במאמר זה אנו מגישים תקציר מתוך מבואו של מָרי יוסף קאפח ל"מורה הנבוכים". בפרק שנקרא "מהדורתי", מָרי מתאר את כתבי-היד של המורה שהיו לפניו, ומותח ביקורת לא פשוטה על תרגומי המורה שקדמו לו. נחל בתיאור כתבי היד ולאחר מכן נעבור לתאר את שני תרגומי המורה: תרגומו של ר' שמואל אבן תיבון, ותרגומו של ר' יהודה אלחריזי.
א. כתבי היד שהיו לפני מָרי
נוסח המקור המרכזי שבו השתמש מָרי הוא נוסח המקור שהוציא לאור ד"ר יששכר יואל (תרצ"א, 1931) אשר מיוסדת על מהדורתו של ד"ר שלמה מונק (תרט"ז, 1856). מָרי השווה מהדורה זו לכתבי יד תימן, וגילה כי יש ביניהן שינויים רבים: "רוב השינויים הם בלתי חשובים לעצם העניין, אך כמה מהם חשובים ואפילו חשובים מאד" (מבוא למורה, עמ' 22).
"מורה הנבוכים" נכתב כידוע בערבית, ומָרי משער שהיו לו שני נוסחים: 1) הנוסח שמופיע במהדורתם של מונק ויואל – זהו הנוסח אשר נשלח לדרום-צרפת לחכמי לוניל, ואשר פשט באירופה. השגיאות המופיעות בנוסח מונק-יואל תואמות את שגיאות תרגומו של ר' שמואל אבן תיבון, כך שקרוב לוודאי שזה הנוסח שהיה בידיו; 2) הנוסח שהגיע לתימן – מָרי אומר שנוסח זה מדויק יותר, ו"מסורת בידינו מאבותינו שחכמי תימן שלחו לא פעם לבלר תלמיד חכמים להעתיק להם את ספרי הרמב"ם ולהגיהם היטב היטב".
מָרי נותן דוגמה לזהות שבין שיבושי נוסח מונק-יואל לבין שיבושי תרגום הר"ש: במורה (ג, כב) רבנו מביא את מחלוקת חז"ל בעניין ספר איוב, אם הוא מעשה שהיה או שאינו אלא משל. בפרק שאחריו, כאשר רבנו מסביר את השקפות איוב וחבריו, הוא כותב: "כאשר הונחה פרשת איוב או כאשר אירעה" – וברור שכוונתו לפי אחת משתי ההנחות שנחלקו בהן חז"ל. בנוסח מונק-יואל נפלה טעות ובמקום: "או למא גרת" – "או כאשר אירעה", נכתב: "אול מא ג'רת" – "בתחילה כאשר אירעה". הלמ"ד התנתקה מהמילה "למא" ועברה למלה שלפניה, וכך נוצרה המילה "אול". ר"ש תרגם שם: "כאשר הונח זה העניין של איוב תחילת מה שאירע" – לפנינו אפוא שיבוש ברור שהיה במקור והועבר לתרגומו של ר"ש.
מָרי מסיק משגיאות אלה, "כי רבנו לא הגיה את אותו הטופס שנשלח לר"ש ולא הייתה לו אפשרות וזמן לעסוק בכך, אלא כמנהגו מסרו לאחד מתלמידיו להגיהו [...], ורבנו רק אישר ואימת שהוגה מספרו, כי שגיאות כאלה לא ייתכן שרבנו ראה אותן". מָרי רומז כאן גם לכתב היד המפורסם של "משנה תורה" (כת"י אוקספורד) אשר רבנו חתם עליו שהוגה מספרו, וידועה דעתו של מָרי שרבנו לא ישב להגיהו בעצמו, אלא ראה את אחד מתלמידיו מגיהו מספרו, ועל סמך זה חתם בסופו "הוגה מספרי", כי זה מה שרבנו ראה.
