על הפיוט שלום עליכם: אין שלום אלא באהבה לאמת

עודכן: 10 בפבר׳

היה דרדעי אחד שקרא את המאמר: "הפיוט שלום עליכם: 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם'", ושלח אלי מכתב בו הוא מבקש להצדיק ולהכשיר מבחינה מחשבתית והלכתית את הפיוט הזה אשר נאמר בליל-שבת לפני הקידוש. וזאת למרות שהוּכח באופן די ברור במאמרי על הפיוט, כי לדעת רבנו הרמב"ם מדובר בפיוט אשר נושא ריח חריף מאד של עבודה-זרה. וכידוע, כל פסקי רבנו הרמב"ם מיוסדים על אדני חכמי המשנה והתלמוד ועל מסורת התורה-שבעל-פה.


עיקר טענת הדרדעי היא, שניתן לפנות למלאכים בדרך של משל, כלומר, ניתן לפנות למלאכים בתנאי שהכוונה אינה חלילה למלאכי השרת, שהרי זו עבודה-זרה, אלא לשֵׂכל האדם, כלומר לכוח המחשבה הטהור שניתן לאדם – הוא צלם האלהים שהוענק לנו. ואכן, רבנו הרמב"ם פוסק בהלכות תפילה (ז, ה), שעל האדם לומר לפני כניסתו לבית הַכְסֵא כך: "התכבדו מכובדים קדושים, משרתי עליון, שמרוני והמתינו לי עד שאכנס ואצא, כי זה הוא דרכן של בני אדם". לאור הלכה זו טען הדרדעי שנזכר, שיש להבין את הפיוט "שלום עליכם" בדומה להלכה האמורה, כאילו הוא למעשה פנייה לשכל האדם, ובשל כך הוא ביקש להצדיקו ולהכשירו.


דברי הדרדעי המתחכם נסמכים בעיקר על תשובתו של קאפח, אשר קובע שהפניה למלאכים בהלכות תפילה הינה משל לשֵׂכל, וכך נאמר ב"תשובות הרב קאפח" (תשובה 111):


"כת"ר בהלכות תפילה (ז, ה): [התכבדו מכובדים וכו' כאמור], ו[קאפח] נשאל: מי הם משרתי העליון? והשיב: המלאכים. ומי הם המלאכים? המלאך הכי גדול הצמוד לאדם זהו שכלו של האדם [...] ולפי כל האמור, אין ההלכה עוסקת במלאכים כפי מה שרגילים [לחשוב]".


ברם, טענת הדרדעי אינה עומדת במבחן השֵׂכל והעובדות, וכנגדה קמות שמונה תשובות:


א. כבוד ה' מלווה את האדם תמיד


לפי הרעיון הגלום בהלכה, שֵׂכל האדם או צלם האלהים שבו מלווה את האדם בכל עת, לפיכך, טרם כניסתו לבית הַכְסֵא קבעו חכמים שעל האדם להבין שהוא נכנס למקום גילוי וטינוף, ולכן עליו לזכור לנהוג בצניעות רבה ככל יכולתו, שהרי כבוד ה', הלא הוא שכלו, מלווה את האדם בכל עת. כמו כן, על האדם להיזהר שלא להפנות את מחשבתו לעניינים הנעלים, כי בזה הוא קושר את שכלו לבורא-עולם, ולא ראוי לקשור את דעתנו לבורא-עולם במקומות המטונפים. וכבר הרחבנו בביאור הִלכת "התכבדו מכובדים" בחלק הראשון ולא נחזור על כל הדברים.


כאמור, לפי הרעיון הגלום בהלכה, המלאך – הוא שֵׂכל האדם, מלווה את האדם בכל עת. אולם, לפי הפיוט, המלאכים מגיעים במיוחד לכבוד שבת קודש, וליתר דיוק במיוחד לכבוד הקידוש של ליל שבת, שהרי לאחריו הם עוזבים את האדם (="בצאתכם לשלום" וכו'). לפיכך, לא ניתן לטעון שמדובר בשֵׂכל האדם, שהרי שֵׂכל האדם מצוי לו תמיד, בכל עת ובכל שעה, ואילו מן הפיוט עולָה פניה מפורשת למלאכים שמימיים שמגיעים זה עתה ואך ורק לכבוד הקידוש.


זאת ועוד, נשים לב כי בפיוט המפורסם ישנה פניה מצד האנשים למלאכים שיברכו אותם! כלומר, אין ספק שמחבר הפיוט התכוון למלאכים שמימיים, שהרי לא יעלה על הדעת לפנות אל השֵׂכל שיברך אותנו! ובמלים אחרות, לא יעלה על הדעת שאדם שפוי יבקש מעצמו לברך את עצמו... כמו כן, כאמור, בבית האחרון הפייטן פונה למלאכים ומברך את יציאתם, ובמלים אחרות, לא ייתכן שמדובר בשֵׂכל האדם, שהרי איך יעלה על הדעת לברך על צאתו של השֵׂכל? כמו כן, וכי לאחר תום הקידוש האדם נשאר נטול מחשבה והגיון כבהמה?


ב. למי נועד הפיוט "שלום עליכם"?


גם אם נניח שמדובר במשל, האם נכון הדבר לשׁוֹרר משל לכבוד השֵׂכל כאשר כל עם-ישראל מגדוליו ועד קטניו בטוחים שמדובר במלאכים שמימיים? וכי יש איזה אדם בעולם, ואפילו מקרב הנבונים, שסבור שמדובר בפיוט לכבוד השֵׂכל? וכי ניתן בכלל להסביר להמון עם-ישראל שפיוט זה אינו פניה למלאכים אלא שיר הלל לשֵׂכל האדם? וכי הם מבינים את רוממות השֵׂכל והמחשבה? ויתרה מזאת, וכי יש איזה מקום להצדיק פיוט אשר נוגע נגיעה ישירה ורחבה בעבודה-זרה? וכי מותר לנו להתיר פיוטים אליליים בתירוצים דחוקים?


וראיה גדולה לכך שאפילו החכמים בעיניהם סבורים שמדובר בפיוט שנועד למלאכים, קמה וניצבה מעצם השינוי שהם עושים בפיוט. כלומר, במקום לומר "ברכוני לשלום", הם אומרים "ברכוהו לשלום", כאילו רק בפניה ישירה למלאכים להיטיב עמנו יש משום עבודה-זרה, ואילו כל שאר דברי ההלל והשבח שנאמרים למלאכים אינם בגדר עבודה-זרה – וכבר ראינו במאמר שנזכר בראש דברינו, כי לא רק בקשה היא בגדר עבודה-זרה אלא גם שיר שבח והלל.


עוד יש להעיר בעניין זה: מהי הַשּׁוֹטוּת הזו שלפיה אנחנו מצַווים על המלאכים לברך את ה' יתעלה? וכי המלאכים הקדושים והטהורים זקוקים לציווי שלנו? וכי ראוי שהנער הבער והסכל יצווה על נשיא הסנהדרין לברך ולהלל את ה' יתברך? האין זו חוצפה וביזיון ועזות פנים? ומי שיביא ראיה מספר תהלים שם נאמר (קג, כ): "בָּרֲכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" או מפסוקים דומים, אשיב לו, ש"מלאך" הוא שם משותף, וברור שכוונתו של דוד המלך בפסוקים הללו היא לזרז את יראי ה', הנשמעים לדבר ה' והשוקדים לקיים את ציווייו.


וכֹה דברי רבנו במורה (ב, מב): "אבל אמרו: 'וַיַּעַל מַלְאַךְ יְיָ מִן הַגִּלְגָּל [...] וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְיָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [שו' ב, א –ד], הרי כבר אמרו חכמים בפירוש שמלאך ה' האמור כאן הוא פנחס, ואמרו, זה פנחס שבשעה שהשכינה שורה עליו דומה למלאך ה'. והנה ביארנו כי שם 'מלאך' משותף". ופנחס היה אדם נעלה ומרומם אך לא נביא.


ויתרה מזאת, וכי הקב"ה זקוק למלאכים שיברכוהו לשלום? כלומר, לברכוֹ שהוא-הקב"ה יהיה שרוי במצב של שלום ושלמות? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו? והנחה כזו מובילה להגשמה, שהרי אם ראוי לברך את הקב"ה שהוא יהיה שרוי במצב של שלום ושלמות, הרי שהוא כפוף ונתון להשפעות חיצוניות אשר משנות את מעמדו ותחושתו ומצב-רוחו. וכל שינויי המצבים הללו אינם שייכים כלל לה' יתעלה ויתרומם, שהרי אין לדמותו לאדם בשום עניין, ואין לפניו שום מגרעת או חולשה, ואינו משתנה בשום סוג של שינוי, ואינו כפוף ונתון להשפעות חיצוניות, ואינו בעל נפש שיהיו לו שינויי תחושות או מצבי-רוח, ואין מי שישפיע במאומה על מעמדו.


וגם אם נמצא איזה תירוץ להתיר אמירת פיוט, שמחברו וודאי התכוון למלאכים שמימיים, אין זה אלא ליחידי סגולה בלבד, לאותם בודדים אשר מבינים מהו השֵׂכל, מהי חשיבותו, ושואפים כל ימיהם להפנותו לאפיקים חיוביים – אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם. ברם, להתיר להמון בית ישראל לזמר פיוט אשר נועד לשמש שיר הלל למלאכים, ברור שאין לזה שום מקום. ובמלים אחרות, האם מי שמקביל את פני שכלו רק בליל שבת לפני הקידוש (ומיד לאחריו אף נפרד ממנו – "בצאתכם לשלום"), האם אדם כזה מסוגל להתרומם לרמה המחשבתית הנשׂגבה הזו: לראות בכל הפיוט הגס הזה, עם הפְּניות המפורשות למלאכים, משל לַשֵּׂכל הטהור?


קצרו של דבר, פיוט זה אכן ממלא את ייעודו המקורי ומשמש כשיר אלילי, אין לו שום קשר עם כבוד ה', דהיינו השֵׂכל שנתברך בו האדם (וכמו שהראיתי במאמרי הראשון על הפיוט), והוא גם גורם לדעתי לנזק מחשבתי עצום, ולהפניית המחשבה לאלוה זולת ה' יתעלה.


ג. האם הפייטן היה בקי בענייני מחשבה?


זאת ועוד, לא ייתכן שהפייטן הזה התכוון לשֵׂכל, שהרי אם הוא היה ברמה מחשבתית כל-כך גבוהה, הוא היה מבין שאסור לחבר פיוט שיושר על ידי ההמונים הנערים והנשים, ושעלול בסבירות גבוהה לשבש את השקפותיהם בפנייה למלאכים ולהסיר את לבם מאחרי ה'. ולכן, קרוב לוודאי שמחבר הפיוט הזה היה מאותם הדרשנים שהרמב"ם מתאר אותם בפירושו לפרק חֵלק, ואשר עליהם נאמר לדעת הרמב"ם: "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה" (איוב יג, ה), וכל זאת מפני שהם רואים באגדות חז"ל סיפורים פשטניים ושטחיים.


כלומר, הפייטן התועה הזה, שהגיע אלינו בטיסה ישירה מפרק חֵלק, קרא בגמרא את אגדת חז"ל המפורסמת בעניין המלאכים שמלווים לו לאדם בליל שבת מבית-הכנסת לביתו (שבת קיט ע"ב), פירש אותה כפשוטה, ובהשראת פשט האגדה חיבר את פיוטו החשוך.


ד. יש להבחין בין יחידים לפרהסיה


הלכת חז"ל "שמרוני והמתינו לי" וכו', אינה מיועדת להיאמר בפרהסיה או ברוב עם, אלא על היחיד לאמרה בינו לבין עצמו. לעומת זאת, הפיוט "שלום עליכם" מושמע מדי יום שישי ברדיו למאות אלפי אנשים! מי מהאנשים הללו מסוגל להבין שהמלאכים הינם משל לשֵׂכל האדם?