"מילה שאדם שומעהּ מן הכופרים ותחדור לליבו ותמחצהו, ויעמוד שאר ימיו תחת השפעתה [...] ואינו חושב שאם לא יגן [=ואינו מעלה על דעתו שלא להגן] על עצמו מפני החום והקור כדי שלא יפגעו בו ויאַבְּדוהו וימיתוהו" (רס"ג, הנבחר באמונות ובדעות, עמ' ל).
זכורני כי בטרם למדתי את הספר מורה-הנבוכים, החדירו לי כל מיני דרדעים אורתודוקסים את עלילת-הדם לפיה רבנו לא באמת האמין בחידוש העולם, אלא הוא האמין בהשקפת הקדמות של אריסטו, וכך באמת חשבתי לתומי עד שלמדתי את הספר מורה-הנבוכים והעמדתי למבחן את הזיית המינות האירופית השחצנית הזו. אמנם, לא ידעתי אז באותם הימים עד כמה חמורה עלילת-הדם הזו על רבנו, ובוודאי שלא השׂכלתי להבין אז את מניעי המינים להפיץ אותה.
"תֶּן לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם תֵּן לָהֶם הָשֵׁב גְּמוּלָם לָהֶם" (תה' כח, ד).
הייתכן שרבנו שלל את יסוד חידוש העולם?
אחל בפסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–טו), שם רבנו פוסק מפורשות שהסובר את הקדמות הוא מין שאין לו חלק לעולם-הבא, וכֹה דבריו בהלכות שם: "ואֵלּוּ שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [...] [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים] [...] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין", יתר-על-כן, רבנו קובע את יסוד חידוש העולם ביסוד הרביעי משלושה-עשר יסודות תורתנו: "והיסוד הרביעי, הקדמות. והוא, שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו, והראיות לזה בספרים הרבה. וזה היסוד [...] הוא שֶׁמּוֹרה עליו מה שנאמר: 'מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם' [דב' לג, כז]. ודע כי היסוד הגדול של תורת משה רבנו הוא היות העולם מחודש, יצרוֹ ה' ובראוֹ אחר ההעדר המוחלט, וזה שתראה שאני סובב סביב ענין קדמות העולם לפי דעת הפילוסופים הוא כדי שיהא המופת מוחלט על מציאותו יתעלה, כמו שביארתי וביררתי במורה".
נמצא, שגם לאחר שרבנו כתב את המורה, הוא עדיין היה סבור שיסוד חידוש העולם הוא יסוד משלושה-עשר יסודות דתנו – איך ייתכן אפוא לטעון שרבנו שלל את חידוש העולם ובחר בקדמות בניגוד לתורת משה? יתר-על-כן, רבנו קובע מפורשות בשלושה-עשר היסודות, שמי שמפקפק ביסוד חידוש העולם "נקרא מין ואפיקורוס [...] וחובה לשנוא אותו ולהשמידו":
"וכאשר יפקפק אדם [ואפילו בצנעה, כל-שכן בפרהסיה] ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ויתרה אף מזו, רבנו קובע מפורשות ביסוד הרביעי, שכל דבריו בעניין הקדמות נועדו לשרת את הוכחת מציאות ה'! כלומר, רבנו ערך דיונים בהשקפת הקדמות באופנים שעלולים ליצור קושיות (אצל בעלי האינטרסים הזרים) רק כדי שהוכחת מציאות הבורא תהיה מוחלטת.
אולם, בניגוד לדברי רבנו המפורשים, רבים הם חוקרי האקדמיה האירופים הזוללין מן התורה, אשר מתיימרים ומתרברבים להיות אנשי מדע ואנשי חכמה, והמה טוענים בטענות מתעתעות שרבנו שלל את יסוד חידוש העולם, וכל דבריו של רבנו הם דברי שקר וכזב ומדוחים... מדברי החוקרים עולה אפוא, שרבנו קבע שיש להוציא להורג אדם בלא דין ובלא דיינים ובלא עדים ובלא התראה, ובכל דרך אפשרית שיִמְצא לכך ההורג – על לא עוול בכפיו! הייתכן שרבנו יסבור שיסוד החידוש אינו יסוד אמיתי, ובכל זאת יפסוק מפורשות שדינו של המפקפק ביסוד החידוש הוא "מורידין ולא מעלין"? הייתכן שיקבע שדין המפקפק ביסוד החידוש הוא הכָּרֵת הנצחי?
והנה לפניכם פסקי חכמינו ע"ה ורבנו בעניינים המחרידים הללו, ונחל בהלכות עבודה-זרה (י, ב): "אבל מוֹסְרֵי ישראל והמינים והאפיקורוסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחרי הקבלה הפגאנית המיוחסת לבר-יוחי] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
ונמשיך בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ד, יד–טו): "המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו". כלומר, חז"ל ורבנו ע"ה הורו לבני האדם להיות יצירתיים, וכל דרך שתעלה בדעת האדם להרג המינים – ראויה, מפני שהם מחריבים את דתנו וממיטים אסונות וייסורים איומים ונוראים על עמֵּנו.
ונוסיף מהלכות ממרים (ג, א): "מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול". ולא רק שמי שהורגם עושה מצוה גדולה ומסיר מכשול, אין צורך לא בעדים ולא בהתראה ולא בדיינים! ואפילו גוי עובד אלילים נהרג בבית-דין ולאחר עריכת משפט!
