על הפיוט 'שלום עליכם' – אין שלום אלא באהבה לאמת

עודכן ב: יונ 25

אחד מחבריי קרא את מאמרי: "הפיוט 'שלום עליכם' – שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם", ושלח אלי מכתב בו הוא מבקש להצדיק ולהכשיר מבחינה מחשבתית את הפיוט המפורסם אשר נאמר בליל-שבת לפני הקידוש. וזאת למרות שלפי דעתי הוכחתי באופן די ברור במאמרי על הפיוט, כי לדעת רבנו הרמב"ם מדובר בפיוט אשר נושא ריח חריף מאד של עבודה-זרה.


עיקר טענת החבר היא, שניתן לפנות למלאכים בדרך של משל, כלומר, ניתן לפנות למלאכים בתנאי שהכוונה אינה חלילה למלאכי השרת, שהרי זו עבודה-זרה, אלא לשֵׂכל האדם, כלומר לכוח המחשבה הטהור שניתן לאדם – לצלם האלוה שהוענק לו. ואכן, רבנו הרמב"ם פוסק בהלכות תפילה (ז, ה), שעל האדם לומר לפני כניסתו לבית הַכְסֵא כך: "התכבדו מכובדים קדושים, משרתי עליון, שמרוני והמתינו לי עד שאכנס ואצא, כי זה הוא דרכן של בני אדם". לאור הלכה זו טוען החבר שנזכר, שכמו ההלכה האמורה, כל הפיוט "שלום עליכם" הוא בעצם פנייה לשכלו של האדם, וביקש להצדיקו ולהכשירו בשל כך.


דברי החבר נסמכים בעיקר על תשובתו של מָרי, אשר קובע שהפניה למלאכים בהלכות תפילה הינה משל לשֵׂכל, וכך נאמר ב"תשובות הרב קאפח" (תשובה 111): "כת"ר בהלכות תפלה (ז, ה): [כאמור לעיל], ונשאל מָרי: מי הם משרתי העליון? והשיב, המלאכים. ומי הם המלאכים? המלאך הכי גדול הצמוד לאדם זהו שכלו של האדם, [...] ולפי כל האמור, אין ההלכה עוסקת במלאכים כפי מה שרגילים [לחשוב]".


ברם, טענת החבר אינה עומדת במבחן השֵׂכל והעובדות, וכנגדה קמות שבע תשובות:


א. כבוד ה' מלווה את האדם תמיד


לפי הרעיון הגלום בהלכה, שֵׂכל האדם או צלם האלוה שבו מלווה את האדם בכל עת, לפיכך, טרם כניסתו לבית הַכְסֵא קבעו חכמים שעל האדם להבין שהוא נכנס למקום גילוי וטינוף, ולכן עליו לזכור לנהוג בצניעות רבה ככל יכולתו, שהרי כבוד ה' מלווה את האדם בכל עת. ובמלים אחרות, על האדם להבין שחרפה גדולה היא לעסוק בצרכי החומר הנגעלים, מפני שהשֵׂכל האלהי הטהור נצמד לו תמיד, ולכן עליו לעשות את כל צרכיו המטונפים והנגעלים מתוך בושה ויראה גדולה מבורא-עולם, ומתוך הבנת אפסיות חומרו וחרפת צרכיו.


והנה דברי רבנו במורה (ג, נב) בעניין קדושת השֵׂכל וחרפת צרכי האדם הנגעלים:


"לפיכך, מי שהעדיף את השלמות האנושית ושיהיה איש האלהים באמת, יתעורר ויידע כי המלך הגדול האופף אותו והנצמד לו תמיד, גדול מכל אחד מבני אדם ואפילו היה זה דוד ושלמה, ואותו המלך הנצמד והאופף הוא השֵׂכל השופע עלינו, שהוא המגע בינינו ובינו יתעלה, [...] ובגללו הוא יתעלה עמנו תמיד משקיף ומציץ. [...] ודע, כי כאשר הבינוהו השלמים, הושג להם מן המתינות, והענווה, ויראת ה', והחרדה מפניו, והבושה ממנו יתעלה בדרכים אמיתיים לא דמיוניים – מה שעשה מסתריהם עם נשותיהם ובמרחצאות כנגלם עם שאר האדם [כלומר שנהגו בעניינים המוצנעים והנסתרים כאילו מתבוננים בהם], [...] ואמרו עוד: אי זה צנוע? כל הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום" וכו'.


