ח. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת ברכות – המשך
נפתח חלק זה של מאמרנו בדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו), אשר מתאר את הדרשנים והפרשנים אשר מספרים ומפרשים ל"המון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה", וכֹה דבריו:
"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [באגדותיהם] נחלקו בהם [=בהבנתן] בני-אדם לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם [=רש"י ובית מדרשו], מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, [...] לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות [...], וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו [דב' ד, ו]: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה. [...] ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], [...] ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".
נמשיך עתה לעיין במקורות שבהם נזכרו "שדים" בפירוש רש"י למסכת ברכות:
3) במסכת ברכות מג ע"ב, הובאה ברייתא: "תנו רבנן: ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכמים: [...] ואל ייצא יחידי בלילה [...] – משום חשדא, ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא, אבל קביע ליה עידנא – מידע ידיע דלעידניה קא אזיל". בעקבות דברי התלמוד הללו, רבנו פוסק בהלכות דעות (ה, יח): "לא יצא תלמיד חכמים מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים. ולא ישים בושם בשערו [...], וכן לא יצא יחידי בלילה, אלא אם היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו – כל אלו מפני החשד".
למדנו אפוא, כי האיסור לצאת יחידי בלילה הוא משום מראית עין, שלא יחשדו בתלמיד החכמים שהוא יוצא בלילה לדבר עבירה, כי יש בכך חילול ה'. על רקע סוגיה הלכתית זו נבין גם את הסוגיה האגדית המקבילה לה, אשר נועדה ללמד אותנו משהו על הזהירות שעלינו לנקוט מפני ייצר הרע, וכמו שהורה לנו הלל הזקן במוסרו באבות (ב, ד): "אל תאמן בעצמך עד יום מותך". והנה דברי האגדה בתלמוד שם, אשר נאמרו בעניין היוצא יחידי בלילה:
"ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אבוקה כשניים וירח כשלושה. [...] לאחד – נראה ומזיק, לשנים – נראה ואינו מזיק, לשלושה – אינו נראה כל עיקר".
רש"י פירש שם: "אבוקה כשני בני אדם – לעניין היוצא בלילה, דאמר מר: אל יצא אדם יחידי בלילה. [...] לאחד נראה – השד ומזיקו". רש"י פירש שאסור לכל אדם לצאת יחידי בלילה שמא יזיקו לו השדים, וְסָכַל מלהבין שמדובר בדברי אגדה שיש להם רעיון, וחשב שהשדים באמת קיימים במציאות ומזיקים לאדם שהולך יחידי בלילה, וכאמור אמונתו בשדים היא אלילות שיש בה חירוף וגידוף כלפי ה' ברוך הוא, יתעלה ויתרומם מהזיותיו.
דברי חכמים באגדה זו אינם כפשוטם, אלא כוונתם לומר שכאשר אדם הולך יחידי בלילה, יצרו עלול לתקפו, והשדים הם אפוא ההרהורים הרעים והמחשבות הרעות אשר עלולות לבוא לידי ביטוי בעבירות וחטאים – ולכן אסרו חכמים על תלמיד החכמים לצאת יחידי, כי הם היו מודעים לסכנה שבחשכת הליל, ואסרו עליו לצאת יחידי בלילה מפני החשד. ברם, כאשר שניים הולכים יחדיו, הסכנה שיתפתו אחר יצרם פחותה ביותר, ובשלושה – אינה קיימת כלל, כי השלישי וודאי ימנעם מן העבירה, שהרי שלושה הינם חזקה, וחזקת ישראל שעמדו רגלי אבותיהם על הר סיני – שכשרים הם. ואם אין סכנה בשניים ובשלושה, ממילא גם אין חשד וחשש לחילול ה', מה-שאין-כן בתלמיד חכמים שהולך יחידי שיש שם חשד, ויש חשש לחילול ה' אפילו כאשר בפועל לא נעשתה שום עבירה.
עוד נראה לי, כי מה שאמרו חז"ל "אבוקה כשניים וירח כשלושה" הם משל לתלמיד החכמים אשר התירו לו ללכת בלילה לשיעור הקבוע לו, כי התורה והמצוה שהוא עוסק בהן ישמרו עליו מהרהורים רעים ומפניות זרות. כי התורה והחכמה נמשלו באור, ואור האבוקה ואור הירח הם משל לאור האמת המאיר את דעתו ומחשבתו של תלמיד החכמים, בחושך עולם התאוות השפל ובאפלת הדעות הרעות.
כאמור, רש"י התעלם לחלוטין מהסוגיה ההלכתית שעוסקת בתלמיד חכמים בלבד, ואשר מבארת מפורשות שהאיסור שקבעו חז"ל לתלמיד חכמים הוא משום החשד, ולא משום השדים. נראה שמחשבתו נטתה מדרך הישר בשל אגדה נוספת אשר הבין אותה כפשוטה ושיבשה את דעתו (וכדברי הראב"ד בהלכות תשובה (ג, טו), שהודה שרבותיו סָכְלוּ "בדברי האגדות המשבשות את הדעות"), ונתקיימה ברש"י מטרת חז"ל בהסתירם את משליהם ממנו ומשכמותו, וכדברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה:
"הדרש שהובא בתלמוד [...] הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, לפי שאם יעויין עיון מעמיק באותן הדרשות, יובן מהם מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו, ויתגלו מהם מן העניינים האלהיים ועניינים אמתיים ככל אשר הסתירו אנשי המדע וככל אשר כילו בו הפילוסופים דורותיהם. וכשתביט בהם בפשוטם תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו. ועשו כך לעניינים נפלאים: האחד לעורר הבנת הלומדים, וגם לשוע עיני הכסילים אשר לא יוארו ליבותיהם לעולם, ולו תוצע לפניהם האמת היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם, שעל כיוצא בהם אמרו אין מגלין להם סוד, לפי שאין שכלם שלם עד כדי לקבל האמת על בוריה".
נעבור עתה לאגדה הדומה שמובאת במסכת פסחים קיב ע"ב:
"שלושה דברים ציווה ר' יוסי ב"ר יהודה את רבי: אל תצא יחידי בלילה [...]. דתניא: לא יצא יחידי בלילה, לא בלילי רביעיות [לילי היום הרביעי] ולא בלילי שבתות, מפני ש'אגרת בת מחלת', היא ושמונה-עשרה ריבוא של מלאכי חבלה יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו. מעיקרא הוו שכיחי כולי יומא [=בתחילה היו מצויים בכל הימים]. פעם אחת פגעה בר' חנינא בן דוסא. אמרה ליה: אי לאו דמכרזן עלך ברקיע הזהרו בחנינא ובתורתו – סכנתיך. אמר לה: אי חשיבנא ברקיע – גוזר אני עליך שלא תעברי ביישוב לעולם. אמרה ליה: במטותא מנך, שבק לי רווחא פורתא, שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות".
מסופר שבלילי ימי רביעי ובלילי שבתות יוצאת שֵׁדָה ששמה "אָגֲרַת" היא ומאה ושמונים אלף מלאכי חבלה יחד עמה, וכל אחד ואחד יש לו רשות להזיק. בתחילה הם היו יוצאים בכל הימים, עד שפעם אחת פגשה אותה שדה את ר' חנינא ואמרה לו: אלמלא היו מכריזין עליך ברקיע שיש להיזהר בך – הייתי מסכנת אותך, השיב לה: אם אני חשוב ברקיע אני גוזר עלייך שלא תעברי ביישוב לעולם. ביקשה ממנו שיאפשר לה לעבור בכל זאת מעט, והתיר לה לעבור ביישוב בלילי שבתות ובלילי ימי רביעי.
האם יעלה על הדעת שיש להבין אגדה זו כפשוטה?! מאה ושמונים אלף מלאכי חבלה ובראשם שֵׁדָה ששמה אגרת בת מחלת?! ומדוע נעתר ר' חנינא לבקשת השדה? ודומה הדבר לאשה פרוצה שיתירו לה לעבור ערומה בשכונות החרדיות בבני-ברק או בירושלים יומיים בשבוע במקום בכל הימים (אגב, "קדושתם" שטחית וחיצונית בלבד, ובחדרי חרדים נואפים ומזנים), ויחד עמה מצעד גאווה של מלאכי חבלה, נשים וגברים זימתיים ופרוצים אוחזים בדגלי שלל צבעי הקשת... וכי יעלה על הדעת כדבר הזה?!
אלא, רצו חכמים ללמדנו, כי שני דברים מצילים את האדם מן החטא: 1) לימוד תורת אמת אשר מרומם את שכלו של האדם ומרחיקו מתאוותיו הבהמיות; 2) ופרסומו כתלמיד חכמים, כלומר בקדשו שם שמים בהליכותיו ובהפצת תורת אמת, יודעות גם הנשים הזימתיות "שאין להתקרב אליו" כי מחשבותיו טהורות ויראת שמים נסוכה על פניו, ואם בכל זאת ינסו לפתותו ישיגו ממנו רק אכזבה ומפח נפש. ולא לחינם קראו לַשֵּׁדָה הזו בשם "אָגֲרַת בת מָחֲלַת" כדי לרמוז לזימת הישמעאלים או לישראליות שנוהגות כמעשה ארץ מצרים: "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה".
זאת ועוד, לא לחינם קראו חכמים לַשֵּׁדָה: "אָגֲרַת בת מָחֲלַת", כדי ללמדנו שכוונת חז"ל לנשים הפרוצות אשר עומדות בפינות האפלות בלילה, ומפקירות את פתחיהן לכל אדם שייתן להם אתנן, ונוטלות שכרן=אגרן בעבור הפקרותן וזימתן – והן הן השדות שהתכוונו אליהן חכמים. ומה "שהתיר" ר' חנינא לשֵּׁידה לצאת בלילי שבתות, כוונתו שעבירה גוררת עבירה, ומי שיוצא בלילה בלילי שבתות במקום להשקיע במשפחתו ובביתו – נענש שנופל ברשתן של השדות. ובלילי רביעי באמצע השבוע, רחוק האדם מקדושת השבת ומלימוד התורה של בית המדרש ביום השבת, ולכן שמחת נפשו וכוחותיו הרוחניים במצבם החלוש ביותר, ושיממות נפשו עלולה להסיתו לדבר עבירה.
עוד נראה לי, שמה שגזר ר' חנינא על השֵּׁידה נועד לבטא את שאיפת החכמים להתעלות מעל שאיפות החומר, אך בעיקר את השפעתם החיובית על הסביבה שבה התגוררו. ר' חנינא ביקש למעשה לבער את השאיפות החומריות מקרבו ולבער כל תופעה של זימה מעירו, ברם אף שכוחו וכוח תורתו עמד לו להצליח מאד בשאיפתו, הוא לא הצליח בכך לגמרי, כי ללא ייצר הרע אין קיום לעולם, והוא כלי שרת חשוב מאד לקיום המין וליישוב העולם, ולכן נקרא ייצר הרע ומשרתיו "מלאכי חבלה" – שאם חלילה אנחנו נפתים ונוהים אחריו, המלאך הזה (=ייצר הרע שהוא כוח גופני ונקרא "מלאך" במשלי חז"ל) שנועד לקיום המין וליישוב הארץ, עלול להפוך למלאך חבלה ולחבל בחיי המשפחה של האדם, עד כדי החרבתם.
ולכן ר' חנינא הסכים לבקשת השדה, ובמלים אחרות הוא הבין שלא ניתן לחנוק כליל את ייצר הרע ואף לכתחילה יש לתת לו מקום, כי מעיקרו הוא כוח-מלאך חיובי, ורק בשימוש לא נכון, כלומר בהפרזה או בבהמיות, הוא הופך לכוח שלילי כלומר למלאך חבלה.
ונחתום נקודה זו בדברי רבנו במורה (ב, ו):
"ושם [בבראשית רבה פה, ט] נאמר במעשה יהודה ותמר: אמר ר' יוחנן, ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה, כלומר כוח הקישוי. והנה קרא גם את הכוח הזה 'מלאך'. וכך תמצאם תמיד אומרים מלאך שהוא ממונה על כך וכך, כי כל כוח [=טבעי או נפשי] שמינהו ה' יתעלה בדבר מן הדברים, הרי הוא 'מלאך' הממונה על אותו דבר. [...] והנה כמה חשוב זה למי שיודע, וכמה כָּעוּר הוא אצל הסכלים".
נמצא, שצוואת ר' יוסי ב"ר יהודה לרבי היא משל ואזהרה להתרחק מן התאוות הבהמיות בכלל ומתאוות המין והזימה בפרט, ומכל מה שעלול להביא לכך, בבחינת: "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" (חולין מד ע"ב).
2.א) במסכת ברכות נא ע"א, הובאו דברי ר' ישמעאל בן אלישע שאמר ששלושה דברים סיפר לו "סוריאל שר הפנים": שלא ליטול את החלוק בשחרית מידי השמש, שלא ליטול ידיים ממי שלא נטל ידיו, ושלא להחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך. והסיבה: שחבורה של מלאכי חבלה מצפין לו לאדם ואומרים: "אימתי יבוא אדם לידי אחד מדברים הללו ויילכד".
רש"י פירש כי סוריאל הוא "מלאך חשוב לבוא לפני הקדוש-ברוך-הוא". כמו כן, בגמרא שם הובאו שתי דעות ביחס לאופי חבורת מלאכי החבלה האם היא "תכספית" או "אסתלגנית" וכך רש"י מפרש שם: "תכספית – שם חבורת שדים. איסתלגנית – שם חבורת מלאכי חבלה". זאת ועוד, רש"י מגלה לנו שר' ישמעאל עלה לרקיע: "רבי ישמעאל עלה לרקיע על ידי שֵׁם, בברייתא דמעשה מרכבה".
וכי יעלה על הדעת שמלאך כה חשוב לפני ה' יתעלה, יבחר לומר דווקא את שלושת הדברים הללו לר' ישמעאל? והלא אם נתבונן בהם כפשוטם אינם אלא סכלות מוחלטת! איזו בעיה יש בנטילת החלוק מן השמש? מדוע אסור ליטול ידיים ממי שלא נטל ידיו? ומה עניין האספרגוס הזה, וכי יש לאספרגוס סגולות מאגיות?! וכל ההזיות הללו של רש"י לא נפסקו להלכה, וכולם מותרים ללא שום פקפוק (למעט אצל הט"ז שאסר ליטול ידיים ממי שלא נטל ידיו, וגם הוא בעקבות רש"י סָכַל להבין את אגדות התלמוד כפשוטן). ויהודי-תימן נוהגים בסעודת מצוה שהשמשים נוטלים לגדולים את הידיים, ורק לאחר מכן נוטלים הם.
רש"י מסביר אגדה זו כפשוטה, ובזאת הוא מוציא לעז על המלאכים שהם עוסקים בדברי הבל. ואף על החכמים לא חסה סכלותו, כי אולי נדמה לו שהוא מרומם את החכמים שהם כביכול מדברים עם המלאכים, אך למעשה הוא משפיל אותם בתכלית השפלות מבלי שהוא שם לב לכך, כי איזו חכמה יש בשלושת הדברים הללו אם נתבונן בהם כפשוטם?! וכדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק: "לפי שהם [=הפרשנים שתופסים את אגדות התלמוד כפשוטן] רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות".
וברור שאגדה זו ככל האגדות אינה כפשוטה, ונראה לי שכוונתה ללמד מוסר לאדם, שלא יהיה עצל בשחרית וימתין עד שהשמש יביא לו את חלוקו, אלא יזדרז לעבודת הבורא, כי כל היום עוד לפניו ויש להזדרז בעשייה, ואם יחל את היום בעצלות יהיה הדבר פתיחה רעה לכל היום כולו, מעין מה שאמרו חז"ל באבות (ב, יח): "ר' טרפון אומר: היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק".
בעניין נטילת ידיים ממי שלא נטל, בימי חז"ל היו נוטלים את ידי החכמים האנשים הקרובים אליהם ביותר, תלמידיהם או נשותיהם, ולפי דעתי יש כאן רמז לחכמים שלא יקרבו אליהם אנשים שאינם ראויים פן יזיקו להם, כי אוי לרשע ואוי לשכנו ואויבי איש אנשי ביתו, וכמו שהזיקו בניו של עלי לאביהם, וגיחזי לאלישע הנביא, ודלילה לשמשון.
בעניין האספרגוס, מדובר בצמח רפואי, וייתכן שהכוונה שמי שסייע לך ברפואה או בכל שאר מיני הסיוע והעזרה, זכוֹר להשיב לו טובה תחת טובה, ולא חלילה תהא מאלה אשר נאמר בהם במשלי (יז, יג): "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ".
ויתרה מזאת, יש בדברי רש"י כאן הזיה מאד חריפה במה שהוא מאמין שר' ישמעאל עלה לרקיע באמצעות שימוש ב"שמות הקודש", וכך הוא "זכה" להתגלות המלאך החשוב סוריאל... והנה דבריו: "רבי ישמעאל עלה לרקיע על ידי שֵׁם, בברייתא דמעשה מרכבה". ונראה ש"ברייתא דמעשה מרכבה" היא חיבור מדרשי מאוחר שנעלם במשך הזמן, ואף שחיבור זה נעלם ואינו בידינו, זו דוגמה מובהקת ביותר לתפישתו של רש"י את האגדות כפשוטן, ולא רק את אגדות חז"ל, גם אגדות שזיקתן לחז"ל רעועה קיבל כהווייתן, ולא עלה לרגע על דעתו שמא מדובר באגדה שאינה כפשוטה או אפילו בסיפור עממי שייחסו לו מעמד של "אגדה" שמקורה בספרות חז"ל. ואפילו הגויים השוטים ביותר אינם מאמינים שאגדות אלף לילה ולילה או אגדות האחים גרים וכיו"ב, התרחשו במציאות...
והנה דברי רבנו במורה (א, סא–סב) בעניין המאמינים בשמות הקודש ובכוחם לעשות "נסים ונפלאות": "ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות, כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל שכן לסבור אותם. [...] והגיעו אותם הספרים לידי [...] הפתאים אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו]. וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה [...] אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון".
ראו נא את דרגתו הנמוכה של רש"י בעיני רבנו, וכל כך סכל היה, עד שאפילו הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון הוא לא השכיל לבטל, והאמין בהם, והחמור ביותר שהוא החדירם לעם-ישראל, והתעה ומתעה דורות רבים אחר ההבל וההזיות האליליות.
2.ב) בהמשך התלמוד שם מובאת דרשה דומה, הפעם משמו של ר' יהושע בן לוי שאמר, ששלושה דברים סיפר לו מלאך המוות: השניים הראשונים בדיוק כמו השניים הראשונים בדרשתו של ר' ישמעאל; והשלישי, שלא לעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שמלאך המוות מרקד ובא לפניהן וחרבו בידו, ויש לו רשות לחבל. עוד מסופר שם, מה יעשה האדם אם פגע בו מלאך המוות? ונאמר שם שיקפוץ ממקומו ארבע אמות, ואז יעבור את הנהר אם יש שם נהר, או ילך בדרך אחרת אם ישנה, או יעבור מאחורי הקיר אם יש שם קיר, ואם כל אלו אינם – יחזיר פניו ממלאך המוות ויאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן" וכו', עד שיחלוף ממנו.
וברור גם שאגדה זו איננה כפשוטה, אלא כמו שאומר ר' שמעון בן לקיש: "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות" (בבא בתרא טז ע"א), והעתיק רבנו את דבריו במורה (ג, כב). כלומר, השטן הוא משל לחומר האדם אשר מושכו לתאוות המכלות את חייו ומדלדלות את כוחותיו ומקצרות את חייו. מכל מקום, הנמשל באגדה זו פשוט ביותר, בעת הלוויה ישנה סערת רגשות אשר מעוררת את ייצר הרע ופותחת פתח לחטאים רבים: יש נשים אשר מביימות התעלפויות כדי שיאחזום בהוד יופיין, ויש גברים אשר מנצלים את החולשה הרגשית של הנשים כדי "לתמוך" בהן או יותר נכון לתמוך בגופן. ומה שנכון בימינו היה נכון גם בימי חז"ל, ולכן הזהיר כאן ר' יהושע שלא להיכשל בסערת הרגשות בעת ההלוויה, ולא חלילה לשגות מחמת הבלבול והצער ולעשות מעשים אשר לא ייעשו.
