מבט אל העבר: מצוקת משפחות מרובות ילדים – עד מתי?


רבות דובר ונכתב בדבר מצוקתם של המשפחות ברוכות הילדים – בדיונים, בעיתונות ובעת האחרונה אף בטלביזיה. אין בדעתנו להוסיף ולהרחיב את יריעת מסכת המצוקה בהבאת עובדות נוספות על חייהם העגומים של כמאה אלף משפחות החיות במשכנות-עוני, שמרביתן מרוכזות בפרברי-ערים, בעיירות-פיתוח, ביישובי-עולים ובאזורי-ספר.

בהזדמנות זו, בכוונתנו לדון בשאלה הנוקבת – עד מתי? עד מתי יימשך מצב בלתי-נסבל זה? מנין תצמח הישועה? ואל מי עלינו להפנות שאלות אלה? דומה שאין חולקים, כי שאלות אלה יש להפנות בראש וראשונה לקברניטי המדינה אשר חייבים ואחראים לנווט את כולנו, להיות עם אחד שלם ובריא בגופו ובנפשו. האם מצוקתם של משפחות אלה ידועה לאחראים לביטחון החברתי של האומה? אין ספק שידועה להם הבעיה. אם כן, מדוע לא נעשה עד עכשיו צעד ממשי להקלת מצוקתם?

האם הנטל הביטחוני הכבד וקליטת העלייה, שהם בראש דאגתם, מונעים מהם לפתור את מצוקת המשפחות? כך הם משיבים. תשובה שלכאורה לפחות, הגיונית למדי ומשכנעת, אך בכל זאת רק לכאורה. כדי לסתור טענה זו די אם נזכיר, כי היו תקופות בהן הנטל הביטחוני וקליטת העלייה לא היו כבדים, ובכל זאת לא נעשה דבר ממשי לקידום פתרון הבעיה.

טענה כנ"ל ניסו למכור לציבור בשידור טלביזיה בליל שבת, בסקירה השבועית של מר חיים יבין, כאשר ניסו המנהל הכללי של משרד האוצר ודן הלפרין, לשכנע את הצופים שדלות והזנחה הן מציאות חדשה בישראל, מאז מלחמת ששת הימים. על הצגה זו, הגיב העיתונאי מר אברהם שוויצר בעיתון "הארץ" מיום טז באדר א תש"ל (22.2.70), תחת הכותרת: "זהירות, צביעות טרייה! [...] יש צביעות תהומית בהצגת הבעיה כפי שהוצגה בתוכנית הטלביזיה, וכפי שבאה לידי ביטוי בדברי מר אברהם אגמון – המנהל הכללי של משרד האוצר: 'אילו יכולנו לחסוך את מחצית תקציב הביטחון היינו יכולים לחסל כמעט את העוני בישראל'". ייתכן, אך מה עשתה הממשלה בנידון בין השנים 1957–1967? מר שוויצר מסיים את דבריו ואומר:

"כלום עדיף להחניף לעצמנו בהפגנת רצוננו הטוב לפתור בעיה סוציאלית חמורה בליווי תירוצים על מחדלי העבר וההווה, או שמא עדיף להתחנך לראיה ריאליסטית של עצמנו, בעיותינו וסדר עדיפויותינו בפתרונן בפועל? אם נבחר בצביעות, מובטח לנו, שגם בעוד עשר שנים נזכה לחזות בכאב ענוג בתכניות טלביזיה מתחסדות לא פחות, על פצעיה הפתוחים של החברה הישראלית".

אם כך, האם נוכל לומר שהמנהיגים יודעים על מצוקתם הגדולה של המשפחות, ועל הצורך המיידי להקל עליהן, אלא שמתחסדים בטענתם, כי כיום לא ניתן להרים את הנטל הזה משום הנטל הכבד – ביטחון וקליטה – המועדף מכורח המציאות? אם טענתם מתחסדת – לא טענה היא. ומכאן עולה השאלה, האם ביודעים הם דוחקים את פתרון הבעיה – ואם כן עד מתי ומדוע?

האם משום שמאמינים הם במעשי נסים, שהזמן יעשה את שלו, ולא חשוב כמה זמן יארך וכיצד ייפול דבר? האם משום שמאמינים הם שמשפחות מצוקה אלו אין להן את הכוח ללחום את מלחמת קיומן לחיי כבוד מינימליים? האם משום תקוותם, כי למשפחות מצוקה אלו לעולם לא יהיה פטרון, ומשום כך לא יימצא פתרון? ואף אם יימצא גוף שמוכן להיות הפטרון, הרי לא יהיו לו האמצעים להתמודד עם המתחסדים השליטים ויכול יוכלו לו.

אין ברצוננו להאמין, שאלו תקוותיהם של ראשי המדינה, כי הרי ככלות הכל, בנפשנו כולנו הדבר. הדחקת פתרון הבעיה והסוואתה ביודעין, תפריד ותפורר את "העם", אשר יותר מתמיד חייב להיות עם אחד, מחושל ברוחו ובנפשו. עם אחד כזה ניתן לבנות בכוחות משותפים מתוך חיי אחווה ורעות, ולא בהתעלמות מהבעיה ביודעין ושלא ביודעין. כל שיהוי בפתרון הבעיה רק יחמיר אותה ויצריך מאמצים ואמצעים מרובים לפתרונה ומי יודע אם, חלילה, לא נאחר את המועד ויבולע לכולנו.

אם באמת ובתמים מתכוונת הממשלה לעשות צעדים להקלת מצוקת המשפחות ייאמר לה: בזאת תבחני, יחוּקק חוק "משפחות מרובות ילדים", בו תוסדרנה מפורשות זכויותיהן של משפחות אלו. תקבע זכאותן לקבלת מענק כספי שיהלום את צרכי מחייתן (על-ידי ועדה מקצועית, המורכבת ממומחים מקצועיים ומנציגים של המשפחות מרובות הילדים), ויובטחו להן תנאי דיור נאותים בהתאם לגודל המשפחה, וכן שירותים חיוניים שונים, כגון בריאות, חינוך וכדומה. אם ניתן היה להעביר ברוב קולות בכנסת, הצעת תכנית לשיקום הפליטים הערביים (הובאה על-ידי השר שמעון פרס) ולהעבירה לוועדת החוץ והביטחון, נראה שאין כל מניעה ושום סיבה סבירה לאי-העברת חוק כנ"ל או תכנית אחרת דומה, במסגרת של הסוכנות היהודית או גוף אחר. יהא זה רק לבושתנו ולכלימתנו אם לא ייעשה כן.

על כן מצֻווים אנו כולנו כאחד, לנקוט בכל האמצעים החוקיים להחשת הורדת בעיה זו מסדר יומנו, על-ידי תביעה בלתי פוסקת מהממשלה לעשות הכל להגשמת פתרון הבעיה למעשה. המשך ההזנחה או יחס של שוויון נפש כלפי פתרון הבעיה עלולים בהכרח להביא לתוצאות חברתיות הרסניות – מי ישורן.

מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת אפיקים גיליון לד, אדר ב תש"ל, עמ' 1.

בתמונת שער הרשומה: משפחה יהודית במחנה הפליטים חאשד ליד עדן בתימן, דצמבר 1949.


#חינוך #חברה #צדק #כסף

8 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!