במאמרי הקודם בסדרה זו: "מטרתו הראשונה של מורה הנבוכים", ביארתי בקצרה מהם "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה". למדנו כי מעשה מרכבה הם "מדעי האלהות", וכמו שכותב רבנו בפירושו למסכת חגיגה (ב, א): "וכוונתם במעשה מרכבה – המדע האלהי, והוא הדיבור על כללות המציאות, ועל מציאות הבורא, ודעתו, ותאריו, וחיוב הנמצאים ממנו, והמלאכים, והנפש, והשכל הנצמד לאדם, ומה שאחרי המוות". ובהלכות יסודי התורה (ב, יא), אומר רבנו כך: "ובאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה".
"מעשה בראשית" הם מדעי הטבע כמו שכותב רבנו במורה (עמ' ו), וכן הוא פוסק בהלכות יסודי התורה (ד, י): "ובאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית", ובפרקים השלישי והרביעי שם רבנו עוסק במדע האסטרונומיה, בהרכב החומרים (כימיה) ובחוקי הטבע (פיסיקה). נראה אפוא ברור, כי מעשה בראשית הוא כינוי לכלל מדעי הטבע וכן לחקר ראשית הבריאה, וכמו שהוא מוסיף בפירושו לחגיגה (ב, א): "מדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה".
בהמשך דבריו במורה שם (עמ' ו), רבנו מסביר כי ישנם יסודות מסוימים במדעי הטבע אשר לא ניתן ללמד אותם באופן פשוט ללא שימוש במשלים: "ודע, כי גם ענייני הטבע אי אפשר לְלַמֵּד בפירוש מקצת תחילותיהם כפי שהם, וכבר ידעת אמרם ז"ל: 'ולא במעשה בראשית בשניים' [חגיגה ב, א], ואם יבאר אדם כל אותם הדברים בספר נמצא שכבר דרש לאלפי בני אדם, ולפיכך נאמרו גם עניינים אלה בספרי הנבואה במשלים, וגם חכמים ז"ל דיברו בהם בחידות ומשלים נהייה [=בעקבות] כתבי הקודש, לפי שהם דברים שיש בינם לבין מדעי האלהות קשר גדול, וגם הם סודות מסודות המדע האלהי".
ויש לשאול, מדוע לא ניתן ללמד מדעים באופן חופשי? מדוע חכמים הסתירו יסודות ממדעי הטבע מן ההמון וביארו אותם במשלים? מדוע אסרו ללמד את "מעשה בראשית" לשניים? והלא אנו רואים בימינו שכל נער ובחור בבית-הספר לומר יסודות במדעי הטבע ללא שום בעיה, ורבים אף מצליחים להגיע להישגים עצומים בהבנת המדעים השונים, הישגים אשר חכמי קדם הגדולים ביותר היו יכולים רק לחלום עליהם! שהרי המדע בימינו מתקדם אלף-אלפים מאשר המדעים שהיו מקובלים בקרב המדענים במשך אלפי שנים. נמצא, שרבים מהבחורים בימינו יודעים מדעים ברמה גבוהה אלף מונים מאשר גדולי המדענים והפילוסופים של ימי קדם, ואף רבים מהמדעים שהיו בידיהם היו משובשים מיסודם.
נחזור לשאלה, מדוע אפוא לא התירו חכמים ללמוד מדעים באופן חופשי? ונוסיף לדיוננו את דברי רבנו במורה (א, יז), וכֹה דבריו:
"אל תחשוב כי מדעי האלהות הם שאנו שומרים עליהם מפני ההמון, אלא אף רוב מדעי הטבע, וכבר נכפל לך אמרינו 'ולא במעשה בראשית בשניים'. ואין זה אצל אנשי התורה בלבד, אלא גם אצל הפילוסופים וחכמי האומות אשר מעולם, היו מסתירים הדברים במעשה בראשית ומדברים בו בחידות, ואפלטון וכל מי שקדמוֹ היה קורא את החומר 'הנקבה', והיה קורא את הצורה 'הזכר'".
