ישי ריבו שכח את ה' עוד בימי בחרותו בישיבות החרדיות שבהן למד, כיום הוא מכונה "גדול הזמר היהודי", אך בשיריו מסית את עם-ישראל אחרי דת פרו-נוצרית שלה הוא משועבד.
בחלק משיריו הוא שר שעם-ישראל הוא עם-סגולה אשר רצוי לפני האלוהים למרות שכיום עמֵּנו רחוק מאד מהתואר הזה, ונמצא בתקופה שעליה נאמר (יש' כט, יד): "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר". ובמלים אחרות, הוא שופר של הדת האורתודוקסית.
ממפעלו: השתתף בקמפיין שנקרא "ניגוני בעל התניא [=מייסד אלילות חב"ד]" ושר (כאן) את מנגינותיו על הפסוק: "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מל' ג, י). בשירו זה ריבו מחדיר את ההזיה שעם-ישראל הגיע לייעודו הרוחני בדת המינות האורתודוקסית, כאילו עם-ישראל רצוי בדרכו זו ובדת הזו לפני ה' יתעלה. אולם, אין לי ספק שהברכה הזו כלל לא נובעת מדת השקר שריבו הוא שופרה, אלא בעיקר מחסדי ה', ומכך שהוא מאריך אפו לנו; וכן מצדקת אנשי האמת, אשר מסירים את הזעם וחרון האף שרובץ על עם-ישראל בגלל חילול-השם הנורא שקיים בימינו, בקנאתם לדבר ה' ובהכשרתם את הקרקע לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
כמו כן, קיים איסור לשיר באופן כללי, וכך פוסק רבנו בהלכות תעניות (ה, יד): "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החורבן". חכמים הרחיקו אותנו מלשמוע שירים מפני שאנו בתקופה של אבל וצער עקב חורבן בית-המקדש, והסיבה העיקרית לחורבנוֹ היא העדר האמת. אילו קרן האמת הייתה עולה – היינו זוכים לבנות את בית המקדש, כך שהשיר הנדון משקף ניתוק מוחלט מהמציאות, כאילו עם-ישראל הגיע לייעודו בהליכה בדרכי המינים האורתודוקסים, אשר מחללים-שם-שמים, ומלעיטים ומזהמים את עמֵּנו בהשקפות המינות, ולכן ה' מרעיף עלינו ברכה עד-בלי-די...
ישי בּוּרי רוכב על גל הפופולריות של המינים ושל תפישׂותיהם הפגאניות, והוא אף מחזק את הגל הזה ומפיץ את זוהמתו, וכך הוא שר ומחדיר את הזיות המינים (כאן): "אני שייך לעם שהגיון בו לא תופס", באמירה זו הוא קובע שאין תועלת בהיגיון, בדעת ובמדע, ואף אין היגיון בהתבוננות באירועים ובאסונות שחלו וחלים בעם-ישראל במהלך ההיסטוריה. נמצא, שהוא מלעיט את הציבור בהזיה האורתודוקסית שאין לחשוב בהגיון, יש להפנות עורף לשכל הישר, ולהשליך ארצה כל דבר שיש לו ריח של דעת ומדע – והסיבה ברורה, הוא הולך בדרכם של אדוניו ופטרוניו המינים, אשר מטמטמים את הציבור עד להפיכתו לעדר פגאני נבער ומוסת.
עוד שר (שם): "אני שייך לעם שלא פיתח אותו מדען", וכבר הראינו לדעת היאך המינים בזים למדענים, ראו: "זמיר היהיר". עוד שר (שם): "אני שייך לעם שמאמין בחכמים", וברור שאין כוונתו לחכמי המשנה והתלמוד, אלא למינים שהוא גדל על ברכיהם בישיבות המינות. בהמשך הוא אף מעז לומר (שם): "אני שייך לעם שקרא מי לה' אלי", כאילו העם האורתודוקסי הפגאני שהוא שייך אליו, בחר לבער מקרבו עבודה-זרה, וכאילו דרכם היא דרך האמת, וכאילו הם רצויים לפני ה' יתעלה. בתעתועיו הוא מכסה על העובדה, שהציבור שהוא משרת הם-הם ממשיכיהם של הערב-רב אשר הובילו את העבודה-הזרה לעגל הזהב – אותו ערב-רב שמשה רבנו קידש נגדם מלחמה, וקרא "מי לה' אלי" כדי להכריתם ולבערם ולכלותם מקרב עמֵּנו.
