רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מו)

במבוא לחלק הקודם למדנו שתי אגדות ממסכת ברכות אשר דנות בשאלה האם המתים יודעים או שאינם יודעים עניינים אשר מתרחשים ויתרחשו בעולם-הזה? ראינו כיצד רש"י פירש את האגדות הללו, כאילו כל ההזיות שמובאות בפשטיהן הינם עניינים מציאותיים. אין צורך לחזור על דברי רבנו המאלפים בהקדמתו לפרק חלק בעניין תופשי אגדות חז"ל כפשוטן, ודי להזכיר כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן מחדירה הזיות מאגיות ואליליות לדת משה, והיא השער והמבוא להגשמה, וכן להפיכת דתנו לדת אלילית פרימיטיבית וחשוכה.


כמו כן, הואיל ופירוש רש"י טשטש את השכל וההיגיון, הזכרנו שאין אדם יודע מה יהיה לאחר המוות, שהרי הנביא ישעיה (סד, ג) אומר בנבואתו: "וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ", ובמלים אחרות, אין אדם יודע מה וכיצד יהיה בדיוק לאחר המוות, לא לעניין השכר, והשֵּׂכל הישר מורה שגם לא לעניין העונש והייסורים.


כיצד אפוא יש להבין את האגדות בעניינים הללו, שפשטיהן נלקחו ישירות מסיפורי אלף-לילה-ולילה של הבבליים עובדי האלילים, ואשר עוסקות בשאלה האם המתים יודעים מענייני החיים או שאינם יודעים? ובכן, נראה שרובן ואולי אף כולן הינן מסוג האגדות שרבנו מתאר בהקדמתו למורה, דהיינו אגדות שכל דבריהן הינם בגדר פטומי מילי בעלמא, דברים שאין להם שום חשיבות, והרעיון-המסר מסתתר בתחילת המשל או באמצעו או בסופו.


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ז): "וברובם [ברוב המשלים והאגדות] עשו [חכמינו ז"ל] שיהא העניין שהמטרה הבנתו בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכוון מתחילתו ועד סופו". ולנקודה זו יש חשיבות עצומה, מפני שהיא למעשה מלמדת אותנו, שרוב פרטי המשלים של חז"ל אין להם שום משמעות! לפיכך אין להתייחס אליהם, יש להתעלם מהם לחלוטין, ואין ללמוד מהם מאומה!


ושימו לב גם להמשך דברי רבנו בהקדמתו שם (עמ' י):


"ושם אמרו [שיה"ש רבה א, ח]: 'רבנן אמרי, זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו – עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית. כך המשל הזה אינו כלום, ועל-ידי המשל אתה רואה את דברי-תורה' [...]. התבונן ביאורם ז"ל, שסתרי דברי-תורה הם המרגלית, ופשטו של כל משל אינו כלום, והיאך דימו מסתרי העניין המשול בפשט המשל, למי שאבדה לו מרגלית בביתו והוא בית אפל ובו חפצים רבים, שאותה המרגלית מצויה, אלא שאינו רואה אותה ואינו יודעהּ [=אינו יודע על קיומה], והרי כאילו היא מחוץ לרשותו, כיוון שנמנעה אפשרות התועלת בה – עד שידליק את הנר כפי שהזכיר, אשר כמוהו הבנת עניין המשל".


לאור הדברים הללו נראה ברור, שהרעיון המרכזי של האגדות הללו טמון בסופן. כלומר, הן נועדו ללמד אותנו שלא לשגות בהזיה שהמתים יודעים משהו מענייני החיים, וזאת כדי שלא נטפח את הקשר עם קרובינו היקרים שמתו, נשקע במחשבות יגון שכול וקדרות וחיינו יהפכו לגהינום עלי אדמות, או שחלילה נסבור שהם יכולים לעזור לנו עתה ונפנה אליהם ונשגה במינות ועבודה-זרה. נמצא אפוא, שכל האגדות הללו שעוסקות בשאלה הנדונה הינן פטומי מילי בעלמא, למעט המסקנה הסופית שהמתים אינם יודעים מאומה מענייני החיים.


והרעיון שחזרנו עליו בהקדמה לעיל, עובר כחוט השני גם באגדות שנבחן לקמן בעניין זה.


***