א. חומר וצורה
באמצעות הבנת המושגים המדעים-פילוסופיים "חומר" ו"צורה" ננסה להבין מדוע הסתירו חכמים את המדעים מן ההמון. בספרו "באור מלאכת ההגיון" (פ"ט) רבנו מבאר את המושגים הללו:
ה"חומר" הוא החומר הפיסי של כל עצם וגוף המצוי בעולמנו, ו"הצורה" היא מהות מופשטת בלתי נראית לעין אשר מעצבת את החומר וגורמת לו להיות החומר המסוים שהוא, במהותו ובצורתו החיצונית. אין חומר ללא צורה ואין צורה ללא חומר, רק שניהם יחד יוצרים את החומרים הממשיים שאנו רואים לנגד עינינו בבריאה. ה"צורה" הזו מעצבת את מאפייני החומר הכימיקליים והפיסיקליים, וכן את צורתו החיצונית הנראית לעין. לכל חומר יש מהות נפרדת ושונה מחבירתה ולכן אנו רואים ומבחינים בין סוגי חומרים שונים בעולם.
זאת ועוד, כאשר מדובר ביצור חי או בצמח שגדל ומתפתח, ל"צורה" הזו יש תכונה נוספת -- בנוסף על עיצוב מאפייני החומר וצורתו החיצונית -- והיא הגדילה וההתפתחות. כלומר הצורה הזו גורמת להתפתחות החי או הצומח עד לשלב מסוים שבו שאיפת הגדילה וההתפתחות נפסקת במותו של אותו החי, ואז חומרו מתפרק לאט-לאט ככל החומרים שאין בהם חיות. גם שאיפת הגדילה וגם תהליך התפרקות החומר נובעים מתכונה נוספת שיש בחומר והיא ה"הֶעְדֵּר", וכך רבנו מתארו במורה (א, יז):
"ואתה יודע כי ראשית כל הנמצאים ההווים-נפסדים שלושה: החומר והצורה, וההעדר המיוחד אשר הוא צמוד לחומר לעולם, ואלמלי צמידות ההעדר אליו לא הושגה לו צורה, [...], וכאשר הושגה הצורה יבטל אותו ההעדר, כלומר העדר אותה הצורה שהושגה, וייצמד לו העדר אחר, וכך לעולם כמו שנתבאר במדעי הטבע".
כלומר, מכיוון שהחומר לבדו ללא המהות שמעצבת אותו אינו קיים למעשה במציאות, והצורה ללא החומר אף היא אין לה ביטוי מעשי בעולם, יש צורך שהחומר והצורה יהיו יחדיו כדי שהצורה תעצב את החומר ותיתן לו מאפיינים גשמיים-מוחשיים. כדי שחיבור כזה יתרחש יש לחומר תכונה השואפת באופן בלתי פוסק לצאת הפועל, להיות קיימת במציאות, ובמלים אחרות לקבל צורה-מהות ולא להישאר חומר נפרד ללא קיום גשמי במציאות.
השאיפה הזו לקבלת צורה-מהות היא שאיפה בלתי פוסקת, ואף לאחר שהיא מגיעה לידי מימוש והחומר קיבל צורה ויצא מן הכוח אל הפועל, השאיפה הזו ממשיכה לפעול! כלומר, החומר מתערטל מן הצורה שהושגה ושואף ומקבל צורה חדשה, וכך חוזר חלילה שוב ושוב. מָרי הסביר שם כך: "ובאור דברי רבנו, כי ההעדר הצמוד לחומר הוא הגורם לו לנוע לקראת קבלת צורה, ולולי ההעדר לא היה נע, והוא עצמו ללא הצורה אינו מצוי, גם הצורה בשל עצמה אי אפשר לה להימצא ללא החומר הנושא אותה. [...] ואפשר גם לנסח כך: החומר, והשאיפה לקבלת הצורה כדי לצאת אל הפועל, והצורה".
