מה הם ומי הם המינים?

"למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו. ברוך אתה יי, שובר אויבים ומכניע זדים".


אחת המצוות שהמינים האורתודוקסים עקרו מדת משה היא מצוַת עבודה-זרה. לעתים נדירות מאד תשמעו התייחסות לעניין זה אצל המינים, וגם זאת רק כדי לכסות על העובדה המחרידה שהם עקרו מצוה זו מספר התורה. כמו כן, בפעמים הבודדות שתשמעום מתייחסים למצוַת עבודה-זרה תמצאו שהדבר נוגע לעבודה לפסלים או לשמש ולירח ולכוכבים, מפני שאצלם אין איסור לעבוד עבודה-זרה, יש איסור לעבוד עבודת כוכבים ופסילים בלבד. דוגמה לעניין זה היא פסיקתם בעניין הפאות הנוכריות שהובאו מהודו, ועל כך ראו: "חאלקה – תגלחת הודית אלילית", ועל השמדתם את הלכות עבודה-זרה ראו: "קארו – מגדולי משמידי דת האמת".


ברם, מצוַת עבודה-זרה היא הציר והיסוד של תורת משה שקיבלנו בהר סיני. תורת האמת קידשה מלחמת חורמה בעבודה-הזרה, והביאה זאת לידי ביטוי במאות מצוות מן התורה – 51 מצוות ישירות בענייני עבודה-זרה, ועוד עשרות רבות של מצוות והוראות שנוגעות באופן ישיר ועקיף לעבודה-זרה, כגון בהלכות יסודי התורה, הלכות הקרבנות, הלכות כלאיים, ועוד.


וכבר עמד על-כך רבנו, דהיינו שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות, והראשונה שבהן היא לבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, ושש פעמים לפחות במורה-הנבוכים ובמשנה-תורה רבנו הרמב"ם חוזר על היסוד הנעלה הזה, דהיינו, שתכליתה הראשונה של התורה היא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וכֹה דבריו:


1) "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (מורה ג, לז).


2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (מורה ג, כט).


3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' [דב' יא, טז], 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' [שם כט, יז]. ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' [שם ז, ה], 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [שם יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרוֹ יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במ' טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה" (מורה ג, כט).


4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (מורה ג, ל).


5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותן ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (מורה ג, לז).


6) ובהלכות עבודה-זרה (ב, ז) פוסק רבנו כך:


"מצוַת עבודה-זרה כנגד המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וגו' [במ' טו, כב] – ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה והיא עיקר כל המצוות כולן".


א. המינים – כגויים לכל דבריהם


כידוע, מחללי שבתות בפרהסיה הם כגויים לכל דבריהם, וקל-וחומר המינים, אשר מחריבים ומשמידים את דת האמת, והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (ב, ח):


"ישראל שעבד עבודה-זרה – הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, ומשומד לעבודה-זרה – הרי הוא משומד לכל התורה כולה; וכן המינים מישראל – אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותם בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט]".


כלומר, יינם יין נסך וכפי שפוסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (יא, ב): "יין הגויים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם – אסור בהניה כיין שנתנסך"; וכן שחיטתם נבילה וכפי שפוסק רבנו בהלכות שחיטה (ד, יא): "ואם היה משומד לעבודה-זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין [...] – הרי הוא כגוי, ושחיטתו נבילה". ואסור להחזיר להם אבידה, וכפי שפוסק רבנו בהלכות גזלה ואבדה (יא, ג): "והמינים מישראל, והאפיקורוסים, ועובדי עבודה-זרה, ומחללי שבת בפרהסיה – אסור להחזיר להם אבידה, כגוי". ועוד.


אגב, נשים לב, שאפילו לגוי יש מצבים שמחזירים לו את אבֵדתו (שם, הלכה ד):


"אבֵדת הגוי מותרת, שנאמר: 'אֲבֵדַת אָחִיךָ' [דב' כב, ג], והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי-עולם. ואם החזירה לקדש את ה', כדי שיפארו את ישראל ויידעו שהם בעלי אמונה – הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול ה' – אבֵדתו אסורה, וחייב להחזירה".


ברם, המינים הארורים, בניגוד לגויים הערלים, לעולם אין מחזירים להם את אבֵדתם.


בעניין ההלכה הנדונה לעיל (עבודה-זרה ב, ח): "ישראל שעבד עבודה-זרה – הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, ומשומד לעבודה-זרה – הרי הוא משומד לכל התורה כולה" – קאפח הוסיף שם הערה באות כא, וזה לשונו:


"ולכאורה יש כפל מיותר בלשון רבנו, שאחר שכתב: 'הרי הוא כגוי לכל דבר', מיותרת בבא שנייה: 'ומשומד לעבודה-זרה' וכו'. ולע"ד לא קשיא מידי, דברישא אשמען בישראל שעבד עבודה-זרה ונשאר בתוך האומה או אף שומר מצוות אלא שיש לו שיבוש בעבודה-זרה, שהוא כגוי לכל דבריו. והדר אשמען ישראל שנשתמד ויצא מכלל האומה ועבר לאומה אחרת עובדי עבודה-זרה, הרי הוא משומד לכל התורה כולה אף שטרם עבד עבודה-זרה בפועל".


כלומר, קאפח מצביע על העובדה שרבנו לכאורה חוזר על עצמו, שהרי לאחר שרבנו קובע את דינו של "ישראל שעובד עבודה-זרה", מדוע יש צורך לציין את דינו של "משומד לעבודה-זרה"? קאפח מסביר, ש"ישראל שעבד עבודה-זרה" הוא מי שעובד עבודה-זרה ונשאר בתוך האומה היהודית "או אף שומר מצוות אלא שיש לו שיבוש בעבודה-זרה", כמו היהדות האורתודוקסית – ואילו משומד, והוא מי שיצא לדת אחרת ולאומה אחרת, הוא כבר בגדר משומד אף שלא עבד עבודה-זרה בפועל; והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–יח) בעניין המשומד:


"ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים [...] שניים הם המשומדים: [...] והמשומד לכל התורה, כגון החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד ויידבק בהן, ויאמר מה בצע לי להידבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שיידבק באלו שידן תקיפה – הרי זה משומד לכל התורה כולה".


</