במורה (א, כט) רבנו ממשיך במסעו לעבר הרחקת הגשמות וזיכוך המחשבה מסיגיה. בפרק זה, רבנו מבאר את הפעל "עצב" אשר נזכר בכתבי הקודש גם ביחס לה' יתעלה. אם נבין את הפעל הזה כפשוטו גם ביחס לה' יתעלה, וכמו שהבין רש"י לקמן, נגיע קל-מהרה להגשמה, שהרי אם הקב"ה עצוב לעתים, יש לו בהכרח "מצבי רוח", ואם יש לו מצבי רוח הרי שיש לו נפש אשר נתונה להשפעות חיצוניות אשר מעצבות אותה. ואין צורך לומר שאין לה' יתעלה שום מגרעת משום סוג, וכפיפות להשפעות חיצוניות היא מגרעת גדולה, מגרעת אשר מאפיינת יותר מכל את האדם החומרי והגשמי, ואין מגרעת אלא לאדם העשוי מגוף.
ואולי יתרה מזאת, אם יש לה' יתעלה זכרו נפש אשר נתונה וכפופה להשפעות חיצוניות, הרי שיש לו מאפיינים גופניים! שהרי רק נפש בגוף עשויה להיות מושפעת ומעוצבת על-ידי השפעות חיצוניות, כי ההשפעות החיצוניות נקלטות בחמשת החושים הגופניים, והם אלה אשר משפיעים על הנפש ופועלים עליה את פעולתם וצורבים בה את רשמיהם. קצרו של דבר, עצבות ושמחה וכיו"ב הינם כלשון רבנו "ממאורעות הגופות" אשר לא ייתכן לייחסם לה' יתעלה וישתבח, ואף אסור באיסור חמור לשלוח את המחשבה לכיוונים אלה.
ולא רק זאת, אם ה' יתרומם שמו עצוב לעתים, הרי שיש דברים אשר אין ביכולתו להשיגם, כי העצבות נובעת מתוך העדר יכולת להשיג מצב מתוקן וטוב יותר מאשר המצב הקיים, נמצא אפוא שיש דברים אשר הם מעבר ליכולתו ולרצונו, וזה לא יעלה על הדעת. כמו כן, אם ה' יתרומם שבחו עצוב לעתים, הרי שידיעתו אינה מקפת את כל הנבראים מראשית ועד אחרית, כי מי שיודע מראשית ועד אחרית, לא "יופתע" מנסיבות כלשהן אשר יעציבוהו...
א. עצב – שם משותף
רבנו מבאר במורה (א, כט), כי "עצב" הוא שם משותף, דהיינו מונח שכולל בתוכו משמעויות שונות ונפרדות זו מזו, המשמעות הראשונה היא: הכאב והצער; השנייה היא: הכעס; והשלישית היא: המרי והמרד במלך בשר ודם לדוגמה, וכן בה' יתעלה ויתרומם שמו.
וכֹה דברי רבנו בביאור הפעל "עצב" במורה (א, כט):
"עצב – שם משותף [1] הוא שם הכאב והצער: 'בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים' [בר' ג, טז]; [2] והוא שם הכעס: 'וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו' [מ"א א, ו] – לא הרגיזו, 'כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד' [ש"א כ, לד] – רגז בגללו; [3] והוא שם המרי והמרד: 'מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ' [יש' סג, י], 'יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן' [תה' עח, מ], 'אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי' [תה' קלט, כד], 'כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ' [תה' נו, ו]".
הפסוק ממלכים נאמר על אדוניה בן חגית אשר ניסה להמליך את עצמו בימיו האחרונים של דוד אביו: "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ" (מ"א שם). ושם תרגם יונתן: "וְלָא אַכְלְמֵיהּ אֲבוּהִי מִיוֹמוֹהִי לְמֵימַר מָדֵין כְּדֵין אַתּ עָבֵיד", ונראה שיונתן התמקד בהכלמה שהיא הגורם לכעס, כלומר, דוד לא גער והוכיח והכלים את אדוניה ולא הרגיזו בתוכחה.
ומאין אנו יודעים שהכלמה גורמת לכעס? שהרי בעניין יונתן נאמר: "וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו" (ש"א שם), ושם תרגם יונתן: "אֲרֵי אִתְנְסֵס עַל דָּוִיד אֲרֵי אַכְלְְמֵיהּ אֲבוּהִי". נמצא, שכאן יונתן תרגם "עצב" – כעס או זעף, שהרי המלה "אִתְנְסֵס" משמעה כעס וזעף, וכמו שתרגם אונקלוס בעניינם של שר המשקים ושר האופים (בר' מ, ו): "וְהִנָּם זֹעֲפִים" – "וְהָא אִינּוּן נְסִיסִין".
בעניין הפסוקים מישעיה ותהלים שנזכרו בדברי רבנו לעיל, רצוי לעיין בפירוש רס"ג:
"מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ" (יש' סג, י), כאן רס"ג פירש פירוש נפלא: "והם הִמרו וחלקו על נבואתו הקדושה, ולפיכך הפך להם כאויב". כלומר, רס"ג מרחיק מן ההגשמה, שהרי אם נאמר שעם-ישראל מרדו ב"רוח קדשו" אנו עלולים להגיע לשיתוף. אלא, רס"ג מסביר, שעם-ישראל מרדו בדברי נביאיו וחלקו עליהם וכפרו בהם, ולכן הקב"ה הפך להם לאויב.
"כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן" (תה' עח, מ), כאן רס"ג לא פירש מאומה, אך אין צורך, ברור שהכוונה שעם-ישראל הִמרו את דברי ה' יתעלה במדבר, והישימון הוא מדבר.
"וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי" (תה' קלט, כד), ושם פירש רס"ג: "וּרְאֵה – וראה אם נותר בענייני דבר רע", כלומר, אם יש בקרבי "דבר המעיק עלי ושמחני בו" (כך בפירושו הארוך שם). מכל מקום, רבנו פירש באופן שונה כאמור, דהיינו, אם נותר בקרבי שורש פורה ראש ולענה חלילה, אשר עלול לנבוט לצמוח ולהתפתח לכפירה ולמרידה בה' יתעלה.
"כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ, עָלַי כָּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע" (תה' נו, ו), ושם פירש רס"ג: "כָּל – ובהרבה מן הזמנים העציבוני בענייניי וכל מחשבותם עלי לרע", אך רבנו כאמור מפרש באופן שונה את דברי דוד המלך: בכל עת הינם ממרים את פי ומורדים בהוראותיי ופקודותיי, וכו'.
לאחר שעיינּוּ מעט בפסוקים, נמשיך לעיין בדברי רבנו ונראה, איזו משלוש המשמעויות של הפעל "עצב" לעיל הוא קושר לפסוקים שבהם נאמר הפועל הזה ביחס לה' יתעלה:
"ועל דרך העניין השני או השלישי נאמר: 'וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ' [בר' ו, ו]: לפי העניין השני [הכעס] הרי ביאורו שה' התאנף בהם לרוע מעשיהם. [...] ולפי העניין השלישי [המרי] יהיה פירושו: ויַמרה האדם את רצון ה' בו [=באדם, כלומר ה' רצה שהאדם יהיה ישר ופרוש והוא שקע בתאוות וברשע], כי 'לב' נקרא גם הרצון כמו שנבאר בשיתוף שם 'לב' [לקמן א, לט]".
בעניין הפרשנות עצב – כעס, מצאנו שני פסוקים אשר מוכיחים את שיטתו של רבנו: בעניין דינה בת יעקב נאמר בבני יעקב (בר' לד, ז): "וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד", ושם תרגם אונקלוס: "וְאִתְנְסִיסוּ גּוּבְרַיָּא וּתְקֵיף לְהוֹן לַחְדָּא", וכבר ראינו שהמלה נסיסין משמעה זועפים; וכאשר יוסף מרגיע את אחיו שלא יכעסו ויזעפו על-כך שמכרו אותו לישמעאלים, הוא אומר להם (בר' מה, ה): "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם", ושם תרגם אונקלוס: "וּכְעַן לָא תִתְנָסְסוּן וְלָא יִתְקַף בְּעֵינֵיכוֹן", וגם כאן אונקלוס מתרגם תֵּעָצְבוּ – תזעפו.
למדנו אפוא, כי יש שתי אפשרויות להבין את העצב שנזכר ביחס לה' יתעלה בעניין דור המבול: או שמדובר בכעס-זעף במובן של החלטה סופית להעניש ולכלות את דור המבול; או שמדובר במרי, ואז נפרש שהאדם הִמרה את רצון ה', כי "לב" הוא שם משותף גם לרצון. לפי האפשרות הראשונה הפעל "עצב" מוסב אל הקב"ה, אך לפי השנייה על האדם.
כאמור, גם לפי האפשרות השנייה, המלים "אל לבו" מוסבות כלפי הקב"ה, ומשמען: "רצון ה' באדם". ברם, אם נתבונן באפשרות הראשונה, לפיה "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" הוא ביטוי להחלטת השמדה וכיליון, לא ברור מדוע נאמר בתורה "אל לבו"? והלא לכאורה יש לומר: "ויתעצב על דור המבול" וכיו"ב? שהרי הכעס והחרון והעונש הכבד הופנו כלפי דור המבול? ובכן, על-כך נלמד בפרק הבא, ובו נלמד מדוע נאמר "אל לבו" ביחס לה' יתעלה.