קצרו של דבר, לפי החוקרים הללו, רבנו היה מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, שהרי רק מין מסוגל להשחית את דת משה באופן כֹּה אכזרי, עד כדי שפיכות דמים בלא דיינים ועדים! וכל מטרתם של החוקרים הללו היא לערער על יסודות התורה שרבנו קבע, כדי ללכת בשרירות ליבם הערֵל, וכדי להסיר את הַרְשָׁעַת המינות החמורה אשר עומדת כנגד אבותיהם ורבותיהם האירופיים, שהרי אם לא יעשו כן, ויתגלה ששורשם הוא שורש מינות מבאיש, ליבם הערֵל ימות בקרבם, מפני שכבר לא תהיה להם הצדקה להתרברב בשחץ ליבם ולנצל ולהתנשא על זולתם.
"וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן" (ש"א כה, לז).
מדברי החוקרים הארורים הללו עולָה ומתגלמת אפוא לנגד עינינו המינות האירופית השחצנית והמתוחכמת במלא כיעורה, שהרי אם רבנו הרמב"ם היה אכן רוצח אכזר וחדל-אישים כפי שעולה מדבריהם באופנים ברורים וחד-משמעיים – הרי שכל תורתו היא תורת פלסתר ואין תקומה לעם-ישראל! ובמלים אחרות, אם שללנו את המוסֵר הנאמן ואף היחיד של דרך האמת באלף השנים האחרונות, אין תקומה לדרך האמת ואף אין תקומה לעם-ישראל. ולכן, אותם חוקרים מינים הם בעצמם, שהרי הם זוממים לרוצץ במגפיהם המסומרים את דרך האמת.
יתר-על-כן, אין זה היסוד היחיד שהם מבקשים לטעון שרבנו החליט לשלול במורה-הנבוכים, ובמלים אחרות, כפי שהם עושים ליסוד הקדמות כך הם עושים להשקפות וליסודות רבים בדת משה – וכאמור, טענתם שרבנו שלל יסוד מיסודות דת האמת שניסח בשלושה-עשר יסודות תורתנו, וכן השקפות יסודיות נוספות שקבע בספר המדע, הורסת את חומות התורה ועלולה להמיט חורבן על עמֵּנו. ואגב, תעתועם המרכזי הוא "שיש השקפות אמיתיות ויש השקפות הכרחיות", כלומר חלק גדול ואולי אף רוב היסודות וההשקפות שרבנו מוסֵר לנו אינן השקפות אמיתיות, אלא הן השקפות "הכרחיות" כדי לקיים חברה תקינה או כדי שההמונים לא ישתגעו בסכלותם ובבהמיותם. ובמלים אחרות, תורת ה'-אלהים-אמת הינה תורת שקר ופלסתר!
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ב, מז) אשר מעיד שתורתנו איננה תורת פלסתר:
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [השקר והמינות והאלילות], ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הן אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".
והנה גם דברי רבנו במורה (ב, כג) בתארוֹ את הסיבה שגרמה למינים הללו לתעות:
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
והעתקתי זאת כי כל החוקרים המינים הללו אוכלין ואף זוללין מן התורה, ומחפשים כל העת השקפות אשר יסייעו להם לקיים אורח חיים מערבי מתירני, וכן השקפות אשר יבַצְרו את מעמדם במגדל השן האקדמי – ותורת-האמת של רבנו טופחת על פניהם המפוטמים וחושפת את רשעותם ומינותם וגסות-רוחם, ושופכת אור על ישותם המאופסת שמתחת לגלימתם.
"וַיָּעַד יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר: שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּייָ אֱלֹהֵיהֶם, וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם, וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז).
***
עד עתה ראינו אפוא שני מקורות לכך שרבנו החזיק בעוז ביסוד חידוש העולם, אך לא אסתפק בכך, בשלב הבא של מאמר זה אביא לפניכם מקורות נוספים מדברי רבנו במורה-הנבוכים, אשר מוכיחים באופן נחרץ, מוחלט וחד-משמעי, שרבנו היה נאמן לתורת משה וליסודות דתנו. רק לאחר שאסיים לסקור את דברי רבנו בעניין זה במורה-הנבוכים, אעבור לעיין בדברי המינים הארורים, כמו נתי רומין ודומיו, והואיל וכבר הצגתי שני מקורות אחל אפוא במקור השלישי:
המקור השלישי
במורה (א, סה) אומר רבנו כך:
"איני סבור אחרי שהגעת לדרגה זו שהתאמֶּת אצלך שהוא יתעלה 'מצוי לא במציאות', ו'אחד לא באחדות', שצריך לבאר לך שלילת תואר הדיבור ממנו, ובפרט עם הסכמת אומתנו שהתורה ברואה, הכוונה בכך כי דְּבָרוֹ המיוחד לו נברא, ויוחס אליו מפני שאותו הדיבור אשר שמעוֹ משה, ה' [הוא זה ש]בראוֹ וחידשוֹ, כמו שברא את כל בריאתו וחידשהּ, ויבואו בנבואה דברים רבים".
המקור הרביעי
במורה (א, סט) אומר רבנו כך:
"ואשר הביא את הפילוסופים לקראוֹ יתעלה 'עילה' ו'סיבה' [...] אינו מחמת השקפתם הידועה בקדמות העולם, אלא מחמת עניינים אחרים [...] ואל תטריד את מחשבתך כאן בעניין חידושו את העולם או חיובו ממנו [=שיטת הקדמות] לפי דעתם, כי ידובר בכך הרבה כראוי לעניין זה".
המקור החמישי
במורה (א, עא) רבנו קובע שחידוש העולם הינו יסוד מיסודות תורתנו: "ואין ספק שיש דברים הכוללים את שלושתנו, כלומר: היהודים והנוצרים והמוסלמים, והוא עניין חידוש העולם אשר בקיומו יתקיימו [כלומר, באמיתתו יתאמתו] האותות וזולתם". כמו כן, בדבריו הללו רבנו מלמד שביסוד חידוש העולם תלויים כל הנסים, דהיינו, מי שמבטל את יסוד חידוש העולם, בהכרח מחויב לבטל גם את קיום הנסים, ואם קיום הנסים בטל, הרי שכל תורתנו בטלה, הואיל ותורתנו מעידה על נסים ואף ניתנה בדרך נסית במעמד הר סיני, וכן בטלים כל אותות הנביאים.
