במשלי (כב, יא) נאמר כך: "אֹהֵב טְהָר לֵב חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ", ושם פירש רס"ג בפירושו הקצר: "האוהב טוהר הלב יש לדיבורו חן, והמלכים רעיו", ובפירושו הארוך הוסיף:
"כאשר האדם נודע כאיש אמת, שהוא פרי טוהר הלב, יהיה לדבריו חן בעיני בני האדם, כלומר שהם יקבלו את דבריו יותר ממה שמקבלים את דברי המלך, כי קבלתם את דברי המלך [נובעת] מפחד ואימה, וקבלתם את דברי איש האמת [נובעת] משלווה וביטחון [בצדקת אמריו]. ולפיכך לא אמר: 'והוא רֵע המלך' שיהא המלך למעלה ממנו [שהרי במשפט 'והוא רֵע המלך' המלך הוא העיקר ונושא המשפט, והוא, כלומר טהור-הלב, נספח למלך], אלא אמר: 'רֵעֵהוּ מֶלֶךְ', [כלומר] עשה את המלך למטה ממנו [שהרי טהור-הלב הוא העיקר, והמלך נספח לו]".
שימו לב למשפט חשוב מאד בדברי רס"ג לעיל: "כאשר האדם נודע כאיש אמת, שהוא פרי טוהר הלב". כלומר, האהבה לאמת נובעת מלב טהור, ולכן, אם ראיתם בני אדם עקושים ויקושים אשר מתנגדים לדרך האמת או סתם מתעצלים מללכת בה, דעו כי ליבם אינו טהור. ואל תחששו מכך שאין לכם ראיה מפורשת לכך שליבם אינו טהור, ואל תתרשמו מלשונם המתעתעת, ובעיקר אל תתרגשו מכך שהם אינם הולכים יחד עמכם בדרך האמת – מפני שאי-הליכתם בדרך האמת היא הראיה המפורשת והגדולה מכולן לסטייתם מדרך הישר, והסיבה שהם מתעצלים או מתנגדים לדרך האמת היא שיש בידם עוונות שמרחיקים אותם מבורא-עולם, או שיש בידם השקפות רעות או מידות רעות אשר גורמות להם להתעוור.
***
במשלי (כב, יב) נאמר: "עֵינֵי יְיָ נָצְרוּ דָעַת וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד", ושם פירש רס"ג:
"עֵינֵי – השגחת ה' נוצרת בעלי הדעה ומסלפת דברי הבוגדים".
הקב"ה שומר ונוצר את יודעיו אף-על-פי שהם לא מפורסמים כ"קדושי עליון" ולעתים קרובות אף מכנים אותם "פושעים" או "כופרים" או "חוטאים" או "דרדעים", ומתירים את דמם במלים בוטות או בלשונות חלקלקים, הכל לפי מידת גסותו או תחכומו של בעל המגבעת. וכבר שמעתי נוכל ערוסי, שהפנה עורף לדרך האמת ואף התעקש לטעון שהדרדעים נכחדו מן העולם...
והבוגדים שנזכרו הם מחוסרי הדעה ואנשי השקר אשר הפנו עורף לידיעת ה' יתעלה ויתרומם, זיהמו את מחשבתם במינות ובהזיות מאגיות אליליות, ומתעים את עם-ישראל אחרי התהו וההבל למען הרבות בצע תאוות ותועבות. דברי הבוגדים הללו, שעל-פי-רוב הם גם חוצבים מיומנים בקורדום דתם העקומה (שכובעם אמה וזקנם אמה ומדברים מחצין בקול עמוק ורדיופוני, כמו נוכל ערוסי או נוכל שלמה עמאר וכיוצא בהם), נחלקים על-פי-רוב לשני חלקים: או שמדובר בחוצב בעל כושר רטורי וכל "דברי התורא" שלו מותאמים לשאיפותיו: שׂררה כבוד שלטון וממון, או שמדובר בחוצב מיובל שכל דבריו הם מלמולים קלושים או מהובלים או סותרים או הזייתיים או סתם מבולבלים, שם רשעים ירקב, כי כבר עבר ובטל מן העולם.