כלומר, חכמים נהגו בצניעות מופלגת בבית הַכְסֵא מתוך יראת-שמים וחרדה ובושה מה' יתעלה, שהרי כל כוחות מחשבתם פונים ומופנים לה' יתברך, ואיך ינהגו באופנים מופקרים במקומות המטונפים? וכי השֵׂכל האלהי אינו מצוי עמם גם באותם המקומות? וכמה עליהם להיזהר ולנהוג בצניעות וביראת-שמים ובבושה באותם המקומות, שהרי כבוד ה' נכנס יחד עמם לבית הַכְסֵא! לפיכך, קבעו חכמים להזכיר לעצמם לפני כניסתם לבית הַכְסֵא, שלא לנהוג שם בחופשיות ובהפקרות, ושלא יהרהרו שם בעניינים קדושים ונעלים.


במאמר מוסגר נציין, שאין הכוונה בדברי רבנו לעיל למושג שנקרא "השכל הפועל" אלא לשכל האדם הוא כוח המחשבה הוא צלם האלוה שהוענק לו, שהרי רבנו מדגיש לעיל: "כי המלך הגדול האופף אותו והנצמד לו תמיד", ואין השכל הפועל נצמד לאדם תמיד אלא בעתים שהאדם מפנה את שכלו להידבק בו. זאת ועוד, מָרי במורה שם (ג, נב) מעיר, שהשכל שרבנו עוסק בו בפרק זה "הוא הנקרא 'כבוד השם', והוא אשר עליו אמרו חז"ל: 'כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם' [חגיגה ב, א]". ושם רבנו מפרש: "הכוונה בזה כל שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה', וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו" וכו'.


נקודה נוספת, מהרעיון הגלום בהלכה האדם עשוי ללמוד על חשיבות ורוממות שֵׂכל האדם וכמה עליו לנצור ולשמור את מחשבתו מהרהורי עבירה, וזו לעניות דעתי מטרה חשובה נוספת של ההלכה. כלומר, ללמד את האדם על חומרת הפניית המחשבה הטהורה לכיוונים שליליים כגון הרהורי עבירה מכל סוג שהוא, וכמו שרבנו מלמד במורה (א, ח) בעניין מאמר חז"ל: "הרהורי עבירה קשין מעבירה" (יומא כט ע"א), והנה לפניכם דברי רבנו שם:


"ויש לי בביאור זה פירוש מופלא מאד, והוא, שהאדם אם עשה עבירה, הרי עשה את העבירה מחמת המקרים הנספחים לחומרו [...], כלומר שהוא עבר בבהמיותו, אבל המחשבה, הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [=לנפשו-שכלו], וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה – הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו [=בכוח המחשבה הנעלה]. ואין אשמת מי שהזיד והתעמר בעבד סכל [=משל לבהמיות האדם] כאשמת מי שהתעמר בבן-חורין חסיד [=משל לנפש האדם הטהורה], כי הצורה הזו האנושית [=הנפש הטהורה] וכל סגולותיה הנספחים לה [=יכולת המחשבה וההבנה], אין ראוי להשתמש בהם כי אם במה שעותדו לו [כלומר] להתחברות בנעלה, לא להתדרדרות לעמקי השפלות".


נמצא אפוא, כי אין להפנות את המחשבה לעניינים הנעלים במקום של גילוי וטינוף, שהרי כל צרכי החומר הנגעלים הינם חרפה גדולה לאדם, ואיך יעסוק האדם בעניינים האלהיים בעת שהוא שקוע בסירחון החומר? ונראה, כי לדעת רבנו יש בזה אפילו חירוף וגידוף כלפי ה' יתעלה, שהרי איך יעלה על הדעת שדווקא בעת העיסוק בשפל השפלות האדם יזמין את עצמו לעמוד לפני הקב"ה בהיכל הדעת? האין זו גסות רוח ועזות פנים?


הרחבנו בדברי רבנו במורה כדי להבין את ההלכה מהלכות תפילה, ונחזור עתה לענייננו: לפי הרעיון הגלום בהלכה, שֵׂכל האדם או צלם האלוה שבו מלווה את האדם בכל עת. אולם, לפי הפיוט, המלאכים מגיעים במיוחד לכבוד שבת קודש, וליתר דיוק במיוחד לכבוד הקידוש, שהרי לאחריו הם עוזבים את האדם (="בצאתכם לשלום" וכו'). לפיכך, לא ניתן לומר שמדובר בשֵׂכל האדם, שהרי שֵׂכל האדם מצוי לו תמיד, בכל עת ובכל שעה למי שפונה אליו, ואילו מן הפיוט עולָה פניה מפורשת למלאכים שמימיים שמגיעים זה עתה לכבוד הקידוש.


זאת ועוד, נשים לב כי בפיוט המפורסם ישנה פניה מצד האנשים למלאכים שיברכו אותם! כלומר, אין ספק שמחבר הפיוט התכוון למלאכים שמימיים, שהרי לא יעלה על הדעת לפנות אל השֵׂכל שיברך אותנו! ובמלים אחרות, לא יעלה על הדעת שהאדם יבקש מעצמו לברך את עצמו. כמו כן, כאמור, בבית האחרון הפייטן פונה למלאכים ומברך את יציאתם, ובמלים אחרות, לא ייתכן שמדובר בשֵׂכל האדם, שהרי איך יעלה על הדעת לברך על צאתו של השֵׂכל? כמו כן, וכי לאחר תום הקידוש האדם נשאר נטול מחשבה והגיון כבהמה?


ב. למי נועד הפיוט "שלום עליכם"?


גם אם נניח שמדובר במשל, האם נכון הדבר לשורר משל לכבוד השֵׂכל כאשר כל עם-ישראל מגדוליו ועד קטניו בטוחים שמדובר במלאכים שמימיים? וכי יש איזה אדם בעולם, ואפילו מקרב הנבונים, שסבור שמדובר בפיוט לכבוד השֵׂכל? וכי ניתן בכלל להסביר להמון עם-ישראל שפיוט זה אינו פניה למלאכים אלא שיר הלל לשֵׂכל האדם? וכי הם מבינים את רוממות השֵׂכל והמחשבה? ויתרה מזאת, וכי יש איזה מקום להצדיק פיוט אשר נוגע נגיעה ישירה ורחבה בעבודה-זרה? וכי מותר לנו להתיר פיוטים אליליים בתירוצים דחוקים?


וראיה גדולה לכך שאפילו החכמים בעיניהם סבורים שמדובר בפיוט שנועד למלאכים, קמה וניצבה מעצם השינוי שהם עושים בפיוט. כלומר, במקום לומר "ברכוני לשלום", הם אומרים "ברכוהו לשלום", כאילו רק בפניה ישירה למלאכים להיטיב עמנו יש משום עבודה-זרה, ואילו כל שאר ההלל והשבח שנאמר למלאכים אינו בגדר עבודה-זרה – וכבר ראינו במאמר שנזכר בראש דברינו, כי לא רק בקשה היא בגדר עבודה-זרה אלא גם שיר שבח והלל.


זאת ועוד, מהי הַשּׁוֹטוּת הזו שלפיה אנחנו מצַווים על המלאכים לברך את ה' יתעלה? וכי המלאכים הקדושים והטהורים זקוקים לציווי שלנו? וכי ראוי שהנער הבער והסכל יצווה על נשיא הסנהדרין לברך ולהלל את ה' יתברך? האין זו חוצפה וביזיון ועזות פנים? ומי שיביא ראיה מספר תהלים שם נאמר (קג, כ): "בָּרֲכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" או מפסוקים דומים, אשיב לו, ש"מלאך" הוא שם משותף, וברור שכוונתו של דוד המלך בפסוקים הללו היא לזרז את יראי ה', הנשמעים לדבר ה' והשוקדים לקיים את ציווייו.


וכֹה דברי רבנו במורה (ב, מב): "אבל אמרו: 'וַיַּעַל מַלְאַךְ יְיָ מִן הַגִּלְגָּל [...] וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְיָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [שו' ב, א –ד], הרי כבר אמרו חכמים בפירוש שמלאך ה' האמור כאן הוא פנחס, ואמרו, זה פנחס שבשעה שהשכינה שורה עליו דומה למלאך ה'. והנה ביארנו כי שם 'מלאך' משותף". ופנחס היה אדם נעלה ומרומם אך לא נביא.


ויתרה מזאת, וכי הקב"ה זקוק למלאכים שיברכוהו לשלום? כלומר, לברכוֹ שהוא-הקב"ה יהיה שרוי במצב של שלום ושלמות? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו? והנחה כזו מובילה להגשמה, שהרי אם ראוי לברך את הקב"ה שהוא יהיה שרוי במצב של שלום ושלמות, הרי שהוא כפוף ונתון להשפעות חיצוניות אשר משנות את מעמדו ותחושתו ומצב רוחו. וכל שינויי המצבים הללו אינם שייכים כלל לה' יתעלה ויתרומם, ואין לדמותו לאדם בשום עניין, ואין לפניו שום מגרעת או חולשה, ואינו משתנה בשום סוג של שינוי, ואינו כפוף ונתון להשפעות חיצוניות, ואינו בעל נפש שיהיו לו שינויי תחושות או מצבי רוח, ואין מי שישפיע במאומה על מעמדו.


וגם אם נמצא איזה תירוץ להתיר אמירת פיוט, שמחברו וודאי התכוון למלאכים שמימיים, אין זה אלא ליחידי סגולה בלבד, לאותם בודדים אשר מבינים מהו השֵׂכל, מהי חשיבותו, ושואפים כל ימיהם להפנותו לאפיקים חיוביים – אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם. ברם, להתיר להמון בית ישראל לזמר פיוט אשר נועד לשמש שיר הלל למלאכים, ברור שאין לזה שום מקום. ובמלים אחרות, האם מי שמקביל את פני שכלו רק בליל שבת לפני הקידוש (ומיד לאחריו אף נפרד ממנו – "בצאתכם לשלום"), האם אדם כזה מסוגל להתרומם לרמה המחשבתית הנשׂגבה הזו: לראות בכל הפיוט הגס הזה, עם הפְּניות המפורשות למלאכים, משל לַשֵּׂכל הטהור?


קצרו של דבר, פיוט זה אכן ממלא את ייעודו המקורי ומשמש כשיר אלילי, אין לו שום קשר עם כבוד ה', דהיינו השֵׂכל שנתברך בו האדם (וכמו שהראיתי במאמרי הראשון על הפיוט), והוא גם גורם לדעתי לנזק מחשבתי עצום, ולהפניית המחשבה לאלוה זולת ה' יתעלה.


ג. האם הפייטן היה בקי בענייני מחשבה?


לא ייתכן שהפייטן הזה התכוון לשֵׂכל, שהרי אם הוא היה ברמה מחשבתית כל-כך גבוהה, הוא היה מבין שאסור לחבר פיוט שיושר על ידי ההמונים הנערים והנשים, ושעלול בסבירות גבוהה לשבש את השקפותיהם בפנייה למלאכים ולהסיר את לבם מאחרי ה'. ולכן, קרוב לוודאי שמחבר הפיוט הזה היה מאותם הדרשנים שהרמב"ם מתאר אותם בפירושו לפרק חֵלק, ואשר עליהם נאמר לדעת הרמב"ם: "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה" (איוב יג, ה), וכל זאת מפני שהם רואים באגדות חז"ל סיפורים פשטניים ושטחיים.


כלומר, הפייטן התועה הזה, שהגיע אלינו בטיסה ישירה מפרק חֵלק, קרא בגמרא את אגדת חז"ל המפורסמת בעניין המלאכים שמלווים לו לאדם בליל שבת מבית-הכנסת לביתו (שבת קיט ע"ב), פירש אותה כפשוטה, ובהשראת פשט האגדה חיבר את פיוטו החשוך.