בהמשך שם, רבנו תוקף את "כת המדברים" על-כך שגרמו נזק עצום ליסוד חידוש העולם, ואם תשאלו: מדוע? והלא הם קבעו את יסוד חידוש העולם באמונתם? ובכן, הם הוכיחוהו בראיות רעועות ושקריות, עד שכל נבון שיתבונן בשקריהם וברעיעות הוכחותיהם ישגה לסבור שיסוד חידוש העולם אינו אמת, שהרי כל הוכחותיהם הבל המה, וכֹה דברי רבנו במורה שם:
"וכאשר הקדימו [כת המדברים] ההקדמות [...] חרצו משפט על-פי הוכחותיהם [הרעועות] שהעולם מחודש. וכאשר נתקיים שהעולם מחודש [בהוכחותיהם הרעועות שרבנו יוצא כנגדן], נתקיים בלי ספק שיש לו עושה שחידשו. ואחר-כך מביאים ראיות שאותו העושה אחד, ואחר-כך יקבעו בהיותו אחד שאינו גוף [...] וכך המחקים אותם מבני עמֵּנו אשר הלכו בדרכיהם [...] אלא שהדבר הכללי לכולם קיום חידוש העולם תחלה, ובחידושו יתקיים כי ה' מצוי.
וכאשר התבוננתי בדרך הזו נקעה נפשי ממנה נקיעה רבה מאוד. ובצדק נקעה, לפי שכל מה שמדמים שהוא הוכחה על חידוש העולם, יש בו ספקות, ואינו הוכחה החלטית אלא אצל מי שאינו יודע להבחין בין ההוכחה לבין הוויכוח לבין ההטעיה. אבל אצל מי שיודע את המלאכות הללו [את דרכי ההיגיון והמחשבה לפיהן קובעים הוכחה אמיתית להשקפת אמת], הרי הדבר ברור ומבואר שכל אותן הראיות יש בהם ספקות, ונשתמשו להן בהקדמות שלא הוּכחו".
בהמשך דברי רבנו במורה שם, הוא קובע שהשקפת הקדמות בטלה, כלומר, אף שאין לדעת רבנו הוכחה פילוסופית מוחלטת בעניין חידוש העולם, ואף שיסוד זה נשען בעיקרו על דברי תורה ומסורת נביאים, כן ניתן לדעתו לבטל בהוכחות פילוסופית את השקפת הקדמות:
"ולדעתי, כל יכולת איש האמת מבעלי הדת היא לבטל ראיות הפילוסופים על הקדמות, וכמה נעלה דבר זה אם יש יכולת לכך [כלומר, די בביטול או אפילו בהטלת ספק בהשקפת הקדמות כדי לקיים את השקפת חידוש העולם אשר מסרו לנו משה רבנו וכל הנביאים]. וכבר ידע כל מעיין נבון איש אמת, שאינו מטעה את עצמו, כי השאלה הזו, כלומר: קדמות העולם או חידושו, אין להגיע אליה בהוכחה החלטית, ושהיא דבר שהשכל נעצר אצלו, ועוד נדבר בזה הרבה".
ולכן, הואיל ואין הוכחה פילוסופית מוחלטת ליסוד חידוש העולם, לא ניתן להישען על יסוד חידוש העולם בלבד כדי להוכיח את מציאות ה' מבחינה פילוסופית, אלא, הואיל ואין מחלוקת בכך שהעולם או קדמון או מחודש, יש להוכיח את מציאות ה' בשתי הדרכים, כדי שלא יהיה ספק ולוּ הקל שבקלים במציאותו יתעלה שמו. והנה המשך דברי רבנו במורה שם (א, עא):
"וכיוון שהדבר בשאלה זו [בשאלת חידוש העולם או קדמותו] כך הוא [דהיינו שלא ניתן להוכיח את חידוש העולם או קדמותו בראיות פילוסופיות מוחלטות], היאך נעשה אותה הקדמה [איך נעז לקבוע שחידוש העולם אמת בהוכחות פילוסופיות] ונבנה עליה [על הוכחת חידוש העולם, את] מציאות ה', ויהיה אם כן מציאות ה' דבר מסופק: אם העולם מחודש – הרי יש שם אלוה, ואם קדום הוא – הרי אין אלוה; או [שנשׁגה] באופן זה: או נטען שהוּכח חידוש העולם, וניאבק על-כך בכל כוחנו, כדי שנטען שאנו ידענו את ה' בהוכחה. וכל זה התרחקות מן האמת.
אלא, האופן הנכון לדעתי, והיא דרך ההוכחה אשר אין בה פקפוק, לקיים מציאות ה' ואחדותו ושלילת הגשמות בדרכי הפילוסופים, אשר אותם הדרכים בנויים על קדמות העולם. לא שאני בדעה שהעולם קדמון, או שאני מודה להם בכך, אלא מפני שבאותו הדרך תתברר ההוכחה ויושג הנכון המוחלט בשלושת הדברים הללו, כלומר: במציאות ה', ושהוא אחד, ושאינו גוף – מבלי לחרוץ משפט על העולם אם הוא קדום או מחודש. וכאשר יתקיימו לנו שלוש הדרישות הנעלות והגדולות הללו [=הוכחת מציאות ה', אחדותו, ושאינו גוף] בהוכחה אמיתית [לפי שיטת סוברי הקדמות], נשוב אחר כך לחידוש העולם, ונֹאמר בו כל מה שאפשר להוכיח בו.