ונחתום נקודה זו בדברי מָרי על הנעשה בהלוויות בעיקר אך גם בבתי אבלים (כתבים ב, עמ' 922–923):
"ומה המצב למגינת לבנו היום? נשים יוצאות נדחקות בין הגברים, ללא שום נימוס ודרך ארץ, ובמקרים רבים באותם המלבושים הפרועים הבזויים שלהן, צורחות בצעקות מחרישות אוזניים, ואינן מניחות לשמוע לא דרשה ולא הספד, מביימות התעלפויות בכל מיני פוזות שונות, וגברים 'רחמניים' רצים 'להציל' אותן, לחבקן ולהעמידן על רגליהן, כביכול לבל יתמוטטו, חלילה, ויפלו ארצה, כמנהגי הגויים הפראיים ביותר, ואם תעז להשתיקן יתנפלו עליך, כאילו אין כבוד המת חשוב בעיניך. נהפכנו ללעג בעיני כל אנוש, לקלס ולחרפה גם בעיני עצמנו. כמקולקלים שבכל העמים עשינו [...]. אמרתי כמנהגי הגויים הפראיים ביותר, כי גם הגויים בצנעא שבתימן היו מאופקים, מצדיקים עליהם דין שמים בגבורה [...]. ולדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, מטרת הצער על המת היא לעורר את הלבבות להבא בתשובה, ולא צרחות פראיות על העבר שאין לשנותו".
ובהלכות אבל מהדורתו עמ' רד כותב מָרי כך:
"וכמה יפים מנהגותינו בתימן שלא יצאו נשים ללוויה כל עיקר, מה-שאין-כן הנוהג הפסול בימינו שנשים ואנשים יוצאים בערבוביה ונדחקים זה בזה, בפרט באותם שבילים אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, ואף מביימות התעלפויות ובאים גברים ומחבקים אותן כאילו שלא ייפלו. וכבר ראיתי עומד צעיר מאחוריה ומחזיקהּ בשתי ידיו בהוד יופייה כדי שלא תיפול והמשיך כך שעה ארוכה, עד שהיא התביישה וסילקה את ידיו מעליה. ואיני יודע אם הייתה אשתו או אחותו או סתם אשה זרה, ולא יתבוששו ולא חלי ולא מרגש".
3) במסכת ברכות נא ע"ב, נאמר כך: "אמר רב אסי: אין מברכין על כוס של פורענות. מאי כוס של פורענות? אמר רב נחמן בר יצחק: כוס שני. תניא נמי הכי: השותה כפליים לא יברך, משום שנאמר: 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' [עמוס ד, יב] – והאי לא מְתַקַּן".
רש"י פירש שם: "כוס שני – שהוא של זוגות, והעומד על שולחנו וְשַׁתֵי [=ושותה] זוגות ניזוק על-ידי שדים; כפליים – זוגות; הכון לקראת – בדברים נאים ולא בדברי פורענות". כלומר, לדעת רש"י אסרו בגמרא לשתות שתי כוסות יין בבת אחת, מפני שהשדים מזיקים לאותו גרגרן. כמו כן, אסור לברך על שתייה גרגרנית זו, משום שאסור להלל ולברך את ה' מתוך מעשה שיש בו פורענות ונזקי שדים.
ולפי דעתי הדברים פשוטים וברורים, שהפורענות שנזכרה בדברי חז"ל כאן היא הגרגרנות אשר עלולה להביא על האדם פורענות: אם בזה שיקדים קנה לוושט, ואם בזה שיסגל לעצמו מידה רעה של גרגרנות ותאוות שתיית יין, וזו כבר תוציאו מן העולם ואין לך פורענות גדולה מזו. ואמרו בתלמוד על דרך המוסר שאין לברך על כוס שנייה, כלומר מי ששותה שתי כוסות יחדיו, כי אין ברכה כזו רצויה לפני ה' יתעלה, שהרי העושה כן מזהם את אנושיותו ומעורר מאד את בהמיותו, ועדיף לשתות כוס אחת בדרך ארץ ללא ברכה, משתיים יחדיו בברכה.
מכל מקום ראינו, כי רש"י סָכַל להאמין בקיום השדים הדמיוניים בעולמנו ובנזקיהם לבני אדם, וחבל מאד שפרשן פרימיטיבי כל כך קיבל מעמד של "גדול הפרשנים" או "רבן של כל ישראל", ואין זה אלא בתחבולות האשכנזים לעשות להם שם בארץ, לקיים את שלטונם ולהזין את התנשאותם, וכל זאת כדי לכסות על ערוותם הרוחנית האמתית.