ד. יש להבחין בין יחידים לפרהסיה


הלכת חז"ל "שמרוני והמתינו לי" וכו', אינה מיועדת להיאמר בפרהסיה או ברוב עם, אלא על היחיד לאמרה בינו לבין עצמו. ולהערכתי, היחידים שמקפידים על הלכה זו הם יחידי הסגולה שמסוגלים להשׂכיל את ההלכה הזו, ולהבין שהיא משל לשׂכל האדם, וכמו שביארנו בתשובה הראשונה. לעומת זאת, הפיוט "שלום עליכם" מושמע מדי יום שישי ברדיו למאות אלפי אנשים! מי מהאנשים הללו מסוגל להבין שהמלאכים הינם משל לשֵׂכל האדם?


ה. מוטיב המלאכים חוזר בפיוט כמו מנטרה


האם המלה "מלאך" או "מלאכים" נזכרה בהלכת הרמב"ם? וברור שהיא לא נזכרה כדי להרחיק מעבודה-זרה. אך בפיוט "שלום עליכם" חוזר מוטיב המלאכים שוב ושוב! כלומר, גם אם המחבר התכוון לשֵׂכל האדם, החזרה על הפּניה למלאכים כמו מנטרה אלילית, לא תאפשר גם לנבונים להבין את הפיוט הזה כפניה לשֵׂכל, ואם הם לא ייזהרו מאד ויתנגדו בנחישות במחשבתם למילות הפיוט ורעיונותיו, אף תחדור למחשבתם מחשבת מינות.


ו. יש להיזהר ולהחמיר מאד בענייני עבודה-זרה


בכל מקום שיש אפילו ספק או חשש בענייני עבודה-זרה, ספקא לחומרה יותר מאשר בכל דיני התורה, כי לדעת הרמב"ם מטרת התורה והציר שעליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה (ראו ספרי "אפיקים להרמב"ם" בעניין המיסטיקה והמאגיה). האם לא ראוי אפוא שנלך בדרכו של אברהם אבינו ובדרך התורה, ונסלק ונבער ונמחה אפילו את זכרה ועקבותיה של עבודה-זרה? ואיך יעלה על הדעת להתאמץ ולהכשירה בדוחקי דוחקין?


ז. החינוך וההרגל מעוורים מלראות את אור האמת


עלינו להתבונן לתוך נפשנו באמת, האם התפשטותו של פיוט זה והרגל נפשנו לשמעו מדי ליל-שבת עוד בהיותנו עוברים בבטן אמנו (ואחר כך המשיכו וחקקוהו בתודעתנו בגן הילדים), האם כל זאת לא משפיע על שיקול דעתנו להתאמץ ולהכשירו בכל כוחנו?


והנה דברי רבנו במורה (ג, לא) אשר מהם עולה שההשקפות המשובשות שהאדם חונך להם והתרגל אליהם, הינן מסך גדול אשר מעוור את האדם מלראות את אור האמת:


"גורמי המחלוקת [...] ובזמננו גורם רביעי [...] והוא ההרגל והחינוך, לפי שיש לאדם בטבעו אהבה להרגלו ונטייה כלפיו [...] כך יארע לאדם בהשקפות אשר הורגל להם ונתחנך בהם שהוא מחבבן ומגן עליהן ומתרחק מזולתן. וגם גורם זה מעוור את האדם מהשגת האמת וְיִטֶּה כלפי הרגליו, כמו שאירע להמון בגשמות ובעניינים אלהיים רבים [...] כל זה מחמת ההרגל והחינוך על לשונות שהכל מודים בקדושתן ואמיתתן [=מקראות ומדרשי חז"ל], אשר פשטיהן מורים על גשמות ועל דמיונות [...] [ולא] נאמרו [אלא] על דרך המשל והחידה".


ודבריו של רבנו תואמים להפליא את ענייננו, שהרי עם-ישראל הורגל וחונך באלף השנים האחרונות שיש להבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, אף-על-פי שפשטיהם מורים על גשמות ועל הזיות אליליות. בעקבות השיבוש הזה, בא איזה משורר סכל ומהובל והחדיר לסידור התפילה את פשט המדרש בדרך של פיוט, וכך נקבע שיבוש חמור לדורי דורות. כלומר, עם-ישראל, אשר בעקבות צאצאי המינים כבר הורגל וחונך כאמור להבנת אגדות חז"ל כפשוטן, אימץ אל חיקו, חיבק גיפף ונישק את הפיוט האלילי הזה, עד שהוא הפך להמנון לאומי.