ב. 'אל לבו' – רמז להעדר תוכחת נבואה
רבנו מסביר בהמשך המורה (א, כט), כי המלים "אל לבו" הינן רמז להעדר תוכחת נבואה, כלומר, בדור המבול הקב"ה לא שלח נביאים כדי להוכיח ולהתרות בנבואות מפורשות את החוטאים והפושעים, ולכן נאמר בתורה הביטוי "אל לבו", כדי ללמדנו שלא קדמה להחלטת ההשמדה והכיליון שליחת נביא או נביאים מאת ה' אל החוטאים כדי שיוכיחום.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, כט):
"אבל אמרוֹ: 'אל לבו' וכן אמרוֹ בפרשת נח: 'וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ' [בר' ח, כא], שמע עניינו, והוא: שהעניין אשר אומרים עליו באדם שהוא 'אמר בליבו' או 'אמר אל ליבו' [כגון 'וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ' (בר' כז, מא), 'וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ' (אס' ו, ו), 'דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי' (קה' א, טז)], הוא העניין שאין האדם מבטא אותו ולא אומרו לזולתו. וכך כל עניין שרצה אותו ה', ולא אֲמָרוֹ לנביא באותו הזמן אשר בוצעה בו אותה הפעולה בהתאם לרצון, אומרים עליו: 'וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ' [בר' ח, כא], דומה למצב זה שבאדם, על דרך 'דיברה תורה כלשון בני אדם', וזה ברור ופשוט".
כלומר, בדומה לאדם אשר נאמר בו "אל ליבו" כביטוי לדברים שבלב, כך גם להבדיל ביחס להקב"ה, כאשר נאמר בו "אל לבו", הדבר נועד ללמד שהחלטתו לא נאמרה לנביאים במטרה שיפיצו אותה לבני האדם, אלא היא נותרה גנוזה וכמוסה ליחידי סגולה בלבד. ועל הכלל היסודי שנזכר בדברי רבנו לעיל, ראו מאמרי: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?".
עוד אומר רבנו במורה שם (א, כט):
"וכיוון שבמרי דור המבול לא נתבאר בתורה שליחת שליחים אליהם באותו הזמן, ולא אזהרתם, ולא האיום עליהם בכיליון, נאמר בהם כי ה' התעצב עליהם בליבו. וכך רצונו [כלומר, גם לאחר מכן, בהחלטתו] שלא יהא מבול, לא אמר אז לנביא: לך והודיעם בכך [שהוא לא יביא עוד מבול, אלא הודיעם זאת זמן רב לאחר-מכן רק בנבואתו הייחודית של משה רבנו בקבלת התורה], לפיכך נאמר: 'אֶל לִבּוֹ' [בבראשית ח, כא: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם [...] וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי"]".
והוסיף שם יוסף קאפח: "אבל בדברי חכמים נאמר: 'מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם, ואומר להם דברים קשים כלפידים' (סנהדרין קח ע"ב). וראה גם בראשית רבה (לא, ג): 'שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ [עמ' ה, י] – דהוה אמר להון: ריקים אתם! מניחים מי שקולו שובר ארזים ומשתחווים לעץ יבש'. אלא שלא הייתה זו שליחות, ונח מיוזמתו הוכיחן".
וראוי להוכיח את הרבנים השכירים למיניהם, ובמיוחד את הבכירים שבהם שעשו את הונם מן התורה וההלכה, ואף עיוותו את התורה וההלכה כדי שתתאים להנפת קורדומם, ובכן, ראוי להוכיח אותם: ריקים אתם! מניחים את אלהי האלהים ומשתחווים למינים כעורים.
ג. רש"י מחדיר בכוח את ההגשמה
טרם שנעיין בפירוש רש"י בענייננו, עלינו ללמוד את הפסוק במשלי (טו, יג): "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה", ושם פירש רס"ג: "לֵב – הלב השמח ייטיב את מראה הפנים, ובעצבות הלב תדוכא הרוח". והוסיף בפירושו הארוך: "כפי שגילה יוסף מה שבלב סריסי פרעה, כאשר ראה פניהם זועפים, כמו שנאמר: 'וְהִנָּם זֹעֲפִים' [בר' מ, ו], וכן שר הסריסים אמר לדניאל חנניה מישאל ועזריה: 'אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים' [דנ' א, י]".
נמצא, כי הפסוק הנדון עוסק בליבו השמח של האדם וברוחו הנכאה של האדם, ולא חלילה בהקב"ה, וכל הפרק ההוא עוסק בעניינים אשר קשורים למעלות האדם ומגרעותיו, וכמו שנאמר בפסוק הבא אחריו שם (מש' טו, יד): "לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת וּפִי כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת", ועוד נאמר בהמשך הפרק (טו, כח): "לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת".
כלומר, אין שום רמז בכתוב, ואפילו לא קלוש ורחוק ונסתר ביותר, שיש להטות את פירוש הפסוק הנדון במשלי בעניין הלב השמח (טו, יג) כלפי הקב"ה, אך את רש"י כל זה לא מעניין, הוא התעקש גם כאן להחדיר לנו את ההגשמה בכוח, וכך הוא מפרש שם:
"לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים – אם תשמח את לבו של הקדוש-ברוך-הוא בלכתך בדרכיו, ייטיב לך פניו לעשות כל רצונך; ואם תעצבהו יראה לך רוח נכאה, כמו שנאמר: 'וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם' וגו' [בר' ו, ו–ז], רוח נכאה טלנ"ט, רוח של זעף".
כלומר, יש בכוחו של האדם השפל והנגוף לשמח את הקב"ה ואף להעציבו! ולא רק זה, הוא מתעקש להוסיף הגשמה בתוך ההגשמה, שהרי הוא אומר: "אם תשמח את לבו של הקב"ה", דהיינו הוא מתעקש לייחס להקב"ה איבר גופני. כמו כן, רש"י מגשים את הבורא גם בעניין הפסוק מבראשית (ו, ו), שהרי הוא מפרש לעיל: "ואם תעצבהו [...] כמו שנאמר: 'וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ'". ובמלים אחרות, רש"י מפרש את הפסוק בבראשית שדור המבול העציב את הקב"ה במובן של דיכאון ויגון ועצבות וקדרות! היעלה על הדעת כדבר הזה?!
כלומר, לפי רש"י הקב"ה נתון במהות עצמותו להשפעת האדם השפל, שהרי האדם משפיע על האל להיות שמח או עצוב! כמו שבן משפיע על אביו שהוא בשר ודם כמותו! וכי יעלה על הדעת שיש לה' מגרעת כל-כך חמורה כמגרעת האדם השפל אשר נתון להשפעת זולתו? ומי שסובר שיש לה' מגרעת כל-כך שפלה וחמורה, בהכרח סבור שיש לו גוף.
ואם הקב"ה כפוף ונתון לשינויים במהות עצמותו, הרי שהוא משתנה, וזה גם נוגד את היסוד: "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מל' ג, ו), וגם יש בזה הגשמה: כי שינויים במהות העצמות מעידים בהכרח על מאפיינים גופניים, שהרי שינויים במהות העצמות, או בלשון רבנו: "מאורעות הגופות", שייכים אך ורק לגוף, וכמו שפוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, יב–יד):
"וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ ולא אחד ממאורעות הגוף [...] והואיל והדבר כך הוא, כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי הנביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר: 'יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק' [תה' ב, ד], 'כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' [דב' לב, כא], 'כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְיָ' [דב' כח, סג], וכיו"ב. על הכל אמרו חכמים: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכן הוא אומר: 'הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים' [יר' ז, יט], הרי הוא אומר: 'אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי', ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה. וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אבל הוא ברוך הוא, יתעלה ויתרומם על כל זה".
סוף דבר
כידוע, יש לרש"י הרבה לעזים בפירושיו, כאילו לא מספיק עילגות לשונו התחבירית הלשונית הדקדוקית והעניינית, עד שהוא מוסיף עילגות על עילגותו ומשלב גם לעזים טמאים בפירושו. בפירושו הנדון לעיל, הוא אומר כך: "רוח נכאה: טלנ"ט, רוח של זעף". אך מה זה "טלנ"ט"? ובכן, בערמת גללי-לעזי רש"י, נאמר כך: "טלינ"ט talent, תרגום: רצון, מצב רוח".
כלומר, לפי תפישת האלהות של רש"י, יש להקב"ה "מצבי רוח", לעתים הוא עצוב ולעתים הוא שמח, בהתאם להתנהגותם של בני האדם... ברם, אם יש לה' יתעלה שמו "מצבי רוח" הרי שיש לו נפש אנושית אשר נתונה להשפעות חיצוניות. ואם יש לו נפש אנושית אשר נתונה להשפעות, הרי שיש לו גוף שקולט את הרשמים בחושים הגופניים ונפש שמקבלת וצורבת בעצמותה את הרשמים, וכל זה אינו אלא "ממאורעות הגופות" כלשון רבנו.
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).
"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ" (יש' מ, יח).
"וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ, כה).
"הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְיָ בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ, נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה, וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ, וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (יש' מ, כח–לא).