חאלקה – תגלחת הודית אלילית

המלה "חאלקה" משמעה בערבית "תספורת", אך כפי שנראה לקמן, מנהג החאלקה מקורו אינו בקרב הישמעאלים, אלא בקרב ההודים הפרימיטיביים מעריצי הפסילים והצלמים. זכורני לפני כחמש או שש שנים, שמעתי שיעור מפיו של הרב השכיר אהרן בדיחי (שבמקורו הוא דרדעי למחצה לשליש ולרביע), והוא סיפר לקהל השומעים, שבמסגרת תפקידו בממסד הכמורה האורתודוקסית, הוא נדרש לקיים טקסי חאלקה. הוא טען כי אין שום בעיה לקיים את המנהג, והוא אף התהדר בכך שהוא רותם את המנהג כדי לקרב את השוטים לדת משה.

לאחר שאמר את דבריו, הערתי כי לדעתי מדובר במנהג פגאני מובהק, שהרי ברור כשמש שתספורת השיער נועדה במקורה לשמש כמתן מנחה לאיזה אליל או שד דמיוניים. בדיחי השכיר החל להתווכח עמי ואף אביו ז"ל נחלץ לעזרת בנו וקבע שעלי להוכיח את טענותיי. השתתקתי, גם מפני שהייתי אורח במקום ולא הייתה לי מטרה להכלים את בדיחי, וגם מפני שלא היו לי ראיות חזקות כדי להוכיח את מה שנראה בעיניי כדבר הפשוט וההגיוני ביותר.

מאותה שבת ומאותו שיעור, המחשבה בעניין זה לא הרפתה ממני והרהרתי במנהג הזה רבות. מצד אחד לא יעלה על הדעת שמדובר במנהג שניתן להכשירו, שהרי כל-כולו זועק אלילות ומתן מנחה לאלילים דמיוניים, אך מצד שני לא ראיתי בשום מקום מי שעמד על כך. עניין זה גרם לי לצער רב, כי האמת הייתה כל-כך ברורה לשכל הישר אך לא יכולתי להוכיח זאת.

לימים, הקב"ה פקח את עיניי והתשובה הברורה והפשוטה נגלתה לנגד עיניי, וזאת בעקבות עיון בפרשת הפאות הנכריות שהובאו מהודו, ואשר נתגלה שהן נאספו בטקסים פגאניים של ההודים בבתי העבודה-הזרה שלהם. התברר, שקיימים טקסים פולחניים ידועים ומפורסמים בהודו, שבהם מגיעים המאמינים השוטים לשיקוציהם הכעורים, ומגלחים את שער ראשם לכבוד אליליהם, במטרה להשיג מהם תועלת וטובות הנאה לפי דמיונם. כלומר, דרך עבודתם של אותם אלילים הינה גילוח שער הראש לילדים ולמבוגרים בבתי שיקוציהם ובסביבתם.

את השערות הללו קיבצו ההודים ושלחו לצאצאי המינים חובשי הפאות הנכריות, ואלה, כדי להראות את אדיקותם המדומה בדתם הפרו-נוצרית ו/או כדי לחייב את עסקי הפאות בתשלומי חסוּת לכשרויות-הבצע השונות, קפצו על המציאה כמוצאי-שלל-רב. מטרתם המרכזית הייתה להחדיר תג של כשרות גם לענף מכירת הפאות, ולהרוויח ממון רב מהטעיית הציבור. כאילו שהם "ידאגו" שהשיער לא יגיע מאותם מנזרי אלילות כעורים, ברם, אדיקותם המדומה חשפה את המקור הקדום למנהג החאלקה לדעתי, והוא תספורת לכבוד אלילים כעורים עץ ואבן.

