במאמר: "עשרים וארבעה נידויים" התחלנו לעסוק בדיני הנידוי תוך התמקדות במקומות שבהם יש להחילו, לאחר מכן המשכנו לדון בעניין "אב-בית-דין שסרח" וכיצד יש לנהוג בו, ובמאמר זה נמשיך בהלכות תלמוד תורה פרק ז אשר עוסק בכל שאר דיני הנידוי והחרם.
בהלכות תלמוד תורה (ז, ג–ד) פוסק רבנו כך:
"כיצד הוא הנידוי? אומרין: 'פלוני בשמתא'. ואם נידוהו בפניו אומרין: 'פלוני זה'. והחרם אומרין: 'פלוני מוחרם וארור, בו אלה בו שבועה בו נידוי'. כיצד מתירין הנידוי או החרם? אומרין לו: 'שרוי לך ומחול לך', ואם התירוהו שלא בפניו אומרין: 'פלוני שרוי לו ומחול לו'".
נזכיר שכל אחד רשאי לנדות ואפילו קטן, וכפי שרבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ו, יז):
"אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייב עליהן נידוי, אפילו נידהו קטן שבישראל, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי, עד שיחזור בתשובה מִדָּבָר שנידוהו בשבילו ויתירו לו. על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם, בין איש בין אישה, ואלו הן" וכו'.
האיסורים שחלים על המנודה ועל המוחרם
והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, ה–ו), בשתי הפסקות לקמן:
[ה] "מה הוא המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו? מנודה אסור לספֵּר [=להסתפר] ולכבס [את בגדיו] כאבל כל ימי נידויו. ואין מזמנין עליו, ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה [לכל עניין שנדרשים אליו עשרה ולא רק לדברי קדושה], ולא יושבין עמו בארבע אמות. אבל שונה הוא לאחרים ושונין לו, ונשׂכר [לעשיית מלאכה] ושׂוֹכר [את זולתו לעשיית מלאכה]. ואם מת בנידויו בית-דין שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הציבור. ואין צריך לומר שאין מספידין אותו ואין מלווין את מיטתו; [ו]יתר עליו המוחרם, שאינו שונה לאחרים ואין שונין לו, אבל שונה הוא לעצמו כדי שלא יישכח תלמודו, ואינו נשׂכר ואין נשׂכרין לו, ואין נושׂאין ונותנין עמו, ואין מתעסקין עמו אלא מעט-עסק כדי פרנסתו".
וכידוע, עבדאללה יוסוף לא היה כולל דרדעים למניין, כך מעיד עליו בנו ישמעאל. והסיבה לכך הייתה שהדרדעים כפרו בספר הזוהר, אשר נכתב לפי עבדאללה וישמעאל על-ידי ר' שמעון בר יוחאי – ועולם הפוך ראיתי! שהרי ייחוס ספר מינות נחות ומכוער לרשב"י הוא שיא הזלזול החירוף והגידוף, והם אלה אשר ראויים לנידוי ואף לחרם, בנוסף לכל שאר הדינים הראויים להם מעצם היותם מחללי-שם-שמים ועובדי-אלילים ומתעים את העם אחרי ההבל והמינות.
וראוי גם להעיר כאן על המנהג להניח אבנים על הקברים: מהלכות אלה למדנו כי מדובר בעניין מגונה מאד, שהרי רק מי שמת בנידויו בית-דין היו שולחין שליח להניח אבן על ארונו: "כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הציבור", וכומרי הדת הלעיטונו באין סוף הזיות...
דיני חלות החרם לאחר הנידוי
נחל בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, ז), וכֹה דבריו:
"מי שישב בנידויו שלושים יום ולא ביקש להתירו – מנדין אותו שנייה; ישב שלושים יום אחרים ולא ביקש להתירו – מחרימין אותו".
ברם, יש שתי הלכות שהדין שנפסק בהן שונה מן הדין שנפסק בהלכה הזו, הראשונה בהלכות טוען ונטען (א, ח), והשנייה בהלכות סנהדרין (כה, יג), והנה הן לפניכן לפי הסדר:
"היה המחויב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין, כגון הנשבעין על טענת ספק, או מן הנשבעין הסת, ולא רצה להישבע – משמתין אותו שלושים יום. אם לא בא ולא תבע נידויו – מלקין אותו מכת מרדות, וכל מי שחלה עליו שמתא שלושים יום, מכין אותו מכת מרדות ואחר כך מתירין נידויו".
"מי שבא לבית דין וקיבל הדין, ואמרו לו לשלם, והלך ולא שילם – אין מנדין אותו עד שיתרו בו שני וחמישי ושני, ואחר כך מנדין אותו עד שייתן מה שהוא חייב, ואם עמד שלושים יום ולא תבע להתיר נידויו – מחרימין אותו".
ובכן, נראה שההלכה שנפסקה בהלכות תלמוד תורה לעיל נאמרה בעניין כל עשרים וארבעה הנידויים שנפרטו בהלכות תלמוד תורה פרק ו (ראו מאמרי: "עשרים וארבעה נידויים"). ברם, כאשר הנידוי נקשר בעניין הוראת ואכיפת בית-דין, כגון הוראת חיוב שבועה או אכיפת חובת תשלום, יש לבית-הדין אפשרות להורות על הלקאה במכת מרדות כדי לזרז את קיום הדין, או להקדים ולהתרות במנודה טרם נידויו, שהרי סוף-סוף הוא כיבד את בית-הדין וקיבל את הדין שנפסק כנגדו בבית-הדין, ויש לתת לו הזדמנות טרם שינקטו נגדו בצעד חריף כגון נידוי.
אגב, בהמשך נלמד, שיש רשות לבית-הדין להחרים לכתחילה, וכפי שפוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה לקמן (ז, יב):
"וכן אם ראו בית-דין להחרים לזה לכתחילה, ולהחרים מי שאוכל עמו ושותה עמו או מי שיעמוד עמו בארבע אמות – מחרימין, כדי לייסרו וכדי לעשות סייג לתורה עד שלא יפרצוה החטאים".
דיני התרת הנידוי
וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, ח):
"בכמה מתירין הנידוי או החרם? בשלושה, אפילו הדיוטות. ויחיד מומחה מתיר הנידוי לבדו, ויש לתלמיד [כאשר הוא מתיר הנידוי לבדו, שהרי יחיד מומחה מתיר הנידוי לבדו] להתיר הנידוי או החרם ואפילו במקום הרב [ואפילו במקום שרבו המובהק של התלמיד מצוי בו]".
עוד פסוק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, ט):
"שלושה שנידו והלכו להן, וחזר זה מִדָּבָר שנידוהו בגללו, באין שלושה אחרים ומתירין לו. מי שלא ידע מי נידהו ילך אצל הנשיא ויתיר לו נידויו".
מהלכה זו עולה, כי לכתחילה על המנודה להתיר את נידויו דווקא אצל מי שנידה אותו, או שלכל הפחות שהמנדה יהיה נוכח במעמד התרת הנידוי, ברם, אם הדבר אינו אפשרי, גם שלושה הדיוטות יכולים להתיר את המנודה מנידויו. מעניין הדבר, שאם המנדה אינו יודע מי נידהו הוא אינו יכול להתיר נידויו אלא אצל הנשיא, ללמדנו, שיש חשיבות לאדם המנדה בתהליך התרת הנידוי, ואם המנודה אינו יודע מי נידהו, הוא חייב להתיר את נידויו דווקא אצל הנשיא. ואולי מטרת ההלכה הזו לפרסם את המקרה כדי שהמנדה יימצא וישתתף במעמד ההתרה.
בהמשך פסקי רבנו שם (ז, י) הוא מלמד שגם נידוי על תנאי צריך התרה, וכֹה דבריו: "נידוי על תנאי אפילו מפי עצמו צריך הפרה", ובתשובה בסימן רסד רבנו מסביר מהו "נידוי על תנאי", וכֹה דבריו: "כגון שחִיֵּיב עצמו נידוי בתנאי שיסכים לכך פלוני, הרי אף-על-פי שלא הסכים אותו הפלוני צריך הפרה, לפי הכלל הידוע: [שאפילו] נידוי על תנאי צריך הפרה, כוונתם בכך אפילו לא נתקיים התנאי". ודברים כמעט זהים אומר רבנו בתשובה בסימן קנט.
בהמשך ההלכה שם (ז, י) פוסק רבנו כך: "תלמיד חכמים שנידה עצמו, ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני, ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי – הרי זה מפר לעצמו". ובתשובה סימן קנט רבנו נשאל רבנו מהו "נידה עצמו על דעת פלוני", והשיב: "כגון שהטיל על עצמו נידוי בתנאי שיסכים לכך פלוני, צריך הפרה, לפי הכלל הידוע שאפילו נידוי על תנאי" וכו' כדלעיל.
עוד פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, יב) בעניין התרת הנידוי:
"מי שנידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו; נידוהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו. ואין בין נידוי להפרה כלום, אלא מנדין ומתירין ברגע אחד כשיחזור המנודה למוטב. ואם ראו בית-דין להניח זה בנידויו כמה שנים – מניחין כפי רשעו. וכן אם ראו בית-דין להחרים לזה לכתחילה, ולהחרים מי שאוכל עמו ושותה עמו או מי שיעמוד עמו בארבע אמות – מחרימין, כדי לייסרו וכדי לעשות סייג לתורה עד שלא יפרצוה החטאים".