ואם אתה ממי שמספיק לו מה שאמרוּ ה'מתכלמין', ואתה בדעה שכבר נתבררה ההוכחה על חידוש העולם – יערב לך [שהרי אף שאתה טועה אין נזק ליסודות תורתנו]. ואם לא הוּכח לך, אלא אתה תופשׂ שהוא מחודש, סומך על דברי הנביאים – אין נזק בכך [שהרי גם אם אין בידך הוכחה פילוסופית ברורה, הנך מחזיק ביסודות תורתנו]. ואל תאמר היאך תתקיים הנבואה אם היה העולם קדמון, עד שתשמע דברינו בנבואה במאמר זה [ב, לב], ואין אנו עתה בעניין זה.
[...] והוא, שאני אומֵר, העולם לא יבָּצר מכך שיהיה קדמון או מחודש. אם היה מחודש הרי יש לו מחדש בלי ספק, וזה מושׂכל ראשון, כי המחודש לא יחדש את עצמו אלא מחדשוֹ זולתו, אם כן, מחדש העולם הוא ה' [דהיינו הוכחת מציאות ה' לפי השקפת חידוש העולם קלה ופשוטה מאד להבנה]. ואם היה שהעולם קדמון, הרי חיובי בהכרח בראיה זו ובראיה זו שיש שם מצוי – זולת כל גופי העולם – שאינו גוף ולא כוח בגוף, והוא אחד, תמידי, נצחי, אין לו עילה ולא ייתכן שינויו, והוא האלוה. הנה נתבאר לך, כי ראיות מציאות ה', ואחדותו, ושאינו גוף – ראוי לקחתם לפי הנחת הקדמות, שאז תושג ההוכחה בשלמות, יהיה העולם קדמון או מחודש".
כלומר, כל מטרתו של רבנו בעיסוק בשיטת הקדמות ובהוכחותיה, היא שהראיות על שלוש ההשקפות היסודיות: מציאותו, אחדותו, ושאינו גוף – יהיו מוחלטות, דהיינו כדי שלא להותיר שום פתח לשלילת השקפה משלוש ההשקפות הללו, אלא, בין להשקפת החידוש ובין לשיטת הקדמות – יהיה ה' מצוי ואחד ואינו גוף. והנה המשך דברי רבנו בזה במורה שם (א, עא):
"ולפיכך תמצא שאני תמיד בכל מה שחיברתי בספרי ההלכות, אם נזדמן לי הזכרת יסודות שבהם אעסוק ב[יסוד] קיום מציאות ה', הריני מקיימוֹ בדברים הנוטים לצד הקדמות. לא שאני סובר את הקדמות, אלא שאני רוצה לקיים את מציאותו יתעלה בדעתנו בדרך [פילוסופית] מוכחת, שאין בה וויכוח כלל, ולא נניח את ההשקפה הזו הנכונה [מציאות ה'], רמת המעלה, נשענת על בסיס שכל אדם יזעזעהו ויחשוב לנתצו [דהיינו על יסוד הוכחת חידוש העולם שאין בו הוכחה פילוסופית מוחלטת], ואחֵר יחשוב כי לא נבנה מעולם כלל. ובפרט כאשר אותן הראיות הפילוסופיות על שלוש הדרישות הללו [מציאות ה', אחדותו ושאינו גוף] לקוחות מטבע המציאות הנראית לעין, אשר אין להכחישן אלא מחמת התחשבות בהשקפות מסוימות".
לאחר כל הדברים הללו, רבנו מוסיף שהוא עתיד להביא ראיה מסוימת לחידוש העולם. כלומר, רבנו מתאמץ מאד לדבוק ביסוד חידוש העולם, ורק חשיבות הוכחת שלוש ההשקפות האמורות: מציאות ה' ואחדותו ושאינו גוף, אילצוהו להוכיחן גם לפי שיטת הקדמות, כדי שלא יהיה בהן שום ספק. ולהזכירכם, גם לשיטת הקדמות אין הוכחה פילוסופית מוחלטת. אולם, הואיל ולא ייבָּצר שהעולם מחודש או קדמון, ראוי להוכיח את ההשקפות הנ"ל בשתי הדרכים, כי בהוכחתן בשתי הדרכים הללו, לא יישאר עוד שום ספק ופקפוק בהן, וכֹה דברי רבנו שם:
"ואני אייחד לך במאמר זה פרק, כאשר אדבר על חידוש העולם, אבאר לך בו ראיה מסוימת על חידוש העולם [לקמן ב, יט], ואגיע אל התכלית [=להוכיח את יסוד חידוש העולם] אשר חשב עליה כל 'מתכלם', בלי שאבטל טבע המציאות. ולא אחלוק על אריסטו במאומה ממה שהוכיח [כדי שלא לערער את הוכחת שלוש ההשקפות האמורות, וכך תהיה הוכחתן מוחלטת], כי הראיה שלומדים בה מקצת ה'מתכלמין' על חידוש העולם, והיא החזקה שבראיותיהם, אשר לא הונחה להם עד שביטלו טבע כל המציאות, וחלקו על כל מה שבארו הפילוסופים, הרי אני אגיע לכמו אותה הראיה, ולא אחלוק על טבע המציאות, ולא אזדקק להכחשת המוחשות".
