דוגמה קלג
בשמות (א, יז) נאמר: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "וּדְחִילָא חָיָתָא מִן קֳדָם יְיָ", ויש להבין: מדוע אונקלוס מרחיק כאן מן ההגשמה? ובכן, המילה "אֶת" משמשת כמתווכת בין הפועל לבין הדבר שעליו מבוצעת הפעולה, כמו למשל: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמ' כ, יב). ובמלים אחרות, היא מופיעה לפני דבר-מה שמקבל פעולה. והואיל וה' יתברך אינו מקבל שום פעולה, ולא ניתן להשפיע עליו בשום צורה, והוא לעולם לא ישתנה במאומה – אונקלוס ראה לנכון לתרגם את המילה "אֶת" במלה "קֳדָם". כלומר, המיילדות לא ביצעו שום פעולה בה'-אלהים-אמת ביראתם אותו, אלא הן נתייראו מלפניו, דהיינו ממציאות אמיתתו. לעומת זאת, בכל שאר המקומות שבהן מופיעה המילה "אֶת" או "אֵת" בתורה, דהיינו בכל המקומות שבהן המילים הללו אינן מופיעות לפני שֵׁם ה' יתברך, אונקלוס מתרגמן "יָת".
אונקלוס עקבי בתרגומו, ראו נא את הפסוק בהמשך הפרק (א, כא): "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים", ושם תרגם אונקלוס: "וַהֲוָה כַּד דְּחִילָא חָיָתָא מִן קֳדָם יְיָ" וכו'.
דוגמה קלד
בשמות (ב, כג) נאמר: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה", ושם תרגם אונקלוס: "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם" וכו' – "וּסְלֵיקַת קְבִילַתְהוֹן לִקְדָם יְיָ מִן פּוּלְחָנָא". מטרתו של אונקלוס כאן היא להרחיק מהשקפת הגשמות שיש לה' יתעלה מקום בשמים שאליו עולות ומתקבלות התפילות, ולכן הוא מתרגם את המלים "אֶל הָאֱלֹהִים", במלים: "לִקְדָם יְיָ". בכל שאר המקומות שבהן מילת היחס "אֶל" איננה נוגעת לה', אונקלוס מתרגמהּ באות למ"ד (שהיא קיצור מילת היחס 'אֶל'), כך: ל... או במילה "לְוָת", אך כאשר מילת היחס "אֶל" נוגעת לאמיתת ה' יתברך, לעולם אונקלוס מתרגמה באופנים ייחודיים, להרחיק ולשלול כל יחס בין בני האדם שוכני-בתי-חומר, לבין בורא-עולם.
טעם נוסף, כבר ציינתי במקומות רבים מאד שאונקלוס נוהג תמיד להוסיף את המלה "קֳדָם" לפני שֵׁם ה', וכאמור, יש בזה ביטוי של כבוד ורוממות כלפי בורא-עולם, שהרי ככל שמרחיקים את התיאור או הדימוי או התואר או מילת היחס מאמיתת עצמותו – כך תחושות היראה, ההכנעה וההערצה כלפי בורא-עולם גוברות, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם אשר פונים אליו בגוף שלישי – ומזאת נלמד על עוצמת יראת השמים והחכמה שהייתה לאונקלוס ע"ה. ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו: בסיכום שמובא בסוף חלק ד.
דוגמה קלה
בשמות (ב, כד) נאמר: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב", ושם תרגם אונקלוס: "וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קְבִילַתְהוֹן, וּדְכִיר יְיָ יָת קְיָמֵיהּ, דְּעִם אַבְרָהָם דְּעִם יִצְחָק וּדְעִם יַעֲקֹב". בפסוק נאמר: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים" ואם אונקלוס היה מתרגם כאן באופן מילולי היה מקום לסבור שיש להקב"ה כלי שמיעה גופניים, ולכן אונקלוס נזהר מזה ומתרגם "וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ" – כדי לשלול את קיומם של כלי שמיעה גופניים, וכדי ללמד שאין השגתו כהשגתנו. וכאמור, יש בזה גם ביטוי של כבוד ורוממות קמי שמיא כאמור. ולעיון בדברי רבנו במורה (א, מח) שבהם הוא מבאר את דרכו העקבית הזו של אונקלוס, ראו דוגמה מא.