והאדם שיש בו מעט דעת (למעט העולם הדתי-אורתודוקסי בימינו) יבחין בהזיות הסכלים הללו, שמפורסמים בשמות כגון: "שר התורא" או "המרן המפליק" או "הגאון הכוכב העליון" או סתם "גדוילים" (שעושים כאב בטן), ולפי האמת אינם אלא עגלי זהב וצלמי טחורים...
ראוי להדגיש שפירושו של רס"ג מרחיק מן ההגשמה, שהרי רס"ג מפרש את "עֵינֵי יְיָ" כמשל וביטוי להשגחת ה' על יודעיו, וכפי הדעה שהאדם השיג כך תהיה השגחת ה' עליו (מורה ג, נא). וכדי להבין את ההבדל בין רס"ג לרש"י נעיין בכמה מפירושי רש"י שנזכרו בהם עיני ה':
1) בדברים (יא, יב) פירש רש"י: "תמיד עיני ה' אלהיך בה – לראות [=יש לה' יתעלה שמו עיניים מוחשיות לראות בהן?] מה היא צריכה ולחדש לה גזרות, עתים לטובה עתים לרעה".
2) בזכריה (ג, ט) פירש רש"י: "עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם – [...] ולי נראה שבעה עיניים על שֵׁם עיני הקדוש-ברוך-הוא שבעיניו וליבו להוסיף עליו על אחד שבעה, לפי שדוגמתו בנבואה זו: 'וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי יְיָ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים' [זכ' ד, י] [כלומר, לפי רש"י העיניים שנזכרו בנבואה הן כפשוטן, עיני ה', והוא אף הוסיף שיש לה' איבר גופני נוסף והוא הלב, אף שהלב לא נזכר כלל!], אלא לימד שנתן עיניו להרבות כבוד הבית בבניינו".
הקב"ה נתן עיניו? וזו הגשמה ברורה ובוטה מאד, ואנשי השקר לא יבינו בחשכה יתהלכו.
3) בתהלים (קלט, טז) נאמר: "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ", ופירש רש"י בסנהדרין (לח ע"א): "מכל מראה עיניך נגלמתי, והיינו כל העולם, כדכתיב בזכריה 'עֵינֵי יְיָ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ' [ד, י]". כלומר, לפי הכסיל הצרפתי עיניו של הקב"ה משוטטות פיסית בכל הארץ, שהרי המראה שלהן גורם למתבונן בהן להיגלם – ואיני יודע כיצד רש"י דמיין את עיניו של הקב"ה שראייתן גורמת להיגלם. והנה פירוש רס"ג לתהלים שם: "גלמי – וחיי גופי גלויים וצפויים לפני ידיעתך".
וה' יצילנו מן השוטים ועוד יותר מן המינים הארורים המתעים את עמֵּנו בדרכי חתחתים.
***
במשלי (כד, ה–ו) נאמר: "גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ, כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ", ושם פירש רס"ג: "הגבר החכם לו העוז, ובעל הדעת מאומץ הכוח".
ובפירושו הארוך הוסיף:
"סילק בזה טעות מי שמדמה שהמלחמה בכוח הגוף ועוצמתו, ואמר לא, אלא היא בתבונה ובתחבולות כפי שכבר אמרנו [בפירושו למשלי (כ, יח): 'מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה']. והנה מי שהוא גבר בחכמה הרי לו העוז, ומי שהוא בעל דעת הרי הוא אמיץ".
ומדבריו הוספנו ללמוד, כי העוז נובע מן החכמה והאומץ מקניית הדעת. ולכן, אם תראו בני אדם אשר מפחדים מללכת בדרך האמת, דעו כי הדבר נובע גם מכסילות ומהעדר דעת.
"חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם" (איוב ט, ד).