מי שנידוהו בחלום
והנה לפניכם פסק רבנו בהמשך הלכות תלמוד תורה שם (ז, יא):
"מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נידהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו. ואם לא מצא – טורח אחריהן עד פרסה; לא מצא – מתירין לו עשרה ששונין משנה; לא מצא – מתירין לו עשרה שיודעין לקרות בתורה; לא מצא – מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות; לא מצא במקומו עשרה – מתירין לו אפילו שלושה".
וכבר ביארתי את ההלכה הזו במאמרי: "וחלומות השוא ידברו הבל ינחמון (חלק ב)", והנה הדברים שכתבתי בעניינה שם:
הלכה זו קשה משני צדדים לפחות: 1) אם חולם החלום יודע מי נדהו מדוע הוא צריך לטרוח ולמצוא עשרה להתיר אותו מנידויו? מדוע שלא ילך לשאול את החכם שנראה לו בחלום אם הוא באמת נדהו, ולפי זה יפעל. אלא ברור שמדובר בחלום דמיוני, ואין ספק שאותו חכם כלל לא נדהו, אלא רק נדמה לו בחלום כל החיזיון הזה; 2) מדוע הוא צריך למצוא עשרה אנשים יודעי הלכות? והלא נידוי רגיל מתירים אותו אפילו בפני שלושה הדיוטות! מדוע החמירו בעניין זה יותר מנידוי רגיל, כל-שכן כאשר כלל לא התרחש כאן שום נידוי בפועל!
התשובה פשוטה, חכמים ידעו את נפש האדם, ומי שרואה בחלום שנידוהו ומזדעזע בשל כך, כנראה שיש דברים בגו, והוא ראוי לנידוי ואולי אף חמור מכך. ולכן, כדי להביא את אותו האדם מבחינה רוחנית לכפרה ומבחינה פסיכולוגית להשקטת סערת רוחו, הטילו עליו משימה למצוא עשרה אנשים ולערוך טקס התרת נידוי, כדי שכל הטורַח בתהליך הזה והבושה הנלווית לו, יביאו את אותו האדם לידי הכנעת הלב, תשובה וחרטה ממעשיו והרהוריו הרעים.
ואגב למדנו על סדר מעלות הלומדים והחכמים בעיני רבנו: שונין הלכות, שונין משניות, יודעין לקרות בתורה. וכמה רחוקים שבילי מחשבתו של רבנו בהבנת שלבי לימוד התורה ותכליתה מהעולם הדתי בימינו שקידש את הפלפול, ההזיות והבערות מן המדעים. ועוד חולאים רעים ונאמנים שאין כאן מקום לפרטם, ומאמרים רבים כתבתי עליהם ועל נושאיהם באתר אור הרמב"ם כדי להציל אנשים מליפול ברשתם.
דרך החכמים ותלמידיהם
רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ז, יג–טו):
"אף-על-פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לתלמיד חכמים להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עמי הארץ ולא ישית לבו להן. כעניין שאמר שלמה בחכמתו: 'גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל תִּתֵּן לִבֶּךָ' [קה' ז, כא]".
"וכן היה דרך חסידים הראשונים, שומעין חרפתן ואינן משיבין, ולא עוד אלא שמוחלין למחרף וסולחין לו. וחכמים גדולים היו משתבחין במעשיהן הנאין ואומרין שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן – וזו היא דרכן של תלמידי החכמים שראוי לילך בה".
"במה דברים אמורים? בשביזהו או חרפהו בסתר. אבל תלמיד חכמים שביזהו או חרפו אדם בפרהסיה – אסור לו למחול על כבודו; ואם מחל – נענש, שזה ביזיון תורה. אלא נוקם ונוטר הרבה כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו".
לסיכום, אם ביזו וחירפו את החכם בצנעה הוא רשאי לנקום ולנטור כנחש משום כבוד תורה, אבל הדרך המומלצת היא למחול ולסלוח למחרף. אולם, אם ביזו וחירפו את החכם בפרהסיה אין לחכם שום דרך למחול ואף אסור לו באיסור חמור למחול, אלא עליו לנקום ולנטור כנחש.
סוף דבר
בהלכות תלמוד תורה (ו, יז) פוסק רבנו כך:
"על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם [...] ואלו הן: [...] המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר בדברי תורה".
מה יהיה אפוא דינם של הכומרים השכירים? אשר לא רק מזלזלים באיסור ליהנות מדברי תורה, אלא שהם הפכו אותו ליסוד מיסודות הדת! ולא רק שהם חייבים נידוי, דינם מסור לשמים על חילול-שם-שמים החמור אשר בידם, ועל התעיית העם אחרי התהו וההבל.
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).