המקור השישי
בסוף חלק א של המורה, אומר רבנו כך:
"התבונן נא אתה המעיין – אם העדפת דרישת האמת, ועזבת את ההתרברבות וההִסתמכות על אחרים והנטייה למה שהורגלת לרומם, ולא תַטְעֶה את עצמך – את מצב החוקרים הללו [דהיינו הוזי ההזיות הללו הנמנים על כת המדברים] ומה שאירע להם ומֵהם, והרי הם כבורח מן הרמץ אל האש. והוא, שהם ביטלו טבע המציאות ושינו התכונה הטבעית של השמים והארץ, בדַמּוֹתם שבאותן ההקדמות יוּכח שהעולם מחודש. והרי את חידוש העולם לא הוכיחו, ואבדו לנו הוכחות מציאות האלוה ואחדותו ושלילת הגשמות. כי ההוכחות אשר יתבאר בהן כל זה אינן נלקחות כי אם מטבע המציאות היציבה הנראית והמושׂגת בחושים ובשׂכל.
וכיוון שכבר נפנינו מתמצית דבריהם [='התפנינו מטרדתם אשר הטילו עלינו לתמצת את הקדמותיהם' (קאפח)], נחל עתה להזכיר את ההקדמות הפילוסופיות, ולהזכיר הוכחותיהם על מציאות האלוה ואחדותו ומניעת היותו גוף, על אף שנניח כדבריהם בקדמות העולם, אם כי אין אנו בדעה זו. ואחרי-כן אראך דרכנו אנו [=דרך תורת האמת בהשקפת יסוד חידוש העולם] במה שהִנחה אותנו אליו העיון הנכון משלמות ההוכחה על שלוש החקירות הללו. ואחר-כך אשוב לדון עם הפילוסופים במה שהם אומרים מקדמות העולם, בעזרת שדי".
המקור השביעי
בחלק ב במורה, בסוף ההקדמה, אומר רבנו כך:
"ואין המטרה כאן לבאר ראיות אריסטו ולא קושיותינו עליה ולא ביאור השקפתי בחידוש העולם [וכל אלה יבואו לקמן בפרקים טו–טז], אלא המטרה במקום זה: סקירת ההקדמות אשר אנו צריכין להן בחקירותינו השלוש [=שלוש ההשקפות: מציאות ה', ושהוא אחד, ושאינו גוף]".
המקור השמיני
במורה (ב, ב) אומר רבנו כך:
"זה הגוף החמישי, והוא הגלגל, לא יבָּצר שיהיה: או הווה נפסד [=כסוברי החידוש] [...] או שיהיה בלתי הווה ולא נפסד כפי שאומר היריב [אריסטו, ובמורה (א, עד) אומר רבנו על אריסטו: 'ויריבנו הטוען קדמות העולם']. אם היה הגלגל הווה נפסד [כהשקפת החידוש], הרי הממציאוֹ אחר ההעדר הוא האלוה יתרומם שמו – וזה מושׂכל ראשון, לפי שכל הנמצא אחר ההעדר יש לו ממציא בהחלט, ובטֵל הוא שימציא את עצמו. ואם היה הגלגל הזה לא חדל ולא יחדל כך, נע תנועה תמידית נצחית [=כהשקפת הקדמות של אריסטו] – יתחייב כפי ההקדמוֹת אשר קדמו, שיהא המניעוֹ התנועה הזו הנצחית לא גוף ולא כוח בגוף, והוא האלוה יתרומם שמו.
הנה נתבאר לך, כי מציאות האלוה יתעלה, הוא מחויב המציאות אשר אין סיבה לו ולא אפשרות למציאותו מבחינת עצמו, הורו ההוכחות המוחלטות האמיתיות על מציאותו, בין שהיה העולם מחודש אחר ההעדר, או שהיה בלתי מחודש אחר ההעדר. וכן הורו ההוכחות על היותו אחד ושאינו גוף, כפי שהקדמנו, כי ההוכחות על היותו אחד ושאינו גוף, יתקיימו [=יאושרו, יאומתו], בין שהיה העולם מחודש אחר העדר, או שלא היה כך, כמו שביארנו בדרך השלישי מן הדרכים הפילוסופיים, וכמו שביארנו שלילת הגשמות וקיום האחדות בדרכים הפילוסופיים".
וכבר הרחבתי לעיל בסיבה שבגינה רבנו נחלץ להוכיח את שלוש ההשקפות (מציאותו, אחדותו ושאינו גוף) בדרכי הפילוסופים, ובהמשך דבריו רבנו מגלה את דעתו בעניין החידוש:
"וכבר ישר בעיני להשלים השקפות הפילוסופים, ואבאר ראיותיהם במציאות השכלים הנבדלים, ואבאר תיאום דבר זה ליסודות תורתנו, כלומר: מציאות המלאכים, ואשלים עניין זה. ואחר-כך אחזור למה שהבטחתי בו, להביא ראיות על חידוש העולם. כי הגדולה שבראיותינו על-כך [דהיינו, הגדולה בראיותינו בעניין חידוש העולם, שיסודה בתורה ובנבואה] לא תתקיים ולא תתבאר אלא לאחר ידיעת מציאות השכלים הנבדלים, והיאך למדנו על מציאותם".
המקור התשיעי
במורה (ב, ו) אומר רבנו כך:
"ואין במה שאמר אריסטו גם בעניין זה דבר שהוא נגד התורה. אלא מה שהוא חולק עלינו בכל זה, הוא היותו סבור שכל הדברים הללו קדומים, ושהם דברים חיוביים ממנו יתעלה כך, ואנחנו סבורים כי כל זה נברא, ושה' ברא השכלים הנבדלים ונתן בגלגל כוח התשוקה אליהן, והוא אשר ברא את השכלים והגלגלים, ונתן בהם הכוח הזה המנהיג. בזה אנו חולקים עליו, ועוד תשמע השקפתו [בקדמות], והשקפת תורת האמת בחידוש העולם [לקמן פרקים יג–יז]".