וביתר ביאור: יש קשר ישיר בין החכמה והדעת לעוז ולאומץ, מפני שידיעת האמת בעניין מסוים מעניקה לאדם אומץ להתבטא ולפעול באותו עניין, כי הוא יודע שהאמת עמו, ולעתים האמת תעורר בקרבו עוז ואומץ אף לקרוא ללא חת לדרך האמת: "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג), ומבלי לחוש לגינוי עשרת אלפים כסילים אורתודוקסים דורסניים... כמו כן, אם לפי רס"ג בעל החכמה והדעת הוא איש העוז והאומץ – האיש הירא ורך הלבב הינו בעל ההזיות המאגיות נעדר החכמה והדעת, ואלה הם חוצבי התורה, הכומרים השכירים, הפחדנים והחששנים למיניהם הרועדים מקול אשכנזי נידף, שמא יבולע להנאות-גופם למעמדם ולמשכורתם...
בהקשר לעניין זה ראוי להזכיר את "חכמי תימן" בימינו. שמעתי טענה שיש לא מעטים מהם אשר "יודעים את האמת" אך מפחדים מלומר אותה ולכן הם מתחפשים לקוזקים פולנים או עובדים כשכירים בחברת הקדיחה הלאומית שנקראת "הרבנות הראשית". טענה זו מחללת את דרך האמת, שהרי איך יעלה על הדעת שאדם אשר יודע את דרך-האמת יהיה עבד נרצע כנוע ומשועבד למינים האורתודוקסים? איך יעלה על הדעת שהוא יחלל-שם-שמים בהפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים? איך יעלה על הדעת שהוא ימיר את כבודו בתבנית קוזק פולני? ואיך יעלה על הדעת שהוא יפיץ דעות כוזבות ויסלף ויזייף את השקפות האמת?!
איך ייתכן שאדם שיודע את דרך האמת לא הואר באורה? וכי דרך האמת איננה מאירה את חיי האדם באור יקרות? וכי דרך האמת איננה ממלאה את האדם בחכמה ודעת? קצרו של דבר, הטענה שעבדים כנועים ונרצעים, הולכי חשֵׁכים ולבושי שחורים שפוחדים ורועדים מקול מלמולם המרוקן של האשכנזים הפריצים, הינם יודעי אמת – טענה זו הינה חירוף וגידוף דרך האמת, וחירוף וגידוף דרך האמת הינם חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא שחותמו אמת – מפני שאם הם יודעים את האמת, הרי שהיא שיטה עלובה אשר אין לה השפעה רבה על האדם.
הזו היא תורת האמת? הזו היא דרך האמת? הזו היא תורת האלהים שניתנה לנו בסיני?
לא ולא! מי שזכה לידע את דרך האמת לא יַפנה לה עורף לעולם, כי לאחר שהצטיירה בדעתו ידיעת ה' ומושגי האמת פורטים על נימי נפשו הדקים, הוא לא יוותר ולא יחליף את העונג הזה במאומה: כל-שכן שלא בדמיונות מהובלים ומאופסים של שׂררה, כבוד וגדוּלה, ולא ברדיפת כל ההון והבצע שבעולם. נמצא אפוא, שהטענה שאותם "חכמי תימן" יודעים את האמת הינה שקר פרו-נוצרי אשר מחלל את דרך האמת, מפני שאם אותם "חכמי תימן" יודעים את האמת ובכל זאת הם בוחרים ללכת בדרכי המינות של האורתודוקסים – הרי שאורה של דרך האמת ודרך ה' איננו אור-אלהי כביר-כוח שמעורר את האדם לאהבת ה' כנגד כל השקר והמינות.
