתוך תקווה שבדרך זו יוכשרו בני האדם לעבוד את ה' מאהבה. בהמשך דבריו שם רבנו מוסיף ומבאר, שגם לדרך זו של עבודת ה' יש ערך ומעלה, אך לאחר מכן רבנו חוזר ומדגיש שוב את הרעיון שתכלית הדרך הזו היא, להכשיר ולרומם את האדם למעלת אהבת האמת והעבודה לשם-שמים:
"ואין ההמון מפסידים לגמרי בהיותם מקיימים את המצוות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שאינם שלמים. אבל מוטב להם כך, כדי שֶׁתִּקָּנֶה להם תכונה והכשרה לקיום התורה, ויעברו אל האמת ויהיו עובדים מאהבה, והוא אמרם עליהם השלום: 'לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'".
ונסיים בסיפור, לפני שנים רבות ערוסי ביקש מקאפח לתת לו את ברכתו להקמת כולל בקרית אונו. קאפח סירב, והשיב שלדעת רבנו אסור באיסור חמור לקחת כסף בעבור לימוד תורה. לאחר הפצרות רבות, קאפח נעתר בתנאי שילמדו בכולל הזה את משנת רבנו הרמב"ם. ובמלים אחרות, שילמדו את פירושו ושאר הפירושים למשנה תורה להרמב"ם, ויוכשרו לדרך האמת. ייתכן שקאפח ייחל לכך שמתוך לימוד זה הם יתרוממו למעלת עבודת ה' מאהבה, ויחדלו מנטילת שכר בעבור לימוד התורה – ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. ברם, בעבר ביקרתי בכולל הזה, וכבר שנים רבות לומדים שם למבחני הרבנות והדיינות, ודרך האמת מאן דכר שמיה... וכל מה שזוכרים שם עתה הוא שקאפח נתן את ברכתו להקמת הכולל.
היכן הייתה טעותו של קאפח?
קאפח לא הבין ואף לא רצה להבין שדרכו לעולם לא תרומם את האדם לעבודה מאהבה, שהרי הוא בעצמו לא עבד מאהבה אלא נטל משכורות שחיתות במשך יובל שנים. זאת ועוד, קאפח רומם מאד את המינים האורתודוקסים ואף חינך ללמוד ולהגות בכל דבריהם העקושים, אותם מינים אירופים אורתודוקסים אשר הפכו תורת אלהים לקורדום חוצבים והשחיתו את דתנו! איך אפוא תוביל הדרך הזו של קאפח לאהבת ה'? וכל הפוסח על שתי הסעיפים סופו שייכשל לחלוטין בדרכו: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו! וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו! וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא).
ואחתום בתוכחתו של מיכה הנביא לקאפח ולכל רודפי הבצע, כי בה הוא משווה בין הכהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף (ג, ט–יא): "שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ [...] רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".
"אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד" (דב' כז, כה).
בתמונת שער הרשומה: מארי בירושלים בשנת 1925.