אחת ההלכות הקשות ביותר לקיום היא ההלכה שמחייבת אותנו להודות לה' יתעלה בשמחת הלב ובשלוות הנפש גם בעת יגון ואנחה. יסוד הלכה זו במשנה במסכת ברכות, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהלכות ברכות (י, ג): "שמע שמועה רעה מברך 'ברוך דיין האמת', וחייב אדם לברך על הרעה בטובת-נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' ו, ה] [...] ובכלל אהבה זו היתרה שנצטווינו בה, שאפילו בעת שייצר לו, יודה וישבח [לה'] בשמחה". איך ניתן לקיים הלכה זו? כאשר אדם שומע על מות אהובו למשל, איך הוא יכול לזכור את בוראו, להתמקד באהבתו אליו, ולהודות ליוצרו מתוך שמחה פנימית אמיתית?
ריסון הרגשות ויישוב הדעת
תשובה חלקית אנו מוצאים בפירושו של הרמב"ם למשנה ברכות (ט, ה), וכֹה דבריו: "אמרוֹ [במשנה: 'חייב לברך על הרעה] כשם שהוא מברך על הטובה', רוצה לומר שיקבלם בשמחה ויכבוש רגשותיו ויישב דעתו כשמברך 'ברוך דיין האמת', עד שייראה כמו בזמן שהוא מברך 'הטוב והמטיב'". כלומר, כדי שהאדם יתרומם למעלת ההודאה על הרעה מתוך שמחה פנימית אמיתית, עליו לכבוש את רגשותיו, ליישב את דעתו, וכך יקבל בשמחה את גזירת שמים.
ואמנם, מנהג יהודי-תימן בעת הלוויה, שכל זמן ההלוויה נאמר ברקע "צידוק הדין", כלומר, כל הקהל אומר את הפסוק הבא בנעימת קינה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). ומטרת צידוק הדין היא לסייע בריסון הרגשות ויישוב הדעת, דהיינו לעוררנו לזכור את בורא-עולם שדינו דין אמת, ולחזק בקרבנו את ההכרה שכל פעולותיו הן לפי קו צדק מדוקדק. ברם, עדיין קשה מאוד, כיצד אדם יכול לכבוש את רגשותיו? כיצד אדם יכול ליישב את דעתו בעת קשה זו? וכיצד אדם יכול לקבל את ייסוריו בשמחה?
אור הדעת סוד השמחה
בתוך דברי רבנו האחרונים טמון הסוד להצלחה במשימה זו, והוא אור הדעת. כדי שהאדם יצליח בעת שבר ומשבר לרסן את רגשותיו, ליישב את דעתו ולשמוח בייסוריו, הוא צריך לטפח במשך תקופה ארוכה את כוחות ההיגיון, החכמה והשכל הישר. וככל שכוחו השכלי של האדם מתחזק וגובר, כך יכולתו לרסן את רגשותיו וליישב את דעתו בעת צרה הולכת ומתעצמת.
ברם, כדי שהאדם יצליח לטפח את כוחותיו השכליים-הרוחניים הוא חייב לרסן את תאוותיו. ריסון התאוות הוא תנאי הכרחי להארה באור הדעת, ואור זה ישמש לאדם משענת-אמת בעת שבר ומשבר. ושמא ישאל השואל, מדוע יש קשר בין אור הדעת לבין נהייה אחר התאוות? מדוע האדם אינו יכול לנהות אחר התאוות ויחד עם זאת לחזק ולבצר את כוחות שכלו? על-כך משיב רבנו בחיי (ספרד, המאה הי"א) בספרו "תורת חובות הלבבות" (עמ' קלד–קמב):
"וכיוון שההנאות הגופניות קודמות בנפש האדם מנעוריו, והרגלו בהן חזק [...] לפיכך גברה מידת התאווה על שאר מידותיו, וגברה גם על השכל [...] וטמטמה את עיניו, והשחיתה [...] את תכונותיו הנעלות [...] מפני שהאדם זקוק מנעוריו לניהול והדרכה ועצירת תאוותיו עד שיתחזק ויתייצב שכלו, וכן הנשים וחלושי הדעת מן הגברים אינם נמשכים אחרי הנהגת השכל מחמת חולשת רִסְנוֹ וְאִכְפּוֹ עליהם [...] כי אותם האנשים אשר ניתנה להם התורה היו במצב שהתאוות הבהמיות גברו עליהם, ומשום כך נחלשו שכליהם והבחנתם מהרבה מן המושכלות".
מדבריו רבנו בחיי עולה, כי הנהייה אחר התאוות הבהמיות משחיתה את כוחו השכלי של האדם, והורסת את יכולתו ללמוד ולהבין את החכמות והמדעים. וככל שכוחו השכלי של האדם מתעמעם, כך יכולתו לרסן את רגשותיו וליישב את דעתו בעת שבר ומשבר הולכת ודועכת.
"כל מה דעביד משמיא – לטב"
לאחר שהאדם ריסן את תאוותיו והאיר את שכלו באור הדעת והמדעים, הוא עשוי גם להבין לעומק את מאמר חכמים: "כל מה דעביד משמיא – לטב". ובזאת, אותו האדם ישר הלבב, שזיכך את שכלו והבין עניין עמוק זה לכל היקפו, יזכה לא רק ליישב את דעתו בעת יגון, אלא גם לשמוח בעת אנחה, מפני ששכלו רוממוֹ להבנה העמוקה שכל מה שה' עושה – לטובה.
וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהמשך פירושו למשנה שם:
"שיקבלֵם [=את הייסורים] בשמחה [...] וכמו שאומרים חכמים ברוב ענייניהם 'כל מה דעביד משמיא לטב', וזה דבר מושכל אצל הנבונים [...] לפי שהרבה דברים נחשבים לרע בתחילתם וסופם מביאים טובה גדולה, והרבה דברים נחשבים בראשיתם טוב ויהיה בסופם רע מאד. ולכן, אין ראוי לנבון להצטער בבוא צרה גדולה וגזירה הרת-סכנה, לפי שאינו יודע התכלית, וגם אל יתפתה וישמח שמחה רבה כשתגיעהו טובה לפי מחשבתו, לפי שאינו יודע התכלית".
נמצא, שכדי להתרומם ברגעי שבר ומשבר, עלינו לשכלל את מידותינו במשך תקופה ארוכה. תחילה עלינו להרחיק את רדיפת התאוות מקרבנו, מפני שרק בהרחקת התאוות נוכל ליישב את דעתנו ולהאיר את שכלנו באור הדעת. אור הדעת ומושגי האמת ירוממונו לשמחה גדולה בעבודת ה' יתעלה, שמחה אשר תעמוד לנו בעת יגון ואנחה. ולבסוף, התובנה "שכל מה דעביד משמיא לטב", תפעם בכל נים מנימי נפשנו ותזריח אורות חדשים ומאושרים בחיינו.
"חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַייָ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (ש"ב י, יב).