במאמר הקודם על הנבואה למדנו, שהנבואה שורה על אדם "גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם". אדם כזה, אשר "מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם" ו"דעתו תמיד פנויה למעלה", מיד שורה עליו רוח הקודש. בהלכות יסודי התורה (ז, ד) רבנו מלמד כי: "הנביאים מעלות מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחברו, כך בנבואה נביא גדול מנביא". ובמורה-הנבוכים (ב, מה) רבנו מונה לנבואה אחת-עשרה מעלות, כאשר השתיים הראשונות אינן מעלות של נבואה, אלא דרגות שמרוממות אליה, והן: העזר האלהי, ורוח הקודש.
מאפייני הנבואה
א) הנבואה נראית לנביאים "בחלום בחזיון לילה" או "ביום אחר שתיפול עליהן תרדמה, כמו שנאמר: 'בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ' [במ' יב, ו]" (יסודי התורה ז, ד).
ב) "וכולן כשמתנבאין איבריהן מזדעזעין, וכוח הגוף כושל, ועשתונותיהם מיטרפות, ותישאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם: 'וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו' [בר' טו, יב], וכמו שנאמר בדניאל [י, ח]: 'וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ'" (שם ז, ה).
מהו הכוח המדמה?
הכוח המדמה הוא כוח הדמיון שבאדם, ובראש ספרו מורה-הנבוכים (א, ג) רבנו מתאר את פעולתו: "הצורה הדמיונית של אדם הנשארת בדמיון אחרי העדרו מכנגד החושים [...], כלומר דמיון לנגד עיניי בשינה". אדם יכול להעלות בדמיונו את תמונתו של חברו בעודו ער, וכן בעת השינה כוח הדמיון עשוי להעלות את תמונתו של חברו בדמיון. ברם, נדמה כי הדמיון בעת השינה חזק בהרבה מהדמיון בעת המודעות.
בהמשך ספרו שם (ב, לו) רבנו מגדיר את הכוח המדמה: "זכירת המוחשות [=העצמים המוחשיים שנראו לעין] והרכבתן [הרכבת תמונותיהם בדמיון וערבוב חלקיהם זה בזה], והחיקוי אשר בטבעו [שיש בכוח הדמיון לצייר תמונות הדומות למה שראה האדם בעיניו], והחשובה והנכבדה בפעולותיו אינה אלא בעת מנוחת החושים ושביתתם מפעולותיהם". כלומר, בעת שאדם ישן הכוח המדמה נמצא בשיא כוחו ופעולתו. ומוסיף רבנו שם ואומר: "וכבר ידוע כי הדבר אשר האדם בעת יקיצתו ושימוש חושיו עסוק בו מאד, שקוע בו ומשתוקק לו, הוא אשר פועל בו הכוח המדמה בעת השינה".
למדנו מדבריו: א) הכוח המדמה מחקה נסיבות או סיטואציות שהאדם ראה או השתתף בהן במהלך היום, ומעלה אותן באופן מעורבב ומעוות במהלך השינה; ב) בעת השינה הכוח המדמה פועל בשיא כוחו, מפני ששאר חושי האדם וכוחותיו שוקטים במנוחה, ולכן הכוח המדמה יכול לפעול ללא הסחה והפרעה ובאופן המלא והמשמעותי ביותר; ג) בדרך-כלל האדם רואה בחלום את הדברים שהוא עסוק בהם במשך היום או משתוקק להם, וכדברי חז"ל בברכות (נה ע"ב): "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו".
כיצד הנבואה שורה על הנביא?
רבנו במורה-הנבוכים (ב, לו) מבאר, כי הנבואה היא "שפע השופע מאת ה' [...] על הכוח ההגיוני תחילה, ואחר כך על הכוח המדמה", ושם (ב, מא) הוא מוסיף: "ויבוא אותו השפע [הנבואי] לכוח ההגיוני, וישפע ממנו על המדמה".
לכאורה לא ברור, אם לכל אדם יש שכל [=כוח הגיוני] ודמיון [=כוח מדמה], מדוע אפוא רק מעטים זכו לנבואה? תשובה, כדי לקבל נבואה הכרחי שכוחו השכלי של האדם יהיה שלם, וכוח הדמיון שבו יהיה בריא ומפותח: "[והנבואה] אינו דבר שמגיעים אליו אלא בשלמות במדעים העיוניים והגינות המידות [...], ובשלמות הכוח המדמה בעיקר היצירה [כלומר שאותו אדם נולד עם כוח דמיון שלם ומפותח מאד]" (שם ב, לו).
אדם כזה, שהגיע לשלמות המעלות השכליות והמידותיות, בעת שתיפול עליו תרדמה הוא עשוי לקבל שפע רוחני לכוח השכלי השלם שבו, ומשם הוא יעבור לכוח המדמה, שהוא כלי בידי הכוח ההגיוני-השכלי, כדי לצייר את אותו השפע בדמיונו של הנביא.
ושם מוסיף רבנו ואומר: "הרי האדם אשר אלה תאריו, אין ספק שבעת שיפעל כוחו המדמה, אשר הוא בתכלית השלמות האפשרית, וישפע עליו [=על הכוח המדמה] מן השכל כפי שלמותו העיונית, הרי לא ישיג כי אם דברים אלהיים מופלאים מאד, ולא יחזה זולת ה' ומלאכיו, ולא יחשוב ולא תושג לו ידיעה אלא בדברים שהם השקפות נכונות והנהגות כלליות להיישרת בני אדם זה עם זה".
נשים לב, בהלכה לעיל בעניין מאפייני הנבואה, ציינו שתי אפשרויות לראיית נבואה, האחת היא חלום והשנייה מראה. לאפשרות הראשונה התייחסנו לעיל, בעניין נפילת תרדמה על הנביא וראיית נבואה בחלום, והאפשרות השנייה, היא ראיית מראה נבואי אשר נשגב ומרומם מראיית חלום, וכדברי רבנו במורה (ב, מא):
"מראה הנבואה [...] הוא מצב מחריד ומפחיד שיארע לנביא בהקיץ [...] ובכגון מצב זה מושבתים החושים מפעולתם, ויבוא אותו השפע לכוח ההגיוני, וישפע ממנו על המדמה [...] ויפעל פעולתו". ושוב אנחנו לומדים על תהליך קבלת השפע הנבואי אשר שופע על הכוח ההגיוני תחילה וממנו אל הכוח המדמה אשר מבטא אותו בציורים נבואיים.
המראות הללו שמצייר הכוח המדמה כל כך מוחשיים עד שהם נראים לנביא כאילו הוא רואה ושומע אותם בעיניו ובאוזניו, וכדברי רבנו במורה (ב, לו): "הנבואה [...] היא שלמות הבאה בחלום או במראה [...], והוא שיגיע לכוח המדמה [שפע שכלי אלהי] [...] עד שרואה את הדבר [בדמיונו] [...] כאילו בא לו על דרך התחושה החיצונית [=כאילו רואה בעיניו]. ושני חלקים אלה בהן כל מעלות הנבואה [...] כלומר במראה או בחלום".
רבנו תיאר לעיל את מצב הנביאים בעת הנבואה: "ועשתונותיהם מיטרפות", וכוונתו למצב שבו כל החושים מושבתים מפעולתם, למעט הכוח המדמה אשר מקבל שפע מהכוח ההגיוני-השכלי, ומצייר את רשמי הנבואה. על דברי רבנו הללו מעיר מָרי שם:
"כלומר שאין המדמה עוסק [בעת הנבואה] במה שקלטה רשתו מן המציאות החיצונית [=אין הכוח המדמה מעלה דמיונות כוזבים שהרכיב מתמונות שראה במהלך היום], ואין במעופו כדי להטריד את הדעה [=פעולת הכוח המדמה בעת הנבואה, אינה כפעולתו היום-יומית הרגילה אשר מטרידה את המחשבה והדעה בהזיות ובדמיונות שווא], אלא לסייע לה [=לדעה-לשכל] בקליטת מה שעבר דרכה ופענוחו [=וכמו שביארנו לעיל, שהכוח המדמה מצייר את השפע השכלי-האלהי במראה הנבואה]".
האם כל חלום שנזכר בתורה הוא חלום נבואי?
רבנו מסביר במורה (ב, מא), שיש אנשים שנזכרו בתורה שבא אליהם אלהים בחלום, אך אין זה מראה נבואי, כי אותם אנשים היו רשעים וחלקם אף עובדי-אלילים. ולכן, מדובר ב"הערה" מאת ה', כלומר בנטיעת חלום מסוים במחשבתם, אך לא ברמת נבואה. כי כמו שמסבב ה' את ההתרחשויות בעולם, כך סיבב שייראו במחשבתם של אלה ציורים ותמונות כדי להעביר להם מסרים נחוצים וחשובים. וכֹה דברי רבנו שם:
"אבל מה שנאמר בו [בתורה]: 'ויבא אלוהים אל פלוני בחלום הלילה', אין זה נבואה כלל ולא אותו האיש נביא, כי עניינו שבאה הערה מאת ה' לאותו האדם, וביאר לנו שאותה ההערה הייתה בחלום, כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום.
כי אין לנו ספק שלבן הארמי רשע גמור וגם עובד עבודה-זרה, ואבימלך אף-על-פי שהיה איש צדיק בעמו הרי כבר אמר אברהם אבינו על ארצו וממשלתו: 'רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה' [בר' כ, יא], ונאמר [...]: 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם כ, ג], וכך בלבן: 'בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה' [שם לא, כד]. דע זאת, והתבונן ההבדל בין אמרו: 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים' לבין אמרו: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים', ובין אמרו: 'בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה' לבין אומרו 'בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה'. [...] ובלבן ואבימלך [...] תרגם אונקלוס 'וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ', ולא אמר בהם 'וְאִתְגְּלִי יְיָ'".
מה רואים הנביאים במראה הנבואה?
בהלכות יסודי התורה שם, רבנו מבאר כי הנביאים אינם רואים דברים מפורשים-פשטניים אלא חידות ומשלים, והנביאים יודעים מיד את משמעותם ופתרונם, וכֹה דבריו:
[ו] "הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו, ומיד ייחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה ויידע מה הוא. כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכיות ושעבודן. וכמו החיות שראה יחזקאל, והסיר הנפוח ומקל שקד שראה ירמיה, והמגילה שראה יחזקאל, והאֵיפה שראה זכריה".
[ז] "וכן שאר הנביאים, יש מהן אומרין המשל ופתרונו כמו אלו [שנזכרו בהלכה הקודמת]. ויש מהן אומרין הפתרון בלבד. ופעמים אומרין המשל בלבד בלא פתרון, כמקצת דברי יחזקאל וזכריה. וכולן במשל ודרך חידה הן מתנבאין".
השמחה – תנאי לנבואה
רבנו מוסיף ומלמד שם, כי השמחה היא תנאי הכרחי לקבלת השפע הנבואי מאת ה' יתעלה, ומזאת נלמד על חשיבותה העצומה של השמחה בעבודת השם, וזה לשונו:
[ז] "כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי-לב ומתבודדין. שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והן מבקשין הנבואה, וזה שנאמר: 'וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים' [ש"א י, ה], כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שיִנבאו, כמו שאתה אומר 'פלוני מתגדל'. [ח] אלו שהן מבקשין להתנבא הם הנקראין 'בני הנביאים', ואף-על-פי שמכוונין דעתן – אפשר שתשרה עליהן [הנבואה] ואפשר שלא תשרה".
העדר השמחה הוא אחת הסיבות המרכזיות להעדר הנבואה בימינו, וכך כותב רבנו במורה (ב, לו): "וכבר ידעת, כי כל כוח גופני נלאה ונחלש ומתרופף לעתים [...], [ולכן] הכוח הזה המדמה [שהוא] כוח גופני [נלאה ונחלש לעתים] [...], ולפיכך תמצא שהנביאים שבתה נבואתם בזמן האבל או הכעס וכיוצא בהם, כבר ידעת אמרם: 'אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות', ושיעקב אבינו לא בא לו חזון כל ימי אבלו מחמת טרדת כוחו המדמה בהיעלמות יוסף, ושמשה ע"ה לא בא לו חזון כפי שהיה בא לו מלפני-כן, לאחר מאורע המרגלים עד כלות דור המדבר בכללותם, לפי שהיה חמור בעיניו עניינם מחמת רוב תנואותיהם. [...].
וזו הסיבה [...] לסילוק הנבואה בזמן הגלות בלי ספק, איזו עצלות או עצבות שיהיו לאדם באיזה מצב שיהיה. [...] [כי תוצאות העדר השמחה והעצלות הן] העדר ההיגיון האמתי [=סכלות] וכללות התאוות הבהמיות, [...] והוא אשר רצה באומרו: 'יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְיָ וְלֹא יִמְצָאוּ' [עמ' ח, יב], ואמר: 'מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְיָ' [איכה ב, ט] [...], כי הכלי [=צלילות הדעת ושלמות המחשבה] כבר בטל. והוא גם הסיבה בשיבת הנבואה לנו כפי שהייתה לימות המשיח מהרה יגלה כמו שהובטח".
למדנו אפוא על חשיבותן המכרעת של השמחה החריצות והזריזות, לעבודת השם בכלל ולשיבת הנבואה בפרט, שהרי הן הסיבה בה"א הידיעה לשיבת הנבואה בימות המשיח!
כיצד ניתן לזהות נביא אמת?
שאלה זו מיועדת לימים שבהם תחזור השמחה החריצות והזריזות לעם-ישראל, ואז נצטרך לזהות ולהכיר בנביאי האמת, והנה תשובת רבנו במורה (ב, מ):
"ואופן בחינת [נביא האמת] הוא לבחון שלמות אותו האדם ולהתחקות על פעולותיו ולהתבונן בהליכותיו, והסימן הגדול הוא עזיבת התענוגות הגופניים והזלזול בהם, כי זו ראשית דרגות בעלי החכמה, כל שכן הנביאים, ובפרט החוש אשר הוא חרפה לנו כפי שהזכיר אריסטו [=חוש המישוש, אשר דיברנו עליו במאמר הקודם], קל וחומר טינוף התשמיש שבו [=בחוש המישוש], ולפיכך גינה ה' בו כל טוען [נבואה בשקר], כדי שיתברר האמת לאנשי האמת ולא יתעו ולא יטעו [אחריו].
הלא תראה צדקיה בן מַעֲשֵׂיָה ואחאב בן קוֹלָיָה [=נביאי שקר], היאך טענו את הנבואה ונמשכו אחריהם בני אדם, [...] ושקעו בגיעול תאוות המשגל עד שניאפו עם נשי חבריהם ותלמידיהם, עד אשר פרסם ה' קלונם: [...] 'וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ ה' כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר קָלָם [=שרפם] מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ. יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם, וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִם, וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם יְיָ' [יר' כט, כב–כג]".
וגם בימינו נחשפות פרשיות שחיתות של טועני הנסתרות ואוהבי הגדלות האלילית, ומתפרסמת תאוותם למשגל בנאפם עם נשות תלמידיהם, או תאוותם לבצע בהלבנת הון ומרמות וגניבות, או סכלותם התהומית בפלטם דברי בלע המסגירים את ריקבון נפשם.
בתמונת שער הרשומה: ציור דמיוני המתאר את ירמיה הנביא.