אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק לג)
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני 20 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
דוגמה שצו
בשמות (לה, כא) נאמר: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְיָ" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "תְּרוּמַת יְיָ" – "אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ", וכבר למדנו שהרחקת ייחוס התרומה מה' יתעלה מלמדת אותנו שהתרומה איננה לה': הוא אינו זקוק לשום תרומה, אלא, התרומה הזאת ניתנת לפניו, דהיינו במסגרת העבודה והרוממות לה' יתעלה בבית-המקדש, אשר כולה נועדה לנו שוכני-בתי-חומר ותכליתה לזַכּוֹת ולרומם ולקרב אותנו אליו.
דוגמה שצז
בשמות (לה, כב) נאמר: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַייָ", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ", וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס אינו מותיר בתרגומו את אות היחס למ"ד: "לַייָ" כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא. בדרך-כלל הוא מחליפהּ במילה "קֳדָם" ולעתים רחוקות מאד במילה אחרת כמו "לִשְׁמָא". העקביות הזו בשינוי תרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק לה'-אלהים-אמת, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתעלה משוכני-בתי-החומר. כלומר, בשינוי תרגומה של אות היחס למ"ד, אונקלוס שואף להרחיק את העניין הנדון מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, ובכך הוא משיג שתי מטרות: הרחקה מן ההגשמה בהרחקת אמיתתו מענייני החומר האמורים בפסוק ביחס לה' יתעלה שמו; וכן חינוך המחשבה לשׂגב רוממותו של הבורא יתעלה, שהרי ככל שמרחיקים את העניין הנדון בפסוק מאמיתתו, כך כבודו ויקרו של ה' יתעלה מתגדֵּל ובדומה לפנייה למלך או לשופט וכיו"ב, שמשום כבודו נעשית בגוף שלישי ולא בגוף ראשון.
דוגמה שצח
בשמות (לה, כד) נאמר: "כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְיָ" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "תְּרוּמַת יְיָ" – "אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ", ובעניין זה ראו נא לעיל בסמוך בדוגמה שצו.
דוגמה שצט
בשמות (לה, כט) נאמר: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַייָ", ושם תרגם אונקלוס: "נְדָבָה לַייָ" – "נְדַבְתָּא קֳדָם יְיָ", ובעניין עקביותו של אונקלוס בתרגום אות היחס למ"ד כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא, ראו נא לעיל בסמוך בדוגמה שצז. ועקביות שכזו מלמדת על חכמת לב רבה מאד.
דוגמה ת
בשמות (לה, ל) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה [...] רְאוּ קָרָא יְיָ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה", ושם תרגם אונקלוס: "קָרָא יְיָ" – "דְּרַבִּי יְיָ", כלומר מינה והקדיש לתפקיד נעלה, ולעתים מילה זו בתרגום מבטאת גם משיחה בשמן המשחה, חניכה או האצלת נבואה.
דוגמה תא
בשמות (לה, לא) נאמר: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה", ושם תרגם אונקלוס: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים" – "וְאַשְׁלֵים עִמֵּיהּ רוּחַ מִן קֳדָם יְיָ" וכו', ובזה אונקלוס מבקש להרחיק מההזיה לפיה "רוחו" של ה' עשויה לשכון ולמלא אדם, כמו בנצרות – ולכן אונקלוס מבאר, שהכוונה בזה היא רוח של חכמה ודעת ותבונה מלפני ה', דהיינו מאת ה'.
דוגמה תב
בשמות (לה, לב–לה) תוארה הברכה שהעניק ה' לבצלאל ואהליאב: "וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת [...] עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת", ובתרגום נתבאר שמדובר בלימוד אומנויות: "וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת [...] וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת" – "וּלְאַלָּפָא אוּמָּנְוָן [...] וּמַלְּפֵי אוּמָּנְוָן".
דוגמה תג
בשמות (לח, ח) נאמר: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", ושם תרגם אונקלוס: "בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ" – "בְּמִחְזְיָת נְשְׁיָּא דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה", כלומר כיור הנחושת וכנו נעשו ממראות הנשים שנהגו לבוא ולהתפלל בפתחו של אהל מועד. ללמדנו שמצוה לשלב בין ערך החן והיופי לערך הקדושה והדבקות בה', שהרי המראות הללו היו כֹּה רצויות לפני ה', עד שהן נבחרו לעשות מהן את הכיור וכנו; ולא לחינם דווקא הכיור נעשה ממראות הנשים, להוסיף וללמדנו, ששילוב נכון בין ערך החן והיופי לערך הקדושה והדבקות בה' יתעלה – מרומם לעבודתו יתברך בקדושה וטהרה, שהרי אהרן ובניו נתחייבו לקדש ולטהר את ידיהם ורגליהם במי הכיור, לפני שהם ניגשים לעבודת הקודש.
דוגמה תד
בשמות (מ, יג–טו) נאמר: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן [...] וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי [...] וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי" וכו', ושם תרגם אונקלוס ע"ה: "וְכִהֵן לִי [...] וְכִהֲנוּ לִי" – "וִישַׁמֵּישׁ קֳדָמָי [...] וִישַׁמְּשׁוּן קֳדָמָי", ואונקלוס הגֵּר בתרגומו עקבי להפליא: בכל מקום שיש במקרא התייחסות ישירה לאמיתת עצמותו של ה' יתעלה שמו, אונקלוס מרחיק בתרגומו מאמיתת כבודו של בורא-עולם, לכבוד ולתפארת. כלומר, יש בזה ביטוי לכבודו ולרוממותו של בורא-עולם, שהרי ככל שמרחיקים את התיאור או הדימוי או התואר או מילת היחס מאמיתת עצמותו – כך תחושות היראה, ההכנעה וההערצה כלפי בורא-עולם גוברות, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם אשר פונים אליו בגוף שלישי, וכן ראוי לפנות לכל אדם חשוב ונכבד ובעל מעלה – ומזאת נלמד על יראת השמים והחכמה שהייתה לאונקלוס ע"ה. ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו נא בסיכום שמובא בסוף חלק ד.
יתר על כן, יש בתרגומו הזה חינוך להשקפה נכונה, ואסביר: מפשט הפסוק עלולים המינים לתעתע שהקב"ה זקוק לכך שנעבדֵהו שהרי נאמר: "וְכִהֵן לִי [...] וְכִהֲנוּ לִי", ולכן אונקלוס מרחיק את כל העניין מאמיתתו יתעלה, ללמדנו שאין לו צורך במאומה, ובניגוד מוחלט לאלילים המתועבים למיניהם, אשר עובדיהם סבורים בהם שהם זקוקים לעובדיהם, לרוממם ולהשלים צרכיהם. ואל נא תחשבו שהנני מתכוון אך ורק לאלילי מצרים וכיו"ב, מפני שמכשפי הקבלה הפגאנית, אף המה סבורים שהם מעוררים ומפעילים ומֵטיבים ומשלימים את בורא-עולם, לעתים בדברים הרבה יותר גדולים ממה שסברו עובדי האלילים והאִטִּים – שהרי ראינו בסדרה על ספר האופל, שמכשפי האופל סבורים שהבורא זקוק להם כדי להגיע לשלמות ואף לייחוד עם זוגתו בשמים, ובלעדיהם הוא יושב עצֵב וחסֵר, ללא שלמות וללא מילוי ייעודו ואחדותו...
יתר-על-כן, אחיזתם של מכשפי האופל בהזיה שהם מֵטיבים עם הקב"ה איננה סתם הזיה שמובילה להזיות מינות מגשימות וכעורות, אלא מינות שיש בה גם שחצנות בלתי נתפשׂת, שהרי לפי מכשפי האופל יש בכוחם להועיל ולרומם את בורא-עולם! ומי הם בכלל אשר מעזים להעלות על דעתם שיש בכוחם להשפיע על בורא-עולם, ולא סתם השפעה, אלא אף לרומם אותו! וברור שמי שיש בכוחו לרומם את זולתו אף שולט בו במידה רבה, וזו תכלית הזייתם. כלומר, אם יש בכוחם של מכשפי האופל לרומם את בורא-עולם, ברור שיש לעבוד ולהעריץ אותם שהרי בורא-עולם נתון בידם כאפרוח בציפורני דאה – שהרי הם אלה אשר בידם לרוממו ולהעלותו, והואיל והמה המפעילים הבלעדיים של אלהים, ברור שחובה להעריצם כאלהים, ולא רק להעריצם, אלא אף לעָבדם ולהתיירא מפניהם ולרומם ולהיטיב ולממן ולפטם אותם.
דוגמה תה
בשמות (מ, לד–לה) נאמר: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן", והבאתי את הדוגמות הללו רק כדי להראות כיצד גם פסוקי התורה לעתים מזכירים לנו שאין להגשים את ה' יתעלה שמו, ואסביר: בפסוקים הללו נאמר מפורשות שלא ה' באמיתתו מילא את המשכן, הואיל וסברה זו מובילה להגשמה בהכרח ולהזיה שה' הוא כוח בחומר, כוח בגוף – ולכן נאמר בפסוקים שהדבר אשר מילא את המשכן הוא כבוד ה', וניתן עוד ללמוד מן הפסוקים שהכבוד הוא הענן אשר נברא במיוחד לשם מטרה זו, דהיינו כדי לסמל את השגחת ה' ושכינתו ורצונו במשכן.
דוגמה תו
בשמות (מ, לח) נאמר: "כִּי עֲנַן יְיָ עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי עֲנַן יְיָ" – "אֲרֵי עֲנַן יְקָרָא דַּייָ" וכו', ותרגומו מרומם ומלמד ומזכיר לנו כי הענן האמור אינו ענן אמיתת עצמותו יתעלה שמו, אלא ענן כבודו יתעלה. וברור כשמש שזוהי בדיוק כוונת הפסוק, שהרי בפסוקים הסמוכים לעיל נתבאר שהענן הוא ענן כבוד ה', ולמדנו מתרגומו כאן יסוד חשוב והוא: שבמקומות רבים אונקלוס נעזר בפסוקי התורה אשר מרחיקים מן ההגשמה במקומותיהם, כדי להרחיק מן ההגשמה במקומות אחרים שבהם לא צוינה הרחקת ההגשמה. והדוגמה בה"א הידיעה היא שימושו של אונקלוס בביטוי "קֳדָם יְיָ" כדי להרחיק מאמיתתו יתעלה, ומקורו בביטוי "לִפְנֵי יְיָ" אשר נפוץ מאד בספר התורה.
ומשמעות "לִפְנֵי יְיָ" היא שהאדם או הדבר או כלל המציאות, כולנו מצויים תחת השגחתו וידיעתו ויכולתו, ולפי רס"ג בפירושו לעתים משמעות הביטוי הזה היא הליכה במשמעתו וכמו בפסוקים: "יְיָ אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו", "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו" (בר' כד;מח).