top of page

מה הם ומי הם המינים?

עודכן: 15 ביוני 2023

"למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו. ברוך אתה יי, שובר אויבים ומכניע זדים".


אחת המצוות שהמינים האורתודוקסים עקרו מדת משה היא מצוַת עבודה-זרה. לעתים נדירות מאד תשמעו התייחסות לעניין זה אצל המינים, וגם זאת רק כדי לכסות על העובדה המחרידה שהם עקרו מצוה זו מספר התורה. כמו כן, בפעמים הבודדות שתשמעום מתייחסים למצוַת עבודה-זרה תמצאו שהדבר נוגע לעבודה לפסלים או לשמש ולירח ולכוכבים, מפני שאצלם אין איסור לעבוד עבודה-זרה, יש איסור לעבוד עבודת כוכבים ופסילים בלבד. דוגמה לעניין זה היא פסיקתם בעניין הפאות הנוכריות שהובאו מהודו, ועל כך ראו: "חאלקה – תגלחת הודית אלילית", ועל השמדתם את הלכות עבודה-זרה ראו: "קארו – מגדולי משמידי דת האמת".


ברם, מצוַת עבודה-זרה היא הציר והיסוד של תורת משה שקיבלנו בהר סיני. תורת האמת קידשה מלחמת חורמה בעבודה-הזרה, והביאה זאת לידי ביטוי במאות מצוות מן התורה – 51 מצוות ישירות בענייני עבודה-זרה, ועוד עשרות רבות של מצוות והוראות שנוגעות באופן ישיר ועקיף לעבודה-זרה, כגון בהלכות יסודי התורה, הלכות הקרבנות, הלכות כלאיים, ועוד.


וכבר עמד על-כך רבנו, דהיינו שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות, והראשונה שבהן היא לבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, ושש פעמים לפחות במורה-הנבוכים ובמשנה-תורה רבנו הרמב"ם חוזר על היסוד הנעלה הזה, דהיינו, שתכליתה הראשונה של התורה היא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וכֹה דבריו:


1) "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (מורה ג, לז).


2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (מורה ג, כט).


3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' [דב' יא, טז], 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' [שם כט, יז]. ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' [שם ז, ה], 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [שם יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרוֹ יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במ' טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה" (מורה ג, כט).


4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (מורה ג, ל).


5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותן ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (מורה ג, לז).


6) ובהלכות עבודה-זרה (ב, ז) פוסק רבנו כך:


"מצוַת עבודה-זרה כנגד המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וגו' [במ' טו, כב] – ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה והיא עיקר כל המצוות כולן".


א. המינים – כגויים לכל דבריהם


כידוע, מחללי שבתות בפרהסיה הם כגויים לכל דבריהם, וקל-וחומר המינים, אשר מחריבים ומשמידים את דת האמת, והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (ב, ח):


"ישראל שעבד עבודה-זרה – הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, ומשומד לעבודה-זרה – הרי הוא משומד לכל התורה כולה; וכן המינים מישראל – אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותם בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט]".


כלומר, יינם יין נסך וכפי שפוסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (יא, ב): "יין הגויים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם – אסור בהניה כיין שנתנסך"; וכן שחיטתם נבילה וכפי שפוסק רבנו בהלכות שחיטה (ד, יא): "ואם היה משומד לעבודה-זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין [...] – הרי הוא כגוי, ושחיטתו נבילה". ואסור להחזיר להם אבידה, וכפי שפוסק רבנו בהלכות גזלה ואבדה (יא, ג): "והמינים מישראל, והאפיקורוסים, ועובדי עבודה-זרה, ומחללי שבת בפרהסיה – אסור להחזיר להם אבידה, כגוי". ועוד.


אגב, נשים לב, שאפילו לגוי יש מצבים שמחזירים לו את אבֵדתו (שם, הלכה ד):


"אבֵדת הגוי מותרת, שנאמר: 'אֲבֵדַת אָחִיךָ' [דב' כב, ג], והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי-עולם. ואם החזירה לקדש את ה', כדי שיפארו את ישראל ויידעו שהם בעלי אמונה – הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול ה' – אבֵדתו אסורה, וחייב להחזירה".


ברם, המינים הארורים, בניגוד לגויים הערלים, לעולם אין מחזירים להם את אבֵדתם.


בעניין ההלכה הנדונה לעיל (עבודה-זרה ב, ח): "ישראל שעבד עבודה-זרה – הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, ומשומד לעבודה-זרה – הרי הוא משומד לכל התורה כולה" – קאפח הוסיף שם הערה באות כא, וזה לשונו:


"ולכאורה יש כפל מיותר בלשון רבנו, שאחר שכתב: 'הרי הוא כגוי לכל דבר', מיותרת בבא שנייה: 'ומשומד לעבודה-זרה' וכו'. ולע"ד לא קשיא מידי, דברישא אשמען בישראל שעבד עבודה-זרה ונשאר בתוך האומה או אף שומר מצוות אלא שיש לו שיבוש בעבודה-זרה, שהוא כגוי לכל דבריו. והדר אשמען ישראל שנשתמד ויצא מכלל האומה ועבר לאומה אחרת עובדי עבודה-זרה, הרי הוא משומד לכל התורה כולה אף שטרם עבד עבודה-זרה בפועל".


כלומר, קאפח מצביע על העובדה שרבנו לכאורה חוזר על עצמו, שהרי לאחר שרבנו קובע את דינו של "ישראל שעובד עבודה-זרה", מדוע יש צורך לציין את דינו של "משומד לעבודה-זרה"? קאפח מסביר, ש"ישראל שעבד עבודה-זרה" הוא מי שעובד עבודה-זרה ונשאר בתוך האומה היהודית "או אף שומר מצוות אלא שיש לו שיבוש בעבודה-זרה", כמו היהדות האורתודוקסית – ואילו משומד, והוא מי שיצא לדת אחרת ולאומה אחרת, הוא כבר בגדר משומד אף שלא עבד עבודה-זרה בפועל; והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–יח) בעניין המשומד:


"ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים [...] שניים הם המשומדים: [...] והמשומד לכל התורה, כגון החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד ויידבק בהן, ויאמר מה בצע לי להידבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שיידבק באלו שידן תקיפה – הרי זה משומד לכל התורה כולה".