כמו כן, לעיון בפועל ז-כ-ר ובפועל פ-ק-ד אשר לעתים נאמרים בתורה ביחס לה' יתברך, וכן בעניין האופן שבו אונקלוס מתרגמם באמצעות הפועל ד-כ-ר, ראו נא בדוגמה נט.
דוגמה קלו
בשמות (ב, כה) נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "וּגְלֵי קֳדָם יְיָ שִׁעְבּוּדָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרַקְהוֹן, יְיָ". יש בתרגומו הזה של אונקלוס שתי הרחקות מן הגשמות: הראשונה, בהרחיקוֹ את הראייה מאמיתת עצמותו של ה' יתעלה שמו: "וַיַּרְא אֱלֹהִים" – "וּגְלֵי קֳדָם יְיָ", אף שכבר הוּכח שהפועל ר-א-ה הוא שֵׁם משותף, אשר מבטא גם ראייה חושית בכלים גופניים וגם השׂגה אלהית שאיננה בחושים ובכלים גופניים.
ולביאור הגיוון בתרגומו של אונקלוס לפועל ר-א-ה, ולעיון בכל המקומות שבהם אונקלוס תרגם כאמור, וכן להבנת הסיבה שלפיה אונקלוס נחלץ לתרגם: "גְּלֵי קֳדָם יְיָ", ראו דוגמה סג. כמו כן, הוספתי והדגשתי שם שכל זה אך ורק כאשר הפועל ר-א-ה הינו מאת ה' כלפי הנבראים, אך בכל מקום שהפועל ר-א-ה הינו מאחד הנבראים כלפי ה', לעולם אונקלוס תרגמוֹ "אתגלי". ועל-כל-פנים, אנו רואים שוב ושוב את הדיוק והעקביות המפליאים בתרגומו של אונקלוס.
הרחקת ההגשמה השנייה היא הרחקת הידיעה, שנאמרה בפסוק, מה' יתעלה: "וַיֵּדַע אֱלֹהִים" – "וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרַקְהוֹן יְיָ". כלומר, במקום לומר שה' ידע, אונקלוס אומר שה' החליט בפקודתו להושיע ולגאול את עם-ישראל. וכל החרדה הזו נועדה להרחיק אותנו מן ההשקפה שידיעתו של ה'-אלהים-אמת דומה במשהו לידיעת בני האדם שוכני-בתי-חומר – כי אם נשווה בין ידיעתו לידיעתנו הרי שאנו עורכים בזה דימוי בינינו לבינו, דימוי שמוביל ישירות להגשמה. אונקלוס עקבי בהרחקת הידיעה האנושית מה' יתעלה, וכבר ראינו לכך דוגמות רבות במאמר זה, ואין ספק שישנן עוד ועוד דוגמות, ולדוגמה אחת שבה הרחבתי בעניין, ראו דוגמה נו.
דוגמה קלז
בשמות (ג, א) נאמר: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה", ושם תרגם אונקלוס: "אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" – "לְטוּרָא דְּאִתְגְּלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַּייָ לְחוֹרֵב". אם נקרא את הפסוק כפשוטו אנו עלולים לשגות בהגשמה: שמא מדובר בו בהר שהוא מקום מגוריו של ה'-אלהים-אמת, ואם כך, דהיינו אם יש לה' מקום מסוים שבו הוא מצוי – הרי שהוא בהכרח גוף, כי רק גוף עשוי להיות מצוי במקום מוגדר בעולם החומרי (ובעניין חובת שלילת ייחוס מקום לה' יתעלה שמו, ראו לעיל דוגמה מב). ולכן אונקלוס נחלץ גם כאן כדי להרחיק מן ההגשמה ולשלול מן המחשבה כל אפשרות שיש להקב"ה מקום, וכיצד הוא עושה כן? ובכן, הוא מתרגם-מפרש שההר המדובר הוא ההר שעליו נגלה כבוד ה', כלומר מדובר בהר שעליו יתגלו המראות הנשׂגבים במעמד הסנה ובמעמד הר סיני. והמראות הללו אינם חלק מאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, אלא הינם מראות נבראים מאיתו.
ולעיון נרחב בשימושו של אונקלוס בפועל "אִתְגְּלִי" ובמשמעויותיו, ראו נא בדוגמה קה.