מנהיגי הציבור שהוא משרת הינם מינים אשר מעמידים את עצמם כאלהים בשר ודם. מינים וכופרים אשר מסיתים ומדיחים את עם-ישראל השכם והערב לחילול-השם ולהשקפות מינות, ואף לבטלנות ולכפיות טובה, והחמור מכל: לשנאת המלאכה, לשנאת צה"ל ולשנאת ארץ-ישראל – והוא עוד מעז לשיר לאחר מכן (שם): "אז אני מודה ואני שר". על מה אתה שר? על-כך שאתה מתעה את עם-ישראל אחרי ההבל? ועל מה אתה מודה ומתחסד? וכי אתה מייצג דת נבונה של אמת? או דת מינות שהמיטה על עם-ישראל ייסורים איומים ונוראים?
"וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ כִּי עֲגָבִים בְּפִיהֶם הֵמָּה עֹשִׂים אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ, וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם" (יח' לג, לא–לב).
"לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" (מסקנת איוב מב, ה).
בשיר "אור החיים [=התורה]" הוא שר (כאן): "ותכלית האמת היא כל צדדיה – כל שבעים פניה". לדבריו, כל כסיל נושא "אמת" באמתחתו, וכאילו יש לכל עניין הלכתי והשקפתי שבעים פנים ושבעים אמיתות. בדרך זו הוא מזהם ומחריב את דרך האמת, שהרי לפי השיר וההשקפה הזו שהוא מלעיט אין אמת אחת ואף אין לחתור לאמת אחת, אלא יש לשקוע בסכלות ובטמטום ולאמץ את כל ההזיות המאגיות והפגאניות, ולא להכשיר את המחשבה לזהות את האמת.
בשיר אחר הוא ממשיך באותו קו (כאן): "הכל עניין של הסתכלות, והאמת – איך שלא נהפוך בה – היא אותה אמת אחת". דבריו אלה הם המשך ההתעיה הקודמת. כלומר, גם אם יבוא טמבל ויכחיש איש אמת בדברי הבל מהובלים – שניהם לפי ריבו אומרים בעצם את אותם הדברים: "איך שלא נהפוך אותם" – וכמה שההבל הזה מאפיין אותם, הלא מקטנות מאכילים אותם שחיים והמכנסיים ('המכנסיים המטונפים של קנייבסקי'), רש"י והטבח קוֹק הם גאוני עולם, בעוד שבפועל דבריהם ריקים מחכמה, ונבובים מכל זיק של הוכחה וראיה אמיתית.
בהמשך השיר אומר (שם): "אדם בחוכמתו חושב, שהוא יכול, שהוא הכול, כבר אין מקום לאף אחד". רגע אחד כולם מדברים אמת ורגע לאחר מכן כבר אין מקום לאף אחד, מה קרה? אלא, שבדבריו אלה הוא שוב מבקש להחניק את קול הדעת והאמת שמהדהד בנפש העשוקה, כְּאוֹמר לשוטים אשר מתייסרים בהבליהם: נראה לכם שאתם מסוגלים להגיע לחקר האמת? מי אתם בכלל? אין לכם שום מקום לנסות ולהפעיל את השכל, אלא עליכם להוסיף ולשקוע בטמטום ובחידלון, וללכת בעיוורון אחרי המינים הארורים, גדולי האסלה, כצאן לטבח יובל.
בורי חותם (שם): "הכל עניין של סבלנות", כלומר לפי הבורי על חסידי המינים לשבת בשקט ולאפשר לרבניהם-עסקניהם לטמטם ולנצל אותם ולחגוג על בערותם, וכאשר יבואו עליהם ייסורים בעקבות נפילתם לתהום הסכלות והתאוות – אז עליהם להתאזר בסבלנות ולא לנסות ולהבין למה באה אליהם הצרה הזאת? נמצא, שהוא מציג את הכניעה לכסילות כמעלה! וראו מה שהוא אומר בשיר אחר (כאן): "בסוף הכול יסתדר על הצד הטוב ביותר, כן על הכול נתגבר, כן על הכול נתגבר, כבר חצי מלא ויש מי שימלא את החסר [=ומי אחראי לחצי החסר דהיינו לייסורים?]. הבוקר יעלה, השמש תזרח, הציפורים כמו בסיפורים יזמרו שבח [ציף ציף, ציף צף], היופי יתגלה בין כך ובין כך ולא תהיה יותר ברירה – רק תחייך ותשמח; בסוף הכול ישתלם, גם הכאב יעלם, תראה איך הכול יבוא על מקומו בשלום, ובן ישי יגיע, עידן חדש יופיע".
איך הם אוהבים לתלות את הכול במשיח שיתקן את מה שהם בעצמם קלקלו וממשיכים לקלקל, פשוט התחסדות נוראה... ואף הנצחת ייסוריו של עמֵּנו והרחקתנו מייעודינו.
הוא עוד קובע (כאן): "לא בחיל ולא בכוח, רק בשם ומלכות, כשזה יבוא, זה יבוא, זה יבוא, בלי מקום לטעות", לדבריו זוהי טעות להילחם במתעים את עמנו אחרי ההבל כפי שה' ציווה עלינו, וכן אין לפעול בשום דרך כדי לקרב את ביאת המשיח וימי הדעת לעמֵּנו. כלומר, לדברי הבורי אין לשאוף לממלכת כהנים וגוי קדוש אלא להמתין לנס פלאי משמים, ואז המתחסד הזה אומר (שם): "לא רעב ללחם לא צמא למים – רק [ל]דיבורים של אמת המשביעים את הלב", אם אכן היה לו רעב לאמת הוא היה מחפש ומוצא אותה, שנאמר (מש' ח, יז): "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי". אך ישי הבורי מושחת ומשחית, מעייניו אל השׂררה הממון והכבוד, והוא עתיד לתת את הדין על כך שהוא בער נבער ובכל זאת מורה לעם-ישראל את הדרך הישרה העולה בית-אל. ושגגת תלמוד עולה זדון, כל-שכן כאשר מדובר בכסיל נבער שעוסק כל ימיו בזמרירים. ומי שמתעה את עם-ישראל אחרי ההבל דינו חמור הרבה יותר, ומי שתומך ומחזק את המינים הארורים אשר מתעים את עמנו אחר עבודה-זרה ומינות, נתפס בעוונם ונכרת מן העולם-הבא.
הוא חותם את השיר הזה במילים (שם): "ירידת הדורות – כנראה הסיבה לעליית התורות בספריה הראשית". במילותיו הללו הבורי הנבער מחדיר השקפת הבל: כאילו ירידת הדורות הינה תהליך מאגי אשר אין ממנו תקומה, כלומר עמֵּנו לעולם לא ישוב לה'-אלהים-אמת שהרי לעולם הדורות ילכו ויקטנו, ילכו ויתמעטו, ונבואתו של ישעיה כי מלאה הארץ דעה את ה' – שקר וכזב היא לפי הבורי ופטרוניו. כמו כן, הוא רומז שיש בעיה של "שבעים תורות", ומטרתו בזה היא להזהיר את האורתודוקסים הפגאניים השוטים שלא להתפרס יותר מדי, וללכת רק בנתיביהם של גדולי האסלה. ועל ירידת הדורות ראו: "מהי ירידת הדורות לפי הרמב"ם?".
והנכון הוא, שהבורי הנבער ופטרוניו הפגאניים הם-המה האחראים להתרבות השיטות ולהחרבת היסודות של הדת. הם שהפיצו אין-ספור הלכות וספרים כדי להעמיד את מגדל הקלפים שבידם, ודי להם לספר איזה סיפור הבל על איזה יאצק מקוריץ בכדי להחשיב את הכתוב בספריו לדברים מפי הגבורה. ולא רק זאת, הם זייפו את דברי חכמי האומה ואף השחיתו את ספרות חז"ל, ולא חדלו עד שהחדירו ספרים בהמיים ונגעלים כחלק מתהליך החדרתה של הדת האורתודוקסית החדשה, נעדרת הדעת והמדע, חשוכה התאוות – כגון ספר הזוהר הטמא שיוחס בשקר לבר-יוחאי, ספר היצירה אשר יוחס לאברהם אבינו, תשובות האי-גאון ועוד.
"אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (ש"א ב, ג).
התמונה הרשומה מאת: יעקב - Own work, רישיון: CC BY-SA 4.0
Comments