ברם, כאמור, להבחנתו של קאפח יש להוסיף את ההבחנה שבין "ישראל שעבד עבודה-זרה" לבין "המינים", דהיינו ההבחנה שבין סטייה אחר עבודה-זרה פעמיים או שלוש, לבין שקיעה מוחלטת בעבודה-זרה, שהשוקע בה כבר אינו בגדר "עובד עבודה-זרה", אלא בגדר "מין".


ועל ההבחנה החשובה הזו נדון בקצרה בשתי הפסקות הבאות.


***

יש לשים לב לדיוק חשוב שעולה מן ההלכה, בהלכה נאמר כך: "ישראל שעבד עבודה-זרה – הרי הוא כגוי לכל דבר [...] וכן המינים מישראל – אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותם בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט]".


ויש להבין, מה ההבדל בין "ישראל שעבד עבודה-זרה" לבין "המינים מישראל"? והלא בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד), רבנו פוסק שהמינים הם עובדי-עבודה-זרה מישראל: "המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל", וכו'. מדוע אפוא רבנו חוזר על עצמו בהלכה לעיל, ומדגיש שוב את המינים לאחר שהוא כבר פוסק את דינו של ישראל שעבד עבודה-זרה? ובכן, נראה לי שהחילוק בין "ישראל שעבד עבודה-זרה" לבין "המינים" שנזכרו בהלכה, הוא הקביעות, דהיינו, ישראל שעבד עבודה-זרה כמה פעמים, הוא עדיין לא בגדר מין אלא בגדר עובד עבודה-זרה, אך לאחר שהוא שקע בעבודה-זרה ובהשקפותיה הוא נכנס לגדרי המינים החמוּרים.


***

כאמור, בסוף ההלכה הנדונה (הלכות עבודה-זרה ב, ח) רבנו פוסק כך: "ואין מקבלין אותם בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט]".


ונשאל רבנו בסימן רסד היאך כתב כאן שאין מקבלין אותם בתשובה, והרי כתב בהלכות תשובה (ג, כו): "במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם-הבא? בשמת בלא תשובה. אבל אם שב מרשעו, ומת והוא בעל תשובה – הרי זה מבני העולם-הבא". ובסוף הלכה כז שם כתב: "שהרי בסתר בלבד חוזר ולא בגלוי – מקבלין אותו בתשובה". והשיב:


"הסתירה שנדמית לכם אינה סתירה כלל, כי האמור כאן אין מקבלין אותן בתשובה, הכוונה בזה שאנחנו לא נקבל מהם תשובה ולא נִראה אותם בחזקת בעלי תשובה אלא בחזקת מינים כמו שהיו, והכשרות הזו שהם מראים ייתכן שהיא מחמת פחד או לגנוב דעת הבריות. והאמור בהלכות תשובה הוא אם שבו באמת בינם לבין בוראם יש להם חלק לעולם-הבא. נמצא שזה במה שבינם לבין בוראם, והראשון במה שביניהם לבין בני אדם".


ב. מי הם המינים?


נחל בהלכה הבסיסית ביותר בעניין זה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


המשותף לכל חמש הקטגוריות הללו הוא שיבוש במושגי האלהות, כלומר, כל אדם מזרע ישראל שתעייתו קשורה במושגי היסוד של ידיעת האלהות הוא בגדר מין. והנה עוד הלכה, הפעם מהלכות ממרים (ג, א), וכֹה דברי רבנו:"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים". נמצא, שגם מי שכופר בתורה-שבעל-פה הוא בגדר מין, ולעיל ראינו שגם אדם מישראל ששקע בעבודה-זרה הוא בגדר מין.


עתה נעבור להלכות עבודה-זרה (ב, ט) מפני ששם רבנו מוסיף הגדרה נוספת וחשובה מאד למינים למיניהם, וכֹה דבריו: "והמינים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו" וכו'. עיון בהלכות שקדמו שם מעלה, שכוונת רבנו לכל סטייה מחשבתית מיסודות הדת! שהרי בהלכות שקדמו, רבנו עוסק בדינו של הפונה אחר מחשבה "שגורמת לו לעקור עיקר מעיקרי התורה", והנה דברי רבנו בקיצור בהלכות עבודה-זרה שם (ב, ד–ו):


"ולא עבודה-זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה – מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו [...] כיצד, פעמים יותר אחר עבודה-זרה, ופעמים יחשוב בייחוד הבורא [...] ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא אינה [...] כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' [במ' טו, לט] – זו מינות".


נמצא אפוא, שכל מי שכפר (ואפילו רק פקפק וכמו שנראה לקמן) ביסוד מיסודות דת האמת הוא בגדר מין, וכמו שאומר רבנו מפורשות בסוף שלושה-עשר יסודות דת האמת:


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות [=שלושה-עשר יסודות הדת], הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו ועליו הוא אומר: הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי' [תה' קלט, כא–כב]".


***

נחזור עתה להִלכת עבודה-זרה הנדונה (ב, ט) ונעיין גם בהמשך ההלכה:


"והמינים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו [מכחישים או מפקפקים או מזלזלים ביסוד משלושה-עשר יסודות דת האמת כאמור], עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון".


ויש להבין, מהו "להכעיס בשאט בנפש ביד רמה"? והנה תשובת רבנו במורה (ג, מא):


"אבל עושה ביד רמה, הוא המזיד המתחצף ומתפרץ ועובר בפרהסיה, וכאילו אינו עובר לעצם התאוותנות או להשגת מה שמנעה אותו התורה מלהשיגו מחמת רוע מידותיו בלבד, אלא מפני שהוא מתנגד לתורה ומתקומם נגדה, ולפיכך אמר עליו: 'אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל], והוא נהרג בלי ספק. ודבר זה לא יעשנו עושהו אלא מתוך השקפה שנתגבשה לו להתקומם בה נגד התורה [=והגדרה זו מתאימה בעיקר למינים האתאיסטים העושים ביד רמה להכעיס] [...]