נחתום את דברי המבוא במאמר שמואל בתלמוד מסכת מועד קטן (יד ע"א), אשר ממנו עולה באופן ברור, כי עם-ישראל לא נהג בכל מנהגי ההבל הפגאניים הללו, וכך נאמר שם: "אמר שמואל: קטן הנולד במועד – מותר לגלח במועד". דהיינו אפילו ביום הראשון להיוולדו!

עדויות להופעתו ולמשמעותו של מנהג "החאלקה"

1) המקור הראשון להופעתו של המנהג הוא בשו"ת הרדב"ז (ב, תרח), וכך נאמר שם:

"שאלת ממני אודיעך דעתי, במי שנדר לגלח את בנו במקום שמואל הנביא, ובא ומצא שכבר נלקח [הקבר] ביד העכו"ם בעוונות ואין ישראל יכול להיכנס שם, מה תקנה יש לו? [...] תשובה, כבר נהגו בכל הגלילות לחשוב זה נדר גמור, והטעם לפי שהיו רגילין להביא נדרים ונדבות ונותנים משקל השיער לצורך המקום להדליק עליו שעווה ושמן ולשאר צרכיו, גם יש בנדבות חלק לעניים ולצורכי צבור, ומכל זה העלו שהוא נדר גמור ואין ראוי להקל בו".

ובכן, מצאנו שהיו נוהגים לגלח את שער הבנים בקבר המיוחס לשמואל הנביא. הרדב"ז (המאה הי"ו) שגה לחשוב שמדובר בעניין חשוב עד שחובה לקיימו אם אדם נדר לעשותו. כמו כן, מדברי בן זמרא עוד עולה, שנהגו לתת "משקל השיער" לצורך קיום המקום, דהיינו לצרכי הפעלת הקבר: "להדליק עליו שעווה ושמן ולשאר צרכיו". כלומר, השיער נחשב כתקרובת למת ששוכן באותו הקבר, אחרת מדוע נהגו לתת "לצרכי הקבר" דווקא כ"משקל השיער"?

יתר על כן, כדי לטשטש את העובדה שמדובר במנחה לעבודה-זרה, שילבו בנדבות ובנדרים גם מתן צדקה לעניים... כמו ששאול המלך חס על מיטב הצאן והבקר לזבוח לה' יתעלה. ובמלים אחרות, כמו שאצל שאול מדובר בהטעיה ובכיסוי על חרפת המרידה בה' יתעלה, כך גם בעניין המנחה המובאת לקבר, כיסו אותה בהטעיה שמדובר במצות צדקה. זאת ועוד, אין לי צל של ספק, שכספי הצדקה הללו היו מגיעים לנוכלים ארורים אשר היו נוטלים את הכספים לעצמם, כמו בימינו, שמפעילי הקברים עושקים וגוזלים את הפתאים למען הרבות בצע.

חשוב לציין, שהרדב"ז הסתייג בהמשך תשובתו ממנהג זה, וכך הוא כותב: "אבל בנדון דידן מאי איכפת לנביא או מאי מתהני ליה שיגלחו אותו במקומו או בזולת מקומו", וראוי הוא בן זמרא לתוכחתו של אליהו הנביא: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" וכו' (מ"א יח, כא).

2) המקור השני למנהג נמצא בכתבי ויטאל המהובל (שער הכוונות, יב), שם הוא מספר על רבו הארי המזוהם, וכן על טמבל אחר שנקרא יונתן שאגיש שעשה לבנו "חאלקה", וז"ל:

"עניין מנהג שנהגו בו ישראל ללכת ביום ל"ג בעומר על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו אשר קבורים בעיר מירון, כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם: אני ראיתי למורי ז"ל [כוונתו להארי המזוהם] שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלושה ימים [...] והה"ר יונתן שאגיש [...] הוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה [...] וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה הנזכר, ובפרט כי רשב"י ע"ה [...] זמן שמחתו ביום ל"ג בעומר".

נמצא, שהארי המזוהם ותלמידיו היו עובדים לאליל שקראו לו רשב"י, זמן שמחתו של האליל הזה הינו ביום ל"ג בעומר, ולכן הולכים לקברו ביום זה, "ואוכלים ושותים ושמחים שם", וזו היא עבודתו, ועוד מעבודתו של רשב"י היא הולכת הילדים הקטנים וגילוח שיער ראשם.

3) מקור נוסף שבו מופיע המנהג הוא אצל אשכנזי שנקרא מנחם מנדל מקמניץ (ליטא, המאה הי"ט), הוא כתב ספר שנקרא "עליית הארץ", ובו הוא אומר כך:

"בנים קטנים הצריכים לגוז שערם בפעם הראשון, אין גוזזים בביתם, רק ממתינים להילולא הלז [בקבר בר-יוחי בל"ג בעומר]. באים הנשים ומביאים שם בניהם וכל אחת מביאה נר גדול כמידת בנה, ומתחיל החכם לגזוז קצת, ואחר-כך משלמת אמו הגזיזה ולעשות לו פאת הראש. ובליל ל"ד בעומר עושים ככל הנ"ל גם כן לכבוד רבי אלעזר בנו המנוח, גם שם עמו. ובליל השלישי הולכים לקבר רבי יוחנן הסנדלר, וגם שם עומד עמוד כנ"ל, ועושים גם כן כנ"ל".

מנחם-מנדל הטמבל עשה עמנו חסד גדול, הוא אומר במפורש שגזיזת השיער נעשית לכבודם של בר-יוחי ורבי אלעזר בנו! ובמלים אחרות, הוא מודה באופן מפורש שמדובר בטקס של עבודה-זרה! דהיינו שמבצעים טקס לכבודו של מאן-דהו מבלעדי ה' יתעלה ויתרומם שמו.

והנה דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות הדת:

"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".

והנה לפניכם גם דברי התורה והנביאים שאין עוד מלבדו ואין כיוצא בו, יתעלה ויתרומם שבחו:

"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט).

"כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ" (ש"ב כב, לב).

"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס).

"אָנֹכִי אָנֹכִי יְיָ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (יש' מג, יא); "כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים [...] הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי" (יש' מד, ו;ח); "אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד); "הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב); "זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (יש' מו, ט).

"כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ" (תה' יח, לב).

4) בשו"ת פעולת צדיק (ג, רלו; כתבוֹ יחיא צאלח, תימן, המאה הי"ח), נאמר כך:

"הנהוג כשמתחילים לגלח לקטן כבן ב' שנים או ג' תחילת תגלחת הקטן, עושים סעודה ומחולות של שמחה ולזו הסעודה קורין לה 'סעודה של מצוה' [...] ושוב מצאתי בכתבי האר"י ז"ל [=הארי המזוהם]: בכל פעם שאדם עושה מצוה אין מספיק במה שעושה אותה רק צריך שיכוון בעשייתה שמקיים מצות בוראו במה שציווהו. כך הפיאה, כי כשאדם מסתפר יכוון שאינו מניח שיחתכו לו הפיאה של ראש משני צדדיו וגם אינו משחית פאת הזקן וכו' עכ"ל. ומזה אנו למדים גם כן שזו מצוה במה שאינו מניח לגלח הפיאות. ואף-על-פי שזה קטן הוא, המצוה היא של אב כשאר מצוות שמוטל על האב לעשות לבנו קטן [מטעם חינוך] דוק".

הטעם שיחיא צאלח מביא למנהג החאלקה תמוה מאד, וכי יעלה על הדעת שבכל פעם שמחנכים את הקטן שלא לעבור על מצות לא-תעשה על אביו לעשות סעודת מצוה? מדוע אפוא דווקא ללאו של הקפת פאות הראש הצמידו סעודת מצוה? אלא, ברור שמקור המנהג הוא מקור אלילי מובהק, והארי המזוהם התאמץ בכל כוחו לשוות לו איזה ערך של מצוה. ולא קראתי לצאלח בשם "רב" מהסיבה הפשוטה שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ובקראוֹ להארי המזוהם: האר"י ז"ל, הוא למעשה קיבל על עצמו לאלוה את כל הזיות הקבלה האלילית, והנציח אף הוא את התועבה ביהדות תימן.

זאת ועוד, איזה אדם עניו וצדיק באמת יקרא לספרו "פעולת צדיק"? איֵּה הענווה והצניעות?

מקורו האלילי של מנהג החאלקה

להלן כתבה מאת העיתונאי ראובן וייס שפורסמה באתר Ynet בתאריך 24.05.04, וכותרתה: "בעקבות הפאות האסורות", וכך נאמר בכתבה (דילגתי בערך לאמצע הכתבה):

לדברי יותם יעקבסון (30), שליח המגזין 'מסע אחר' להודו, "לשיער בהודו ישנה משמעות מיוחדת". [...] במסגרת הסיורים שערך והדריך בהודו, הגיע יעקבסון גם לעיירה טירופאטי [...] במקדש טירופאטי ממוקם צלם האל 'וישנו', אחד מבין האלים החשובים ביותר בהודו, שעל-פי האמונה הוא בעל סגולה מיוחדת – למלא כל בקשה הנישאת בפניו. מסיבה זו הפך מקדש טירופאטי לאבן שואבת ולמוקד משיכה של מאמינים מכל קצווי המדינה. המִספרים [של השוטים הללו] הם כמעט בלתי-נתפסים. מדובר על עשרות אלפי מאמינים ביום, ובמיליוני מאמינים בשנה. אותם מאמינים נדחקים בתורים הנמשכים לעיתים למעלה מיממה, רק כדי להתייצב לשניות ספורות בתוככי המקדש, מול צלם האל, ולהביע את הבקשה בפניו.

כדי לענות על צורכיהם של עולי הרגל הרבים המגיעים מדי יום למקדש, התפתחה למרגלותיו תעשייה שלמה של מלונות, חדרי-אירוח, מסעדות, חנויות, דוכני מזכרות ומספרות. מאותן המספרות מגיע רוב השיער המשמש לייצורן של כ-70 אחוז מן הפאות הנמכרות בעולם.

[...] הסיבה לתספורות שעורכים במקום עשרות אלפי המאמינים – מדובר בטקס דתי של ממש, במהלכו נושאים המסתפרים תפילה, ומקריבים את שערם לאל, בתיווך המקדש. על-פי ההינדואיזם, מהווה התפילה מעין מערכת יחסי גומלין של 'תן וקח' בינם לבין האלים. לכן הם אינם יכולים להתפלל לאלים ולבקש מהם שייענו לבקשותיהם, מבלי מתן של תמורה כלשהי. אותה תמורה יכולה להיות משימה כלשהי שהם נוטלים על עצמם, דוגמת הליכה על גחלים לוחשות, צום, או שתיקה ארוכה, או תשורה כלשהי המסמלת את התמסרותם לאל, דוגמת גילוח שיער הראש.

יעקבסון מסביר, כי "הביטוי המקובל בהודו למעמד זה הוא 'דווי-ג'א', שפירושו לידה שנייה. משמעותה היא קבלת מרות האל, והשארת חלקים גדולים מן העבר מאחור. גילוח שיער הראש הוא אקט סמלי, המחזיר את האדם, ככל האפשר, למראהו בעת הלידה. השיער המגולח מסמל את הניתוק מן החטאים שביצע האדם בחייו הקודמים, עד ללידתו השנייה, והוא מוקדש לאל אליו פנה המאמין".

[...] במהלך שהייתם בטירופאטי נוהגים המאמינים, גברים ונשים כאחד, להפקיד את ראשם בידי כ-600 ספרים, העובדים סביב השעון, ומגלחים את שערותיהם באמצעות תער. במהלך הגילוח נוהגים המאמינים לשאת תפילה, כשהם כמובן לא מקבלים כל תמורה כספית עבור שערם. השיער הנגזז נופל למעין גומות ברצפת המספרה, נאסף מהן בקפידה באמצעות דליי-ענק ומובל ארוז בשק גדול אל כוהני המקדש. משם עושה השיער את דרכו אל יצרני הפאות ברחבי העולם.

לדברי יעקבסון, מלבד לאחזקתו השוטפת של המקדש, משמש הכסף המתקבל תמורת השיער גם למטרות צדקה למיניהן, כגון תמיכה בנזקקים, הקמת בתי מחסה לעניים ויתומים, הקמת מרכזי אמנות ומלאכת-יד ועוד.

עד כאן מתוך הכתבה, ומתוכה עולה כיצד כוהני העבודה-הזרה הרשעים מנצלים את השוטים והפתאים כדי להפיק מהם רווחים וטובות הנאה. כן עולה ממנה, שגזיזת השיער מבטאת את התמסרותו וכניעתו המוחלטת של המאמין לאליל העבודה-הזרה! ובהחלט ניתן לדַמות זאת לעבודה-הזרה הקדומה של הולכה באש למולך, שבה האב היה מוליך לרגע קט את בנו באש (בתוך שלהבת גדולה), והמעבר באש נועד לבטא את התמסרותו וכניעתו של האב למולך.

וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה זרה (ו, ד–ה) בעניין ההעברה באש למולך:

"הנותן מזרעו למולך ברצונו בזדון – חייב כרת; בשוגג – מביא חטאת קבועה; ואם עשה בעדים והתראה – נסקל, שנאמר: 'אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן' [ויק' כ, ב]. ואזהרה שלו מניין? תלמוד לומר: 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' [ויק' יח, כא], ולהלן הוא אומר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ' [דב' יח, י]. כיצד היו עושין? מדליק אש גדולה, ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכומרין עובדי האש, ואותן הכומרין נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן, להעבירו באש ברשותן. ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכומרין, ומעבירו ברגלו מצד לצד אחֵר בתוך השלהבת: לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לעבודה-זרה אחרת, אלא בהעברה בלבד הייתה עבודת זה ששמו מולך".

ויתרה מזאת, רבנו כותב בספר המצוות דברים מפורשים בעניין עבודה-זרה קדומה, שעבודתה והערצתה הייתה העברת השיער לכבודה! וכֹה דברי רבנו שם (לאווין ו):

"והמצוה השישית, האזהרה שהוזהרנו מלעבוד עבודה-זרה אפילו בזולת ארבע העבודות הנזכרות, אבל בתנאי שיהא זה כדרכה, כלומר שיעבדנה במה שדרך אותו הנעבד להיעבד [...] והעובר על לאו זה במזיד חייב סקילה וכרת [...] כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס ומעביר שיערו לכמוש" וכו'.

ונראה שזו גם הסיבה שהתורה ציוותה על הכהן לשרוף את שער הנזיר, וכך נאמר בספר במדבר (ו, יח): "וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים". כלומר, מדובר בפעולה ההפוכה למנהגי עובדי האלילים, אשר נהגו להקדיש את שיער ראשם לאליליהם, ותכליתה לבער את האלילות מן המחשבה, בדומה להקרבת קרבן הפסח אשר נועד לבער את עבודת הצאן והבקר שהייתה נפוצה במצרים.

אגב, בכתבה מוזכר גם י' אלישיב שר"י, אשר אסר את הפאות שהובאו מבתי העבודה-הזרה בהודו, אך אל תשגו, אדיקותו של אלישיב נועדה רק להראות שהוא כאילו מקפיד ומבין גדול בענייני עבודה-זרה... אך למעשה מדובר בהתעיה, שהרי הוא לא פצה פה ולא צפצף, כאשר מאות אלפי שוטים הולכים מדי שנה לעבוד את רשב"י במירון, ואוחזים בענייני מינות רבים.

***

צירפתי להלן קטעים נוספים מכתבה שפרסם יותם יעקבסון שנזכר לעיל. כתבה זו פורסמה באתר "מסע אחר" וכותרתה: "מהודו למאה שערים: שערה בכוס צ'אי", והבאתי גם אותה מפני שיש בה פרטים חשובים נוספים שילמדו אותנו על רשעות עובדי האלילים וסכלותם:

המקדש ממנו באות השערות: מקור רוב רובו של השיער המיוצא מהודו מגיע ממקדש [...] בסמוך לעיירה טירופאטי, שהעניקה למקדש את שמו העממי. בקודש הקודשים של המקדש שוכן צלם האל 'וישנו' המפורסם ביותר בהודו. [...]

לאל זה ישנה מעלה מיוחדת. נאמר עליו כי בתור אחד ממופעיו של וישנו, האל האמוּן על קיומו התקין של העולם, הוא מסוגל בקלות למלא כל בקשה הנשטחת בפניו. מסיבה זו זוכה המקדש לפופולאריות עצומה בקרב ההינדואים העולים לכאן לרגל מכל קצוות המדינה. במובנים רבים המקדש הוא מקום סגידה לכסף. לא אחת נדמה כי ערכו כאן עולה על ערך האמונה. כדי לספק את צורכי עולי הרגל הרבים, שמספרם מגיע לעשרות אלפים ביום, נבנתה בטירומאלה עיר שלמה שבה מוצא הצליין ההינדואי את כל שיחפש; אכסניות, מסעדות, דרשנים דתיים, חנויות מזכרות ומספרות – עליהן עוד יסופר. עולי הרגל העניים נאלצים להסתפק בלינה בטיראפוטי הסמוכה, בה נמצאים המלונות הזולים ביותר. [...]

גולת הכותרת של הביקור במקדש היא עריכת 'דהארשן', אותה התבוננות באל ושל האל בנו. כדי להגיע אל קודש הקודשים, המקום בו מוצב הפסל, נאלצים עולי הרגל לעמוד בתור אינסופי המתפתל סביב המתחם. ראשיתו של התור בין מעקות מתכת, אולם המשכו במעבר העשוי סורגים. מהצד נראים המאמינים כדחוסים בתוך כלובים מאורכים. ראוי לציין כי כדי לעקוף את התור ניתן לשלם סכום כסף לקרן המנהלת את המקדש. בתמורה, נפתחות הדלתות והתור מתקצר עד מאוד. עד כמה בדיוק? – תלוי בכמות המזומנים המוזרמת. שלטים מאירי עיניים מפרטים את מחירי קיצור התור ועלויות הטקסים השונים הנערכים לפני האל.

עבור אדם מן השורה (תרתי משמע) הדהארשן מול האל מסתכם בכך שעוד בטרם הוא מצמיד את כפות ידיו זו לזו ואומר "וישנו" הוא כבר נדחף הצידה והחוצה על-ידי צוות כוהני המקדש. לפעמים הם ממש מכים את המאמינים. אין במעמד קצר זה מכדי להעיב על רוחו של המאמין. אנשים רבים שעמדו בתור למעלה מיממה שלמה מתארים את ההתייצבות לפני האל כמזככת וכמרוממת. [כמו תיאורי השוטים שנוסעים לקברו הטמא של נחמן הכלבי] [...]

למה בעצם מגלחים את הראש? באופן סמלי בא התהליך הנפשי לידי ביטוי בגילוח הראש. הסרת השיער מחזירה את האדם, עד כמה שניתן, למראהו עם הלידה. בנוסף מהווה השיער המוסר התנתקות מיהירות ומחטאים שעשה האדם עד כה. את השיער הגזוז מקדיש המאמין לאותה אלוהות שבחסותה בא. ב'קומבה מלה' מקדישים הצליינים את שערם לנהר הגנגס ומשליכים אותו למים, ובטירופאטי, מקדישים אותו לאל בתיווך קרן המקדש. סביב המקדש נמצאות עשרות מספרות שכל ייעודן לגלח את ראשי המאמינים בתער.

השיער נאסף בקפידה ונמסר לכוהני המקדש. סופו להימכר ליצרני פאות ברחבי העולם ולהתגלגל בין השאר אל מרום ראשן של יהודיות חרדיות רבות. בכספי השיער המכור תומכת קרן המקדש בנזקקים, מקימה בתים לעניים וליתומים [...]. [עד כאן מתוך הכתבה].

וראו גם כאן סרטונים נוספים בעניין זה.

סוף דבר

מכל האמור לעיל עולות שלוש מסקנות חמורות מאד, בשלוש הפְּסקות הבאות:

כל קוצצי שער בניהם בל"ג בעומר בקבר המיוחס לבר-יוחי, עובדים עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, שכך היא דרך עבודתו של בר-יוחי שהפכוהו לאליל, וכאמור אצל ויטאל לעיל.

אמנם, הקוצצים את שער בניהם בחלאקה במקומות אחרים: או לכבודו של בר-יוחי או כדי להסיר מעליהם נזק של שדים ומזיקים דמיוניים או כדי להסיר מעליהם עין רעה וכיו"ב מן ההזיות – עובדים עבודה-זרה שאין חייבים עליה סקילה, אך יש במעשיהם הודאה בשיקוצי עבודה-זרה, כפירה בתורה, וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא – שהרי מדובר במנחה ברורה לישות על-טבעית דמיונית כדי להשקיט את זעמה או הקפדתה מעל הילד והמשפחה. והראיה לכך היא מעצם אדיקותם אחרי התהו וההבל. כלומר, גם אם תוכיח להם שאין זו חובה ואף עבירה חמורה, בכל זאת הם יתעקשו לקיימה בכל מחיר, ואדיקות פגאנית זו היא ממאפייני העבודה-הזרה המובהקים ביותר, דהיינו האדיקות חסרת ההיגיון בהזיות מאגיות עד כדי יצירת מריבוֹת לוהטות וויכוחים עקשניים שכל תכליתם היא לקיים את הזיותיהם הכעורות.

כמו כן, מי שמקיים את המנהג הזה ללא שום כוונה אלילית, אף הוא לדעתי בגדר מודה בעבודה-זרה וכופר בכל התורה כולה ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, כי לאחר שהוכח שמדובר במנהג אלילי מתועב שיסודו בקרב עמים פגאניים נחותים ובהמיים – מי שמתעקש לנהוג במנהג הזה, מגלה למעשה את מחשבתו האלילית לפיה יש אמת במנהגי ההבל של עובדי האלילים הטיפשים. ואף מעיד ומוכיח על כוונתו האמיתית, שהיא תקרובת לעבודה-זרה דמיונית, כדי שלא יגיע לו או לילדו או למשפחתו איזה נזק ממנה, כי אין שום הסבר אחר להתעקשות העקושה והיקושה הזאת, מלבד טומאת עבודה-זרה הלופתת את המחשבה.

***

ונצרף את פסקי רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (ב, י):

"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".

זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):

"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".

"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב, כא).

"אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְיָ וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ בְּכָל לְבַבְכֶם, וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).

"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).

"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).

"כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (יר' ב, ה–ח).

"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל" (יר' ב, יא).

"כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ, בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק, כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ, נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ, אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (יר' י, ג–ה).

"נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל צוֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם, הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ, לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (יר' י, יד–טז).

תמונת שער הרשומה מאת אלי שני - צילום עצמי; רישיון: GFDL.

חאלקה – תגלחת הודית אלילית

.pdf

Download PDF • 221KB