רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מו)

במבוא לחלק הקודם למדנו שתי אגדות ממסכת ברכות אשר דנות בשאלה האם המתים יודעים או שאינם יודעים עניינים אשר מתרחשים ויתרחשו בעולם-הזה? ראינו כיצד רש"י פירש את האגדות הללו, כאילו כל ההזיות שמובאות בפשטיהן הינם עניינים מציאותיים. אין צורך לחזור על דברי רבנו המאלפים בהקדמתו לפרק חלק בעניין תופשי אגדות חז"ל כפשוטן, ודי להזכיר כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן מחדירה הזיות מאגיות ואליליות לדת משה, והיא השער והמבוא להגשמה, וכן להפיכת דתנו לדת אלילית פרימיטיבית וחשוכה.


כמו כן, הואיל ופירוש רש"י טשטש את השכל וההיגיון, הזכרנו שאין אדם יודע מה יהיה לאחר המוות, שהרי הנביא ישעיה (סד, ג) אומר בנבואתו: "וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ", ובמלים אחרות, אין אדם יודע מה וכיצד יהיה בדיוק לאחר המוות, לא לעניין השכר, והשֵּׂכל הישר מורה שגם לא לעניין העונש והייסורים.


כיצד אפוא יש להבין את האגדות בעניינים הללו, שפשטיהן נלקחו ישירות מסיפורי אלף-לילה-ולילה של הבבליים עובדי האלילים, ואשר עוסקות בשאלה האם המתים יודעים מענייני החיים או שאינם יודעים? ובכן, נראה שרובן ואולי אף כולן הינן מסוג האגדות שרבנו מתאר בהקדמתו למורה, דהיינו אגדות שכל דבריהן הינם בגדר פטומי מילי בעלמא, דברים שאין להם שום חשיבות, והרעיון-המסר מסתתר בתחילת המשל או באמצעו או בסופו.


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ז): "וברובם [ברוב המשלים והאגדות] עשו [חכמינו ז"ל] שיהא העניין שהמטרה הבנתו בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכוון מתחילתו ועד סופו". ולנקודה זו יש חשיבות עצומה, מפני שהיא למעשה מלמדת אותנו, שרוב פרטי המשלים של חז"ל אין להם שום משמעות! לפיכך אין להתייחס אליהם, יש להתעלם מהם לחלוטין, ואין ללמוד מהם מאומה!


ושימו לב גם להמשך דברי רבנו בהקדמתו שם (עמ' י):


"ושם אמרו [שיה"ש רבה א, ח]: 'רבנן אמרי, זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו – עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית. כך המשל הזה אינו כלום, ועל-ידי המשל אתה רואה את דברי-תורה' [...]. התבונן ביאורם ז"ל, שסתרי דברי-תורה הם המרגלית, ופשטו של כל משל אינו כלום, והיאך דימו מסתרי העניין המשול בפשט המשל, למי שאבדה לו מרגלית בביתו והוא בית אפל ובו חפצים רבים, שאותה המרגלית מצויה, אלא שאינו רואה אותה ואינו יודעהּ [=אינו יודע על קיומה], והרי כאילו היא מחוץ לרשותו, כיוון שנמנעה אפשרות התועלת בה – עד שידליק את הנר כפי שהזכיר, אשר כמוהו הבנת עניין המשל".


לאור הדברים הללו נראה ברור, שהרעיון המרכזי של האגדות הללו טמון בסופן. כלומר, הן נועדו ללמד אותנו שלא לשגות בהזיה שהמתים יודעים משהו מענייני החיים, וזאת כדי שלא נטפח את הקשר עם קרובינו היקרים שמתו, נשקע במחשבות יגון שכול וקדרות וחיינו יהפכו לגהינום עלי אדמות, או שחלילה נסבור שהם יכולים לעזור לנו עתה ונפנה אליהם ונשגה במינות ועבודה-זרה. נמצא אפוא, שכל האגדות הללו שעוסקות בשאלה הנדונה הינן פטומי מילי בעלמא, למעט המסקנה הסופית שהמתים אינם יודעים מאומה מענייני החיים.


והרעיון שחזרנו עליו בהקדמה לעיל, עובר כחוט השני גם באגדות שנבחן לקמן בעניין זה.


***

בברכות (יח ע"ב) נאמר כך:


"תא שמע: דזעירֵי הוה מְפַקֵּיד זוזי גבי אוּשְׁפְּזִיכְתֵּיה, עד דאתי ואזיל לבי רב, שַׁכְבָא. אזל בתרהּ לחצר מוות. אמר לה: זוּזַי היכא? אמרה ליה: זיל שַׁקְלִינְּהוּ מִתּוּתֵּי צִנּוֹרָא דדשא בדוך פלן, ואימא לַהּ לאימא, תְּשַׁדַּר לי מַסְרְקַאי וְגּוּבְּתָא דכוחלא בהדי פלניתא דאתיא למחר. אַלְמַא ידעי! דלמא דּוּמָה קדים ומכריז להו".


מסופר על חכם ושמו זְעֵירֵי שהיה מפקיד את כספו אצל בעלת האכסניה שלו. באחד הימים הלך לבית רבו, ועד שהגיע לשם נפטרה אותה בעלת אכסניה. זעירי לא ידע היכן היא הניחה את כספו, ולכן נאמר שהוא הלך אחריה ל"חצר מוות", ושאל אותה: "היכן הדינרים"? והיא השיבה לו שהם נמצאים מתחת לציר הדלת במקום פלוני. היא הוסיפה, שיאמר לאמה שלה שתשלח לה את המסרק שלה וכן קופסה של כְּחוּל בידי פלונית שתמות מחר. מזאת מביאים ראיה לכך שהמתים יודעים, שהרי האשה המתה ידעה שפלונית צריכה למות למחרת. אך דוחים את המסקנה הזו בטענה, שמא "דּוּמָה" מכריז בשמים מי ימות למחרת.


ורק מְחוסר דעת לחלוטין יסבור או יפרש את האגדה הזו כפשוטה, שהרי איך יעלה על הדעת שזעירי דיבר עם אשה מתה? ואפילו אם זה היה אפשרי, וכי הוא היה עובר על דברי תורה: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים"? ואל יהא קל בעיניכם עוון זה, שהרי בתורה נאמר שמדובר בתועבה חמורה מאד (דב' יח, י–יג): "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ".


כמו כן, איזו תועלת יש לבעלת האכסניה במסרק ובקופסת הַכְּחוּל שלה בעולם-הבא? וכי העולם-הבא הוא עולם של חומר וגוף? ובכלל, מי זה "דומה" אשר "מכריז" בשמים מי ימות למחרת? מאין אנחנו יודעים לשעֵר שיש כרוז שמכריז בשמים מי ימות למחרת? ובכלל, מהי השוטות הזו אשר מנוגדת לדברי הנביא ישעיה ש"עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ"?


אלא ברור כשמש, שכל פשט האגדה הזה הינו פטומי מילי בעלמא, ושמא חכמים נאלצו לחבר אגדות מהובלות להמונים, כדי להוציא מדעתם דעות והשקפות כוזבות, והם סמכו על החכמים אשר יתווכו את האגדות הללו להמונים באופנים מושכלים להשגת המטרה. וסכלות הגלות גרמה להזיות הללו, וברוך ה', בדור-דעה אין צורך להזיות הללו, ואפשר להתעלם מכל האגדות הללו, ולהניחן בבית עקד הספרים לשימושן הבלעדי של חוקרי תרבות בבל.