המקור העשירי
במורה (ב, יג) אומר רבנו כך:
"השקפות בני אדם בקדמות העולם או חידושו אצל כל מי שהוא בדעה שיש שם אלוה מצוי, הן שלוש השקפות: ההשקפה הראשונה, והיא השקפת כל המאמין בתורת משה רבנו ע"ה, והיא, שהעולם בכללותו, כלומר כל נמצא פרט לה' יתעלה, ה' המציאוֹ אחר ההעדר המוחלט והגמור, ושה' יתעלה לבדו היה מצוי, ואין מאומה זולתו לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל, והמציא כל הנמצאים הללו כפי שהם בחפצו ורצונו מן האין. [...] זוהי אחת ההשקפות, והיא יסוד תורת משה רבנו ע"ה בלי ספק, והיא שנייה ליסוד הייחוד, ואל יעלה בליבך זולת זה. ואברהם אבינו ע"ה החל בפרסום השקפה זו אשר הביאוֹ אליה העיון, ולפיכך היה מכריז בשם ה' אל עולם, וכבר ביאר [אברהם אבינו] השקפה זו באמרוֹ: 'קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ' [בר' יד, כב]".
וראוי להתעכב מעט על דברי רבנו שהשקפת חידוש העולם היא "שנייה ליסוד הייחוד". ובכן, רבנו מתכוון בזה לעשרת הדיברות, שָׁם שמירת השבת, שמטרתה היא הנחלת השקפת חידוש העולם (וכפי שרבנו יאמר במפורש בהמשך, ואביא את דבריו לקמן), מובאת לאחר היסודות שנוגעים לייחוד הבורא יתעלה – שהרי הדיבר הראשון הינו בעניין מציאות ה', והשני הינו בעניין עבודה-זרה, והשלישי בעניין שבועת שקר – וכולם נוגעים לעניין ייחוד ה', דהיינו להשקפות בעניין אמיתתו של בורא-עולם, שהרי גם הנשבע לזולת ה' יתעלה מודה למעשה בכך שיש אמת באלהים אחרים, ואם כן, יסוד חידוש העולם הוא העניין השני שבדיברות.
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ [...] וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַייָ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ [...] כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ יְיָ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמ' כ, ח–יא).
המקור האחד-עשר
עוד אומר רבנו בהמשך המורה שם (ב, יג):
"וההשקפה השנייה היא השקפת כל מי ששמענו עליו [...] מן הפילוסופים [...] ולפיכך סוברים שיש שָׁם חומר מסוים מצוי קדמון כקדמות האלוה, אינו נמצא בלעדיו [כביכול אין ה' נמצא בלעדי החומר ואין החומר נמצא בלעדי ה', וכולם יחד לא חדלו ולא יחדלו להתקיים] [...] אבל היסוד הכללי של קבוצה זו הוא מה שהזכרתי לך. וגם אפלטון זו דעתו [...] אבל אין דעתו [של אפלטון] כדעתנו כפי שחושב מי שאינו מבחין בין ההשקפות ואינו מעמיק בעיון, ונדמה לו כי השקפתנו והשקפתו שוות, ואין הדבר כן, לפי שאנו בדעה בהוויית השמים מלא-כלום, אלא אחר ההעדר המוחלט, והוא סבור שהיא מצויה הווה מן היש. וזוהי ההשקפה השנייה. [...]
וכן אין לנו תועלת לחשוב על קיום דברי בעלי ההשקפה השנייה, כלומר שהשמים הווה נפסד, מפני שהם סוברים הקדמות. ואין הבדל אצלנו בין מי שסובר שהשמים הווה מִדָּבָר ונפסד אל דבר, או דעת אריסטו הסובר שהם לא הווה ולא נפסד. כי מטרת כל הולך בתורת משה ואברהם אבינו, או מי שהלך בדרכם, אינו אלא הדעה שאין שום דבר קדמון כלל עִם ה', ושהמצאת המצוי מן ההעדר כלפי ה' אינו מסוג הנמנע, אלא אף חיובי לְדעת מקצת בעלי העיון".
יש לציין, שהמלה "לְדעת" שבסוף דברי רבנו לעיל, במקורה בערבית היא: "בזעם", דהיינו דעה ומחשבה בלתי נכונה, ונראה לי שכוונת רבנו לומר: שיש "מקצת בעלי עיון" אשר סברו שחובה על כל ההולכים בתורת משה להיות בדעה שיש ראיות פילוסופיות מוחלטות ליסוד חידוש העולם – ונראה ברור שרבנו חלק עליהם, דהיינו היה בדעה שאין להתיימר בראיות פילוסופיות מוחלטות, ודי בערעור שיטת הקדמות, בתוספת הראיה המסוימת שהביא – שהרי מדובר ביסוד תורני שנמסר לנו באומה איש-מפי-איש מאת משה רבנו בהר סיני, ולכן אין צורך לגלוש ולסטות מן האמת כדי לאַמְּתוֹ, אלא די בסתירת ובערעור הוכחות שיטת סוברי הקדמות.
המקור השנים-עשר
במורה (ב, יד) רבנו סוקר את הוכחותיו של אריסטו לשיטת הקדמות. ברם, טרם שהוא מתחיל בסקירתו רבנו קובע באופן חד-משמעי שאריסטו חולק על יסודות התורה, ושמטרתו לסתור את דברי אריסטו. קצרו של דבר, לדעת רבנו שיטת הקדמות של אריסטו שוללת את יסוד חידוש העולם, וכן את שאר יסודות התורה, כפועל יוצא משלילת החידוש. וכֹה דברי רבנו שם:
"איני צריך לחזור בכל פרק [...] ולא אשים לב למי שדיבר חוץ מאריסטו, כי השקפותיו הן אשר ראוי להתבונן בהן, ואם תתקיים התשובה עליו [דהיינו הוכחת שגיאתו ביסוד מיסודות התורה באופנים הפילוסופיים] או העמדת הספק [אם לא נצליח לסתור את דבריו לפחות נוכיח שדבריו אינם מוכחים, ושיש לפקפק בהם], במה שאנו משיבים או מספקים [מטילים ספק] עליו באיזה דבר מהם – הרי זה בקל וחומר כלפי זולתו מכל מי שחלק על יסודות התורה [...] הנה זו לו דרך שבה מחייב קדמות העולם [...] וגם זו דרך מחייב בה מה שרצה מקדמות העולם [...] וכל מה שעלול אתה למצוא מטענות סוברי הקדמות [...] ועוד על דרך הזָּרוּת אומרים הם" וכו'.
המקור השלושה-עשר
במורה (ב, טו) רבנו מלמד, שגם אריסטו ידע היטב שאין לו הוכחה מוחלטת על קדמות העולם, ושכל הטענות שטוען אריסטו כדי להעמיד את שיטת הקדמות, רק נראו בעיניו ובעיני תלמידיו (כגון אלכסנדר אלפרודיסי) כטענות שהדעת נוטה אליהן יותר, ושהספקות בהן הפחותים ביותר – שהרי כאשר יש לנו שתי השקפות מנוגדות ואין הוכחה מוחלטת על אחת מהן, יש לבחור את ההשקפה שעומדים כנגדה פחות ספקות ופקפוקים, במניינן ובעוצמתן (ולפי זה, ברור שיש לבחור בהשקפת החידוש, שהרי הַקַּדְמוּת מנוגדת לחלוטין ליסודות תורתנו).
כלומר, רבנו אומר מפורשות, שכל אותן הטענות של אריסטו בעניין הקדמות, רק נראו בעיניו ככאלה שהדעת נוטה אליהן יותר, כמו כן, הוא רק דימה שיש פחות ספקות ופקפוקים כנגד שיטת הקדמות! ושאלה גדולה קמה וניצבה: איך יעלה על הדעת שרבנו יעזוב את האמור בתורה ובדברי הנביאים להשקפה שאין לה אפילו הוֹכחה? וכֹה דברי רבנו במורה שם:
"מטרתי בפרק זה לבאר כי אריסטו אין לו הוכחה על קדמות העולם כפי השקפתו, ואינו טועה בכך, כלומר: שהוא עצמו יודע שאין לו הוכחה על-כך, ושאותן ההוכחות [כלומר הטענות, שהרי אינן הוכחות באמת, ולכן רבנו אומר במקור הערבי שם 'חג'ה', דהיינו טענה הוכחתית או טענה וויכוחית בלבד] והראיות שהוא אומר אותן, הן אשר נראות ונוטָה הדעת אליהן יותר, והספקות בהן הם המועטים ביותר כפי שמדמה אלאסכנדר. ואין לחשוב על אריסטו שהוא סבור שאותן הדברים הוכחה, כי אריסטו הוא אשר לימד לבני אדם דרכי ההוכחה וחוקיה ותנאיה.
ואשר הביאני לדבר זה, לפי שהאחרונים מתלמידי אריסטו מדמים כי אריסטו כבר הוכיח את קדמות העולם, ורוב בני אדם מאותם המדמים שנתפלספו סומכים על אריסטו בשאלה זו, וחושבים [במקור 'ט'ן', דהיינו שוגים לחשוב] שכל מה שאמר הוכחה גמורה שאין בה פקפוק. ויקשה בעיניהם לחלוק עליו, או לומר שנעלם ממנו דבר, או שטעה בדבר מן הדברים. ולפיכך ראיתי להוליכם [לנהוג עמם] כפי השקפתם, ואבאר להם שאריסטו עצמו לא טען את ההוכחה [=שיש לו הוכחה] בשאלה זו, מזה שהוא אומר [...] וידוע שאילו הוּכחה שאלה זו בהוכחות החלטיות, לא היה נזקק אריסטו לתמוך אותה בכך [...] ולא היה צריך לומר כל מה שאמר באותו המקום [...] ואתה מוצא עוד אריסטו אומר בספר 'השמים והעולם' [...] אמר [...] וחשב אחר שהניח שאלה זו [...] והסמיך לכך דברים זה נוסחן, אמר: [...] זהו נוסח דברי האיש.
ועתה אליכם מקהלות בעלי העיון, האם נותרה על האיש הזה תרעומת אחרי הקדמה זו? והאם יחשוב מי שהוא אחרי דברים אלו, שהוּשׂגה לו הוֹכחה על שאלה זו? והאם יְדַמֶּה מי שהוא, וכל שכן אריסטו, שהדבר אשר הוּכח תהיה קבלתו חלושה אם לא ישמעו הוכחות החולקים עליו? [...] האם אין אריסטו מבחין ומבין את ההבדל שבין הטענות וההוכחות, ובין ההשקפות אשר מתחזקת המחשבה בהן או נחלשת, לבין הדברים המוכחים? ועוד, דברי ההטפה הללו, אשר הקדים [...] האם יש צורך לכל זה בהוכחה?! לא! אלא כל מטרתו היא לומר כי השקפתו יותר נכונה מהשקפת החולקים עליו [...] וכל יתר מה שהזכיר מאותן ההשקפות. וזה נכון בלי ספק, כי השקפתו קרובה יותר אל הנכון יותר מהשקפותיהם כפי הלמידות מטבע המציאות".
המקור הארבעה-עשר
בסוף דבריו במקור הקודם אומר רבנו שהשקפתו של אריסטו "קרובה יותר אל הנכון" מהשקפות החולקים עליו, אך מהי דעתו של רבנו? האם הוא סבר כדעתו של אריסטו?
ובכן, מיד בהמשך המורה שם (ב, טו), רבנו מצהיר מהי דעתו והשקפתו, וכֹה דבריו:
"ואין אנחנו חושבים כך [אין אנו אוחזים בשיטת הקדמות של אריסטו] כפי שאבאר. אבל כבר נתגברו התאוות על כל הכתות, ואפילו על הפילוסופים, ורוצים לקבוע כי אריסטו הוכיח שאלה זו. ושמא לדעתם אריסטו הוכיח שאלה זו, והוא לא הרגיש שהוא הוכיח, עד שאימצוהו לכך הבאים אחריו. אבל אני, אין לי ספק כי אותן ההשקפות אשר הזכיר אריסטו בעניינים אלה, כלומר: קדמות העולם וסיבת שינוי תנועת הגלגלים ודירוג השכלים, כל זה אין עליו הוכחה, ולא דימה אריסטו אי-פעם שאותם הדברים [שאמר הם בגדר] הוכחה. אלא כפי שהזכיר שדרכי הלמידות על הדברים הללו שעריהם נעולים בפנינו, ואין בידינו להם מוצא שנלמד בו. [...]
כללו של דבר, אין באף אחת מן הדרכים הללו שהזכרנו בפרק זה [בטענות לקיום שיטת הקדמות] מה שיאמת השקפה [את השקפת הקדמות] או יבטל [את השקפת החידוש] או יביא בה ספק. אבל הבאנו מה שהבאנו, ביודענו כי רוב מי שנדמה לו שהוא חקר [כמו הפילוסופים המינים למיניהם], ואף-על-פי שאינו מבין מאומה במדעים, מחליט בקדמות העולם מתוך הסתמכות על אותם שנתפרסמה חכמתם הסוברים קדמותו [כדרך שעשה נרבוני], ועוזב דברי כל הנביאים מחמת שאין דבריהם על דרך הלימוד, אלא על דרך ההודעה בשם ה', והיא הדרך אשר לא יוכשרו בה כי אם מעטים המאושרים בשכל [=שנתן להם ה' דעה רחבה להבין ולרדת לעומק דברי הנביאים על אף קיצור משליהם וחידותיהם]. אבל מה שאנחנו חושבים בעניין חידוש העולם לפי השקפת תורתנו אזכירהו בסוף בפרקים שיבואו [לקמן פרקים כה–כז]".
כמו כן, איך יעלה על הדעת שרבנו בסתר ליבו סובר כשיטתו של אריסטו בקדמות העולם? הייתכן שרבנו יתאמץ כל-כך להוכיח ששיטת הקדמות איננה מוכחת, כאשר הוא בסתר ליבו סבור שהיא האמת? והנני חוזר על השאלה ששאלתי בראש המקור השלושה-עשר לעיל: מיהו השוטה שסבור שרבנו הרמב"ם יעזוב את האמור בתורה להשקפה שאין לה אפילו הוכחה?
ואחתום חלק זה בדברי הנביא ישעיה ע"ה אשר מתאר את בעלי התאוות והזימות, שנשענים על השקפות הבל מהובלות כדי לסתור את תורת ה' צבאות, במטרה ללכת בשרירות ליבם:
"כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְיָ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת, דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת, סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. לָכֵן כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו [=תשענו על רשעים ומינים כדי לקיים תאוותיכם וזימותיכם] לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָוֹן הַזֶּה כְּפֶרֶץ נֹפֵל נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ, וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל, וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא" (יש' ל).
בחלק הבא אמשיך בעז"ה בסקירת המקורות מדברי רבנו במורה לאמיתת חידוש העולם.
הערה: נתי רובין שר"י אינו סתם "חוקר כופר", הוא ממש מצאצאי המינים אשר בתחילתו למד בישיבותיהם הנגלות וב"כוללים" הנכלולים, כפונוביז' וכה"ג. ואחר שראה את רעת המינים כי רבה, בחר דרך לו להיות "תלמיד משה", וללכת בדרך רבינו הגדול. אמנם מחמת שכבר הורגל נתי רובין בדרכי המינים ובמשמניהם, ובראותו כי לדרך רבינו אין לו להתפרנס מן התורה ולהמשיך בדרכי הזימה של המינים, בחר לומר כי רבינו עצמו היה כופר ח"ו, וכיוון שכן יכול נתי רובים להכיר בדרך האמת ולנהוג בדרכי הכופרים, לא רוע שכלו גרם לו לדרכו הרעה, דאדרבה זה העמידו בקרן אורה, דרך רבינו הגדול, אלא רוע ליבו ותאוותו, דזה הוציאו מדרך אורה והליכו במחשכים.
חזק וברוך! ישר כח על ניפוץ ההבל האקדמי.
הבנתי את הבעיה בשיטת המותכלמין כי הם מנסים להוכיח את חידוש העולם עם הזיות של ביטול הטבע, אבל האם יש בעיה בשיטת הרב בחיי בשער היחוד של תורת חובות לבבות?
לגבי המקור העשירי, הרמב"ם פירש את הפסוק "ויקרא אברם בשם אל עולם" כדעת המדרש שפרסם את אמונת היחוד זה לשון המדרש(בראשית רבה, לט):"ויקרא בשם ה'" מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה.
ד"א "ויקרא" התחיל מגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה."
אבל אונקלוס חלק על המדרש ותרגם את הפסוק כך:"וצלי בשמא דיי"
לפי אונקלוס אברהם רק התפלל לה' ומן הסתם גם חיזק בדעת אלהים את תלמידיו, ולדעתי יש כמה ראיות שפירושו של אונקלוס נכון יותר מן המדרש:
כאשר אברהם אבינו נלחם…
עבודת קודש שאין כדוגמתה , שימחת אותי מאוד מאוד!