דוגמה קלח
בשמות (ג, ב) נאמר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" – "וְאִתְגְּלִי מַלְאֲכָא דַּייָ לֵיהּ בְּשַׁלְהוֹבִית אִישָׁתָא מִגּוֹ אֲסַנָּא". הפסוק הזה מרחיק את ההגשמה מן המלאך בהסבירוֹ שהמלאך שנגלה למשה רבנו לא נגלה אליו בצורה גופנית אלא "בְּלַבַּת אֵשׁ", דהיינו באור נברא ייחודי שנגלה למשה לעיני הבשר (ההתגלות הנבואית טרם החלה). אונקלוס אינו מסתפק בזה, והוא מתרגם שהמלאך לא נראה למשה רבנו לעיני הבשר אלא נגלה לו, כלומר לא מדובר בהתגלות של עצמות המלאך אלא בהתגלות שנועדה להעביר מסר נשׂגב. וכבר הרחבתי בביאורו של הפועל "אִתְגְּלִי" בדוגמה קה, ואף עסקתי בו בדוגמות רבות נוספות.
כמו כן, לעיון נרחב במעמד הסנה ובמשמעויותיו, ראו: "והסנה איננו אֻכָּל".
דוגמה קלט
בשמות (ג, ד) נאמר: "וַיַּרְא יְיָ כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "וַיַּרְא יְיָ" – "וַחֲזָא יְיָ", ולביאור הגיוון בתרגומו של אונקלוס לפועל ר-א-ה, ראו דוגמה סג. וכאמור, הגיוון הזה מופיע אך ורק כאשר הפועל ר-א-ה הינו מאת ה' כלפי הנבראים, אך בכל מקום שהפועל ר-א-ה הינו מאחד הנבראים כלפי ה', לעולם אונקלוס תרגמוֹ "אתגלי".
דוגמה קמ
בשמות (ג, ו) נאמר: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" – "מִלְּאִסְתַּכָּלָא בְּצֵית יְקָרָא דַּייָ". אם אונקלוס היה מתרגם באופן מילולי היה עלול להשתמע שמשה רבנו ראה את האלהים במראה הנבואה, והואיל ואין לה' גוף ודמות הגוף לא במציאות המוחשית ואף לא במראה הנבואה, אונקלוס נחלץ לתרגם שההתבוננות שמשה רבנו מנע את עצמו ממנה הייתה התבוננות בכבוד יקרו של האלהים – ואף שבמראה הנבואה הזה מי שנגלה למשה רבנו היה מלאך, והמלה "אלהים" כאן היא שֵׁם משותף, אף-על-פי-כן אונקלוס מרחיק מן ההגשמה. קצרו של דבר, אפילו שמדובר במלאך, ואפילו שמדובר במראה הנבואה, הואיל ונזכר שֵׁם ה' בפסוק: "הָאֱלֹהִים", אונקלוס מרחיק מן ההגשמה כדי ללמד שאין לה' דמות אפילו במראה הנבואה – וזו הרחקת הגשמה מפליגה מאד, ללמדנו על חשיבות שלילת הגשמות.
ולעיון במגמתו של אונקלוס להרחיק מן ההגשמה גם במראה הנבואה, ראו דוגמות קה, קי, וכן ראו בעניין זה במאמר: "המכשף שמוט המגבעת" בעניינו של מאזוז, המין הג'רבאי. ולעיון נרחב בפסוק הנדון בדוגמה זו, ראו: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו – ענווה והכנעה בהשגת ה' יתעלה".
דוגמה קמא
בשמות (ג, ז) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו", ושם תרגם אונקלוס: "וַאֲמַר יְיָ, מִגְלָא גְּלֵי קֳדָמַי שִׁעְבּוּד עַמִּי דִּבְמִצְרַיִם, וְיָת קְבִילַתְהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי מִן קֳדָם מַפְלְחֵיהוֹן, אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי כֵּיבֵיהוֹן". ובכן, יש בתרגומו הזה של אונקלוס שלוש הרחקות מן ההגשמה: הראשונה בתרגמוֹ "וַיֹּאמֶר יְיָ רָאֹה רָאִיתִי" – "וַאֲמַר יְיָ מִגְלָא גְּלֵי קֳדָמַי". כלומר, אונקלוס שולל מה' יתעלה ראייה חושית בכלים גופניים וכפי שעולה מפשט הפסוק, וזאת אף שכבר הוּכח שהפועל ר-א-ה הוא שֵׁם משותף אשר מבטא גם ראייה חושית בכלים גופניים וגם השׂגה אלהית שאיננה בכלים גופניים.
ולביאור הגיוון בתרגומו של אונקלוס לפועל ר-א-ה, ולעיון בכל המקומות שבהם אונקלוס תרגם כאמור, וכן להבנת הסיבה שלפיה אונקלוס נחלץ לתרגם: "גְּלֵי קֳדָם יְיָ", ראו דוגמה סג. כמו כן, הוספתי והדגשתי שם שכל זה אך ורק כאשר הפועל ר-א-ה הינו מאת ה' כלפי הנבראים, אך בכל מקום שהפועל ר-א-ה הינו מאחד הנבראים כלפי ה', לעולם אונקלוס תרגמוֹ "אתגלי".
הרחקת ההגשמה השנייה היא בתרגמוֹ "וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי" – "וְיָת קְבִילַתְהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי", וכמו בדוגמה שראינו לעיל ובעוד דוגמות רבות נוספות: אם אונקלוס היה מתרגם את הפסוק הזה באופן מילולי היה מקום לסבור שיש להקב"ה כלי שמיעה גופניים, ולכן אונקלוס נזהר מזה ומתרגם "שְׁמִיעַ קֳדָמַי" – כדי לשלול את קיומם של כלי שמיעה גופניים, וכדי ללמד שאין השגתו כהשגתנו. וכאמור, יש בזה גם ביטוי של כבוד ורוממות קמי שמיא כאמור לעיל. ולעיון בדברי רבנו במורה (א, מח) שבהם הוא מבאר את דרכו הזו של אונקלוס, ראו דוגמה מא.
הרחקת ההגשמה השלישית היא בתרגמוֹ "כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו" – "אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי". כלומר, אונקלוס מתרגם "כִּי יָדַעְתִּי" – "כי גלוי לפני". בתרגומו זה אונקלוס מבקש להרחיק אותנו מן ההשקפה שידיעתו של ה' דומה במשהו לידיעתם של בני האדם שוכני-בתי-חומר, שהרי אם אופני ידיעתו דומים במשהו לאופני ידיעתנו ויש דימוי כלשהו בינינו לבינו, המסקנה ההכרחית היא שיש לה' גוף. ולכן, במקום לתרגם "יָדַעְנָא", וכמו שהוא מתרגם בכל מקום שהידיעה לא נאמרה ביחס לה' יתעלה, הוא מתרגם כאמור לעיל. ולעיון נרחב במגמתו זו ראו דוגמה נו.
דוגמה קמב
בשמות (ג, ח) נאמר: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי", ושם תרגם אונקלוס: "וָאֵרֵד" – "וְאִתְגְּלִיתִי". גם בתרגומו הזה אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, שהרי אם אונקלוס היה מתרגם באופן מילולי "וּנְחַתִית" – וכמו שהוא תרגם במקומות אחרים את הפועל י-ר-ד כאשר הוא אינו מתאר את פעולת ה'-אלהים-אמת – היה עלול לעלות בדעתנו שה' יתברך ירד מפנתיאון דמיוני בשמים. והואיל ורק חומר וגוף יורד ממקום אל מקום, פרשנות זו הייתה מחייבת את ההגשמה קמי שמיא. ולכן, אונקלוס נחלץ לתרגם שהירידה הזו שנאמרה בפסוק ביחס לה' יתעלה איננה ירידה גופנית של גוף אלא התגלות של השגחה, כוח וגבורה. ואין צורך לומר שההתגלות הזו האמורה רומזת לשלל האותות והמופתים שבהם הוציאנו ה' ממצרים.
דוגמה קמג
בשמות (ג, ט) נאמר: "וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם", בפסוק זה אונקלוס מרחיק פעמיים מן ההגשמה, תחילה אונקלוס מתרגם: "צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי" – "קְבִילַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַלַת לִקְדָמַי". כלומר, צעקתם של בני-ישראל לא הגיעה באופן פשטני לה'-אלהים-אמת, מפני שאין לו מקום מסוים ומוגדר שבו הוא מצוי, ואשר ממנו הוא שומע ומקבל את הצעקות והתפילות. ולכן אונקלוס מתרגם שהצעקה של בני-ישראל עלתה לפניו, כלומר הייתה ידועה וגלויה לפניו כי לא נעלם ממנו מאומה. ברם, כאשר אונקלוס מתרגם את המלה "אֵלָי" ביחס לשאר הנבראים הוא מתרגם "לְוָתִי". ובעניין חובת שלילת ייחוס מקום לה' יתעלה שמו וזיקתה להגשמת הבורא, ראו לעיל דוגמה מב.
בהמשך תרגומו אונקלוס כותב כך: "וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ" – "וְאַף גְּלֵי קֳדָמַי דּוּחְקָא". כלומר, אונקלוס שולל מה' יתעלה ראייה חושית בכלים גופניים וכפי שעולה כביכול מפשט הפסוק, וזאת אף שכבר הוּכח שהפועל ר-א-ה הוא שֵׁם משותף אשר מבטא גם ראייה בכלים גופניים וגם השׂגה אלהית שאיננה בכלים גופניים. ואחזור על ההפניה שכבר נאמרה לעיל: ולביאור הגיוון בתרגומו של אונקלוס לפועל ר-א-ה, ולעיון בכל המקומות שבהם אונקלוס תרגם כאמור, וכן להבנת הסיבה שלפיה אונקלוס נחלץ לתרגם: "גְּלֵי קֳדָם יְיָ", ראו דוגמה סג. כמו כן, הוספתי והדגשתי שם שכל זה אך ורק כאשר הפועל ר-א-ה הינו מאת ה' כלפי הנבראים, אך בכל מקום שהפועל ר-א-ה הינו מאחד הנבראים כלפי ה', לעולם אונקלוס תרגמוֹ "אתגלי".
דוגמה קמד
בשמות (ג, יא) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים" – "וַאֲמַר מֹשֶׁה קֳדָם יְיָ", וכבר ראינו לעיל שרק ביחס לה' יתעלה אונקלוס מתרגם את מילת היחס "אֶל" – "קֳדָם", דהיינו "לִפְנֵי", ואילו ביחס לשאר הנבראים אונקלוס מתרגמה באות היחס ל... או במילה "לְוָת". ויש בזה גם הרחקה מן ההגשמה, דהיינו הרחקת העניין האמור בפסוק מאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, וכן ביטוי לרוממות ולכבוד קמי שמיא, ובעניין זה ראו בסיכום שבסוף חלק ד.
דוגמה קמה
בשמות (ג, יב) נאמר: "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ" וכו'. ובכן, אם אונקלוס היה מתרגם את הפסוק באופן מילולי היה עלול להשתמע ממנו שהקב"ה נלווה באופן מוחשי למשה רבנו, שהרי נאמר בו: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" – ואם כך, הרי שיש לה' גוף, כי רק גוף יכול להתלוות ולהקביל לגוף. ולכן, כדי לשלול את האפשרות הזו שה'-אלהים-אמת הוא בעל גוף שמתלווה למשה רבנו, אונקלוס מתרגם, שלא אמיתת עצמותו של הבורא תתלווה למשה רבנו ע"ה, אלא דבר ה', דהיינו פקודתו והשגחתו יהיו בעזרתו: "אֲרֵי יְהֵי מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ". וכבר ראינו שלל פסוקים שבהם אונקלוס שולל זיקה מסוימת לעולם החומר שיוחסה לה', בהסיטו אותה לדברו של ה' (מימריה), דהיינו לפקודתו או לציוויו או להשגחתו, או לכולם יחד.
דוגמה קמו
בשמות (ג, יג) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "אֶל הָאֱלֹהִים" – "קֳדָם יְיָ", וכבר הוסבר שאופן התרגום הזה ייחודי כלפי הבורא, ואילו ביחס לשאר הנבראים אונקלוס מתרגמה באות היחס ל... או במילה "לְוָת". ויש בזה גם הרחקה מן ההגשמה דהיינו הרחקת העניין האמור בפסוק מאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, וכן ביטוי לרוממות ולכבוד קמי שמיא, ובעניין זה ראו בסיכום שבסוף חלק ד.
והואיל וטוב מראה עיניים, אעתיק את תרגומו של אונקלוס לפסוק הבא (ג, יד) כדי להמחיש כיצד אונקלוס מתרגם ביחס לשאר הנבראים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה" – "וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה".