חאלקה – תגלחת הודית אלילית

המלה "חאלקה" משמעה בערבית "תספורת", אך כפי שנראה לקמן, מנהג החאלקה מקורו אינו בקרב הישמעאלים, אלא בקרב ההודים הפרימיטיביים מעריצי הפסילים והצלמים. זכורני לפני כחמש או שש שנים, שמעתי שיעור מפיו של הרב השכיר אהרן בדיחי (שבמקורו הוא דרדעי למחצה לשליש ולרביע), והוא סיפר לקהל השומעים, שבמסגרת תפקידו בממסד הכמורה האורתודוקסית, הוא נדרש לקיים טקסי חאלקה. הוא טען כי אין שום בעיה לקיים את המנהג, והוא אף התהדר בכך שהוא רותם את המנהג כדי לקרב את השוטים לדת משה.


לאחר שאמר את דבריו, הערתי כי לדעתי מדובר במנהג פגאני מובהק, שהרי ברור כשמש שתספורת השיער נועדה במקורה לשמש כמתן מנחה לאיזה אליל או שד דמיוניים. בדיחי השכיר החל להתווכח עמי ואף אביו ז"ל נחלץ לעזרת בנו וקבע שעלי להוכיח את טענותיי. השתתקתי, גם מפני שהייתי אורח במקום ולא הייתה לי מטרה להכלים את בדיחי, וגם מפני שלא היו לי ראיות חזקות כדי להוכיח את מה שנראה בעיניי כדבר הפשוט וההגיוני ביותר.


מאותה שבת ומאותו שיעור, המחשבה בעניין זה לא הרפתה ממני והרהרתי במנהג הזה רבות. מצד אחד לא יעלה על הדעת שמדובר במנהג שניתן להכשירו, שהרי כל-כולו זועק אלילות ומתן מנחה לאלילים דמיוניים, אך מצד שני לא ראיתי בשום מקום מי שעמד על כך. עניין זה גרם לי לצער רב, כי האמת הייתה כל-כך ברורה לשכל הישר אך לא יכולתי להוכיח זאת.


לימים, הקב"ה פקח את עיניי והתשובה הברורה והפשוטה נגלתה לנגד עיניי, וזאת בעקבות עיון בפרשת הפאות הנכריות שהובאו מהודו, ואשר נתגלה שהן נאספו בטקסים פגאניים של ההודים בבתי העבודה-הזרה שלהם. התברר, שקיימים טקסים פולחניים ידועים ומפורסמים בהודו, שבהם מגיעים המאמינים השוטים לשיקוציהם הכעורים, ומגלחים את שער ראשם לכבוד אליליהם, במטרה להשיג מהם תועלת וטובות הנאה לפי דמיונם. כלומר, דרך עבודתם של אותם אלילים הינה גילוח שער הראש לילדים ולמבוגרים בבתי שיקוציהם ובסביבתם.


את השערות הללו קיבצו ההודים ושלחו לצאצאי המינים חובשי הפאות הנכריות, ואלה, כדי להראות את אדיקותם המדומה בדתם הפרו-נוצרית ו/או כדי לחייב את עסקי הפאות בתשלומי חסוּת לכשרויות-הבצע השונות, קפצו על המציאה כמוצאי-שלל-רב. מטרתם המרכזית הייתה להחדיר תג של כשרות גם לענף מכירת הפאות, ולהרוויח ממון רב מהטעיית הציבור. כאילו שהם "ידאגו" שהשיער לא יגיע מאותם מנזרי אלילות כעורים, ברם, אדיקותם המדומה חשפה את המקור הקדום למנהג החאלקה לדעתי, והוא תספורת לכבוד אלילים כעורים עץ ואבן.


נחתום את דברי המבוא במאמר שמואל בתלמוד מסכת מועד קטן (יד ע"א), אשר ממנו עולה באופן ברור, כי עם-ישראל לא נהג בכל מנהגי ההבל הפגאניים הללו, וכך נאמר שם: "אמר שמואל: קטן הנולד במועד – מותר לגלח במועד". דהיינו אפילו ביום הראשון להיוולדו!


עדויות להופעתו ולמשמעותו של מנהג "החאלקה"


1) המקור הראשון להופעתו של המנהג הוא בשו"ת הרדב"ז (ב, תרח), וכך נאמר שם:


"שאלת ממני אודיעך דעתי, במי שנדר לגלח את בנו במקום שמואל הנביא, ובא ומצא שכבר נלקח [הקבר] ביד העכו"ם בעוונות ואין ישראל יכול להיכנס שם, מה תקנה יש לו? [...] תשובה, כבר נהגו בכל הגלילות לחשוב זה נדר גמור, והטעם לפי שהיו רגילין להביא נדרים ונדבות ונותנים משקל השיער לצורך המקום להדליק עליו שעווה ושמן ולשאר צרכיו, גם יש בנדבות חלק לעניים ולצורכי צבור, ומכל זה העלו שהוא נדר גמור ואין ראוי להקל בו".


ובכן, מצאנו שהיו נוהגים לגלח את שער הבנים בקבר המיוחס לשמואל הנביא. הרדב"ז (המאה הי"ו) שגה לחשוב שמדובר בעניין חשוב עד שחובה לקיימו אם אדם נדר לעשותו. כמו כן, מדברי בן זמרא עוד עולה, שנהגו לתת "משקל השיער" לצורך קיום המקום, דהיינו לצרכי הפעלת הקבר: "להדליק עליו שעווה ושמן ולשאר צרכיו". כלומר, השיער נחשב כתקרובת למת ששוכן באותו הקבר, אחרת מדוע נהגו לתת "לצרכי הקבר" דווקא כ"משקל השיער"?


יתר על כן, כדי לטשטש את העובדה שמדובר במנחה לעבודה-זרה, שילבו בנדבות ובנדרים גם מתן צדקה לעניים... כמו ששאול המלך חס על מיטב הצאן והבקר לזבוח לה' יתעלה. ובמלים אחרות, כמו שאצל שאול מדובר בהטעיה ובכיסוי על חרפת המרידה בה' יתעלה, כך גם בעניין המנחה המובאת לקבר, כיסו אותה בהטעיה שמדובר במצות צדקה. זאת ועוד, אין לי צל של ספק, שכספי הצדקה הללו היו מגיעים לנוכלים ארורים אשר היו נוטלים את הכספים לעצמם, כמו בימינו, שמפעילי הקברים עושקים וגוזלים את הפתאים למען הרבות בצע.


חשוב לציין, שהרדב"ז הסתייג בהמשך תשובתו ממנהג זה, וכך הוא כותב: "אבל בנדון דידן מאי איכפת לנביא או מאי מתהני ליה שיגלחו אותו במקומו או בזולת מקומו", וראוי הוא בן זמרא לתוכחתו של אליהו הנביא: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" וכו' (מ"א יח, כא).


2) המקור השני למנהג נמצא בכתבי ויטאל המהובל (שער הכוונות, יב), שם הוא מספר על רבו הארי המזוהם, וכן על טמבל אחר שנקרא יונתן שאגיש שעשה לבנו "חאלקה", וז"ל:


"עניין מנהג שנהגו בו ישראל ללכת ביום ל"ג בעומר על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו אשר קבורים בעיר מירון, כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם: אני ראיתי למורי ז"ל [כוונתו להארי המזוהם] שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלושה ימים [...] והה"ר יונתן שאגיש [...] הוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה [...] וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה הנזכר, ובפרט כי רשב"י ע"ה [...] זמן שמחתו ביום ל"ג בעומר".


נמצא, שהארי המזוהם ותלמידיו היו עובדים לאליל שקראו לו רשב"י, זמן שמחתו של האליל הזה הינו ביום ל"ג בעומר, ולכן הולכים לקברו ביום זה, "ואוכלים ושותים ושמחים שם", וזו היא עבודתו, ועוד מעבודתו של רשב"י היא הולכת הילדים הקטנים וגילוח שיער ראשם.


3) מקור נוסף שבו מופיע המנהג הוא אצל אשכנזי שנקרא מנחם מנדל מקמניץ (ליטא, המאה הי"ט), הוא כתב ספר שנקרא "עליית הארץ", ובו הוא אומר כך:


"בנים קטנים הצריכים לגוז שערם בפעם הראשון, אין גוזזים בביתם, רק ממתינים להילולא הלז [בקבר רשב"י בל"ג בעומר]. באים הנשים ומביאים שם בניהם וכל אחת מביאה נר גדול כמידת בנה, ומתחיל החכם לגזוז קצת, ואחר-כך משלמת אמו הגזיזה ולעשות לו פאת הראש. ובליל ל"ד בעומר עושים ככל הנ"ל גם כן לכבוד רבי אלעזר בנו המנוח, גם שם עמו. ובליל השלישי הולכים לקבר רבי יוחנן הסנדלר, וגם שם עומד עמוד כנ"ל, ועושים גם כן כנ"ל".


מנחם-מנדל הטמבל עשה עמנו חסד גדול, הוא אומר במפורש שגזיזת השיער נעשית לכבודם של רשב"י ורבי אלעזר בנו! ובמלים אחרות, הוא מודה באופן מפורש שמדובר בטקס של עבודה-זרה! דהיינו שמבצעים טקס לכבודו של מאן-דהו מבלעדי ה' יתעלה ויתרומם שמו.


והנה דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות הדת:


"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


והנה לפניכם גם דברי התורה והנביאים שאין עוד מלבדו ואין כיוצא בו, יתעלה ויתרומם שבחו:


"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט).


"כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ" (ש"ב כב, לב).


"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס).


"אָנֹכִי אָנֹכִי יְיָ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (יש' מג, יא); "כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים [...] הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי" (יש' מד, ו;ח); "אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד); "הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב); "זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (יש' מו, ט).


"כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ" (תה' יח, לב).


4) בשו"ת פעולת צדיק (ג, רלו; כתבוֹ יחיא צאלח, תימן, המאה הי"ח), נאמר כך:


"הנהוג כשמתחילים לגלח לקטן כבן ב' שנים או ג' תחילת תגלחת הקטן, עושים סעודה ומחולות של שמחה ולזו הסעודה קורין לה 'סעודה של מצוה' [...] ושוב מצאתי בכתבי האר"י ז"ל [=הארי המזוהם]: בכל פעם שאדם עושה מצוה אין מספיק במה שעושה אותה רק צריך שיכוון בעשייתה שמקיים מצות בוראו במה שציווהו. כך הפיאה, כי כשאדם מסתפר יכוון שאינו מניח שיחתכו לו הפיאה של ראש משני צדדיו וגם אינו משחית פאת הזקן וכו' עכ"ל. ומזה אנו למדים גם כן שזו מצוה במה שאינו מניח לגלח הפיאות. ואף-על-פי שזה קטן הוא, המצוה היא של אב כשאר מצוות שמוטל על האב לעשות לבנו קטן [מטעם חינוך] דוק".


הטעם שיחיא צאלח מביא למנהג החאלקה תמוה מאד, וכי יעלה על הדעת שבכל פעם שמחנכים את הקטן שלא לעבור על מצות לא-תעשה על אביו לעשות סעודת מצוה? מדוע אפוא דווקא ללאו של הקפת פאות הראש הצמידו סעודת מצוה? אלא, ברור שמקור המנהג הוא מקור אלילי מובהק, והארי המזוהם התאמץ בכל כוחו לשוות לו איזה ערך של מצוה. ולא קראתי לצאלח בשם "רב" מהסיבה הפשוטה שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ובקראוֹ להארי המזוהם: האר"י ז"ל, הוא למעשה קיבל על עצמו לאלוה את כל הזיות הקבלה האלילית, והנציח אף הוא את התועבה ביהדות תימן.


זאת ועוד, איזה אדם עניו וצדיק באמת יקרא לספרו "פעולת צדיק"? איֵּה הענווה והצניעות?


מקורו האלילי של מנהג החאלקה


להלן כתבה מאת העיתונאי ראובן וייס שפורסמה באתר Ynet בתאריך 24.05.04, וכותרתה: "בעקבות הפאות האסורות", וכך נאמר בכתבה (דילגתי בערך לאמצע הכתבה):


לדברי יותם יעקבסון (30), שליח המגזין 'מסע אחר' להודו, "לשיער בהודו ישנה משמעות מיוחדת". [...] במסגרת הסיורים שערך והדריך בהודו, הגיע יעקבסון גם לעיירה טירופאטי [...] במקדש טירופאטי ממוקם צלם האל 'וישנו', אחד מבין האלים החשובים ביותר בהודו, שעל-פי האמונה הוא בעל סגולה מיוחדת – למלא כל בקשה הנישאת בפניו. מסיבה זו הפך מקדש טירופאטי לאבן שואבת ולמוקד משיכה של מאמינים מכל קצווי המדינה. המִספרים [של השוטים הללו] הם כמעט בלתי-נתפסים. מדובר על עשרות אלפי מאמיני