top of page

עשרה בטלנין או עשרה פרזיטים?

נשאלתי כך:


בעניין ההִתפרנסות מלימוד התורה, כיצד יש להבין את דברי רבנו בהלכות מגילה (א, ח): "כל עיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית-הכנסת לצרכי הציבור – הרי היא ככפר". מה הם צרכי הציבור שנזכרו בהלכה, והאם יש מהלכה זו ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי-תורה?


תשובה:


במשנה מגילה (א, ג) נאמר כך: "אי זו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכן הרי זה כפר", ושם פירש רבנו: "עשרה בטלנין – הוא שיהיו בבית-הכנסת עשרה אנשים שאין להם מלאכה, אלא [עיסוקם הוא] צרכי-הציבור והקריאה בתורה והשקידה על בית-הכנסת".


ובתשובה (סימן קכג) רבנו מסביר שאין כוונתו באמרוֹ "שאין להם מלאכה" לכך שאין להם מלאכה כלל, אלא שהם יכולים להתבטל ממלאכתם כדי לעסוק בצרכי-ציבור, כגון: לימוד תינוקות של בית-רבן, ניחום אבלים, ביקור חולים, עזרה לעניים לקשישים וליתומים, קבירת מתים, הכנסת כלה, איסוף צדקה לצרכים נקודתיים, השכנת שלום בין איש לאשתו, וכו'.


והנה דברי רבנו בתשובה שם (מתורגמת על-ידי קאפח ב'משנה תורה' שם):


"אמרו בירושלמי מגילה (א, ד): 'בטלנין ממלאכתן בבית-הכנסת, רב יהודה אמר: כגון אנו שאין אנו צריכין לתלמודנו'. כוונתם בזה שיהא באותו המקום עשרה בני אדם מזומנים לצרכי ציבור. וכשיהא שם דְּבר מצוה או צורך מצרכי הציבור מבטלים את עסקיהם ובאים לבית-הכנסת, ולפיכך אמרוּ: 'עשרה בטלנין ממלאכתן' ולא אמרוּ: 'עשרה בטלנין שאין להם מלאכה'. ומה שנאמר שם: 'בבית-הכנסת', לפי שבכל עת שמתקבץ ציבור שם, ברוב העיתים הם שם בבית-הכנסת. ועניין דברי רב יהודה: 'כגון אנו שאין אנו צריכין לתלמודנו', שאם היה תלמיד חכמים במצב שהוא עדיין לומד ומחכים ועדיין אינו שלם, ולא היה תלמודו ערוך בפיו, אינו נמנה מכלל אלו העשרה בטלנין, לפי שאינו בטל לצרכי ציבור – בכל עת שידרשוהו יימָּצא להם [=לציבור], מפני שהוא עסוק במשנתו ולימודו. אבל כגון רב יהודה שאינו צריך להתלמד, כלומר שאינו צריך לעיין בספר ולהתעסק בו עסק גדול – הרי זה נמנה מכלל העשרה בטלנין, שהם בטלנין לצרכי ציבור כיוון שאינו צריך להתמיד בלימודו תמיד, וכל הצריך לתלמודו אסור לו לבטל תלמודו לצרכי ציבור, אלא-אם-כן היה שם צורך גדול מאד, או שאין שם מי שימלא את מקומו".


לדעת רבנו, עשרת הבטלנין הללו מוגדרים אפוא כך: הם גם בעלי מלאכה שיש באפשרותם להיות מזומנין לצרכי הציבור בכל עת, וגם תלמידי חכמים שאינם צריכים עוד להתלמד. ולעניין הנאה מדברי תורה, אדרבה, מדברי רבנו עולה שאפילו חכמים גדולים שאינם צריכים לתלמודם היו בעלי מלאכה! ואותם החכמים היו מזומנים לציבור, כלומר: אם נזדמנו להם צרכי ציבור בעת שהיו עוסקים במלאכתם הם היו "מבטלים עסקיהם ובאים לבית-הכנסת"; ואם נזדמנו להם צרכי ציבור בעת לימודם, הניחו לשעה את לימודם, ועסקו בצרכי הציבור לשם-שמים.


וכיצד פירש רש"י-שר"י את המשנה שבמסכת מגילה? ובכן, הנה לפניכם פירושו (ה ע"א):


[א] "עשרה בטלנין – שבבית-הכנסת, שהן בטלים ממלאכתן וניזונים משל צבור כדי להיות מצויין בתפילה בבית-הכנסת, דאמר מר במסכת ברכות: כיוון שבא הקב"ה בבית-הכנסת ואינו מוצא שם עשרה מיד הוא כועס, שנאמר: 'מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה' [יש' נ, ב]".


רש"י חוזר על הזייתו הרעה גם בפירושו למסכת בבא קמא (פב ע"א), וזה לשונו:


[ב] "עשרה בטלנין – בני אדם כשרים, בטלין ממלאכתן לעסוק בצרכי ציבור, ולבוא קודמין [=ראשונים] לבית-הכנסת כדי שיהיו מצוין עשרה לעת התפלה ומתפרנסים משל צבור".


והוא מוסיף כדברים האלה בפירושו למסכת סנהדרין (יז ע"ב), רק פרשן סכל ונבל:


[ג] "ועשרה בטלנין – עשרה בני אדם בטלין מכל מלאכה [=כחרדים הפרזיטים של ימינו], להיות מזומנין לבית-הכנסת שחרית וערבית [וזהו, אפילו לא בשביל לעסוק בצרכי ציבור!], דאמרינן בברכות (ו ע"ב): כיוון שבא הקב"ה לבית-הכנסת ולא מצא שם עשרה, מיד כועס".


כלומר, שר"י מתיר ליטול כספים מן הקופה הציבורית אפילו רק בשביל להשתתף בתפילת הציבור, והוא מוסיף וקובע שהבטלנין הללו הם "בני אדם כשרים" – ואם כשר וראוי להתפרנס מן הקופה הציבורית רק מהשתתפות בתפילת הציבור, כל-שכן וקל-וחומר לפי דמיונם של המינים האירופים, שראוי ומצוה נעלה מאד היא להתפרנס מתורת מינותם העקושה.


יתר-על-כן, רש"י השמיט לחלוטין את עניין העיסוק בצרכי ציבור, דהיינו שעשרת הבטלנין הללו מקדישים את חייהם לעיסוק בצרכי ציבור לשם שמים – והשמטתו זו מובילה למסקנה, שאפילו אם עשרת הפרזיטים המשתמטים לא תורמים כלום לקהילה, ואף אינם עוסקים במאומה מצרכי הציבור – עדיין ראוי לממנם מן הקופה הציבורית, רק בגלל שהם משלימים מניין!


ושאלה קמה וניצבה: מדוע שר"י נפל בשוחת הַשּׁוֹטוּת הזו? ובכן, ישנן שתי סיבות: 1) האחת היא סכלותו דהיינו ריקנותו מידיעת ה' ואהבתו, וכן מידותיו הרעות כגון רדיפת הבצע והתאוות, כי רק כסיל וחוטֵא יעז להעלות על דעתו לממן בני אדם מן הקופה הציבורית כשכר על-כך שהם יתפללו בציבור; 2) והשנייה היא תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי פעמיים הוא מצטט את המדרש בברכות (ו ע"ב), כראיה לכך שאסור להשאיר את בית-הכנסת ריק מבני אדם. יתר-על-כן, מפשט המדרש עולה שמדובר בעוון חמור מאד, שהרי נאמר שם על הקב"ה: "מיד הוא כועס", ומפשט המדרש הזה ניתן להכשיר מימון של פרזיטים רק כדי לשבת בבית-הכנסת כל היום כולו (למעט הפסקות לסיגריה, לאכילה ולשתייה, לכוס קפה, לשבת על הברזלים, לטייל ברחוב רבי עקיבא בבני-ברק, ללכת הביתה לאיזו תנומה קלה, לנסוע לבקר חבר, ועוד...).


וכל מטרת המדרש היא לעודד את בני האדם שלא להותיר את בית-הכנסת מיותם.


ואצרף את דברי רבנו במורה (ב, כג) על הפרזיטים הכסילים שאהבת ה' נעדרת מליבם:


"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".


ואחתום בשבח המלאכה, והנה פסקי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–יא):


[ט] "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה [כל-שכן בנטילה בכוח ובמרמה מקופת המדינה], הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".


[י] "אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים דהיינו שודד] את הבריות".


[יא] "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לאושר ולשמחה ולחיי העולם-הבא!]".


והנה גם פסקי רבנו שבסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:


[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".


[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".


[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".


[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".


וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה:


"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".


עשרה בטלנין או עשרה פרזיטים
.pdf
Download PDF • 148KB

192 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 Comments


לפי מציאות החיים כיום נראה ברור כשמש שאותם עשרה בטלנים הם פנסיונרים.

אנשים שכבר דאגו לפרנסתם היטב ובחכמה וגם למדו תורה כראוי כך שהם בשלב שחובת קיום המצוות מוטלת עליהם ביותר תוך כדי השפעה על הציבור לטובה מאחר ואינם צריכים כלום מאף אחד

המצוות הללו המפורטות בדברי הרמב״ם יעשו הכי טוב על ידי אנשים מבוגרים שכבר עברו כמה דברים בחיים והם מבינים ללב הציבור ובעלי רחמים אך ואינם צריכים לאיש

יישר כוח למרי אדיר

Like

מקבילי ככל הנראה הכיר את דברי הרמב"ם הללו אך בכל זאת בעז פנים פירשם בצורה הסותרת את שאר דברי הרמב"ם בעניין התפרנסות מן התורה.


Like
bottom of page