נשאלתי כך: אשמח לעזרתך בביאור מדרש קשה מאוד הנוגע לפרשתנו:
במסכת סנהדרין (קח ע"ב) נאמר כך: "'וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב' [בר' ח, ז] – אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו: רבך שונאני ואתה שנאתני! רבך שונאני: מן הטהורין שבעה, מן הטמאים שנים. ואתה שנאתני, שאתה מניח ממין שבעה, ושולח ממין שנים. אם פוגע בי שר חמה או שר צנה, לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו: רשע! במותר לי נאסר לי, בנאסר לי לא כל שכן? ומנלן דנאסרו? דכתיב: 'וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ' [בר' ו, יח], וכתיב: 'צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ' [בר' ח, טז]. ואמר רבי יוחנן: מכאן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה".
תשובה: איני יודע מדוע הנך אומר שמדובר ב"מדרש קשה מאד", שהרי אין בו הגשמה ישירה, וכולו מראש ועד סוף תפאורה חיצונית ונבובה למסר מרכזי, ולעוד כמה מסרים משניים.
תחילה יש להבהיר, שברור כשמש שאין להבין את המדרש הזה כפשוטו, מפני שיש בו הזיות שאין לטעות בהן שהן הזיות. כלומר, לא מדובר במדרש קשה, שהרי מוכח מיניה וביה שמדובר במשלים לעניינים שונים, והנה כמה ראיות לכך שלא יעלה על הדעת שיש להבינו כפשוטו:
1) וכי יש לבעלי-החיים כוח מחשבה ודיבור? והלא רק לאדם הוא ניתן, וכמו שנאמר במסורת התורה-שבעל-פה שבתרגום אונקלוס: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – "וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא" (בר' ב, ז). וכן אומר רבנו במורה (א, ב): "כי לא יהיה הציווי לבהמות, ולא למי שאין לו שכל".
2) "רבך שונאני" – וכי ניתן להעלות על הדעת שהקב"ה שונא איזו בריה?
3) וכי יש מקום לחשוד בנח שהוא מתאווה לאשתו של העורב? לציפור?! ואיזו מן הזיה זו?
4) כמו כן, איך יעלה על הדעת שנח מעל בשליחותו ושלח את העורב בגלל שהוא שונאו?
5) מדוע נאמר שהעורב השיב לנח תשובה ניצחת? והלא מסוף המדרש עולה באופן מובהק שדווקא נח הוא זה שהשיב לעורב תשובה ניצחת.
אלא, מטרת המדרש פשוטה וברורה, כל התפאורה הנבובה נועדה ללמד שנח וביתו נאסרו בתשמיש המיטה, ויש מסר חשוב מאד שמוכמן במדרש הזה, והוא: שראוי לו לאדם בשעת סכנה שבר ומשבר להימנע מתשמיש המיטה, גם כדי לשמור ולהפנות את כל כוחותיו למאמצי המילוט, החילוץ והלחימה באויב, וגם מפני שראוי בעת שכזו לקדש את המחשבה ולמקד אותה בה'-אלהים-אמת, להיכנע לפניו ולהתחנן אליו שיושיענו, ושיוציאנו מאפלה לאורה.
"יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים, יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי, יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְיָ מִשְׁעָן לִי, וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי" (ש"ב כב, יז–כ).
"הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ" (תה' קמב, ח).
מסרים חשובים נוספים שניתן ללמוד מן המדרש:
שר חמה ושר צינה הם משלים לכוחות הטבע החזקים: החום והקור, אשר לפי פשט המדרש היו עלולים להרוג את העורב.
כל המציל נפש אחת מישראל כאילו מציל עולם ומלואו, שהרי נאמר במדרש: "לא נמצא עולם חסר בריה אחת?", וכל ההורג נפש כאילו מחריב עולם ומלואו, וגדול עוונו מנשוא.
יש רמז במדרש לחטאו של דוד באוריה החתי ובבת-שבע: "שמא לאשתי אתה צריך?".
כל החושד בכשרים נקרא רשע.
העורב הוא סמל אצל חז"ל למידות רעות, לנוכלות, לכזבנות, ולשפל המוסר האנושי – שהרי במדרש הזה העורב גם מטיח האשמה קשה קמי שמיא, וגם חושד בנח בעניין חמור מאד.
כמו כן, ניתן ללמוד ממדרש זה שחובה להשיב לרשעים, וכן כיצד יש להשיב להם: תחילה יש לגנותם: "רשע!", ולאחר מכן יש להשתדל להשיב להם תשובה קצרה וניצחת ככל שניתן, כדי לסתום את פיהם הטמא ולמחוק את גיחוכם המרושע, וכמו שנאמר בהגדה של פסח:
"רשע, מה הוא אומר? 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?' [שמ' יב, כו], 'לָכֶם' – ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם' [שמ' יג, ח]. 'לִי' – ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל".