במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" שכותרתו: "ממי ראוי ללמוד תורה?", עסקנו בשאלות: למי מלמדים תורה? ממי לומדים? האם מכל בעל מרדעת ומגבעת? האם כל דרשן שאומר "דברי תורה" מותר ללמוד ממנו? כן עסקנו בשאלה: כיצד מלמדין? ועוד.
בהמשך דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה רבנו עוסק באופני הלימוד בימי קדם. בימי קדם היה נהוג ללמד באמצעות מתורגמן במקום ששפת הרב ושפת התלמידים הייתה שונה, אך אולי גם במקום שקולו של הרב היה חלש והיה צורך במתורגמן בעל קול חזק אשר קולו יגיע לכל התלמידים. אגב לימוד ההלכות הללו עולות כמה תובנות חשובות מאד.
א. לימוד תורה בעזרת מתורגמן
נחל אפוא בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, ד–ה):
"אם היה הרב מלמד מפיו לתלמידים – מלמד. ואם היה מלמד על-ידי מתרגם – המתרגם עומד בינו ובין התלמידים, והרב אומר למתרגם, והמתרגם משמיע לכל התלמידים. וכשהן שואלין למתרגם הוא שואל לרב, והרב משיב למתרגם, והמתרגם משיב לשואל. ולא יגביה הרב קולו יותר מקול המתרגם. ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב, יותר מקול הרב".
"אין התורגמן רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות, אלא-אם-כן היה התורגמן אביו של חכם או רבו. אמר הרב לתורגמן: 'כך אמר לי רבי', או 'כך אמר לי אבא מרי', כשאומר התורגמן הדברים לעם אומרן בשם החכם ומזכיר שמו של אבי-הרב או של רבו, ואומר: 'כך אמר רבאנא פלוני', אף-על-פי שלא הזכיר החכם שמו, שאסור לו לקרות לרבו או לאביו בשמו".
דומני שההלכות הללו אינן רלבנטית לימינו, מפני שזכינו לשוב לארץ-ישראל וכולם מדברים בלשון הקודש (למעט צאצאי המינים שמתעקשים לטמא את מוחם ביידיש), ברם, ניתן ללמוד ממנה משהו חשוב מאד על תכני הלימוד בימי קדם, ואסביר:
בישיבות של הלטאות בימינו מתיימרים ומתגאים בלימוד פלפולי אשר תכליתו לבלבל את השומע ולהחדיר לוֹ את המחשבה שהליטאים שמתפלפלים לפניו הם "גאוני עולם", שהרי מי בכלל מסוגל להבין את מה שהם אומרים? וככל שהם ייראו יותר מתלהבים ויותר קופצניים, וככל שמשקפיהם יהיו עבים יותר וגודליהם יסובבו בקשת רחבה יותר – כך המתבונן הפתי והסכל, שהולעט מילדותו בהזיות המינות האורתודוקסית, יבוא לחשוב שהם "אדירי עולם" "גאוינים" "גדוילים" וכו', וכך הוא יזדרז לפתוח את כיסו ולממן את טמטומם ואת כל ההצגה הזאת שקרויה "לימוד תורה" בישיבות הלטאות הליטאיות.
ומדוע אני מזכיר את כל זאת? ובכן, מי ששמע שיעור גמרא של גודֵּל ליטאי בישיבה יבין היטב על מה אני מדבר, הלטאה עומדת לפני התלמידים, קופצת מסוגיה לסוגיה כדי להראות את כוחה בידיעת הגמרא, ומלמדת טקסטים פרשניים משובשים ובלתי מובנים (ולעתים גם אליליים), של כל מיני הוזי הזיות ששרבטו את עטם כלאחר-יד והיה נדמה להם שהם מבינים גמרא... התלמידים מתבוננים בעיני עגל על הלטאה המטומטמת שעומדת לפניהם, וכולם מראים את עצמם כמבינים: אם כדי ש"הכבוד" הדמיוני הזה יגיע אליהם, דהיינו כדי להראות שהם מצליחים להתרומם ל"פסגות" הפלפול של הלטאה, ואם בגלל החובה להתחנף ללטאה ולהראות שהם "בעניינים", אחרת איך הם יקבלו משכורת בסוף החודש על חימום הכיסא, נענוע הסטנדרים וסיבוב הגודלים?
לכל אורך השיעור ההזוי הזה, הלטאה מתאמצת בכל מאודה כדי להראות כאילו היא מבינה על מה היא מדברת, ויתרה מזאת, כאילו היא נהנית מכל מופע ההזיה הזה!
ואין ספק שהיא נהנית מזה, שהרי כל התלמידים מסתכלים עליה בהערצה, ואומרים לעצמם: וואי איזה טיפשים אנחנו לעומת הלטאה הליטאית הגאוינית הזאת! אנחנו לא מבינים כמעט מאומה, נלחמים שלא להירדם או שלא לצאת מהשיעור המייגע הזה, והוא, הליטאי הראשי, מלהטט בין הסוגיות כאילו כל חכמי המשנה והתלמוד תחת ידיו!
מדהים איך הכסף וטובות ההנאה הופכים את הטמטום והאפסות – לגאונות!
מכל מקום, לענייננו, לא יעלה על הדעת שכך למדו תורה חכמי האמת, שהרי גם בלי מתורגמן אי-אפשר להבין כמעט מאומה ממה שהליטאי הטיפש אומר, ועוד עם מתורגמן? ובמלים אחרות, אי-אפשר להעביר לימוד פלפולי מסובך ועקוש כזה באמצעות מתורגמן, אלא וודאי שמדובר בלימוד בהיר ונהיר של הלכות פסוקות, ולכל היותר לימוד בסיסי של טעמי ההלכות, ואולי גם מעט הסקת מסקנות לעניינים דומים ותו לא!
כך למדו תורת אמת בימי קדם, טרם שהשתלטו על דתנו המינים האדומיים.
וזכורני כאשר למדתי בכויללים של צאצאי המינים, הר"מים היו מחלקים דפי מקורות בבוקר והיה עלינו ללמוד אותם במשך כמה שעות עד שמגיע זמן השיעור. בכולל שבו למדתי היו גם תלמידים מבוגרים (בעלי בתים), ופעם אחת הייתי לידם כאשר הם התבוננו בדפי המקורות העמוסים בראשוינים ואחרוינים ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין... הם היו צוחקים כאשר הם היו רואים את דפי המקורות הללו, והיו מתלוצצים על-כך שרק כדי להבין פרשן מטומטם אחד יש לכלות יום שלם של עיון ולימוד... הם זכו לעבוד לפרנסתם במשך כל חייהם ולא הולעטו בהזיות הכויללים מגיל ינקות, ולכן, שכלם טרם עֻוות הושחר וטומטם כליל – זאת, יחד עם מרום גילם, סייעו להם לראות את קצהו של אור האמת.
ואחתום פרק זה בשתי הלכות שמבארות את דברי רבנו לעיל: "שאסור לו לקרות לרבו או לאביו בשמו", דהיינו שאסור לרב לקרוא בשמו של רבו או בשמו של אביו.
וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ה, ה):
"ואסור לו לתלמיד חכמים לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו. ולא יזכיר שמו בפניו. ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו, כדרך שעושה בשם אביו. אלא ישנה שמן אפילו לאחר מותם, והוא שיהיה להם שם פלאי שכל השומע יידע שהוא פלוני".
וכֹה דברי רבנו בהלכות ממרים (ו, ג–ד):
"איזה הוא מורא? [...] לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר: 'אבא מרי'. היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים, משנה את שמם".
"ייראה לי, שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פליא שאין הכול דשין בו. אבל השמות שקוראין בהן כל העם, כגון אברהם יצחק ויעקוב משה ואהרון וכיוצא בהן, בכל לשון ובכל זמן, קורא בהן לאחרים שלא בפניו [=בפני אביו] ואין בכך כלום [אך בפניו – אסור]".
ב. סבלנות ויושרה בלימוד התורה
בהלכה הבאה בהלכות תלמוד תורה רבנו מלמד אותנו שעל המורה לנהוג בסבלנות רבה בלימוד התורה, ועל התלמיד לעומתו לנהוג ביושרה, ואסביר: על הרב להסביר לתלמידים שוב ושוב עד שיבינו מבלי לכעוס ולהתרגז, ועל התלמידים לנהוג ביושר ולהודות על האמת כאשר הם לא הבינו, ולבקש בהכנעה מן הרב שילמדם שוב ושוב – עד שיבינו.
והנה לפניכם ההלכה הנדונה בהלכות תלמוד תורה (ד, ו):
"הרב שלימד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהן וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד: 'הבינותי' והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים. ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו: 'רבי, תורה היא, וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה'".
ברם, כאשר הרב והתלמידים לוקחים כסף בעבור לימוד התורה, הכל משתבש, שהרי הרב מתבונן על לימוד התורה כאל פרנסה ומקצוע, ויש גבול להשקעה שאדם צריך להשקיע במלאכתו. כלומר, אם הרב ילמֵּד תלמידים קשי קליטה במיוחד, הוא עלול בקלות להתרגז ולכעוס, שהרי המשכורת שלו מותאמת ללימוד נערים ממוצעים ולא נערים בעלי לקויות למידה, ועל נערים בעלי לקויות למידה הוא צריך לקבל תעריף מיוחד...
וכן התלמידים, כאשר הם מקבלים שכר בעבור לימוד התורה, הם יתביישו ואף יחששו להודות שהם טעו, שהרי משכורותיהם תלויות ביוקרה המדומה שהם מפיצים לעצמם, דהיינו בחריפותם, בהבנתם המעמיקה ובגדולתם הדמיונית בתורה העקושה שלהם... ובמלים אחרות, התלמידים הפרו-נוצריים יעדיפו לשקר ולומר: "הבנתי", ולהראות פנים של מבינים ומעמיקים, כדי שהם לא ייתפשׂו כנחותים ורפי שכל, כי אם הם ייתפשו כך, לא רק משכורותיהם ומלגותיהם ושלמוניהם ייפגעו, גם השידוך שלהם וכל מעמדם ומעמד משפחתם! כך יוצא, שהכסף גורם לכך שכל "לימוד התורה" שלהם, שגם ככה מעוות מעוקם ומעוקש ורחוק מאד מדרך האמת, הופך להיות למשחק שפל ונכלולי, מחנך למידות רעות, ומנציח תרבות של שקר והתעייה, כאילו זו דרכה של תורה.
והוא הדין להלכה הבאה בהלכות תלמוד תורה (ד, ז), אשר חושפת עוד ועוד את תרבות השקר של חכמי-יועצי-אשכנז:
"לא יהיה התלמיד בוש מחברו שלמד מפעם ראשונה או שנייה והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום. לפיכך אמרו חכמים הראשונים: אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד".
כלומר, תלמיד שנמצא בתחרות עם חבריו על יוקרה מדומה של "עילויים", יוקרה שמשפיעה באופן ישיר על השידוך שלו, על המשכורות והמלגות שלו, ועל מעמדו ומעמד משפחתו – תלמיד כזה לעולם לא יודה שהוא אינו מבין ויסכן כל זאת. אלא, הוא ילמַד לשקר ולתעתע, להראות כאילו הוא מבין, להשיב תשובות מטושטשות אשר לא יחשׂפו את אי-הבנתו, ויתאמץ להראות כאילו הוא נהנה ומתמוגג מלימוד תורתם העקושה...
ומה יהיה בסופו של אותו סכל? לא רק שהוא "נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום", דהיינו לא רק שהוא יישאר מטומטם כמו שהוא היה ואף גרוע מכך – הוא ירכוש לעצמו מידות רעות מאד-מאד! הוא ילמד להיות חלק מתרבות של שקר והִתחזות! הוא ילמד להכחיש את האמת לכזב לתעתע לתכמן לסלף ולזייף – הכל כדי שלא תיחשף ערוותו וסכלותו לעין כל! שהרי בתרבות השקר תלויים הצלחתו ומעמד משפחתו!