ואין להתפלא מדוע דרדעים ממסדיים, שבחרו להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, מכשירים את אמירת הפיוט הקלוקל הזה, שהרי מה הם יאמרו למעסיקיהם במסדר הרבנים השכירים? הנכם עובדי אלילים? הנכם שוגים ותועים אחרי ההבל אשר לא יועיל ולא יציל? וכי בשביל זה הם מקבלים משכורות מנופחות ורבבות טובות הנאה? וכי הם יעזו לצאת נגד כומרי הדת הממונים עליהם? וכי הם יעזו לסכן את מעמדם, יוקרתם, מעמדם, ומשכורותיהם?


זאת ועוד, כיצד הם ייצאו נגד הציבור? והלא הם מקבלים את משכורותיהם מהקופה הציבורית, ובמלים אחרות הם עובדים גם אצלנו! שהרי אנחנו משלמים את משכורותיהם ומרפדים אותם בכספים וטובות הנאה! ומכיוון שכך, הם מחויבים לומר לנו רק את הדברים שנעים לנו לשמוע, רק את הדברים שלא יטלטלו אותנו, רק את הדברים שכבר חונכנו והורגלנו להם ונפשנו נינוחת בהם. לפיכך, גם אם יוציאו מפיהם דבר אמת פה ושם, אין זה אלא לאחר שאותם רבנים שכירים בדקו היטב שדבריהם לא יגרמו להם נזק. ובמלים אחרות, גם רסיסי האמת שהם מוציאים מפיהם משועבדים לתפקיד לשׂררה ולמשׂכורות.


ח. מדוע אין שלום אלא באהבה לאמת?


מדוע קבענו בכותרת מאמר זה שאין שלום אלא באהבה לאמת? על שאלה זו משיב הרמב"ם במורה (ג, יא) ואומר, שכל הסכסוכים והרעות שהאדם גורם לזולתו, המקור לכולם הוא העדר החכמה, כלומר, כמו שאדם עיוור אשר הולך ללא הכְוונה יזיק ויחבול בעצמו ובזולתו, כך כל אחד מבני האדם לפי רמת סכלותו יזיק לזולתו. ברם, אם הייתה לאדם חכמה היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו, כי החכמה היא מאור עיני הדעת, היא מנחה את האדם בהליכותיו ובאורחות חייו ומונעת ממנו להזיק לעצמו ולזולתו. וכֹה דברי רבנו במורה שם (ג, יא):


"הרעות הגדולות הללו הנעשות בין אישי בני אדם מזה לזה [...], כולם גם הם נספחים להעדר [החכמה], לפי שכולם מחיובי הסכלות [...]. כשם שהסומא מחמת העדר הראוּת לא יחדל מלהיכשל ולהיחבל, ולחבול גם בזולתו מחמת שאין לו מה שינחֵהו בדרך. כך כיתות בני אדם, כל אחד כפי ערך סכלותו, פועל בעצמו ובזולתו רעות גדולות [...]. ואילו הייתה שם [=לסכל] חכמה [...] כי אז היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו".


בהמשך דבריו הרמב"ם מבאר, כי החכמה הזו אשר מאירה את שכלו של האדם בדעת ומרוממת אותו למעלת אדם, היא אהבת האמת וידיעתה, וכֹה דבריו:


"כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה, ויבטלו נזקי בני אדם זה לזה, וכבר הבטיח [הנביא ישעיה] ואמר: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' [...] [יש' יא, ו]. ואחר-כך נתן סיבה לכך ואמר, כי סיבת סילוק אלה השנאוֹת וההתקוטטויות וההשתלטויות היא ידיעת בני אדם אז אמיתת האלוה, ואמר: 'לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' [שם, ט]".


מדבריו אנו למדים, שהחכמה הזו שתביא לשלום עולמי היא ידיעת האמת ואהבתה, כלומר, השאיפה לידיעת האמת ואהבתה תביא לסילוק האיבה והשנאה, וכמו שאומר הנביא שסילוק השנאה והאיבה יהיה בזכות ידיעת ה' שתציף את כל העולם כמים לים מכסים.


ועדיין נותרה שאלה, מדוע האהבה לאמת חשובה כל-כך? האם לא ניתן לידע את השם ולזכות בשלום עולמי גם ללא אהבה לאמת? תשובה, רק לאחר שנשאף לידיעת האמת נזכה להבין משהו ממושגי האמת הערֵבים, והבנתם תעורר בקרבנו עונג נפשי שיפרוט על נימי נפשנו הדקים במנגינה נפלאה, מנגינת אור וצליל שתגרש את חושך ההזיות, הדמיונות והתאוות. ובהסתלק התאוות והמגרעות הנפשיות, נעקור מקרבנו את שאיפותינו החומריות, שהן המקור הנרפשׂ לשנאה לקנאה ולתחרות. בהעדר המגרעות ובהקשבה למנגינת האור והלב, שמחת הלב ואהבת החנם יציפו את לבנו קל מהרה.


שאיפתנו לאמת ולאהבתה וזיכוך נפשנו ממגרעותינו הנפשיות, יובילו בהכרח לאהבת חינם, שהרי אין עוד שום סיבה להתקוטט ולהשתלט! כלומר, שאיפתי ושאיפת חברי היא לידע את ה' ולהתענג יחדיו מאותו מקור מפכה ובלתי נדלה של עונג וחכמה. מדוע אפוא שאקנא בחברי אם הוא חכם ממני? שהרי אם שאיפתי לאמת אחפוץ בקרבתו ובטובתו כדי שהוא ירוממני למעלתו. וגם אם הוא עשיר ממני לא אקנא בו, שהרי הממון והמותרות אינם המקור לעונג אמיתי, ואדרבה הם עלולים להפוך לתקלה ולמכשול גדול.


נמצא, כי השער לאהבת חינם ולשלום עולמי הוא אהבת האמת, ורק כאשר זו תפעם בקרבנו ותזכך את נפשנו, נזכה להתרומם אט-אט למעלת אהבת חינם ולעבוד את ה' שכם אחד: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).


סוף דבר


חשוב מאד ללמד את ההמון שהפיוט "שלום עליכם" הוא טעות גדולה, כי לא בלתי סביר שלימוד זה יגרום לזעזוע בקרב אדם אחד או שניים, וירומם אותם לערוך חשבון נפש ובדק בית כללי בדעותיהם והשקפותיהם – מאמר זה הינו אפוא צוהר לראיית אור האמת ומבוא ושער לשיבתנו לדרך האמת. כמו כן חשוב מאד להבהיר, שרוב כומרי הדת בימינו ואולי אף כולם, לא יסכימו לקבל בשום פנים ואופן שמדובר בפיוט אלילי, שהרי אם הם יודו על האמת, הם ייאלצו להודות שהם שגו בעניין מחשבתי בסיסי ביותר ותעו ולעו בעבודה-זרה!


וברור כשמש שכל כי מי שהפך תורת חיים לקורדום חוצבים, לעולם לא יודה על האמת ויסכן את מעמדו, יוקרתו, כבודו, ומשכורותיו. והאמת שאין שום חשש שהם יודו על האמת, כי רובם אם לא כולם, כבר מזמן התעוורו מלראות את אור האמת, ומצפונם שוקט שאנן ובוטח בהבל ובתוהו מנת חלקם. לפיכך, אין להתייחס לכל התועים הללו, הגדּוֹלים והקטנים, אלא לאותם השרידים אשר ה' קורא, היחידים הנעלים מבקשי הצדק אשר מאמר זה יסייע להם לראות את אור האמת, וכמו שאומר רבנו בצוואתו למורה (עמ' יג):


"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח אלא-על-ידי-כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים – הריני מעדיף לאמרוֹ בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו, ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".


ואוסיף גם את דברי מָרי במבואו לנספחי אגרות הרמב"ם, וזה לשונו: "ואם בהביאי את דברי רבנו אלה כאן ימְצא אחד מאותם אלפי החולים במחלות אלה את ריפויו [הנפשי], ויצליח לתהות על קנקנו הוא, אני את נפשו הצלתי, והיה זה שכרי".


"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!