כאמור, הנוסח המרכזי בו מָרי נעזר הוא נוסח מונק-יואל, ואותו הגיה לפי כמה כתבי-יד מתימן. כלומר, הנוסח המרכזי של מהדורתו הוא נוסח מונק-יואל, ונוסח כתבי יד תימן הובא בדרך כלל בשוליים. ברם, כאשר הוא זיהה טעויות בנוסח מונק-יואל הוא העביר אותו לשוליים, ובמקומו שיבץ את נוסח כתבי-יד תימן.
מָרי בדק כשבעה כתבי יד מתימן, אך לאחר שראה שהם זהים כמעט בכל, הוא הסתפק בציון שלושה מהם בלבד:
1) כתב יד מלפני כ-700 שנה, שהיה רכוש יורשי ר' יוסף ב"ר סאלם אלבדיחי. כתב-יד זה הגיע לידי סוחר ספרים אשר מכרוֹ לד"ר מאיר בניהו, וזה האחרון השאיל אותו למָרי לתקופת עבודתו. לזכות האשכנזים ייאמר, שהם ידעו להעריך מאד את כתבי-היד התימנים, ואבותינו מכרו להם אוצרות רוחניים אדירים בפרוטות עלובות. כתב יד זה צוין בהערותיו של מָרי באות ב; 2) כתב יד שהעתיק ר' סעדיה ב"ר יחיא צדוק מכתב יד עתיק ביותר, בהשגחתו של מָרי יחיא קאפח. כתב יד זה צוין בהערותיו של מָרי באות ס; 3) כתב יד שמָרי העתיקו בעצמו בהיותו נער, מכתב יד אשר היה לדברי מָרי: "עתיק מאד ומדויק להפליא". כתב יד זה צוין בהערותיו של מָרי באות ק.
יש בכתב היד האחרון כמה שורות שנכתבו על-ידי סבו מָרי יחיא: "יש בו [...] כמה שורות בכתב יד"ק [=יד קדשו] של סבי זצ"ל". ואיני יודע מדוע מָרי אומר על ידו של סבו שהיא "קדושה", והיה עליו להימנע מכך ולו רק כדי שלא להידמות לעובדי האלילים בימינו אשר הפכו את רבותיהם המסואבים ל"קדושי עליון". ויתרה מזאת, אם העתקת כמה שורות מכתיבת יד קדשו של סבו חביבה כל כך בעיניו, מדוע לא הוציא לאור מהדורה חדשה ומאירת עיניים לחיבור שלם כתיבת יד קדשו של סבו? ובמקום זאת העדיף להוציא לאור שו"תים אדומיים ארורים של חכמים בעיניהם הרחוקים מדרכי יושר ואמת.
ב. על תרגומו של ר' שמואל אבן תיבון
בפתיחת דבריו של מָרי על תרגומו של ר"ש אבן תיבון, הוא אומר כך:
"ובטרם אומר מלים אחדות על תרגומִי אומר דברים אחדים על תרגומֵי קודמיי, וייתכן שיהו בדבריי אלה דברים שלא הייתי צריך לאמרם, ונאלצתי להאריך בהם ולאמרם כדי לסלק מעל רבנו לזות שפתיים שכבר טפלו עליו אחרים שהיה "מפוזר" באי אלה דברים ופעל בלי שימת לב, דברים שאין בהם אמת כלל. ונוסף על כך כדי להסביר את מניעיי לכל העבודה הגדולה הלזו אשר הטלתי על שכמי".
ואיני יודע מדוע מָרי מסתייג מדברי עצמו: "וייתכן שיהו בדבריי אלה דברים שלא הייתי צריך לאמרם", ואף מצטדק שהוא "נאלץ" לאמרם: "ונאלצתי להאריך בהם ולאמרם", ובמיוחד לאור העובדה שדבריו נועדו לסלק מעל רבנו דברי שקר: "לסלק מעל רבנו לזות שפתיים שכבר טפלו עליו אחרים שהיה 'מפוזר' באי אלה דברים ופעל בלי שימת לב".