עוד אומר רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, ח), בהמשך להלכה שבראש הפרק:
"במה דברים אמורים? [דהיינו אימתי על הרב לנהוג בסבלנות עם התלמידים?] בזמן שלא הבינוּ התלמידים את הדבר מפני עמקוֹ או מפני דעתן שהיא קצרה. אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן – ולפיכך לא הבינוּ, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדן, ובעניין זה אמרו חכמים: זרוק מרה בתלמידים".
ואיזה תלמיד יודה שהוא לא מבין את הדבר "מפני עמקוֹ"? גם ככה התלמידים חוששים שהתלמידים האחרים יזלזלו בהם, ואם כל יוקרתם תלויה ברמת "עילויָים" בתורה, מי יעז להודות שהוא אינו מבין "את הדבר מפני עמקוֹ או מפני דעתו שהיא קצרה"? שהרי אם הוא יודה שדעתו קצרה הוא גוזר גזר-דין-מוות על תדמית "העילוי" שאמורה להשפיע באופן ישיר על מהלך חייו ועל מעמד משפחתו. ואיך תלמיד כזה, שלא רק שהולעט מינקותו בהזיות אלילות וטמטום ואף חושש וחרד למעמדו ולהצלחתו, איך תלמיד כזה, אשר רק החל לגשש את דרכו בחייו, איך הוא לא יצטרף לתרבות השקר והמינות? האם בכלל יש לו ברירה ובחירה? הוא אנוס על-ידי הוריו ומוריו להפוך לשקרן ולמתחזה.
ואתן כמה דוגמאות להשפעת מעמד ה"עילוי" על התלמיד: הוא יזכה לשידוך טוב יותר, הוא יקבל מאבי-הכלה סכומים שיעזרו לו לרכישת דירה – שהרי הוא "עילוי" וזכאי למימון לימוד תורת המינות שלהם, הוא ילמד בישיבה יותר יוקרתית שמשלמת משכורות יותר גבוהות לתלמידים, הוא יוכל להיות "מלמד" בקהילה בשכר ולהוסיף עוד הכנסה צדדית לקופת המשפחה, יהיה לו קל להכניס את ילדיו לבתי-ספר נחשבים וטובים הרבה יותר, יהיה לו קל לחתן את בנותיו, יהיה לו קל לקבל הלוואות מגמ"חים וכן סיוע כלכלי וחברתי, ובכלל, כל מעמדו וכבודו הדמיוני בקהילה יהיו שונים מן הקצה אל הקצה!
***
ועתה לנקודה נוספת: ראינו לעיל את ההלכה שמחייבת את הרב לזרוק מרה בתלמידים כאשר הוא רואה שהם מתרשלים ומתרפין ומתעצלין, אך מכיוון שהמורים בימינו מקבלים שכר בעבור לימוד התורה, אין להם הצדקה מוסרית להוכיח את תלמידיהם ואף אם יוכיחו תוכחתם לא תתקבל, שהרי הם נגועים בחילול-שם-שמים חמור והם בעצמם מתרשלין ומתרפין בלימוד התורה, שהרי אלמלא הם היו מפיקים משכורות וטובות-הנאה הם לא היו עוסקים בתורה! האם מי שמתרשל ומתרפה בעצמו מסוגל להוכיח את תלמידיו?
בימי קדם המורים נזהרו שלא ליהנות מכבוד תורה, לפיכך הייתה להם הצדקה מוסרית להוכיח את תלמידיהם, והם אף היו מסוגלים להנחיל לתלמידיהם את אהבת התורה ואהבת השם, כי הם באמת אהבו את ה' ואת התורה. אך לעומתם, מורי ימינו הינם מחללי-שם-שמים ועוסקים בתורה כדי להפיק רווחים ומשכורות וטובות הנאה – הם אינם אוהבים באמת את ה' יתעלה, ולכן הם אינם מסוגלים לחנך לאהבת ה' והתורה.