וכך אני אומר גם על ציבור מישראל שהסכימו לעבור על איזו מצוה שתהיה, ועשו ביד רמה, הרי אלו נהרגים כולם. ונלמד את זה מפרשת בני ראובן ובני גד, אשר נאמר בהם: 'וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא' [יהו' כב, יב], וביארו להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על עבירה זו [בבניית מזבח] ויצאו מכלל כל הדת, והוא אמרם להם: 'לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְיָ', וגם תשובתם הם: 'אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּייָ אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה' [טז–כב]".


נמצא, שציבור מישראל אשר "הסכימו לעבור על איזו מצוה שתהיה, ועשו ביד רמה", דהיינו עברו בפרהסיה וביד רמה על המצוה הזו כאילו היא איננה חלק מתורת משה – הרי שכולם הם בגדר מינים ונהרגים כולם, כדברי רבנו. כל-שכן וקל-וחומר כאשר ציבור שלם עוברים בפרהסיה וביד רמה על עשרות רבות של מצוות מן התורה, מעוותים מסלפים ומזייפים את התורה-שבעל-פה, מוחקים את כל יסודות הדת המחשבתיים הקדושים, ומחדירים לדת משה את האלילות והתועבה, דהיינו את הזיות המאגיה הכעורה וסכלות העמים עובדי האלילים.


***

זאת ועוד, בהלכה הנדונה (עבודה-זרה ב, ט) נאמר כך:


"והמינים, הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון".


ובכן, אם מדובר בהלכה זו במינים האתאיסטים אשר עושים להכעיס, מדוע רבנו מציין בהלכה שהם אומרים "שאין בזה עוון"? וכי האתאיסטים מחזיקים באיזו דת שכן יש בה עוונות?


אלא, ברור שמדובר באנשים אשר מחזיקים בדת מסוימת, ונדמה להם שדתם היא דת האמת, ולכן רבנו מציין שהם אומרים "שאין בזה עוון", וכמו שאומר רבנו בפירושו לחולין (א, ב):


"ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי עבודה-זרה ואף-על-פי-כן רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותם [...]. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


ואין צל של ספק, שישוע הנוצרי וכל האורתודוקסים הנוצרים ההולכים בשיטתו, וכן כל האורתודוקסים המינים היהודים המחקים את שיטתו, כולם סבורים שדרכם היא דרך האמת. והנה מעט מתוך ויקיפדיה בעניין האורתודוקסים למיניהם: "המונח 'אורתודוקסים' – 'ישרי הדעה', דהיינו 'בעלי האמונה הנכונה', מונח שיש לו היסטוריה ארוכה בנצרות כמציין הכנסייה הממוסדת לעומת תנועות מתחרות חדשות – התגלגל לשיח היהודי בנסיכויות הגרמניות" וכו'. כלומר, נדמה למינים שהם-הם היהדות האמיתית, וכל השאר – כופרים ואפיקורוסים.


נמצא, כי דברי רבנו לעיל "להכעיס בשאט בנפש ביד רמה", אינם מתארים את הפושעים אשר עוברים עבירות להכעיס ולהתריס מתוך שנאה ותיעוב כשונאי הדת הידועים, אלא נסובים על עיוות דת משה והפיכתה לדת מינות פרו-נוצרית. כלומר, ההליכה הגסה בדרכים הללו מתוך המחשבה שהם "צדיקים וחסידים" היא-היא העשייה "בשאט בנפש ביד רמה"! וכל הלכה ופרשנות אשר מחדירה את השקפות המינות היא בגדר: "להכעיס בשאט בנפש ביד רמה".


***

ראיה נוספת ניתן להביא מדברי רבנו במורה, וכֹה דברי רבנו בפסקה הראשונה שם (א, א):


"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=דפוס המעצב את הצורה החיצונית], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה' [=כלומר מדובר באנשים אשר מתחזים לחסידים וליראי שמים המרוממים את ה'!] [...] לא שה' יתעלה גוף, שיהיה אם כן בעל תבנית".


***

ונצרף עוד ראיה קלה, רבנו פוסק בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד): "המינים והן: [1] עובדי עבודה-זרה מישראל; [2] או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס – הרי זה מין". כלומר, ההגדרה המרכזית של המינים אינה עשיית עבירות להכעיס-להתריס, אלא, הם עובדי עבודה-זרה מישראל, אשר נדמה להם שעבודתם היא הדת! ולצד הגדרה זו יש הגדרה נוספת, והיא שהעובר עבירות להכעיס ולהתריס – אף הוא בגדר מין.


ג. היהדות הסגפנית והמחמירה היא מינות!


בהלכה הבאה נלמד על גדר נוסף של מינות, ולפיו כל מי שמחמיר בהלכות שבת ומראה את עצמו כאילו השבת יותר חשובה לו מחיי אדם, הוא בגדר מין!


וכֹה דברי רבנו בהלכות שבת (ב, ג):


"כשעושין דברים אלו [כלומר כאשר מחללים שבת על חולה שיש בו סכנה], אין עושין אותן לא על-ידי גויים, ולא על-ידי קטנים, ולא על-ידי עבדים, ולא על-ידי נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם – אלא על-ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' [ויק' יח, ה] – ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהם הכתוב אומר: 'וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם' [יח' כ, כה]".


נמצא, שהמינים האמורים הינם ישראלים אשר מציגים את עצמם כ"חרדים לדבר השם" ומרוב דבקותם המדומה בה' יתעלה, הם מסתגפים ומחמירים בהלכות שבת, עד שהגיעו להזיה שעדיף להפקיר חיי אדם ובלבד שלא לחלל את השבת. נשמע מוכר? כלומר, לא מדובר באנשים חילוניים מופקרים, אלא באנשים שכבלו את עצמם בדת מחמירה שקרית ואלילית, וכמו שאומר רבנו בשם הנביא יחזקאל (כ, כה): "עליהם הכתוב אומר: 'וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם'", וכמו שאומר גם הנביא הושע (יד, י): "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" – כלומר, עיוותו את דת האמת לדת שקרית ואלילית גדושה בחומרות מינות דמיוניות, ומזוהמת לעייפה בסגפנות פרו-נוצרית מחליאה.


