ח. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת ברכות – המשך
1) במסכת ברכות נד ע"ב, נאמר כך: "אמר רב יהודה אמר רב: שלושה צריכין שימור, ואלו הן: חולה, חתן וכלה. במתניתא תנא: חולה, חיה, חתן וכלה. ויש אומרים: אף אבֵל. ויש אומרים: אף תלמידי חכמים בלילה".
נראה ברור כי השימור האמור כאן הוא השגחה ושמירה ככל השגחה ושמירה. החולה והיולדת פשוט שהם זקוקים לשמירה ולהשגחה. החתן והכלה זקוקים לשמירה ולהשגחה מפני שהם נמצאים בתקופה מאד מבלבלת ועמוסה, והאדם שעסוק בשמחה כל כך גדולה, עלול שלא לשים לב למכשולים ולתקלות העומדות לפניו. וזכורני כאשר יצאתי לסעודת המצוה ביום שלאחר ליל נישואיי, מרוב החיפזון והבלבול נתקלתי בעמוד בעת הליכתי וחבורה עלתה במצחי, וצחקו עלינו ואמרו: "מה, כבר רבתם?", "כבר עשית לו חבורה?".
האבֵל גם כן פשוט, שהרי אסור באיסור חמור להשאיר את האבל לבדו, כי יש לא מעט אבלים אשר אינם מסוגלים להתמודד לבד עם הצער והיגון, ואם תוסיף להם על צער האבלות והיגון גם את צער הבדידות, בשעות הראשונות שבהן מיטרפת דעתו של האבל, הוא עלול לפגוע בנפשו עד כדי איבוד עצמו לדעת.
ותלמידי החכמים גם כן פשוט, עמי-הארצות שונאים את תלמידי החכמים שנאת מוות, ואינם יכולים לגעת בהם בדרך כלל בשעות היום ובמקומות שתלמידי החכמים מצויים בהם – אם לפתע יראו את תלמידי החכמים שנואי נפשם בחשכת הלילה בסמטאות האפלות, עלולים הם לנצל את ההזדמנות הזו ולפגוע בהם. וכבר הארכנו בעניין שנאת עמי הארצות לתלמידי החכמים לעיל במאמר זה (בחלק ה, בנקודה 2).
נעבור עתה לראות כיצד רש"י פירש, וזה לשונו: "שימור – מן המזיקין", ובתלמוד לא נזכרו כלל מזיקים או שדים או רוחות רעות, וכל אלה רחשו במוחו כתזזית והחדירם גם במקומות שחז"ל לא העלו אותם על דרך המשל והחידה. כלומר, גם מאמר שאינו בהכרח מאמר אגדי, רש"י עיוות עיקם ועיקש לכיוונים החולניים של ההזיות המאגיות האליליות.
והוא ממשיך לפרש שם: "חולה – שהורע מזלו, לפיכך השד מתגרה בו, וכן חָיָה – אשה שילדה, וכן אבֵל; חתן וכלה ותלמידי חכמים – מקנאתו [השד] מתגרה בהם". רש"י לא ידע שחָיָה היא לא אשה שילדה אלא יולדת, כלומר גם זמן קצר לפני שילדה וגם לאחר שילדה (ראו: קהלת רבה ג, ב), אך לא על טיפשותו זו הוא ראוי להיקרא אויב וצר מקנא ומכעיס ומעלה חמה, אלא על רשעותו והגשמתו. נעבור עתה לנתח את פירושו:
1.א) "חולה – שהורע מזלו", אמונתו שגרמי השמים הם גורמים היא עבודה-זרה. כלומר, אמונתו שחולי ומוות וסכנת-הלידה הם תוצאה של פעולות גרמי השמים היא עבודה-זרה, ואף לא למד את ספר משלי (ה, כב) שאין ייסורים בלי עוון: "עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ", וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר אחר בעניין האסטרולוגיה. ורש"י גם נמנה על הסכלים התולים קללתם באחרים, וכמו שנאמר במשלי (יט, ג): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ [או גרמי השמים] יִזְעַף לִבּוֹ".
ונצרף לנקודה זו קטע מדברי רבנו במורה (ג, לז): "כיון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה זרה ומחיית עקבותיה, ושלא לדמות בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל במאומה מן המצבים הללו הנמצאים לאישי בני אדם, לפי שהשקפה זו היא הגורמת לעבדם". נמצא, כי עקירת ההשקפה שכוכב מן הכוכבים "מזיק או מועיל" היא ממטרות התורה המרכזיות והחשובות ביותר!
1.ב) כאמור לפי שיטתו, חולה, חָיָה, ואבֵל מזלם בשמים הורע ולכן ניתנה רשות לשדים להתגרות בהם; וחתן וכלה ותלמידי-חכמים השד מתקנא בהם בשל הצלחתם, ולכן מתגרה בהם להזיקם. וכבר הראיתי כי האמונה בשדים היא חירוף וגידוף וסעיף מסעיפי עבודה-זרה. ומכל מקום למדנו, כי השדים לפי דמיונו הם ישויות בעלות תכונות אופי אנושיות כגון קנאה ורוע. ושמעתי אחד שטוען שהקב"ה ברא מלאכים מרשיעים כאלה, ואיני יודע איך אפשר להעלות על הדעת שהקב"ה ירומם למעלת מלאכים ישויות כֹּה מרושעות ובזויות.
2) במסכת ברכות סב ע"א נאמר משמו של ר' תנחום, שכל מי שצנוע בבית-הַכְסֵא ניצול מהנחשים, מהעקרבים ומהמזיקים. בהמשך סופר שם על בית-הכסא בטבריה, שאפילו שהיו נכנסים לתוכו שנים ואפילו ביום – היו ניזוקים. לעומת זאת, ר' אמי ור' אסי היו נכנסים בו כל אחד לבדו ולא היו ניזוקים. ושאלו חכמים את ר' אמי ור' אסי: האם אינכם פוחדים? השיבו להם ר' אמי ור' אסי: יש בידינו קבלה מרבותינו: שהנוהַג הראוי בבית-הכסא הוא צניעות ושתיקה, והנוהג הראוי בייסורים הוא שתיקה ובקשת רחמים. עוד סופר שם על אמו של אביי שגידלה טלה כדי שייכנס עמו לבית-הכסא, שלא יזיקו לו המזיקים. ושואלים בתלמוד: מדוע לא גידלה לו שעיר? והשיבו שם: משום ששעיר-עז מתחלף [=כנראה מבחינה לשונית] עם שעיר-שד. עוד סופר שם על אשתו של רבא, שבעת שהיה בבית-הכסא, הייתה מקשקשת באגוז בתוך ספל, ולאחר שנעשה חכם פתחה חלון ודרכו הייתה מניחה את ידה על ראשו.
והנה לשון התלמוד:
"אמר רבי תנחום בר חנילאי: כל הצנוע בבית-הַכְסֵא ניצול משלשה דברים: מן הנחשים, ומן העקרבים, ומן המזיקין. [...]. ההוא בית-הכסא דהוה בטבריא, כי הוו עיילי ביה בי תרי אפילו ביממא מתזקי, רבי אמי ורבי אסי הוו עיילי ביה חד וחד לחודיה ולא מתזקי. אמרי להו רבנן: לא מסתפיתו? אמרי להו: אנן קבלה גמרינן, קבלה דבית-הכסא – צניעותא ושתיקותא, קבלה דיסורי – שתיקותא ומבעי רחמי. אביי מרביא ליה אמיה אמרא למיעל בהדיה לבית-הכסא. ולרביא ליה גדיא! שעיר בשעיר מיחלף. רבא, מקמי דהוי רישא – מקרקשא ליה בת רב חסדא אמגוזא בלקנא, בתר דמלך – עבדא ליה כוותא, ומנחא ליה ידא ארישיה".
סוגיה זו היא דוגמה מצוינת מדוע אסור ללמוד תלמוד לפני שלומדים דעות והשקפות נכונות, ולימודו ללא הכלים הנכונים עלול לטמטם את הלומד! שהרי סוגיה זו מבטאת את אמונת ההמון בשדים באופן חזק ופשטני מאד. אמונה זו חדרה לתלמוד הבבלי כמו אמונות הבל רבות, וכבר ביארתי במאמרי: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי – הַוָּיוֹת דאביי ורבא", שהתלמוד הוא בליל של אמונות, השקפות והלכות שרובן דחויות, ורק חלקן הקטן נפסק להלכה והוכשרו להיכנס להיכל המחשבה.
יש שתי נקודות מרכזיות לפי דעתי בסוגיה זו: 1) הראשונה היא פתיחת הסוגיה בדברי ר' תנחום: "אמר רבי תנחום בר חנילאי: כל הצנוע בבית-הַכְסֵא" וכו', כלומר כל מטרת הסוגיה הזו היא ללמד על צניעות בבית-הכסא, וכל שאר ההזיות והדמיונות שנזכרו בה לא נועדו אלא לשרת את המטרה המרכזית לפי דעתן, או יותר נכון, לפי חוסר דעתן של בני אדם; 2) הנקודה השנייה היא תשובת ר' אמי ור' אסי לשואליהם, ואף שנאמר בתלמוד שהשואלים היו "רבנן", כנראה שהם היו כמו ה"רבנן" שאנו אומרים עליהם בקדיש דעתיד "על ישראל ועל רבנן", שברוב המקרים האנשים בבית-הכנסת שאומרים קדיש זה, הם וחבריהם ה"רבנן" עמי-ארצות מן הסוג השפל ביותר, מפני שהם הוזים לחשוב שהם חכמים גדולים, ומי שהוזה לחשוב שהוא כבר חכם לא מסוגל עוד לקבל את האמת.
מכל מקום ראוי לתמוה, והלא ר' אמי ור' אסי משיבים לשואליהם תשובה לא עניינית, שהרי שואליהם שאלו אותם מדוע אינכם פוחדים מהמזיקים? והם משיבים שיש בידם קבלה שכך וכך יש להתנהג בבית-הכסא. וכאן יש לתמוה, וכי יעלה על הדעת שהמזיקים מתחשבים בהתנהגות נאותה בבית-הכסא? האם הם מעריכים דרך-ארץ ומוקירים תלמידי-חכמים? והלא לעיל ראינו ולקמן עוד נראה, שהם מקנאים בתלמידי-החכמים ומתגרים בהם להזיקם יותר מאשר בבני אדם הפשוטים?! אלא ברור, שר' אמי ור' אסי הבינו "שאין עם מי לדבר", ולכן הם לא שללו את דברי שואליהם בעניין השדים, אלא כל שנותר להם לעשות הוא להפנות את חשש הסכלים מהשדים לכיוון חיובי, כלומר להתנהגות צנועה בבית-הכסא. וראיה לכך "שלא היה עם מי לדבר", כלומר שהאמונה בשדים הייתה כל כך חזקה ונטועה עמוק, ניתן להביא ממנהגי הנשים שנזכרו בסוגיה באותם הימים, וברוך מחסר הדעות. והחכמים באמת לא פסקו את כל המנהגים הללו להלכה המציאותית, ואין להם שום זכר.
רש"י השוטה היה גרוע מאותן הנשים שנזכרו בתלמוד, כי הן סכלו לעצמן בלבד, ורש"י סכל והתעה דורות שלמים אחר ההבל וההזיות האליליות, והנה פירושו: "שעיר – שד של בית-הכסא הדומה לשעיר, ועליהם נאמר: 'וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם' [יש' יג, כא]. [...] בתר דמלך – ונעשה 'ראש ישיבה' צריך שימור טפי מפני המזיקים, שמתקנאים השדים בתלמידי-חכמים יותר משאר בני אדם".
הפסוק שרש"י הזכיר מספר ישעיה כבר נתבאר לעיל בסוף חלקו הראשון של המאמר. ונמצא, כי לפי רש"י יש שדים מיוחדים לבית הכסא אשר דומים לעזים, וכבר ראינו את דבריו שהשדים בעלי תכונות אנושיות רעות כגון קנאה ורשעות. והקב"ה ציווה אותנו לשנוא את הרשעים מחטיאי הרבים, אך בעוונותיי איני מצליח שלא לרחם על אומללות סכלותו, שהרי אפילו "הגדוילים" הטיפשים והמיובלים של ימינו אינם מאמינים בשדים של בית-הכסא...
"כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה, חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב).