top of page

על הפיוט שלום עליכם: אין שלום אלא באהבה לאמת

עודכן: 12 ביוני 2023

היה דרדעי אחד שקרא את המאמר: "הפיוט שלום עליכם: 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם'", ושלח אלי מכתב בו הוא מבקש להצדיק ולהכשיר מבחינה מחשבתית והלכתית את הפיוט הזה אשר נאמר בליל-שבת לפני הקידוש. וזאת למרות שהוּכח באופן די ברור במאמרי על הפיוט, כי לדעת רבנו הרמב"ם מדובר בפיוט אשר נושא ריח חריף מאד של עבודה-זרה. וכידוע, כל פסקי רבנו הרמב"ם מיוסדים על אדני חכמי המשנה והתלמוד ועל מסורת התורה-שבעל-פה.


עיקר טענת הדרדעי היא, שניתן לפנות למלאכים בדרך של משל, כלומר, ניתן לפנות למלאכים בתנאי שהכוונה אינה חלילה למלאכי השרת, שהרי זו עבודה-זרה, אלא לשֵׂכל האדם, כלומר לכוח המחשבה הטהור שניתן לאדם – הוא צלם האלהים שהוענק לנו. ואכן, רבנו הרמב"ם פוסק בהלכות תפילה (ז, ה), שעל האדם לומר לפני כניסתו לבית הַכְסֵא כך: "התכבדו מכובדים קדושים, משרתי עליון, שמרוני והמתינו לי עד שאכנס ואצא, כי זה הוא דרכן של בני אדם". לאור הלכה זו טען הדרדעי שנזכר, שיש להבין את הפיוט "שלום עליכם" בדומה להלכה האמורה, כאילו הוא למעשה פנייה לשכל האדם, ובשל כך הוא ביקש להצדיקו ולהכשירו.


דברי הדרדעי המתחכם נסמכים בעיקר על תשובתו של קאפח, אשר קובע שהפניה למלאכים בהלכות תפילה הינה משל לשֵׂכל, וכך נאמר ב"תשובות הרב קאפח" (תשובה 111):


"כת"ר בהלכות תפילה (ז, ה): [התכבדו מכובדים וכו' כאמור], ו[קאפח] נשאל: מי הם משרתי העליון? והשיב: המלאכים. ומי הם המלאכים? המלאך הכי גדול הצמוד לאדם זהו שכלו של האדם [...] ולפי כל האמור, אין ההלכה עוסקת במלאכים כפי מה שרגילים [לחשוב]".


ברם, טענת הדרדעי אינה עומדת במבחן השֵׂכל והעובדות, וכנגדה קמות שמונה תשובות:


א. כבוד ה' מלווה את האדם תמיד


לפי הרעיון הגלום בהלכה, שֵׂכל האדם או צלם האלהים שבו מלווה את האדם בכל עת, לפיכך, טרם כניסתו לבית הַכְסֵא קבעו חכמים שעל האדם להבין שהוא נכנס למקום גילוי וטינוף, ולכן עליו לזכור לנהוג בצניעות רבה ככל יכולתו, שהרי כבוד ה', הלא הוא שכלו, מלווה את האדם בכל עת. כמו כן, על האדם להיזהר שלא להפנות את מחשבתו לעניינים הנעלים, כי בזה הוא קושר את שכלו לבורא-עולם, ולא ראוי לקשור את דעתנו לבורא-עולם במקומות המטונפים. וכבר הרחבנו בביאור הִלכת "התכבדו מכובדים" בחלק הראשון ולא נחזור על כל הדברים.


כאמור, לפי הרעיון הגלום בהלכה, המלאך – הוא שֵׂכל האדם, מלווה את האדם בכל עת. אולם, לפי הפיוט, המלאכים מגיעים במיוחד לכבוד שבת קודש, וליתר דיוק במיוחד לכבוד הקידוש של ליל שבת, שהרי לאחריו הם עוזבים את האדם (="בצאתכם לשלום" וכו'). לפיכך, לא ניתן לטעון שמדובר בשֵׂכל האדם, שהרי שֵׂכל האדם מצוי לו תמיד, בכל עת ובכל שעה, ואילו מן הפיוט עולָה פניה מפורשת למלאכים שמימיים שמגיעים זה עתה ואך ורק לכבוד הקידוש.


זאת ועוד, נשים לב כי בפיוט המפורסם ישנה פניה מצד האנשים למלאכים שיברכו אותם! כלומר, אין ספק שמחבר הפיוט התכוון למלאכים שמימיים, שהרי לא יעלה על הדעת לפנות אל השֵׂכל שיברך אותנו! ובמלים אחרות, לא יעלה על הדעת שאדם שפוי יבקש מעצמו לברך את עצמו... כמו כן, כאמור, בבית האחרון הפייטן פונה למלאכים ומברך את יציאתם, ובמלים אחרות, לא ייתכן שמדובר בשֵׂכל האדם, שהרי איך יעלה על הדעת לברך על צאתו של השֵׂכל? כמו כן, וכי לאחר תום הקידוש האדם נשאר נטול מחשבה והגיון כבהמה?


ב. למי נועד הפיוט "שלום עליכם"?


גם אם נניח שמדובר במשל, האם נכון הדבר לשׁוֹרר משל לכבוד השֵׂכל כאשר כל עם-ישראל מגדוליו ועד קטניו בטוחים שמדובר במלאכים שמימיים? וכי יש איזה אדם בעולם, ואפילו מקרב הנבונים, שסבור שמדובר בפיוט לכבוד השֵׂכל? וכי ניתן בכלל להסביר להמון עם-ישראל שפיוט זה אינו פניה למלאכים אלא שיר הלל לשֵׂכל האדם? וכי הם מבינים את רוממות השֵׂכל והמחשבה? ויתרה מזאת, וכי יש איזה מקום להצדיק פיוט אשר נוגע נגיעה ישירה ורחבה בעבודה-זרה? וכי מותר לנו להתיר פיוטים אליליים בתירוצים דחוקים?


וראיה גדולה לכך שאפילו החכמים בעיניהם סבורים שמדובר בפיוט שנועד למלאכים, קמה וניצבה מעצם השינוי שהם עושים בפיוט. כלומר, במקום לומר "ברכוני לשלום", הם אומרים "ברכוהו לשלום", כאילו רק בפניה ישירה למלאכים להיטיב עמנו יש משום עבודה-זרה, ואילו כל שאר דברי ההלל והשבח שנאמרים למלאכים אינם בגדר עבודה-זרה – וכבר ראינו במאמר שנזכר בראש דברינו, כי לא רק בקשה היא בגדר עבודה-זרה אלא גם שיר שבח והלל.


עוד יש להעיר בעניין זה: מהי הַשּׁוֹטוּת הזו שלפיה אנחנו מצַווים על המלאכים לברך את ה' יתעלה? וכי המלאכים הקדושים והטהורים זקוקים לציווי שלנו? וכי ראוי שהנער הבער והסכל יצווה על נשיא הסנהדרין לברך ולהלל את ה' יתברך? האין זו חוצפה וביזיון ועזות פנים? ומי שיביא ראיה מספר תהלים שם נאמר (קג, כ): "בָּרֲכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" או מפסוקים דומים, אשיב לו, ש"מלאך" הוא שם משותף, וברור שכוונתו של דוד המלך בפסוקים הללו היא לזרז את יראי ה', הנשמעים לדבר ה' והשוקדים לקיים את ציווייו.


וכֹה דברי רבנו במורה (ב, מב): "אבל אמרו: 'וַיַּעַל מַלְאַךְ יְיָ מִן הַגִּלְגָּל [...] וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְיָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [שו' ב, א –ד], הרי כבר אמרו חכמים בפירוש שמלאך ה' האמור כאן הוא פנחס, ואמרו, זה פנחס שבשעה שהשכינה שורה עליו דומה למלאך ה'. והנה ביארנו כי שם 'מלאך' משותף". ופנחס היה אדם נעלה ומרומם אך לא נביא.


ויתרה מזאת, וכי הקב"ה זקוק למלאכים שיברכוהו לשלום? כלומר, לברכוֹ שהוא-הקב"ה יהיה שרוי במצב של שלום ושלמות? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו? והנחה כזו מובילה להגשמה, שהרי אם ראוי לברך את הקב"ה שהוא יהיה שרוי במצב של שלום ושלמות, הרי שהוא כפוף ונתון להשפעות חיצוניות אשר משנות את מעמדו ותחושתו ומצב-רוחו. וכל שינויי המצבים הללו אינם שייכים כלל לה' יתעלה ויתרומם, שהרי אין לדמותו לאדם בשום עניין, ואין לפניו שום מגרעת או חולשה, ואינו משתנה בשום סוג של שינוי, ואינו כפוף ונתון להשפעות חיצוניות, ואינו בעל נפש שיהיו לו שינויי תחושות או מצבי-רוח, ואין מי שישפיע במאומה על מעמדו.


וגם אם נמצא איזה תירוץ להתיר אמירת פיוט, שמחברו וודאי התכוון למלאכים שמימיים, אין זה אלא ליחידי סגולה בלבד, לאותם בודדים אשר מבינים מהו השֵׂכל, מהי חשיבותו, ושואפים כל ימיהם להפנותו לאפיקים חיוביים – אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם. ברם, להתיר להמון בית ישראל לזמר פיוט אשר נועד לשמש שיר הלל למלאכים, ברור שאין לזה שום מקום. ובמלים אחרות, האם מי שמקביל את פני שכלו רק בליל שבת לפני הקידוש (ומיד לאחריו אף נפרד ממנו – "בצאתכם לשלום"), האם אדם כזה מסוגל להתרומם לרמה המחשבתית הנשׂגבה הזו: לראות בכל הפיוט הגס הזה, עם הפְּניות המפורשות למלאכים, משל לַשֵּׂכל הטהור?


קצרו של דבר, פיוט זה אכן ממלא את ייעודו המקורי ומשמש כשיר אלילי, אין לו שום קשר עם כבוד ה', דהיינו השֵׂכל שנתברך בו האדם (וכמו שהראיתי במאמרי הראשון על הפיוט), והוא גם גורם לדעתי לנזק מחשבתי עצום, ולהפניית המחשבה לאלוה זולת ה' יתעלה.


ג. האם הפייטן היה בקי בענייני מחשבה?


זאת ועוד, לא ייתכן שהפייטן הזה התכוון לשֵׂכל, שהרי אם הוא היה ברמה מחשבתית כל-כך גבוהה, הוא היה מבין שאסור לחבר פיוט שיושר על ידי ההמונים הנערים והנשים, ושעלול בסבירות גבוהה לשבש את השקפותיהם בפנייה למלאכים ולהסיר את לבם מאחרי ה'. ולכן, קרוב לוודאי שמחבר הפיוט הזה היה מאותם הדרשנים שהרמב"ם מתאר אותם בפירושו לפרק חֵלק, ואשר עליהם נאמר לדעת הרמב"ם: "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה" (איוב יג, ה), וכל זאת מפני שהם רואים באגדות חז"ל סיפורים פשטניים ושטחיים.


כלומר, הפייטן התועה הזה, שהגיע אלינו בטיסה ישירה מפרק חֵלק, קרא בגמרא את אגדת חז"ל המפורסמת בעניין המלאכים שמלווים לו לאדם בליל שבת מבית-הכנסת לביתו (שבת קיט ע"ב), פירש אותה כפשוטה, ובהשראת פשט האגדה חיבר את פיוטו החשוך.


ד. יש להבחין בין יחידים לפרהסיה


הלכת חז"ל "שמרוני והמתינו לי" וכו', אינה מיועדת להיאמר בפרהסיה או ברוב עם, אלא על היחיד לאמרה בינו לבין עצמו. לעומת זאת, הפיוט "שלום עליכם" מושמע מדי יום שישי ברדיו למאות אלפי אנשים! מי מהאנשים הללו מסוגל להבין שהמלאכים הינם משל לשֵׂכל האדם?


ה. מוטיב המלאכים חוזר בפיוט כמו מנטרה


האם המלה "מלאך" או "מלאכים" נזכרה בהִלכת הרמב"ם: "התכבדו מכובדים"? ובכן, היא לא נזכרה כדי שלא להתעות אחר עבודה-זרה. אך בפיוט "שלום עליכם" חוזר מוטיב המלאכים שוב ושוב! כלומר, גם אם המחבר התכוון לשֵׂכל האדם, החזרה על הפּניה למלאכים כמו מנטרה אלילית, לא תאפשר גם לנבונים להבין את הפיוט הזה כפניה לשֵׂכל, ואם הם לא ייזהרו ויתנגדו בנחישות במחשבתם למילות הפיוט ותעתועיו, אף תחדור לשכלם מחשבת מינות.


ו. יש להיזהר ולהחמיר מאד בענייני עבודה-זרה


בכל מקום שיש אפילו ספק או חשש בענייני עבודה-זרה, ספקא לחומרה יותר מאשר בכל דיני התורה, כי לדעת הרמב"ם, מטרת התורה והציר שעליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה (ראו ספרי "אפיקים להרמב"ם" בעניין המיסטיקה והמאגיה). האם לא ראוי אפוא שנלך בדרכו של אברהם אבינו ובדרך התורה, ונסלק ונבער ונמחה אפילו את זכרה ועקבותיה של עבודה-זרה? ואיך יעלה על הדעת להתאמץ ולהכשירה בדוחקי דוחקין?


ז. החינוך וההרגל מעוורים מלראות את אור האמת


עלינו להתבונן לתוך נפשנו באמת, האם התפשטותו של פיוט זה והרגל נפשנו לשמעו מדי ליל-שבת עוד בהיותנו עוברים בבטן אמנו (ואחר כך המשיכו וחקקוהו בתודעתנו בגן הילדים), האם כל זאת לא משפיע על שיקול דעתנו וגורר אותנו להתאמץ ולהכשירו בכל כוחנו?


והנה דברי רבנו במורה (ג, לא) אשר מהם עולה שההשקפות המשובשות שהאדם חונך להן והתרגל אליהן, הינן מסך גדול אשר מעוור את האדם מלראות את אור האמת:


"גורמי המחלוקת [...] ובזמננו גורם רביעי [...] והוא ההרגל והחינוך, לפי שיש לאדם בטבעו אהבה להרגלו ונטייה כלפיו [...] כך יארע לאדם בהשקפות אשר הורגל להם ונתחנך בהם שהוא מחבבן ומגן עליהן ומתרחק מזולתן. וגם גורם זה מעוור את האדם מהשגת האמת וְיִטֶּה כלפי הרגליו, כמו שאירע להמון בגשמות ובעניינים אלהיים רבים [...] כל זה מחמת ההרגל והחינוך על לשונות שהכל מודים בקדושתן ואמיתתן [=מקראות ומדרשי חז"ל], אשר פשטיהן מורים על גשמות ועל דמיונות [...] [ולא] נאמרו [אלא] על דרך המשל והחידה".


ודבריו של רבנו תואמים להפליא את ענייננו, שהרי עם-ישראל הורגל וחונך באלף השנים האחרונות שיש להבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, אף-על-פי שפשטיהם מורים על גשמות ועל הזיות אליליות. בעקבות השיבוש הזה, בא איזה משורר סכל ומהובל והחדיר לסידור התפילה את פשט המדרש בדרך של פיוט, וכך נקבע שיבוש חמור לדורי דורות. כלומר, עם-ישראל, אשר בעקבות צאצאי המינים כבר הורגל וחונך כאמור להבנת אגדות חז"ל כפשוטן, אימץ אל חיקו, חיבק גיפף ונישק את הפיוט האלילי הזה, עד שהוא הפך למעֵין המנון לאומי.


ואין להתפלא על דרדעים ממסדיים כמו ערוסי אשר מכשירים את הפיוט הזה (ובשבתות בבתי המלון הוא שר בקול רם "שלום עליכם" קבל עם ועדה), שהרי אלה בחרו להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים וכבר נתעוורו מדרך האמת. כמו כן, מה יאמרו למעסיקיהם במסדר הכומרים השכירים? הנכם עובדי אלילים? הנכם שוגים ותועים אחרי ההבל אשר לא יועיל ולא יציל? וכי בשביל זה הם מקבלים משכורות מנופחות ורבבות טובות הנאה? וכי הם יעזו לצאת נגד כומרי הדת הממונים עליהם? וכי הם יעזו לסכן את מעמדם, יוקרתם, שררתם, ומשכורותיהם?


זאת ועוד, כיצד הם ייצאו נגד הציבור? והלא הם מקבלים את משכורותיהם מהקופה הציבורית, ובמלים אחרות הם עובדים אצלנו! שהרי אנחנו משלמים את משכורותיהם ומרפדים אותם בכספים וטובות הנאה למכביר! ומכיוון שכך, הם מחויבים לומר לנו רק את הדברים שנעים לנו לשמוע, רק את הדברים שלא יטלטלו אותנו, רק את הדברים שכבר חונכנו והורגלנו להם ונפשנו נינוחת בהם. לפיכך, גם אם יוציאו מפיהם דבר-אמת פה ושם, אין זה אלא לאחר שאותם כומרים שכירים בדקו היטב שבעים פעמים שדבריהם לא יגרמו להם נזק. ובמלים אחרות, גם רסיסי האמת שהם מוציאים מפיהם משועבדים לתפקיד לשׂררה ולמשׂכורות.


ח. האם מותר לשבח ולפאר ולרומם את השכל האנושי?


במהלך המאמר התייחסתי לאפשרות שהוצעה, דהיינו להתבונן בפיוט כמשל שפונה לשכל, כאילו מדובר בעניין אפשרי מבחינה מחשבתית. אולם, במחשבה שנייה, וכי בכלל מותר להלל ולפאר בתפילה את השכל האנושי? וכי לא מדובר בפנייה לגורם זר מבלעדי ה' יתעלה?


והיו אנשים אשר עבדו את שכלם, דהיינו ששכלם הפך להיות כל-כך מרומם בעיניהם עד שהם ראו בשפיטת שכלם חזות הכל. הזייתם הזו דרדרה אותם לגאווה מכוערת ביותר, ואף למינות. וכוונתי לכופר ישעיה אחֵר לדוגמה, אשר ראה בשכלו חזות הכל, וכל מה שהוא לא הבין בשכלו הוא ביטל ומחק מתורת משה, ואפילו את יסודות הדת, כגון: ביאת המשיח ושיבת המלכות לישראל, תחיית המתים, חיי העולם הבא, חידוש העולם, אהבת ארץ-ישראל, ועוד.


על האדם לזכור תמיד ששכלו מוגבל, הוא אינו יכול ומסוגל להבין הכל, ולעולם הוא יהיה חסר. לפיכך, אסור להשליך את יסודות הדת והשקפותיה גם אם הם אינם מובנים לאדם. והיו מקרב המשכילים הכופרים, שוב, כמו ישעיה אחֵר, אשר תירצו את כפירתם ובעיטתם ביסודות הדת בתירוצים פילוסופיים עמוקים, כאילו הם נשענים על השכל האנושי בכפירתם – והאמת שהם כפרו אך ורק בגלל שאיפותיהם החומריות ותאוותם הבהמית, וענייני פילוסופיה והשקפות עולם היוו אך ורק תירוץ לכפירה ולבעיטה במצוות התורה אשר כבלו אותם מלהתפקר.


ט. מדוע אין שלום אלא באהבה לאמת?


מדוע קבענו בכותרת מאמר זה שאין שלום אלא באהבה לאמת? על שאלה זו משיב הרמב"ם במורה (ג, יא). רבנו אומר שם, שכל הסכסוכים והרעות שהאדם גורם לזולתו, המקור לכולם הוא העדר החכמה, כלומר, כמו שאדם עיוור אשר הולך ללא הכְוונה יזיק ויחבול בעצמו ובזולתו, כך כל אחד מבני האדם לפי רמת סכלותו יזיק לזולתו. ברם, אם הייתה לאדם חכמה היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו, כי החכמה היא מאור עיני הדעת, היא מנחה את האדם בהליכותיו ובאורחות חייו ומונעת ממנו להזיק לעצמו ולזולתו. וכֹה דברי רבנו במורה שם (ג, יא):

"הרעות הגדולות הללו הנעשות בין אישי בני אדם מזה לזה [...] כולם גם הם נספחים להעדר [החכמה] לפי שכולם מחיובי הסכלות [...] כשם שהסומא מחמת העדר הראוּת לא יחדל מלהיכשל ולהיחבל, ולחבול גם בזולתו מחמת שאין לו מה שינחֵהו בדרך. כך כיתות בני אדם, כל אחד כפי ערך סכלותו, פועל בעצמו ובזולתו רעות גדולות [...]. ואילו הייתה שם [=לסכל] חכמה [...] כי אז היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו".


בהמשך דבריו הרמב"ם מבאר, כי החכמה הזו אשר מאירה את שכלו של האדם בדעת ומרוממת אותו למעלת אדם, היא אהבת האמת וידיעתה, וכֹה דבריו:


"כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה, ויבטלו נזקי בני אדם זה לזה, וכבר הבטיח [הנביא ישעיה] ואמר: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' [יש' יא, ו] [...] ואחר-כך נתן סיבה לכך ואמר, כי סיבת סילוק אלה השנאוֹת וההתקוטטויות וההשתלטויות היא ידיעת בני אדם אז אמיתת האלוה, ואמר: 'לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' [שם, ט]".


מדבריו אנו למדים, שהחכמה הזו שתביא לשלום עולמי היא ידיעת האמת ואהבתה, כלומר, ידיעת האמת ואהבתה המתמשכת תביא לסילוק האיבה והשנאה בעולם, וכמו שאומר הנביא, שסילוק השנאה והאיבה יהיה בזכות ידיעת ה' שתציף את כל העולם כמים לים מכסים.


ועדיין נותרה שאלה: מדוע האהבה לאמת חשובה כל-כך? האם לא ניתן לידע את השם ולזכות בשלום עולמי גם ללא אהבה? תשובה, רק לאחר שנזכה לידיעת האמת נזכה להבין משהו ממושגי האמת הערֵבים, והבנתם תעורר בקרבנו עונג נפשי שיפרוט על נימי נפשנו הדקים במנגינה נפלאה של אהבה וערגה, מנגינת אור וצליל שתגרש את חושך ההזיות המטמטמות ואת התאוות המזהמות. ובהסתלק התאוות והמגרעות הנפשיות, נעקור מקרבנו את שאיפותינו החומריות, שהן המקור הנרפשׂ לשנאה לקנאה ולתחרות. בהעדר המגרעות ובהקשבה למנגינת האור והלב, שמחת הלב ואהבת החנם יציפו את לבנו קל מהרה.


אהבת האמת וזיכוך נפשנו ממגרעותינו הנפשיות, יובילו בהכרח לרדיפת הצדק ולאהבת חינם, שהרי אין עוד שום סיבה להתקוטט ולהשתלט! כלומר, שאיפתי ושאיפת חברי היא לידע את ה' ולשאוב ולהתענג יחדיו מאותו מקור מפכה ובלתי נדלה של עונג וחכמה. מדוע אפוא שאקנא בחברי אם הוא חכם ממני? שהרי אם שאיפתי לעונג האמת והצדק אחפוץ בקרבתו ובטובתו כדי שהוא ירוממני למעלתו. וגם אם הוא עשיר ממני לא אקנא בו, שהרי הממון והמותרות אינם המקור לעונג אמיתי, ואדרבה, הם עלולים להפוך לתקלה ולמכשול גדול.


נמצא, כי השער לאהבת חינם ולשלום עולמי הוא אהבת האמת, ורק כאשר זו תפעם בקרבנו ותזכך את נפשנו, נזכה להתרומם אט-אט למעלת אהבת חינם ולעבוד את ה' שכם אחד: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).


סוף דבר


חשוב מאד ללמד את ההמון שהפיוט "שלום עליכם" הוא טעות גדולה, כי לא בלתי סביר שלימוד זה יגרום לזעזוע בקרב אדם אחד או שניים, וירומם אותם לערוך חשבון נפש ובדק בית כללי בדעותיהם והשקפותיהם – מאמר זה הינו אפוא צוהר לראיית אור האמת ומבוא ושער לשיבתנו לדרך האמת. כמו כן, חשוב מאד להבהיר, שרוב כומרי הדת בימינו ואולי אף כולם, לא יסכימו לקבל בשום פנים ואופן שמדובר בפיוט אלילי, שהרי אם הם יודו על האמת, הם ייאלצו להודות שהם שגו בעניין מחשבתי והלכתי בסיסי ביותר ותעו ולעו בעבודה-זרה!


וברור כשמש שכל כי מי שהפך תורת חיים לקורדום חוצבים, לעולם לא יודה על האמת ויסכן את מעמדו, יוקרתו, כבודו, ומשכורותיו. והאמת שאין שום חשש שהם יודו על האמת, כי רובם אם לא כולם, כבר מזמן התעוורו מלראות את אור האמת, ומצפונם שוקט שאנן ובוטח בהבל ובתוהו מנת חלקם. לפיכך, אין להתייחס לכל התועים הללו, מגדולי האסלה ועד לקטני האסלה, אלא אך ורק לאותם השרידים אשר ה' קורא, היחידים הנעלים מבקשי הצדק אשר מאמר זה יסייע להם לראות את אור האמת, וכמו שאומר רבנו בצוואתו למורה (עמ' יג):


"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח אלא-על-ידי-כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים – הריני מעדיף לאמרוֹ בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו, ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".


ואוסיף גם את דברי קאפח במבואו לנספחי אגרות הרמב"ם, וזה לשונו: "ואם בהביאי את דברי רבנו אלה כאן ימְצא אחד מאותם אלפי החולים במחלות אלה את ריפויו [הנפשי], ויצליח לתהות על קנקנו הוא, אני את נפשו הצלתי, והיה זה שכרי".


"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).


נספח למאמר מאת ר' נאור טויטו


במאמר – "על הפיוט שלום עליכם: אין שלום אלא באהבה לאמת", מאריך מחבר המאמר לסתור את טענת חברו שאפשר שהמלאכים בפיוט זה הם משל לשכל האדם, וכדברי רבנו.


והנה, לעניות דעתי חבל על כל הזמן והמאמץ שהשקיע בסתירת טענה זו, שכן הדבר ברור שכוונת מחבר הפיוט היא לאותם המלאכים שמוזכרים במדרש שנכנסים עם האדם בכל ערב שבת לביתו. וכך הבינו גם כל אותם "חכמים" במהלך הדורות האחרונים, והראיה, שיש מן הפוסקים שכתבו להשמיט את השורה שגורסת: "בשבתכם לשלום", שכן לטענתם זהו זלזול בכבוד המלאכים שהרי אין להם יכולת לשבת (כך הובא בספר "שיבת ציון", ב"צ מוצפי).


כמו כן, הרבה מן הפוסקים כתבו להשמיט את השורה האחרונה של הפיוט שגורסת: "צאתכם לשלום", כי מן הראוי שיישארו אתנו ולא ייצאו (ובאמת שכך נוהגים רוב הספרדים כיום).


ומה שניסה אותו חבר להשוות את עניין הפיוט לעניין "התכבדו מכובדים", גם זה מן הנמנע. שכן מבואר בבית יוסף, שאין לומר משפט זה בזמנינו: "כי אנו מוחזקים ליראי שמים שמלאכים מלווין אותנו, שנבקשם שימתינו עלינו עד שנצא" (והעתיקו אותו כל האחרונים). עד כאן דבריו.


תשובתי: מטרתי לחסום כל פתח לאמירת הפיוט, וכן להוכיח שקאפח הלך בדרכי תהו. והנה דברי קארו שהזכרת (גו"ח ג, א): "ופירש רש"י אל המלאכים המלווים אותו הוא אומר", והוסיף וציטט בשם מאן-דהו: "שאין לומר זה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שורה עליו, אבל אינש אחרינא – לא, משום דמיחזי כיוהרא". ולא רק שקארו החדיר דברי שבח על רש"י כ"ירא שמים וחסיד", אלא שהוא קבע שהלכה זו נאמרה כלפי המלאכים, ותפישת אגדות חז"ל כפשוטן הממה את מוחות האורתודוקסים הוזי ההזיות, הופכי תורת אלהים לקורדום חוצבים.


בתמונת שער הרשומה: דגם של בית המקדש השני במוזיאון ישראל.

התמונה מאת: Ariely. רישיון: CC BY 3.0.

על הפיוט שלום עליכם אין שלום אלא באהבה לאמת
.pdf
הורידו את PDF • 189KB

403 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 Comments


דביר
דביר
Feb 10, 2022

חזק ואמץ! תודה רבה!

Like

דביר
דביר
Feb 09, 2022

שלום הרב אדיר! לא הבנתי את התשובה שלך הרב אדיר.

למי אנו פונים כשאנו אומרים "התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון עזרוני עזרוני שמרוני שמרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא שזה דרכן של בני אדם"?

מי אלו אותם קדושים שאנו פונים אליהם? מי אלו משרתי עליון? מי אלו ששומרים על האדם וממתינים לו עד שיכנס ויוצא?


למה חז"ל ע"ה לא נזהרו לכאורה ולא התרחקו מתיאורים ומשלים כאלו?

אתה טוען שרק אנשי מעלה אומרים משפט זה, אך ההלכה מופנית לכל העם ואין לנו להתחשב באותם טועים שלא הולכים אחר קביעותיהם של חז"ל בתלמוד.

אנו, שסוברים שכל אחד ואחד, גם האדם הפשוט ביותר, צריך לומר משפט זה, מה נאמר?


עוד אתה טוען בצדק ואמת שאין לפנות לשכלו של האדם אלא רק לה' יתברך, ובפיוט…


Like
Replying to

דביר היקר, תודה על עוד הערה מחכימה.

בעקבות הערתך ב"ה עדכנתי את שני מאמריי בעניין הפיוט.


מכל מקום הנה תשובתי אשר שולבה במאמר הראשון על הפיוט:


ד. הִלכת "התכבדו מכובדים"


רבנו הרמב"ם, בעקבות חז"ל, פוסק בהלכות תפילה (ז, ה) שהאדם נדרש לומר לפני כניסתו לבית הַכְסֵא כך: "התכבדו מכובדים קדושים, משרתי עליון, שמרוני [=המתינו] והמתינו לי עד שאכנס ואצא, כי זה הוא דרכן של בני אדם". הלכה זו מעוררת קושי לכאורה, שהרי הנה חז"ל ורבנו פסקו שיש לפנות ל"מכובדים קדושים"ול"משרתי עליון", דהיינו למלאכים!


ברם, לא יעלה על הדעת שכוונת חכמים למלאכים, שהרי אם אכן מלאכים שמימיים היו מלווים כל אדם בכל עת, הרי שהייתה לזה התייחסות נרחבת בפסיקה ההלכתית ועוד יותר בספרות חז"ל המחשבתית, כלומר, התורה וחכמים היו מורים לנו…


Like
bottom of page