לסיכום, גם אגדה זו היא מסוג האגדות שרבנו מתאר בהקדמתו למורה לעיל, אשר כל תכליתן ללמד שאין המתים יודעים מאומה מענייני החיים, ולהרחיק את בני האדם מלהתעסק עם המתים. אף שאני מוכרח לציין, שתיאור זעירי כמי שפונה למתים תמוה מאד בעיניי. ושמא גם האגדה ההזויה הזו היא חלק מעונש הגלות, וכמו שנתנבא ישעיה (כט, יד): "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".


ועתה נעבור לראות כיצד רש"י פירש את האגדה הזו:


"לחצר מוות – לבית הקברות [...] מסרקאי – מסרק שלי; גובתא – קנה, ובשביל שמתה ילדה אמרה כן לעוגמת נפש; בהדי פלניתא דאתיא למחר – לקבורה; אלמא ידעי – מה שעושין, שידעה זו שזו גוססת ונטויה למות; דלמא דומה – מלאך שהוא ממונה על המתים קדים ומכריז להו: עכשיו יבוא פלוני, אבל שאר דברי החיים אינם יודעים".


הנקודה החמורה ביותר בפירושו לדעתי היא, שחז"ל אמרו באגדה: "אזל בתרה לחצר מוות", וכוונתם לרמוז שמדובר באגדה, שהרי אין באמת מקום כזה "חצר מוות" שבו ניתן לפגוש את המתים, ונראה שחז"ל סמכו על הנבונים שיסבירו זאת להמונים. ורש"י פירש: "הלך אחריה לבית הקברות". ובפירושו הזה הוא למעשה לא רק מפרש את האגדה כפשוטה ומטשטש את הרמז העבה של חכמים, אלא הוא גם מעליל על חז"ל שהם היו דורשים אל המתים!


גם המשך פירושו פשטני להחריד, ויש בו שלוש תוספות אשר מעידות על-כך שרש"י הסכל הבין שכך היה וכך אירע במציאות, כאילו מדובר בתיעוד של התרחשויות אמיתיות:


1) "ובשביל שמתה ילדה אמרה כן לעוגמת נפש", רש"י מרחיב את האגדה בפרטים שלא נאמרו, שהרי באגדה לא נאמר שבעלת האכסניה הייתה ילדה, וההרחבה הזו מעידה על-כך שמדובר לפי סכלותו בתיעוד היסטורי ספרותי, ולא באגדה שפרטיה הינם פטומי מילי בעלמא. כמו כן, ברור שההסבר שלו, שבעלת האכסניה ביקשה את המסרק וקנה הכחול משום "עוגמת נפש", מעיד על-כך שהוא הבין את האגדה כפשוטה, כאילו רש"י מסביר את המחשבות וההרהורים שהנחו את בעלת האכסניה, וכאילו שהיא הייתה קיימת במציאות. ודרך אגב, אם הוא היה מחובר לעולם המציאות ולא רב החובל של ספינת ההזיות, הוא היה מבין שקשה מאד להניח שילדה תהיה בעלת אכסניה ואף תנהל אותה.


2) רש"י מוסיף ואומר בפירושו: "שידעה זו [=בעלת האכסניה שמתה] שזו [=העתידה למות] גוססת ונטויה למות", כלומר, הוא לא אומר שלומדים מכך שהמתים יודעים או לא יודעים, כמו שנאמר בגמרא, אלא שהיא ידעה, כאילו מדובר בתיעוד מציאות מדויק; 3) וכמובן, בסוף דבריו הוא "מסביר" את עניינו של "דומה", כאילו מטרת האגדה להלהיב בסיפור עלילתי.


ועל כגון זה אומר רבנו בהקדמתו לפירוש מסכת סנהדרין פרק עשירי: "ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות [...] וזולתן כפשוטן מלה במלה".


***

גם באגדה הבאה לאחריה בברכות שם (יח ע"ב), מביאים ראיה לכך שהמתים אינם יודעים, וכנראה שעניין זה הטריד מאד את המוני הבבליים והיהודים עמי הארצות בבבל, עד שרבו בו מאד האגדות, וחכמים ניסו ליישר ולו במעט את הדעות וההשקפות, באמצעות אגדות שיתיישבו על לב ההמונים. אך לבי ממשיך לנקוף, שהרי בעקירת השקפה אחת, הם למעשה החדירו השקפות רעות אחרות, אלא-אם-כן נסביר שההזיה שהמתים יודעים כל-כך החריבה את עולמם של היהודים בבבל, וכל-כך קשרה אותם למתים, עד שהיה ראוי להרחיקם מן ההזיה הזו בכל מחיר. אך בימינו אין שום מקום לאגדות הללו, ונזקן עולה על תועלתן.


ויתרה מזאת, נראה שחז"ל התכוונו שהנבונים יתווכו את האגדה להמונים באופנים מושכלים אשר לא יזיקו להם ולא יחדירו להם השקפות רעות, ובניגוד מוחלט לאופן שבו רש"י השתמש באגדות, והפך אותן קורדום לחצוב בו הזיות מאגיות אשר מחריבות את דת האמת.


ועתה נעבור לעיין באגדה השנייה בהמשך התלמוד שם, והיא בשתי הפסקות הבאות:


"תא שמע: דאבוהּ דשמואל הֲווֹ קא מְפַקְּדֵי גביה זוזי דיתמי, כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה. הֲווֹ קא קֲרוּ ליה: 'בר אכיל זוזי דיתמי'. אזל אבתריה לחצר מוות. אמר להו: בעינא אבא [שם אביו היה "אבא"]. אמרו ליה: אבא טובא איכא הכא. אמר להו: בעינא אבא בר אבא. אמרו ליה: אבא בר אבא נמי טובא איכא הכא. אמר להו: בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל, היכא? אמרו ליה: סליק למתיבתא דרקיעא. אדהכי חזייה ללוי דיתיב אַבַּרַּאי. אמר ליה: אמאי יְתֵיבְתּ אבראי, מאי טעמא לא סְלֵיקְתּ? אמר ליה, דְּאַמְרֵי לי: כל כי הַנַךְ שֲׁנֵי דלא סליקת למתיבתא דרבי אָפֵס וְאַחְלֵישְׁתֵּיהּ לדעתיה, לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיעא.


אדהכי והכי אתא אבוה, חזייה דהוה קא בַּכֵי וְאַחֵיךְ. אמר ליה: מאי טעמא קא בכית? אמר ליה: דְּלַעֲגָל קא אֲתֵּית. מאי טעמא אַחֵיכְתּ? דַּחֲשֵׁיבְתּ בהאי עלמא טובא, אמר ליה: אי חשיבנא נִעַייְלוּהּ ללוי, ועיילוהו ללוי. אמר ליה: זוזי דיתמי היכא? אמר ליה: זיל שקלינהו באמתא דרחיא, עִילַּאֵי וְתַתַּאֵי – דידן, ומיצעי – דיתמי. אמר ליה: מאי טעמא עבדת הכי? אמר ליה: אי גָּנְבֵי גַּנַּבֵי – מִגַּנְבוּ מדידן, אי אַכְלָה ארעא – אכלה מדידן. אַלְמַא דידעי! דילמא שאני שמואל, כיוון דְּחַשִּׁיב קַדְמֵי וּמַכְרְזֵי: פנו מקום".


מסופר על אביו של שמואל שהפקידו אצלו כספי יתומים. ברם, כאשר נפטר לא היה שמואל בנו עמו, כדי שיספר לו היכן הוא הניח את כספי היתומים. לפיכך, היו קוראים לשמואל: 'בן אוכל כספי היתומים'. הלך שמואל ל"חצר מוות", ושם אמר למתים: הנני מבקש את אבא. אמרו לו: הרבה "אבא" יש כאן. אמר להם: הנני מבקש את אבא בן אבא. אמרו לו: גם אבא בן אב