ג. זרוק מרה בתלמידים!
כיצד בימי קדם זרקו החכמים מרה בתלמידים שהתרשלו והתרפו? כלומר, בנוסף לכך שהם רגזו והכלימו את תלמידיהם בדברים כדי לחדדן כאמור, כיצד הם נהגו באופן קבוע עם תלמידיהם? כיצד הם שמרו על כבודם בפני התלמידים כדי שהם לא יזלזלו בהם ויבואו להתרשל בלימוד התורה? על כך משיב רבנו בהלכה הבאה שם (ד, ט):
"לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים, ולא לשחוק בפניהן ולא לאכול ולשתות עמהן, כדי שתהא אימתו עליהן וילמדו ממנו במהרה".
כדי להשלים את האופן שבו על המורה לנהוג עם התלמידים בפרט ועם כל אדם בכלל, ראו נא את דברי רבנו במסכת אבות (ג, טו) שם נאמר כך: "רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונוח לתשחורת, והוי מקביל את כל האדם בשמחה". ושם פירש רבנו:
"ונוח – הרגיעות והמתינות. אמר בצוואה זו: אם נזדמנת עם אדם רם המעלה עשה עצמך לפניו קל ושמֵּש לפניו כפי רצונו ומסור עצמך לשירותו. ואם נזדמנת עם אדם שחור השיער, כלומר צעיר בשנים, אל תעשה כן, אלא היה רציני עמו ואל תנהג בקלות ובפשטות יתרה.
ואמר אחר כך: אל תחשוב שזה שהזהרתיך מלנהוג בפשטות עם הצעיר בשנים, מחייב שתקבלהו בזעם ופנים זועפים, אין הכוונה כן, אלא ראוי שתקבל כל אדם, קטנם וגדולם, הבן-חורין והעבד, כל אחד ממין האדם בששון ובשמחה, וזה יותר ממה שאמר שמאי: 'בסבר פנים יפות'".
נמצא, שחובה על המורה והמחנך לקבל את תלמידיו בששון ובשמחה, אך יחד עם זאת עליו לשמור על כבודו ולא לנהוג עמם בקלות ראש ובאופנים אשר עלולים לפגום בכבודו ובמעמדו בעיני תלמידיו. ורק אם הם מתרשלים ומתרפים – יכעס ויגער בהם.
עוד חשוב מאד לציין כי הכעס האמור לעיל, דהיינו הכעס שעל המורה והמחנך לכעוס על התלמידים כאשר הם מתרשלים ומתרפים, הוא אינו כעס אמיתי, אלא כעס חיצוני בלבד, אשר מטרתו היא מטרה חינוכית, ואינו נובע ממידה רעה או מזעם עצור.
ורבנו סמך על-כך שנזכור את פסקו המפורסם בהלכות דעות (ב, ז):
"וכן הכעס דעה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. וילמֵּד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יַראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מְדַמֶּה אש בשעת כעסו והוא אינו כועס".
ובעניין מידת הכעס וחומרתה, ראו מאמרי: "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך".
סוף דבר
אחתום מאמר זה בדברי הלל הזקן באבות (ב, ו), ובדברי שלמה במשלי (ב, א–ו):
"ולא הביישן למד ולא הקפדן מלמד", ושם פירש רבנו: "הקפדן – הרגזן".
"בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ, לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה, כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ, אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת יְיָ וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא [כלומר, רק אם האדם ביטל את תשוקתו לבצע ולרדיפת הממון, רק אז הוא יבין וימצא "יִרְאַת יְיָ וְדַעַת אֱלֹהִים", שהרי כל עוד הוא רודף אחר הבצע והממון והופך את התורה לקורדום, הוא לעולם לא יצליח לבקש את התורה באמת ובלבב שלם, כי מעייניו נתונים לתאוותו ולבצעוֹ], כִּי יְיָ יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה".
"גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, יח).
התמונה מאת: Birkatizhak, נוצר על-ידי מעלה היצירה; רשיון: GFDL.