לפי דעתי, להסיר דברי שקר מעל רבנו אינה "אילוץ" אלא מצוה גדולה ורבה, ואף אין צורך להתנצל עליהם, כי לא רק שאינם דברים "שאין צורך לאמרם" כדברי מָרי, אלא הם דברים שחובה לאמרם, כדי להורות לרבים את דרך האמת, וכמו שרבנו אומר במורה (ב, מז) בתרגומו של מָרי: "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא". ואם כן, מדוע יש להתנצל? מדוע מָרי אומר בעדינות על דברי השקר הללו שטפלו על רבנו: שהם "דברים שאין בהם אמת כלל", מדוע לא אמר עליהם שהם דברי שקר? האם לומר "דברי שקר" זו מילה גסה? והלא בספר שמות (כג, ז) נאמר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". וחבל שמָרי נכנע לשיטת ה"תקינות הפוליטית" של חפרפרות הממסד הרבני שחופרים בתורה כקרדום, וכבר הגיעו לעמקי השאול ברוב תאוותם להתגדל ולהפיק מדת משה טובות הנאה.
בהמשך דבריו מָרי אומר, כי ר"ש לא עסק במחשבה בראשית ימיו, והתמסר בעיקר ללימודי הרפואה: "ואף השפה הערבית למד רק מזקיקותו ללימוד ספרי הרפואה, שהרציניים שבהם היו כתובים בערבית". כלומר השפה הערבית לא הייתה שגורה בפיו של ר"ש, וכמו שהוא בעצמו כותב בהקדמה לתרגומו: "וכל שכן בלשון הערבית שידיעתי בה מעוטה, כי לא גדלתי בין אנשיה ובארצותיה, ולא באתי עד תכונותיה".
ואף-על-פי-כן, בלחצם של חכמי לוניל ניגש לתרגם את הספר "מורה הנבוכים", וכך כתב עוד בהקדמתו: "ונשענתי על שני דברים, האחד מהם שאעיין בכל מילה מסופקת בספרים שהעתיק אבי [...] ובספרי דקדוק הלשון הערבי [...]. והאחר, שאם יישאר לי ספק אשלחנו אל הרב הגדול המחבר". מָרי מעיר שם מיד, כי כלל תרגומיו של אביו יהודה (שתרגם את "תורת חובות הלבבות"), כבדים ולא בהירים מאד.
בשלב זה, שבו התכונן הר"ש למלאכת תרגום המורה, הוא כתב מכתב לרבנו ובו בישר לו על היוזמה, וצירף לו שאלות אחדות על מקומות לא ברורים במורה. מָרי אומר שם כי "רבנו הגדול שמח מאד על הרעיון, [...] ובטרם יכיר רבנו את יכולת האיש ושגרת לשונו, מיהר לכתוב לו דברי שיר הלל ושבח, תוך התפלאות על כך שאדם היושב בארץ העילגים יודע שפה שאינה שפת המקום". דברי השבח של רבנו נכתבו לר"ש לאחר שכבר שמע "דברי הלל ושבח מפי רבים על [תרגומֵי] אביו ר' יהודה [...], ואשר משמע מלשון רבנו שלא ראה כלל את תרגומיו [...], וידיעותיו ובקיאותו של זה [=ר' יהודה] היו ידועים לרבנו רק מפי השמועה".
לאחר הקדמה זו מעתיק מָרי את תשובת רבנו לר"ש, וזה לשונה:
"התלמיד החשוב היקר המשכיל המבין, נזר התלמידים, צבי החכמים, כבוד החכם ר' שמואל בן החכם ר' יהודה אבן טיבון הספרדי זצ"ל. ומקודם שנים שמענו שמע השר הנכבד החכם כה"ר יהודה אביך זצ"ל, ונודעו לנו רוב חכמותיו וצחות לשונו בלשון הגרי ולשון עברי, מפי אנשים חכמים וידועים מאנשי עיר... גם הוא סיפר לי אודות החכם הנכבד אביך זצ"ל, והודיע לי כל הספרים שהעתיק מספרי הדקדוק ומספרי החכמות. ולא ידעתי שהניח בן, וכיון שהגיעו אלי כתביך בלשון העברי ולשון הערבי, והבנתי ענייניך ויופי ציורך, וראיתי המקומות שנסתפקו לך במאמרנו הנכבד 'מורה הנבוכים', והמקומות אשר הרגשת בהן בשיבוש הסופר, אמרתי אז כאשר אמר בעל השיר הקדמוני: לו את אבותיו ידעו אז אמרו, היא מעלת האב לבן נוסעת".
על סמך דברים אלה מָרי אומר שם: "ברור אפוא שאגרתו זו של רבנו נכתבה רק מפי השמועה על אביו, ומהתרשמותו ממכתבי ר"ש בעברית ובערבית, ומהם למד על שליטתו. אך טרם ראה – לא את תרגומי הבן ולא את תרגומי האב".
לאחר שתרגם ר"ש חלק הגון מן המורה, שלחו לרבנו בצירוף שאלות נוספות: חלקן עסקו באי ידיעתו כיצד לתרגם מקומות מסוימים, וחלקן עסקו באי הבנתו רעיונות מסוימים במורה. מָרי אומר שם, כי לאחר שהגיעה הדוגמה לידי רבנו, הוא הבין שתרגומו של הר"ש כבד מאד ואף משובש לא מעט. ולפי מָרי, "הדוגמה הפיגה את התלהבותו ושככה אותה, ורבות היסס היאך לענות ומה לענות, והוכחה לכך כי זמן רב נמשך עד אשר השיב". רבנו תירץ בתשובתו לר"ש שמחלתו גרמה לעיכוב התשובה, ועל כך אומר מָרי: "שמחלתו שימשה עילה להתנצלות, כי גם בימי מחלתו נהג להשיב לשואליו בכך שהקריא את דברי תשובתו לבן אחותו, וזה כותב מפיו [...] ורבנו רק חתם שמו בשולי האגרת". וראָייתו של מָרי לכך שעבר זמן רב, בין שליחת דוגמת התרגום לרבנו לשליחת תשובתו, היא מכך שהר"ש כתב בכמה מקומות "שאינו זוכר אם שאל לרבנו על אותו הדבר, משמע שעבר זמן רב עד שהשיבו רבנו".
גם לאחר שרבנו החליט להשיב לר"ש, לדברי מָרי הוא "ענה כלאחר יד וכרוצה לצאת ידי חובת הנימוס בלבד, וכל מה שנדמה שהביע קורת רוח מן התרגום אינם חורגים מגינוני נימוס גרידא". ולכן מוסיף מָרי ואומר, "כאשר הגיעו התשובות לידי ר"ש לא ידע פשר הדבר, וחשב כי רבנו הוא טיפוס של 'המלומד המפוזר', שלא תפש ולא ידע ולא הבין את השאלה, וענה [...] שלא לעניין". והנה דברי הר"ש כפי שהם מובאים במבוא שם (עמ' 25):
"ואני לא שאלתיו על זה, אמנם שאלתי על אמרו הרחוקה שבהקדמות, והוא לא זכר הקרובות, וצריכין עדיין אנחנו למודעי. [...] וזה מורה על טרדת לבבו והתפזר רעיוניו. [...] ואני לא שאלתיו על חסרון, ואני שאלתיו על דבר אחר. [...] וכמדומה לי שטרדת לבבו העלים ממנו. [...] והארכתי בשאלה מאד וביארתי את כל ספקותיי וקושיותיי, וראיתי הרב לא ענה על אחת מהן, איני יודע אם מנעתו טרדתו, אם לא ראה הכתב שהייתה בו זאת השאלה, כי איני זוכר אם הייתה עם יתר השאלות [...] ועדיין אנו צריכין לשאול שנית. [...] מה שאמר הרב ששאלתיו לפרש בפרק טו איני זוכר ששאלתי מעולם, והפרק הזה כולו מובן, ואפשר שהחליף הפרק ההוא מפני טרדתו".