אמנם, צאצאי המינים בימינו מצהירים כלפי חוץ שפיקוח נפש דוחה שבת, ברם, בפועל הם מחמירים מאד-מאד עד שהם עלולים להגיע בקלות להפקרות בחיי אדם. לדוגמה, כאשר יש לחלל את השבת באופן מיידי משום פיקוח נפש, הם לא יחללו עד שהם ישאלו את הרב האלילי שלהם, או שהם ידחקו את עצמם שלא לחלל את השבת עד שיביאו את עצמם לידי סכנה, וכן במקומות רבים שיש רק ספק פיקוח נפש הם לא ידחו את השבת, אף שאין הבדל מבחינה הלכתית בין פיקוח נפש לספק פיקוח נפש – על הכל מחללים את השבת לכתחילה.


והאמת שכל דבקותם והקפדתם ומלחמתם על השבת נועדו בעיקר לטשטש את תאוותם והפיכתם תורת-חיים לקורדום-חוצבים, כלומר, כדי להראות כלפי חוץ שיסודות-הדת בראש מעייניהם ולא הפקת הרווחים והתאוות והזימות וטובות ההנאה. שהרי אם הם לא היו מקדשים מלחמה על שום עיקרון תורני, היה ברור לַכֹּל שהם צבועים ושקרנים, ולכן בחרו להם את שמירת השבת וקידשו עליה מלחמה, כי מה יותר קל מלהילחם על יום חופש שבו מתנפחים באכילה ושתיה ונסרחים בשינה? להילחם על הזכות ליהנות ולהתבהם, די קל הייתי אומר...


ובמלים אחרות, שמירת השבת הפכה בידיהם להיות כלי תעמולה כדי לתעתע במתבונן החיצוני, וכדי לטעת בו את ההערצה והיראה מהם מכוח "דבקותם העצומה" בדת משה... המתבונן החיצוני שיאמין לכל הצגת המלחמה הזו על שמירת השבת, יסבור שיש לפניו אנשים "יראים צדיקים וחסידים" משכמם ומעלה, אשר כל מטרתם בעולמם היא שמירת השבת וקדושתה וקיום דת משה בדקדוק ובהקפדה, כאילו אין להם שום מטרה חומרנית ותועלתנית (בדיוק כמו הכומרים הנוצרים)... ולאחר שהוא התרכך בהזיה הזו, והוא מלא התפעלות מדבקותם המוחלטת במצוות האל, ידו תישלח בקלות לכיסו או לתקציבי המדינה כדי להעביר להם ממון ותקציבים ומתנות וטובות הנאה, ואף יעלים עינו ממעלליהם ומסרחונם – וכך יתאפשר להם להמשיך בחיי הזיות ודמיונות בטלנות ואלילות, והחמור מכל, יתאפשר להם להמשיך ולתעתע בהמונים, לחלל שם אלהים חיים, ולהרחיק אותנו ממילוי ייעודנו הנורא.


ד. החובה להתרחק מן המינים


נחזור עתה להלכת עבודה-זרה הנדונה (ב, ט) ונעיין בה בשלמותה:


"והמינים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו [מכחישים או מפקפקים או מזלזלים ביסוד משלושה-עשר מיסודות דת האמת], עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון. ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".


עתה נדון בחלק האחרון של ההלכה, דהיינו באיסור לדבר ולהתווכח עם המינים, וברור שכוונת חז"ל ורבנו להרחיק אותנו מלהתקרב לבתי המינים ולהשקפותיהם, ותו לא. ברם, לצד הדברים הנכוחים הללו, אין צל של ספק, שחובה להשיב למינים הארורים כאשר נאבקים על דמותו הרוחנית של עם-ישראל. כלומר, אם המינים הצליחו לחדור לדת משה ולזהם אותה בהזיותיהם האליליות, חובה גדולה להיאבק עמהם, להוכיח את שגיאותיהם ולחשוף את תעתועיהם.


מקור נוסף לאיסור להתקרב למינים ולהשקפותיהם, הוא פירוש רבנו לדברי ר' אלעזר במסכת אבות (ב, יז): "הוי שָׁקֵד ללמוד מה שתשיב את אפיקורוס", וכך כותב רבנו שם בפירושו:


"אמר, לְמַד דברים שבהם תשיב לכופרים מן האומות ותתווכח איתם ותענה להם אם ישאלוך. ואמרו [חכמים], לא שנו אלא אפיקורוס גוי, אבל אפיקורוס ישראל כל-שכן דפקר, כלומר שהוא מוסיף זלזול וביזוי, ולפיכך אין ראוי להתווכח עמו כלל, לפי שאינו מתאחה ואין לו רפואה כלל, 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט]".


דברי רבנו אמורים באדם שפוגש מין בדרך, ועל זאת נאמר שאין לשוחח עמו ולהשיב לו, והסיבה לכך היא מפני "שאינו מתאחה ואין לו רפואה כלל". ברם, כשמדובר במין אשר מתעה את העם אחרי התהו וההבל, ברור כשמש שמצוה רבה ועצומה היא להשיב לו לעיני כל ישראל, ולהציל רבים מעוון, ולא יעלה על הדעת אחרת, וכמו שאומר הנביא מלאכי (ב, ו): "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן".


וכך נהגו כל נביאי ישראל לדורותיהם, וכן פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


וראוי להזכיר כאן שוב את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דבריו:


"וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה, ואפילו עשה [...] מן העבירות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק [לעולם-הבא], והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ה. מה דינם של המינים?


"כפי שראינו ונראה להלן, דינם של המינים קשה מאד, אך עד שנכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש שבה יש סנהדרין אמת, כל ההלכות הללו אינן הלכה למעשה. אולם, עדיין יש חשיבות עליונה עצומה ואדירה להלכות שעוסקות במינים, והיא כדי לחנך את הציבור להבין את הנזק העצום שהם גורמים לעם-ישראל, וכדי להאיר את דרכו של עם-ישראל באור האמת והצדק.


נחל בהלכות עבודה-זרה (י, ב):


"אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה הבזויה המיוחסת לרשב"י] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


והנה עוד הלכה, הפעם מהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד–טו):


"המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".


כלומר, חז"ל ורבנו אפשרו לאדם להיות יצירתי, וכל דרך שתעלה בדעת האדם להורגם ראויה, מפני שהם מחריבים את דת האמת וממיטים אסונות וייסורים איומים על עמֵּנו.


והנה עוד הלכה, הפעם מהלכות ממרים (ג, א), וכֹה דברי רבנו:


"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".


מדהים! לא רק שמי שהורג אותם עושה מצוה גדולה ומסיר מכשול, אין צורך לא בעדים ולא בהתראה ולא בדיינים!


נשים לב כי המינים הללו לא רק מחריבים את דת האמת ואת עם-ישראל, אלא, בהתעיית עם-ישראל ובטמטומו בהזיות המינים, הרשעים והסכלים הללו גם מחריבים את העולם כולו, שהרי הם מונעים מעם-ישראל למלא את ייעודו: להיות עם חכם ונבון, אשר מאיר באור התורה החכמה והמדעים לעולם כולו, ומרומם את כל האנושות יחד עמו לעבר ידיעת ה' וייחודו ולחיים של מוסר ערכים ואנושיות: "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (יש' ב, ד).


ו. המינים גרועים מן הגויים עובדי עבודה-זרה


לאחר שראינו את דינם של המינים הבה נעיין בדינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א–ב) בעניין הגויים עובדי עבודה-זרה, בשתי הפסקות לקמן:


"לפיכך, אם ראה עובד עבודה-זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו. ראהו לקוח למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא-בזה – אסור [=וסוג היחס הזה לגויים עובדי האלילים נקרא בלשון חכמים: "לא מורידין ולא מעלין"], מפני שאינו עושה עמנו מלחמה.


במה דברים אמורים? בגוי, אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת [=וסוג היחס הזה למינים נקרא בלשון חכמים: "מורידין ולא מעלין"], מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה האלילית] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


הלכה נוספת בעניין זה נמצאת בהלכות עדות (יא, יא), וכֹה דברי רבנו:


"המוסרין והאפיקורוסין והמינים והמשומדים, לא הוצרכו חכמים למנות אותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אֵלּוּ המורדין והכופרין פחותין הן מן הגויים, שהגויים [אשר עובדים עבודה-זרה] 'לא מעלין ולא מורידין', ויש לחסידיהם [שקיבלו שבע מצוות בני נח] חלק לעולם-הבא. וְאֵלּוּ [=המינים וכו'] 'מורידין ולא מעלין', ואין להן חלק לעולם-הבא".


נמצא, שיש הבחנה הלכתית ברורה: המינים – מורידין ולא מעלין, ואילו הגויים עובדי עבודה-זרה – לא מורידין ולא מעלין. ועתה נעבור לעיין בהבחנה נוספת: ובכן, כבר ראינו לעיל את דינם של המינים: "מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת", "מצוה להורגן", "כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" וכו'. ברם, לעומת דינם של המינים מישראל, ראו נא את דינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (סוף פרק ט):


"כיצד? אחד העובד עבודה-זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם [...] הרי זה ייהרג בסיף. [...] ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל-פי קרובים. אבל לא בעדות אישה ולא תדון אישה להם".


נמצא אפוא, שדינו של מין מישראל חמור בהרבה מדינו של גוי שעובד עבודה-זרה! שהרי מין מישראל נהרג ללא התראה וללא עדים וללא דיינים, וכל הזריז והמקדים להורגו "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול", ואילו גוי עובד-עבודה-זרה, אין להורגו אלא לאחר שהביאו אותו לפני בית-דין, ובעד אחד לפחות, ולא בעדות אשה, ולא בבית-דין שיש בו אשה – וזה הבדל עצום!


ז. מה דינם של צאצאי המינים?


ראינו לעיל הלכה מהלכות ממרים (ג, א) אשר עוסקת בדינם של המינים, ובהמשך ההלכות שם, רבנו עוסק בדינם של צאצאי המינים, וכֹה דברי רבנו בהלכות ממרים שם (ג, ג):


"אבל בני אותם הטועים ובני-בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותם עליה, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס, ואף-על-פי ששמע אחר כך שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם – כך אלו [=צאצאי המינים] האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך, ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותן בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להורגן".


ניתן להסיק מהלכות אלה ארבע מסקנות: א) כל יהודי שמאמין בדת ישראל באופן כללי, ושגה מדעתו ומהבנתו ביסודות הדת היסודיים, הוא וכל התועים אחריו הינם מינים וחלים עליהם כל הכללים הקשים שבהלכה בעניין המינים; ב) ברם, בניהם ובני-בניהם אשר מאמינים בדת ישראל באופנים משובשים וגידלום וחינכום לדת החדשה הזו, אלה הם בגדר "תינוקות שנשבו", כלומר הם אינם בגדר מינים אלא בגדר שוגגים, ויש לקרבם אל הדת בדרכי שלום; ג) ה"תינוקות שנשבו" שנאמרו כאן הם יהודים אשר נדמה להם שהם מקיימי מצוות, אך הם שוגים חמורות ביסודות דת משה, מפני שחינכום הלעיטום וגידלום בשיבושי המינים; ד) מסיום הלכת רבנו במלים "ולא ימהר אדם להורגן" עולה בבירור, כי אם גם לאחר שניסו להשיבם בתשובה בדרכי שלום, הם עדיין מחזיקים ברשעם ובמינותם – אין להם דין "תינוק שנשבה", ואפילו שהם מאמינים בדת ישראל באופן כללי, חלים עליהם עתה כל כללי המינים.


וראוי להרחיב מעט בעניין המסקנה הזו הרביעית, מפני שרבנו לא הגדיר באופן מדויק מהו המאמץ שיש להשקיע וכמה זמן יש להמתין לאותם צאצאי המינים טרם שיכנסו לגדרם של המינים. ובכן, לא לחינם רבנו לא קבע מסמרות בעניין זה, והסיבה ברורה: יש סוגים רבים של צאצאי מינים. לפיכך, משיכת צאצא-מינים לדרך התורה בדרכי שלום וכן התנהגות סובלנית עמו תלויה במכלול רחב של גורמים: מידת קנאותו להזיות המינות, מידת ריחוקו מן המדעים והחכמות, מידת חוֹליו – עד כמה שכלו הושחת בהזיות, מידת ריחוקו מדרך ארץ – ממלאכה המפרנסת בכבוד, מידת שקיעתו בתאוות, פתיחותו המחשבתית, סבלנותו המידותית, יושרו ההגותי, גילו (בדרך כלל המבוגרים חסומים ואטומים), יחסו לארץ-ישראל ולצה"ל, ועוד.


לצערי, רבים הם מצאצאי המינים אשר נכללים מיניה וביה בגדר של מינים, שהרי אין עם מי לדבר ואין בכלל מקום לפתוח עמם בשיחה ולנסות למשכם לדרך האמת. ברם, יש לא מעטים אשר זכו ללמוד מעט מדעים, וזכו להבין מעט את ההבדל שבין אמת לשקר ושבין הזיה לדמיון, אשר ניתן אולי למשכם לדרך האמת. ברם, עלינו לידע, כי חומה גבוהה ובצורה עומדת בפנינו, חומה אשר נבנתה על-ידי שוחד טובות ההנאה שמקבלים המינים בהפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים: שוחד הפרוטות שמקבלים צאצאי המינים מן הישיבות, שוחד הפטור משירות בצבא ההגנה לישראל, שוחד ההטבות והפטורים בעניינים כלכליים, ועוד. דעתם של צאצאי המינים הללו לפותה בשוחד הטובות, ועיניהם עיוורות מלראות את האמת נכוחה.


זאת ועוד, צאצאי המינים עברו שטיפת מוח מאסיבית מאד, הם ונשותיהם, בישיבות המינות ובסמינרים השונים, כך שעל צאצאי המינים יש לחץ מאד כבד מצד המשפחה הקרובה והרחוקה, מצד נשותיהם התועות, ומצד החברה בכללותה, לאחוז במינות ובסכלות בכל מחיר. וכידוע, המחיר החברתי המשפחתי והרגשי שהמינים גובים ממי שעוזב אותם כבד מנשוא.


***

נחזור לדברי רבנו, נשים לב שרבנו עורך השוואה מפורשת בין דינו של "תינוק שנשבה לבין הגויים" ולא ידע מהי יהדות ומהו עם ישראל, לבין דינו של יהודי שחינכו אותו להשקפות המינים – ושניהם לפי דעת רבנו בגדר "תינוק שנשבה" אשר כל עבירותיו שגגה, והנה פסק רבנו לעיל: "הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס, ואף-על-פי ששמע אחר-כך שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם".


ברם, אף שרבנו כותב כאן שצאצאי המינים הם בגדר "תינוק שנשבה" שהוא בגדר אנוס, אין הכוונה שהתינוק הזה וצאצאי המינים הללו הם בגדר אנוסים שפטורים לחלוטין על פשעיהם, כמו "אנוס רחמנא פטריה", אלא הם בגדר אנוסים להבדיל ממזידים, ולכן כל עבירותיהם הן בגדר שגגה (וחייבים בתשובה וכפרה וקרבן), וכמו שכותב רבנו בהלכות שגגות (ב, ו):


"כל המחויב חטאת קבועה על שגגתו, ועשה בשגגה, ונודע לו אחר שחטא, אע"פ שלא הייתה לו ידיעה בתחילה שזה חטא הוא – הרי זה חייב חטאת. כיצד? תינוק שנשבה לבין הגויים וגדל ואינו יודע מה הם ישראל ולא דתם, ועשה מלאכה בשבת, ואכל חֵלב ודם וכיו"ב – כשיוודע לו שהוא ישראלי ומצֻווה על כל אלו, חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה, וכן כל כיו"ב".


זאת ועוד, בפירוש המשנה למסכת חולין (א, ב), רבנו קורא ליהודים שחונכו לדרכי המינים "אנוסים", ושם הוא כותב במפורש שדינם כדין "תינוק שנשבה לבין הגויים" שכל עבירותיו שגגות: "אבל אלו אשר נולדו בדעות הללו [=בדעות ובהשקפות המינים] וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים, ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגויים שכל עבירותיו שגגה".


ובסיום עניין זה נשים לב שרבנו משווה בין "תינוק שנשבה לבין הגויים" ליהודי שחונך על דרכי המינים, מפני שכמו שהתינוק שגדל בין הגויים לא ידע מהי יהדות ומהו עם-ישראל, כך גם היהודי שגדל בהשקפות המינים לא ידע מהי יהדות אמיתית ולא מהו עם-ישראל באמת.


ח. חומרת ההודאה בעבודה-זרה


חשוב לידע, שגם מי שלא עובד עבודה-זרה, אך הוא מודה בעבודה-זרה ומאמין שהיא אמת – כגון המאמינים בשדים, או בכוחו של רשב"י להושיע או בכוחם של גדולי האסלה להושיע וכו', ובכן, גם אם הם אינם עושים מעשה בפועל שמבטא את אמונתם הרעה – הם עוברים על עבירה חמורה מאד שנוגעת ישירות לעבודה-זרה, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):


"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


בהמשך ההלכה הזו עובר רבנו ללמד על דינו של המגדף את ה' בשם ה', וכֹה דברי רבנו:


"ואחד העובד עבודה-זרה ואחד המגדף את השם, שנאמר: 'וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל]. לפיכך תולין עובד עבודה-זרה כמו שתולין את המגדף, ושניהם נסקלין. ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה-זרה, ששניהם כופרין בעיקר הם, ואלו הם דיני המגדף [ודיניו מובאים בהמשך ההלכות שם, ולא נדון בהם כעת]".


מחומרת המגדף את ה' בשם ה', נלמד על חומרת המחרף והמגדף דהיינו המודה בעבודה-זרה שהיא אמת – ואף שהמודה בעבודה-זרה שהיא אמת לא נידון בסקילה ובתלייה כמי שגידף והוציא קללה מפיו, עדיין דינו חמור מאד, שהרי אף הוא בגדר "מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא", והמחרף והמגדף שהוציא קללה מפיו דינו כעובד עבודה-זרה, ורק ביחס לשני אלה נאמר בתורה שחובה לתלותם לאחר סקילתם, וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (טו, ח–ט):


"מצות עשה לתלות את המגדף ועובד-עבודה-זרה: שנאמר: 'כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי' [דב' כא, כג], הרי מגדף אמור; ובעובד עבודה-זרה נאמר: 'אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל] [...] כיצד מצות הנתלין: אחר שסוקלין אותן, משקיעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה, ומקיפין שתי ידיו זו לזו ותולה אותו סמוך לשקיעת החמה, ומתירין אותו מיד".


ט. מה דינו של ספר תורה שכתבו מין?


וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ו, ח): "מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ ואבן בהמה וחיה או אדם]. והואיל ודעתו-כן לא נתקדש השם, ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם".


וברור שאדם לא יכול ליטול את הדין לידיו ולשרוף ספר תורה שכתבו מין גמור מאיזו חסידות גלותית אלילית, אך אם נתגלגל לרשותו של אדם כשר ספר-תורה של מין, חובה על אותו אדם כשר לקיים את ההלכה ולשרוף בחצרו הפרטית את הספר שברשותו (אגב, כל ספרי המינים הללו פסולים גם מבחינת אופני עשייתם, ראו: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם").


וכבר אמרתי בכמה מאמרים, שאם דין ספר-תורה כך, מה יהיה אפוא דינו של פירוש רש"י למשל? אשר מצד אחד אינו ספר-תורה גוויל כשר ואין בו אזכרות, ומצד שני הוא מלא וגדוש בהשקפות המינים ובהזיות מאגיות-אליליות על כל צעד ושעל? האין לדון בו כל-שכן וקל-וחומר מספר התורה הקדוש שניתן אות באות מפי הגבורה, ואף-על-פי-כן לא חסים על קדושתו ושורפים אותו על כל האזכרות שבו? לפיכך, חובה להשליך את כל ספרי רש"י שברשותנו למחזורית הקרובה לביתנו, ולקיים מצוה רבה וחשובה – ביעור מינות ועבודה-זרה מארצנו.


ולא לחינם הגויים ערמו את ספרי המינים ושרפו אותם בליל הבדולח ובמהלך שנות השואה הנוראיות, וברור לי שהם היו שליחיו של אלהים לבער ספרי מינות ואלילות ועבודה-זרה מן העולם, בדיוק כמו שדאעש היו שליחיו להרוס אתרי עבודה-זרה בעיראק ובסוריה. "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי" (יר' כז, ו); "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (יש' י, ה).


י. אסור ללמד זכות על המינים


רבים הם החכמים בעיניהם אשר דנים את המינים הגמורים לכף זכות: "הם לא מתכוונים לעבודה-זרה", "הם לא מתכוונים להגשים", "הם עושים הרבה חסדים", "יש בהם הרבה דברים טובים", "הם מקפידים על המצוות", ועוד-ועוד הזיות... ברם, כל החכמים בעיניהם הללו, כולם עוברים על לפחות ארבע מצוות לא תעשה אשר מפורשות בתורה!


הנה אפוא שתי מצוות לא תעשה הראשונות: 1) שלא ללמד זכות על המסית לעבודה-זרה; 2) ושלא להימנע מללמד עליו חובה. והנה לפניכם דברי רבנו בספר המצוות:


1) "והמצוה העשרים, האזהרה שהוזהר המוסת מלטעון למסית [כלומר לטעון טענות לזכותו], ואפילו יודע לו זכות אסור לו להזכירו [=להזכיר למסית איזה עניין שיכול לעמוד לזכותו] ולא ילמד עליו זכות [=המוסת בעצמו לא ילמד זכות על המסית], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג, ט], בא הפירוש: לא תחמול – לא תלמד עליו זכות".


2) "והמצוה האחת ועשרים, האזהרה שהוזהר המוסת שלא לשתוק מלומר חובה הידועה לו על המסית ממה שיביא לקיום העונש עליו [כלומר מלומר עדות שתביא להריגת המוסת], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [המשך הפסוק בדב' שם], ובא הפירוש: לא תכסה, אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק".


וכך גם פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ו–ז):


"ואסור למוסת ללמד עליו זכות שנאמר: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג, ט]. ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק ממנה, שנאמר: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [דב' שם]".


ואף שנאמר בתורה "מסית", ברור שכל מי שמתעה את עם-ישראל שדת המינים הפרו-נוצרית היא דת משה שקיבלנו בסיני – הוא בגדר מסית ומדיח לעבודה-זרה, ואף יתרה מזאת, למדנו שמינות חמורה מעבודה-זרה, כך שהסתה למינות חמורה מהסתה לעבודה-זרה.


נמצא אפוא, שאסור באיסור חמור לטעון טענות זכות למינים אשר הולכים בשרירות לבם, וחובה גדולה להוקיעם ולטעון טענות כנגדם, ואף לבזותם ולהשפילם לחרפם ולקללם. "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט).


ונצרף גם את דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין לימוד זכות על המינים:


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על [המינים] מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [ובימינו טוענים המינים וצאצאיהם ש"מנהג דוחה הלכה"]. ואם תאמר כי פשטי הכתובים [או אגדות חז"ל] הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעובדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית".


כלומר, גם מי שהמקראות או המדרשים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לרחם עליו, אין לטעון לזכותו "שהוא בעצם לא התכוון", ואין לדון אותו בשום פנים ואופן לכף זכות! על התועה והמתעה לשוב לדרך האמת מיד: לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה ופרשנות שמדרדרת אליה ומסיתה משאר יסודות הדת, ולאמץ כל השקפת אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' ולמחשבה נכונה ביחס לאל אחד שאין-כיוצא-בו.


ועתה לשתי מצוות לא-תעשה הנוספות שנזכרו ושאותם חכמים בעיניהם עוברים עליהן: 1) שלא לאהוב את המסית; 2) ושלא לעזוב שנאתו; וכֹה דברי רבנו בספר-המצוות:


1) "והמצוה השבע-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלאהוב את המסית או לֶאֱבוֹת לו [=לשמוע ולהישמע לו ולהשתכנע מטיעוניו], והוא אמרו יתעלה: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' יג, ט]. ולשון ספרי: מכלל שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח] יכול אתה אוהב לזה? תלמוד לומר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' שם]".


2) "והמצוה השמונה-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלהקל בנטירה [=נטירת איבה ושנאה] למסית, אלא חייב לנטור לו בהכרח, וכל זמן שלא נטר לו עבר על מצות לא תעשה, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' יג, ט], ובא הפירוש: מכלל שנאמר: 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' [שמ' כג, ה] יכול אתה עוזב לזה? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' שם]".


וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ו–ז):


"ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' יג, ט]. ולפי שנאמר בשונא: 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' [שמ' כג, ה], יכול אתה עוזב לזה? [כלומר האם מותר לנו לחדול משנאתנו כלפי המסית?] תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' שם]".


שוב נמצא, שאסור באיסור חמור לטעון טענות זכות למינים ההולכים בשרירות לבם ועושים ביד רמה, וחובה להוקיעם ולטעון טענות כנגדם, ואף לבזותם ולהשפילם לחרפם ולקללם. "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט).


ומכיוון שהדבר לא קל, כלומר להתנתק מעבודת האלילים של גדולי-גללי-האסלה המהובלים למיניהם, אשר מסיתים ומדיחים את העם ללכת בדרכי חושך ואפלה, והערצתם ויראתם ואהבתם נטועה עמוק-עמוק בקרב ההמון, ה' יתעלה מורה, שעזיבתם, דהיינו עזיבת ההערצה והאהבה והתלות הנפשית בהם, היא אחת מעבודות ה' החשובות ביותר! וכֹה דברי ה' יתעלה בספר דברים (יג, ד): "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".


כלומר, דווקא בזה נבחנת אהבתו של האדם לה' יתעלה! דווקא ברצונו ובהחלטתו לעזוב את הערצתו ואהבתו ותלותו באיזה אליל דמיוני שהורגל בו מנעוריו, וללכת אחרי אלהים חיים! וכמו שנאמר בפסוק הבא (יג, ה): "אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן", ולא אחרי האלילים והאטִּים האובות והידעונים.


סוף דבר


לסיום, נצרף למאמר זה את פסק רבנו בהלכות תפילה (י, ג), וכֹה דבריו:


"שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל, ושהה שעה [=זמן מה שיש בו כבר טורח ציבור] – יעמוד אחר תחתיו. ואם טעה בברכת המינים – אין ממתינין לו, אלא מיד יעמוד אחר תחתיו שמא מינות נזרקה בו, והוא שלא התחיל בה" וכו'.


ואם מי שרק טעה בברכת המינים כבר נחשד במינות ומיד מורידין אותו מדוכן שליח הציבור, מה נאמר על ראשוני אשכנז שביטלו את ברכת המינים לחלוטין במחיקת המלה מינים? ומה נאמר על המינים האירופים שסילפו את כל ההלכות במשנה תורה אשר נוגעות למינים? ומה נאמר על ראשוני אשכנז אשר החדירו את ההגשמה והמאגיה והאלילות לעם-ישראל? ומה נאמר על חכמי-יועצי-אשכנז באלף השנים האחרונות אשר רוצצו את יסודות דת האמת במגפי ברזל מסומרים? ואף סילפו זייפו והשחיתו את מצוות התורה-שבעל-פה עד לבלי היכר?


בעניינים חמורים כאלה אין רק חשד שמא הם התבלבלו או נבהלו מאימת הציבור, אלא ברור כשמש שמדובר במינים גמורים ומוחלטים, אשר מורידין ולא מעלין, וכל ספריהם לשריפה.


"למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו ברוך אתה יי שובר אויבים ומכניע זדים" (נוסח חז"ל ורבנו לברכת המינים).


ונצרף גם את פירושו של רס"ג לתהלים (קד, לה): "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ הַלְלוּ יָהּ", ושם הוא פירש כך: "יִתַּמּוּ – ויתמו החוטאים מן הארץ וגם הרשעים יאבֵדו, ולכן ברכי נפשי את ה' והללי יה". ברור אפוא שמצוה לשמוח ולהודות ולהלל לה' יתעלה באבוד הרשעים והחטָּאים, ופשט המילה חטָּאים הוא חוטאים.


ונחתום בדברי רבנו בהלכות אבל (א, ז):


"וכן המינין והמשומדין והמוסרין, כל אלו אין מתאבלין עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפין לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים, שאבדו שונאיו של הקדוש-ברוך-הוא, ועליהם הכתוב אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא' [תה' קלט, כא]".


"וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (מש' יא, י).

מה הם ומי הם המינים
.pdf
Download PDF • 352KB

456 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 comentarios


לא הצלחתי להבין מדוע רבנו מציין בתחילת בהלכות שבת (ב, ג): "כשעושין דברים אלו [כלומר כאשר מחללים שבת על חולה שיש בו סכנה], אין עושין אותן לא על-ידי גויים, ולא על-ידי קטנים, ולא על-ידי עבדים, ולא על-ידי נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם – אלא על-ידי גדולי ישראל וחכמיהם״.

נראה כאילו יש סתירה כאשר נאמר בהלכה שיש להמתין לחכם שיבוא לבצע את המלאכות, וכן מדוע נאמר שלא תהיה שבת קלה בעיניהם שהרי לפי ההלכה השבת אכן ״קלה״ כאשר מדובר בהצלת חיים.

Me gusta
Contestando a

השבת אינה "קלה" גם כאשר מדובר בהצלת חיים. פסק ההלכה (בראש פרק ב בהלכות שבת) הוא שהשבת דחויה אך לא הותרה ביחס לפיקוח נפש. כלומר, אין להתיר לחלל את השבת באופן גורף כאשר יש לפנינו חולה שיש בו סכנה, אלא אך ורק באופנים הנדרשים וההכרחיים, ולא מעבר לכך.


ולכן רבנו גם פוסק להלכה שיש להשתדל לחלל את השבת דווקא על-ידי החכמים, כדי שהמון העם לא יחשוב שהשבת הותרה לחלוטין כאשר יש לפנינו חולה שיש בו סכנה, ובכלל, כדי שלא יבואו לזלזל בקדושת השבת. אך כמובן, כאשר אין חכם עתה לפנינו, מחללים את השבת כדי להציל את אותו חולה שיש בו סכנה, ואין ממתינים לשום אדם, לא חכם ולא גדול. חיי אדם הם ערך נעלה מאד.

Me gusta
bottom of page