[מאמר קצר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סה, תשרי תשל"ח, עמ' 23].
בדרה דחוח-הלוי הלכה מעמנו לבלי שוב. היא הייתה דמות אצילה, אשה נפלאה, בעלת מידות תרומיות, אוהבת האדם וחביבה על הבריות, יהודייה במהותה ועבריה בייחודה.
חייה היו מרקם-פלאים של מציאות וחלום תכול – דרכה היה דרך חיים של אשה נסערת, כוספת, נאבקת וכואבת. הם היו קודש לאדם הסובל והנענה: כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון. צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל.
היא קורצה מבית אדם המעלה: אביה מארי משה דחוח-הלוי היה מריה דאתרא בעיר ג'בל עמר שבתימן; הוא היה תלמיד חכמים ואמיד בנכסים.
בבית אביה, שהיה בית ועד לחכמים, נתחשלה רוחה ונתעצבה דמותה. היא הייתה אשה נאה וחסודה, צנועה וענוותנית, שהוד-קדומים נסוך על פניה הזכים והטהורים. היא זכתה ונישׂאה לאיש שהיה איש-תורה, אמיד ובעל נכסים, ישר-דרך ונשוא-פנים – רבי אברהם דחוח-הלוי ז"ל.
גורלה הֵמַר לה והיא לא זכתה בפרי בטן. היא נשׂאה בדומיה את צערה וכאֵבה וציפתה כל ימי חייה אולי השם יפקוד אותה ותזכה בבן של קיימא. אולם, כאמור, לא זכתה. למרות כל זאת לא נתמלטה מפיה ומפי בעלה תרעומת כלפי שמים על מר גורלם. במאבק זה נפתלה ונאבקה עם עצמה שנים רבות. זהו מאבק של אשה גדולה, שרצתה לקיים מצות פריה ורביה.
בדרה דחוח-הלוי עלתה לארץ חלומותיה בעליית "על כנפי נשרים", יחד עם אישהּ ועם קרובי משפחתה, והספיקה לחיות בארץ יחד עם בעלה שנים רבות, למעלה משתי עשרות שנים. היא בילתה את שארית חייה בבית-אבות, יחד עם אישהּ שנפטר בשיבה טובה שנים אחדות לפניה. עם מות בעלה קפצה עליה הזקנה והיא רותקה למיטתה, אולם בינתה והכּרתה לא עזבוה עד שנעצמו עיניה השחורות והיוקדות לנצח.
יהי זכרה ברוך ומבורך.