לדברי מָרי: "הר"ש שגה בדמותו שרבנו מפוזר ואינו יודע את אשר הוא עושה חלילה חלילה, וכבר ידוע ומפורסם כי רבנו היה איש הסדר והדייקנות המופתית. איש אשר לא יאמר מילה, אלא לאחר שחשב עליה שבע פעמים, ואינו מניח קולמוסו על הנייר אלא לאחר שהסכימה עמו רוח הקודש".
כנראה שרבנו הרמב"ם לא ראה את תרגומו של ר"ש במלואו, כי ר"ש סיים את תרגומו כמה חודשים לפני שרבנו נפטר, וכמו שאומר מָרי: "בתנאי הכתיבה הלבלרות והעתקת הספרים של אותם הימים, ואף תנאי המשלוח מארץ לארץ, ספק גדול אם הספיק לראותו". מָרי מציין את הנקודה הזו, אולי כדי שנבין מדוע רבנו לא התייחס התייחסות מקיפה לתרגומו של ר"ש, אף שספק גדול בעיניי אם רבנו היה מתייחס לתרגומו של ר"ש. וכמו שהוא עיכב את תשובתו לר"ש כך היה גם מעכב את התייחסותו לתרגומו, ואולי היא הייתה דומה להתייחסותו לדוגמת התרגום שראה בחייו – שילוב של התנצלויות ודברי נימוס מאולצים.
לעצם תרגומו של ר"ש וידיעתו את מלאכת הפילוסופיה, מָרי אומר שם כך (עמ' 26):
"כפי שאמרתי בראשית דבריי [...], נראה כי כאשר תרגם ר"ש ספר זה טרם עסק בפילוסופיה, אך עיין במידה מסוימת באי-אלה ספרים בנושא זה, כמו שכתב בהקדמתו: 'ועוד ידעתי חסרוני הגדול בהבנת דברי הספר הנכבד הזה – מאמר מורה הנבוכים וענייניו, מפני שרובם עניינים עמוקים מאד, והוא כולל חכמות רבות ורמות, מעיני רוב אנשי עמנו אשר בגבולנו זה נעלמות, ואולי מעיני כולם, מפני שאינם מתעסקים בהם ואינן נמצאות אתם, ומעט מזער פקחתי עין בקצתם, כי היו אתי קצת ספריהם בלשון ערבי אשר אני יודע בו מעט, והעירני לבבי ללמוד מהם כיכולתי הקצרה'".
לדעת מָרי אין דברי הר"ש דברי ענווה, אלא דברים אשר מבטאים במדויק את המציאות, וכפי שהוא כותב בהמשך דבריו שם: "ולפיכך באו בתרגומו הרבה אי הבנות כפי שהעירותי על כמה מהן בהערותיי, מעט מאותן אי ההבנות נגרמו בשל אי ידיעת השפה, ורובן בשל אי ידיעת העניין. אך בכל אופן לא היה זר לעניינים הנידונים ולא היו חדשה מפתיעה בשבילו".
מָרי מסיים את הערכת תרגומו של ר"ש בשבח, ואומר: "כי ר"ש השתדל והתאמץ לרדת לעומק הדברים ככל יכולתו באותה התקופה, [...] ובמשך הזמן כנראה נכנס יותר ויותר לשטח זה [...] ולפיכך תיקן רבות בתרגומו. [...] וניכר שכבר רכש לו ידיעה רחבה במקצוע זה. [...] ומה שנמצא בידינו [...] היא המהדורה שלאחר התיקונים". וחבל שר"ש חשד ברבנו שהוא "מפוזר" או שטרדתו גרמה לו לבלבולים ולשיבושים...
ג. על תרגומו של ר' יהודה אלחריזי
לאחר שתרגומו של הר"ש פשט בארץ, ור"י ראה "את כובד סגנונו ולשונו" כדברי מָרי, החליט ר"י לתרגמו בתרגום קליל. ר"י טען כי חכמי לוניל דחקו בו לתרגמו: "הייתה עלי יד רבותיי קצת אצילי פרובינציה וחכמיה להעתיק להם ספר 'מורה הנבוכים' [...], אף כי הקדימני איש נבון ומשכיל להעתיקו אף-על-פי שנתכוון בו להסתירו בדבריו ולהעמיקו", וייתכן שכך היה, וכאשר ראו את כבדו ועמקו של תרגום הר"ש החליטו לפנות לרי"ח, אשר תרגם גם את הקדמת רבנו למשנה וגם את פירושו לסדר זרעים עד סוף מסכת תרומות.
מָרי לא חיבב את תרגומו של רי"ח בלשון המעטה, הוא מעתיק במבואו שם כמה משגיאותיו של רי"ח בפירוש המשנה, ולאחר מכן הוא אומר עליו כך:
"נראה כי רי"ח לא היה תלמיד חכמים, לא רק במקצוע זה, כלומר המחשבה והפילוסופיה, אלא אף תלמוד והלכות לא למד, ואף מה שהיה ביכולתו להבין, לא ניסה כלל לרדת לחקר הדברים שהוא עוסק בהן ולהבינן כפי יכולתו. אלא נהג בתרגומיו בקלישות ובקלילות, כאילו הייתה זו אגרת שלומים שהעיקר בה שהשולח חי וכל השאר פטומי מילי".
לדעת מָרי, "לפני רי"ח היה גם המקור הערבי וגם תרגום ר"ש ומשניהם יחד הרכיב את תרגומו" – כלומר לעתים רי"ח תרגם את המקור הערבי, ולעתים "עיבד" את תרגומו של ר"ש. מָרי מביא דוגמה אחת מעניינת שם: במורה (א, נא) במילת "אלג'ז" – החלקיק, נתחלפה לרי"ח הז"ן בנו"ן, וחשב שכתוב "אלג'ן" – השדים. כמו כן אומר מָרי: "מטבעות לשון רבים העביר אליו מתרגום ר"ש, ובמקרים רבים אפשר לומר עליו: כי את הנכון שבתרגום ר"ש החליף בלא נכון, ואת הלא נכון בתרגום ר"ש אימץ לעצמו וסיפחו לתרגומו".
בהמשך דבריו שם מָרי מאריך בהבאת דוגמאות לשיבושי רי"ח, תוך שהוא עוקץ אותו שוב ושוב על "תלישותו המוחלטת מן העניין" או על כך "שלא למד תלמוד ולא ידע מהי שפחה חרופה". בסוף דבריו הוא מסכם: "ושגיאות כאלה למאות זרועות בכל תרגומו חוץ מבלבולות קטנות שהן חמורות כשלעצמן, ונעשו קטנות ביחס לחמורות מהן, זרועות בכל קטע ובכל משפט".
לאחר סיכומו זה, מָרי מעתיק את דברי ר"ש על רי"ח, ויש להזכיר את דברי הרי"ח בפתיחת פרק זה: "אף כי הקדימני איש נבון ומשכיל להעתיקו, אף-על-פי שנתכוון בו להסתירו בדבריו ולהעמיקו". רי"ח רמז לכך שר"ש הכביד את תרגומו במכוון כדי להסתירו מפני ההמון, ועל כך חרה בו אפו של הר"ש. דברי הר"ש על רי"ח מובאים בפתיחתו לספרונו "פירוש המלים הזרות", ומָרי הסכים לחלוטין עם דבריו החריפים או כלשונו: "ואביא את דברי הר"ש ואענה אחריו אמן", והנה דברי הר"ש:
"כבר הקדימני לחבר כיוצא בכוונתי המשורר ר' יהודה אבן אלחריזי, אשר העתיק המאמר הזה אחריי והקדים להעתקתו שני שערים: השער האחד שער לבאר בו המלות, מִילאהו הבלים וטעיות ומכשולים, והאחד שער אמר שיודיע בו כוונת כל פרק ופרק מפרקי המאמר הנכבד, כולו נאצות ומכשולות ואבני נגף [...]. אך ראיתי להודיעו, להציל העיוורים המעיינים מן המכשול אשר נתן לפניהם המשורר הנזכר בשער הנאצות אשר לו [...], והוא בסכלותו התפאר לחבר שער יודיע בו כוונת כל פרק ופרק [...], וסכלותו ומעט הבנתו ענייני המאמר הצילהו משתיהם, כי לא הבין כוונת אחד מהם ונשארה נסתרת כבתחילה [...].
ואני לא מצד שנאה וקנאה אומר, באמת שהשער ההוא כולו מלא מכשולים, כאשר השער אשר לפניו רובו הבלים וקצתו כזבים טעויות ומכשולים לפני סכלים ומשכילים, כי יאמינו לו בפירוש המלות הערביות, כל שכן עם שמעם עליו שהוא בקי בשתי הלשונות בעברית ובערבית כי כן הוא. וראוי הוא להעתקת הדברים המובנים בספרי השירים וספרי הלשון ודברי הימים שאלו הן מלאכתו ואומנותו.
ואולם, הרס להעתיק ספר כולל חכמות עמוקות, אשר לא פקח עין בדבר מהם, וגם שכלו אינו כדאי להבינם מעצמו. על כן לא ידע בהם מאומה גם במלות נקלות מאד שגה בהעתקתו למאמר הזה [...]. גם במלים העבריות שגה מאד בדברים שאפילו התינוקות לא היו שוגים בהם [...], וכדי לגלות ערוות ההעתקה ההיא [...] לבלתי הכשל בהם, הִתרתי לעצמי לפרסם סכלות חברי [...], ולענוש המהביל על חטאו אשר חטא ברב זצ"ל [...]".
דברים קשים מאד, אך ראויים להיאמר גם לדעת מָרי, כי סילוף האמת הוא עוון חמור ביותר. ואם ראוי לומר דברים כאלה על מי שטרח לתרגם את הספר "מורה הנבוכים", אשר סכלותו גרמה לו לשבש ולהשתבש, ויש לדונו לכף זכות שכוונתו בסך הכל טובה הייתה, ואף-על-פי-כן מָרי עונה "אמן" אחר דברי הר"ש החריפים מאד – מה נֹאמר ומה נדבר על הסוטים מדרך הישר, אשר מתעים את עם-ישראל אחר ההבל וההזיות האליליות בכוונת מכוון, כדי לפטם את כבודם וגדולתם המדומים, וכדי להפיק מן ההמון הנבער טובות הנאה, וכדי למלא את תאוותם שאינה יודעת שָׂבעה. מה נֹאמר על אלה שהפכו את עצמם ואת רבותיהם המתים לאלילים עלי אדמות, והשכיחו מעם-ישראל את יסוד היסודות ועמוד החכמות – לידע את ה' יתעלה ויתרומם כפי יכולת האדם?
ונסיים בדברי רבנו המפורסמים על "חכמי ישראל" ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא–עב):
"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים [=מלשון ספק, אינם יודעים אם יש לה' גוף או אין לו], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות".
"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ" (ישעיה מ, יח).
"וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (שם, כה–כו).
"וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (שם, לא).