לכן נראה לי ברור, שכל חכמי-יועצי-תימן אשר חברו למינים ולצאצאיהם וכורעים ומשתחווים להם ולסכלותם, אינם יודעים את דרך האמת, אינם מתענגים עליה, וכל רוממות יקרם והוד לבושם אינם אלא תחפושת זולה שכל זקן נבער יכול לעטות על עצמו. ואם ישאל השואל: והלא ישנם כומרים מהובלים ממוצא תימני אשר מפרסמים את עצמם כהולכים בדרך האמת ובדרכו של הרמב"ם, ויחד-עם-זאת הם מביעים דעות כוזבות מבתי-המדרשות של המינים האירופים ומתלבשים וחושבים כמותם, ואף מנסים לחקות את אופני לימודם, ונדמה להם שכל גדולי-האסלה אשר הלכו בדרכי החתחתים והפנו עורף לידיעת השם הינם "קדושי עליון" ו"מרנים" ו"גדויילים", וכורעים ומשתחווים להם, ומלחכים בשקיקה את עפר רגליהם הטמא...
ובכן, הדרדעים האורתודוקסים הללו אינם אנשי אמת, כי ההנאה מדברי תורה שהם שקועים בה מנערותם עיוורה את עיניהם והעכירה את מחשבתם והחשיכה את דעתם, עד שדרך האמת שועבדה ונרצעה למעמדם, יוקרתם, כבודם, משכורתם ושׂררתם. ובכל עת שמחצבת ההנאה מדברי תורה עומדת בסכנה ולוּ הפעוטה ביותר – מיד הם נזעקים ומוחקים את דרכי האמת והצדק ממחשבתם, ומשכנעים את עצמם ב"ראיות קלושות" או בהטעיות והוכחות צרפתיות-אשכנזיות טיפוסיות, שהן כמשענת הקנה הרצוץ, שהקב"ה חפץ בהם ובדרכם.
"הֲטוֹב כִּי יַחְקֹר אֶתְכֶם? אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ?" (איוב יג, ט).
סוף דבר
אחתום בקטע מדברי רבנו במורה (ב, כט) שם הוא מבאר את הפסוק מישעיה (סו, כב): "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם", ואגב דבריו אנו למדים כי מי שזכה להכיר באור האמת, לא ישכח אותה לעולם!
וכֹה דברי רבנו מעוררי ההשראה:
"אותם מצבי האמונה והשמחה בו [=השמחה באותו מצב של אמונה נכונה בה' יתעלה] [...] [אומר הקב"ה לעם-ישראל:] הבטחתיך שאני אבראֵם כפי שהם יציבים תמיד [מצבים נכספים אלה יעמדו לנצח ברוממותם. ואם תתמהו: ומדוע מצבי האמונה והשמחה הנשגבים הללו יעמדו לנצח ברוממותם?] כי האמונה בה' והשמחה באותה האמונה: שני מצבים לא ייתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו [כלומר, מי שהושגה לו דרך האמת היא לעולם לא תִשָּׁכַח ממנו], לפיכך אמר: כשם שאותו מצב האמונה והשמחה בו [=במצב האמונה בה'], שהבטחתי [בהם] שהם יציפו את הארץ, [יהיו] תמידיים וקיימים, כך יעמוד זרעכם ושמכם".
נמצא, שהשמים והארץ החדשים הינם משל למצבי אמונה ושמחה תמידיים וקיימים, ונמשלו המצבים הללו לשמים ולארץ מפני שהשמים והארץ נתפשׂים כעניינים שהם קיימים ויציבים מאד במציאות. ומדוע מצבי האמונה והשמחה הללו יהיו קיימים לנצח-נצחים? ובכן, לאחר שהאמת הושגה לאדם או לאומה היא לעולם לא תִשָּׁכַח מהם – והואיל ודרך האמת לא תִשָּׁכַח עוד מן הפרט ומן האומה, לכן ממילא גם מצבי השמחה והרוממות יתמידו לנצח. ועל כל זאת הנביא מוסיף, שכמו שכל אלה יהיו נצחיים כך לעולם יעמוד שמו וזרעו של עם-ישראל. קצרו של דבר, כל מי שזכה להכיר באור האמת, ברב או במעט, לא ישכח אותו לעולם!
"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי, אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ, אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי, הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ, תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ, כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ" (יש' מא).
Comments