top of page

תפיסת הדת כמשענת הלכתית בלבד – מבט היסטורי

באלף השנים האחרונות אירע תהליך מצער מאוד בעם-ישראל. מסיבות שונות, דת משה האיתנה הנשענת על שתי רגליה: רגל ההלכה ורגל המחשבה, איבדה את אחת מרגליה והחלה להישען אך ורק על רגל ההלכה. וכמו שמי שנשען רק על רגל אחת, עמידתו רופפת ומטה לנפול, כך היהדות שנכרתה ממנה רגל המחשבה – עמידתם המחשבתית של נושׂאיה רופפת ונידפת, והם תוהים ובוהים: האם הם אכן הולכים בדרך היושר והאמת? וכמו שכל עומד על רגל אחת מחפש משענת פן ייפול ממעמדו, כך נושאי הדת שכרתו את רגלם המחשבתית, החלו לתור אחר משענת קנה למעמדם – וכך החל תהליך עיבוי הרגל שנשארה, עיבוי רגל ההלכה, כדי למצוא משען ומזור לנפש ההומה המבקשת מענה לתעייתה.


חזות הדת בחומרות וסיגופים


עיבוי רגל ההלכה בא לידי ביטוי בתוספת אינספור פרטי הלכה ומנהג, בעיקר חומרות, שנועדו להשקיט את המיית הנפש התועה והמיוסרת במאבקה להשגת הקיום הנצחי-הנשגב, המושג אך ורק בידיעת מושגי האמת המחשבתיים. עיבוי רגל ההלכה הביא לכך שגם הרגל שנותרה איננה כפי שהייתה, והיא עתה חולה ברוב נפיחותה. ברם, תוספת החומרות, רבות ומעיקות ככל שיהיו ולעתים אף מתמיהות והזויות, אין בה כדי להביא לשלוות הנפש, ולכן תהליך עיבוי הרגל ההלכתית נמשך במלא עוזו. חומרות חדשות נוספות כל העת לספרות ההלכתית, כאילו חזות דת האמת היא איסור המותר וסיגוף הנפש, וכאילו המחמיר הוא המרוֹמַם והמקל הוא השפל. כל זאת אירע להם בגלל שקטעו את רגלם המחשבתית, ובגאוותם, בשחצנותם ובעריצותם הם אינם מוכנים להודות בתעייתם ותעיית אבותם, ולשוב אל צור מחצבתם.


לא אתפלא כלל אם תהליך זה הינו השפעה ישירה של הנצרות, שהרי בין יהדות המינות החרדית לנצרות יש קווי מתאר משותפים רבים, כגון: 1) יצירת הילה של הערצה פגאנית כלפי כומרי הדת המטיפים לעבודתה (שהרי רק כך שקריהם והבליהם יחדרו); 2) תעייה בהשקפות מינות המתפרצות כלפי אמיתת עצמותו של הבורא; 3) הפיכת הדת לקורדום חוצבים אימתני; 4) תפישת החיצוניוּת וההתנהגות המוסרית והנימוסית כלפי חוץ, כחזות הכל; 5) רוממות סיגוף הנפש, עד שהמחמיר והמסתגף נתפש כמרומם ונעלה מאד ואילו המֵּקל נחשב לשפל ובזוי, לדוגמה: בדומה ליהדות המינות האורתודוקסית, בנצרות מחמירים מאד ביחסי אישות (כלפי חוץ), עד שנישואי כומרים נאסרו; דוגמה נוספת, בנצרות התאוות נתפשות כשליליות מיסודן (רק כלפי חוץ), בעוד שהן נועדו לקיום הגוף ומין האדם, ורק ההפרזה בהן היא עוון; 6) ריבוי של כיתות, שיטות, חצרות וזרמים, דבר המעיד על-כך שדתם היא דת של מינות הנובעת ממים רעים ועכורים, וכמו שמלמד רבנו בפירושו למשנה (עבודה-זרה ג, ג), וכֹה דבריו:


"וכך מייחסים [עובדי האלילים האילמים מקרב העמים] לכל המזלות והכוכבים צורות רבות [דמויות מיתיות דמיוניות שבהן הכוכבים מתגלמים], והן חלוקין באותן הצורות מחלוקת גדולה, מפני שהם דברי שקר, והשקר על איזה דבר שיהיה מתרבה ומתרחב בלי ספק".


נחזור לתהליך שתיארנו, נראים הדברים, כי כבר בתקופתו של רבנו תהליך זה צבר תאוצה רבה, וְנֶגַע איבוד הדרך המחשבתי כבר פשׂה בעולם הדתי והעכיר את מוחותיהם של גדולי "חכמי" ישראל. הרמב"ם התבונן במציאות העגומה ולא חסך את ביקורתו מאותם "גדולים" שנטשו את דת האמת, ותעו ולעו בדת פרו-נוצרית שכל קשר בינה לבין דת משה מקרי בהחלט. אותם "גדולים" נטו אחר תאוות לבם ושׁגו לחשוב שפני הדת הם פנים הלכתיים בלבד, ואין לדת משה כל חלק ונחלה בהשקפה ודעת. אותם "גדולים" המיטו עלינו אסון, בציירם לדורות את דת האמת כדת פרימיטיבית וחשוכה, ובמו ידיהם החשיכו לדורות את מאור הדעת.


החשכת מאור הדעת גורמת לטמטומו של עם-ישראל בהזיות מאגיות ולהפצת אמונות פרו-נוצריות. טמטומו של עמֵּנו והפיכתו לעם סכל ונבל, הינה הכרחית מבחינתם של גדולי האסלה, שהרי רק עם טיפש וחולה לא יבחין בסכלותם וברשעותם של מנהיגיו – וכך הם יכולים באין מפריע להמשיך ולתמרן את ההמון כאוות נפשם ולממש את שאיפותיהם הבהמיות.


ברם, אל ייאוש, שהרי כבר הבטיחנו הנביא ירמיה (טז, יט) שעם-ישראל יתפכח: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל". ולעולם הגויים התועים לא ישובו אל בורא-עולם ויודו ששקר נחלו אבותם, לפני שהדבר יקרה במעגלים הפנימיים בעם-ישראל, כלומר, לא לפני שאחינו מכל הזרמים והשיטות יודו לדרך האמת בלשונו של ירמיה ע"ה, ויתנערו מסכלות ואלילות אבותיהם ואבות-אבותיהם.


ביקורתו של הרמב"ם על גדולי התורה


קאפח פותח את מבואו ל"מורה הנבוכים" מהדורתו, בציטוט ביקורתו של רבנו כנגד "גדולי ישראל" המתעים את עם-ישראל אחר ההבל וההזיות, תוך שהוא מוסיף מעט משלו, וז"ל:


"ומכאן באה התקפתו העזה של רבנו על אותם 'הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים' [יש' סו, יז; והכוונה לאלו שמדמים שהם "קדושים" ו"טהורים"], הלוך וטפוף ילכו [=מנופחים מחשיבות עצמית], האומרים 'אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ' [יש' סה, ה; והכוונה שהם מזהירים את הסובבים אותם שלא יקרבו ל"קדושתם" פן יטמאום], אשר נדמה להם שהם יודעים לישא וליתן במלחמתה של תורה [בעוד שהם מינים הוזי הזיות]. ולמה לי לומר מלים משלי [למה לא? והנוכל חשש לומר יותר מדברים עמומים מפחד פטרוניו האורתודוקסים. זאת ועוד, דברים אלה נכתבו בתחילת שנות ה-70, אך בשנות ה-80 ואילך כבר נשמעו זמירות אחרות מגרונו, והוא כבר מרומם את הוזי ההזיות וקורא להם "גדולי עולם" ו"אדירי התורה" וכו'], אביא את לשון רבנו כלשונו ודיי [למה?]. וזה לשון [הרמב"ם] בפתיחתו למאמרו הנפלא 'מאמר תחיית המתים':


וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את הספר "משנה תורה"] ראינו שאין מן הצדק שניגש למה שרצינו לבאר ולקרב את פרטי הדינים [=דיני התורה הלכותיה ומשפטיה] ואניח יסודותיו מוזנחים לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם ושהוא מחכמי ישראל באמת [=שהוא נחשב לאחד מ"גדולי הדור", ובמאמר אחר הראינו שמדובר בפוחז מפוסקיירא], ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף.


אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס [אגב, גם בימינו אנו עֵדים למציאות זו, כאשר נושאי הדת משלחים את עושי דברם לתקוף ולהשתלח ואף לאיים על אנשי האמת שעלולים לחשוף את פסולת הסיגים שבידם, ומסיתים נגדם בהאשמות של "כפירה", "אפיקורסות" וכיו"ב], ותפשו דרשות ברכות [=אגדות חז"ל] כפשטיהן, וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו.


וכאשר ידענו את אלה [=גדולי האסלה] המפסידים מאד [=שהרי הם רחוקים מה' בתכלית הריחוק], ושהם מסופקים [=שרויים בספק, האם ה' הוא בעל גוף או לא? האם יש לו יד ורגל ומעיים או שלא?] והם מדמים [=נדמה להם ולסובבים אותם] שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות [...] ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים [בעיקר במשנה תורה] [את] יסודות הדת על דרך ההודעה [=מסקנות הדיונים הפילוסופיים בלבד] לא על דרך הלמידות [=דרך ההוכחה על אותם יסודות מחשבתיים], כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שביארנו במורה [א, לד].


ולפיכך העדפנו שיהיו הדברים האמיתיים [=יסודות הדת המחשבתיים] מקובלים אצל הכל לא פחות מזה, ולפיכך הזכרנו בהקדמת 'פירוש המשנה' יסודות [...] כלומר, מה שקשור בייחוד [ה'], ובעולם הבא, עם שאר היסודות. וכך עשינו גם בחיבור הגדול הנקרא 'משנה תורה' [...] והזכרנו את כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהיו אותם הנקראים 'תלמידי חכמים' או 'גאונים' או איך שתרצה לקרוא אותם [רבנו הרמב"ם בז לתארי הכבוד הרבניים למיניהם מפני שהם ריקים וחלולים ומעידים על רדיפת הכבוד והשׂררה], בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים [...] וכל זה נבנה על יסודות דתיים. ולא ישליכו ידיעת ה' אחרי גֵּוָם, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם".


עד כאן ציטוט דברי רבנו במורה על-ידי קאפח במבואו שם.


אוסיף, שדברי רבנו לעיל: "ראינו שראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים [משנה תורה ופיהמ"ש] את יסודות הדת", נאמרו על רקע הביקורת הקשה שספג רבנו בעקבות דרכו ללמד השקפות נכונות בכתביו. לשם כך חוברו "ספר המדע", הספר "מורה הנבוכים", הקדמות מאלפות בספרו "פירוש המשנה", ועוד-ועוד קטעי מחשבה בכל רחבי כתביו. רבנו הרמב"ם כאן משיב מלחמה לאותם מבקרים אירופים פרו-נוצרים ומוכיח אותם, שהעדר הדעת בקרב "גדולי ישראל" הפתאים הוא הראיה החזקה ביותר לנחיצות לימוד השקפות נכונות ואמיתיות.


מעניינים גם דברי רבנו על אותם "גדולים" אשר "תפשו את דרשות ברכות [=אגדות חז"ל] כפשטיהן", ויש להבין מדוע רבנו מציין זאת? מה הקשר בין הבנת דרשות חז"ל כפשוטן לריחוק מה' יתעלה או לריחוק מהשקפות נכונות? אלא, מכך אנו למדים שהבנת דרשות חז"ל כפשוטן היא אחד החולאים הרעים והגדולים ביותר שאחזו בעם-ישראל, כי ברגע שאדם מאמין שדרשה כלשהי נאמרה כפשוטה הוא מחדיר לעצמו הזיה מאגית. ובהחדרת הזיה מאגית ללב האדם, כל בניין הדעת נמצא בסכנה עצומה, כי אם המאגיה שולטת בעולמנו לצד ה' יתעלה, אין כל מניעה שהיא תשלוט בכל תחום ותחום מחיינו, והמפעיל אותה הוא למעשה אלהים אחרים. כלומר, ככל שהמאגיה שולטת יותר ויותר בחיינו כך ידיעת ה' וייחודו מתרחקים מהשגתנו.


בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן חדרו לעם-ישראל אינסוף הזיות אליליות, מהגשמת הבורא דרך אמונות הבל בכישופים, באסטרולוגיה, בעוננות, בשדים, בניחושים ובשאר מרעין-בישין, עד שצלם האלוה של האדם אשר לומד גמרא עם פירוש שר"י (שתפש את אגדות חז"ל כפשוטן), הועם כמעט לחלוטין – שהרי מחשבתו נתעוותה לקבל את כל הנמנעות כמציאות ממשית. אמונתם של רוב וכמעט כל "גדולי" ישראל לדורותיהם באינסוף הזיות והבלים, יצרה מצב בלתי נתפש, בו עם-ישראל, עם חכם ונבון שייעודו להיות מאור חכמה ודעת לאנושות כולה, הולך שבי אחר ההזיות האליליות שהמציאו עובדי האלילים הקדמונים החשוכים והנבערים!


ברם, עם ההתפתחות המדעית והטכנולוגית, רבות מן ההזיות האליליות הללו כלות ומתבערות מן האנושות, עד שבימינו, האדם הנבון שלומד מדעים, ומתבונן ללא דעות קדומות בכתבי הנחשבים לחכמי ישראל הראשונים, תמה מאד על סכלותם ובערותם. ולא לחינם העיד רבנו בדבריו לעיל, כי "חכמי התורה" היו הוזי הזיות ובורים ועמי-ארצות בענייני מדע, כי רק הסכל הריק ממדעים מסוגל להאמין בנמנעות ובהזיות האליליות, וכֹה דבריו: "כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".


אמנם, רבים הם שעדיין משמרים הבלי שווא, ומתעקשים שגדולי ישראל מאמיני המאגיה וספוגי ההגשמה היו באמת גדולים, כי קשה לרבים להאמין שבמשך מאות רבות בשנים עם-ישראל הלך שבי אחר ההבל והאלילות. נוצר אפוא מצב אבסורדי שבו דווקא אנשים שמנותקים מהעולם-הדתי אך הינם יודעי מדעים וחכמות מחזיקים בהשקפות אמיתיות – ולעומתם, כומרי הדת וצאן מרעיתם בעולם הדתי מחזיקים באינסוף הזיות ודמיונות! לא פלא אפוא, שמחזיקי הדת מצטיירים בימינו כעובדי אלילים פרימיטיביים וטפילים, ובזה מתחלל-שם-שמים.


ככל שהאנושות מתפתחת והעולם המדעי והטכנולוגי משתכלל, כך הדעת מתרחבת וההזיות האליליות הולכות ודועכות ומתבערות יחד עם כל האמונות התפלות הנלוות להן. וככל שיהיו יותר אנשים משכילים במדעים ובחכמות, כך יקשה על העולם הדתי והפגאני להמשיך ולשקר לעם-ישראל שגדולי האסלה הינם "גדולים", ולהמשיך ולהתעות אחרי ההבל וההזיות.


זה היה אברהם לינקולן שאמר פעם, שאתה יכול להוליך את כל הבריות שולל חלק מן הזמן, או להוליך שולל חלק מהבריות כל הזמן – אך אינך יכול להוליך שולל את כל הבריות כל הזמן. דא עקא, כבר אלף שנים כומרי הדת האורתודוקסים מטמטמים את ההמונים בהבלים.


"כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (יר' ב, ה–ח).


תמונת שער הרשומה מאת: Jonny White. רישיון: CC BY 2.0.

תפיסת הדת כמשענת הלכתית בלבד – מבט היסטורי
.pdf
Download PDF • 186KB

337 צפיות7 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page