מסיבה זו דימה שלמה המלך את החומר לאשת איש זונה, וכמו שכותב רבנו (עמ' יא): "ונבאר בכמה פרקים מן המאמר הזה את חכמתו בדמוֹתוֹ את החומר לאשת איש זונה". כלומר, כמו שהחומר הזה יש לו שאיפה בלתי פוסקת לקבלת צורה, ולעולם הוא אינו מסתפק ועומד בצורה שקיבל, ושוב-ושוב הוא מתערטל מהצורה שקיבל ושוב-ושוב שואף לקבל צורה אחרת – כך היא אשת איש זונה, אשר יש לה בעל, ויחד עם זאת כל העת שואפת להיבעל על-ידי גבר אחר אשר בפעולתו זו יעצב משהו ברגשותיה אישיותה ומהותה.
די ברור כבר עתה מדוע החכמים והפילוסופים השתמשו במשלים בעניין זה, כי הדברים די מורכבים, מפני שהם עניינים מופשטים שלא ניתנים לבחינה אמפירית, כלומר מדעי הטבע של ימי קדם היו מעורבים והדוקים מאד בהנחות פילוסופיות מופשטות – וכדי לתת הסבר לתופעות מדעיות שונות ללא כלים מדעים (כמו מיקרוסקופ וכיו"ב), חכמי קדם נאלצו להניח הנחות מדעיות-פילוסופיות. כלומר, הם נאלצו לשער השערות מדעיות שהן למעשה השערות פילוסופיות מופשטות, וזאת כאמור בשל העדר כלים מדעיים אמפיריים.
חכמי קדם לא ידעו מהם המאפיינים הביולוגיים הכימיים והפיזיקליים אשר מבחינים בין החומרים, כי לא היו להם מעבדות וכלים אמפיריים, לכן הם נאלצו להניח הנחה שהייתה בעיניהם הנחה מדעית, אך יחד עם זאת היא גם הנחה פילוסופית כי מדובר במדע מופשט שאינו ניתן למשישה ולבדיקה מבחינה אמפירית. מכל מקום, הם נאלצו להניח, שלכל חומר יש "צורה" כלומר תכונה מופשטת אשר מעצבת את החומר להיות אותו החומר המסוים שהוא – מבחינת כמותו איכותו וצורתו החיצונית.
ובמלים אחרות, חכמי קדם ראו לנגד עיניהם חומרים שונים בטבע אשר עוברים תהליכים מסוימים, איך הם יסבירו זאת? מה הדבר אשר גורם לחומרים להיות שונים זה מזה? מה גורם להם להתפתח ולקמול? מה גורם לחומרים להתפרק? כל השאלות הללו הדהדו במחשבתם אך לא היו להם כלים מדעיים משוכללים כמו בימינו, כדי להבין שהחומרים שונים זה מזה בשל מבנה התאים של כל חומר וחומר. הם לא הצליחו ולא היה באפשרותם לזהות את החומר באופן מדעי כל כך יסודי, ולכן הם העלו השערות פילוסופיות כדי להסביר באמצעותן את השוני בין החומרים, ואת התהליכים המתרחשים בטבע.
העדר הכלים המדעיים האמפיריים גרר את חכמי קדם להשערות פילוסופיות שהן בגדר השערה בלבד, כך יצא אפוא שתחום מדעי הטבע הפך להיות תחום פילוסופי לכל דבר ועניין! ואם נחזור לרגע לדוגמה שהבאנו לעיל – חכמי קדם ראו במו עיניהם את תהליכי ההוויה וההפסד שיש בעולמנו, כלומר כל חומר שמתהווה סופו להיות נפסד ומתפרק, וכדי להסביר תופעה מדעית זו, הם הניחו שלכל חומר צמוד "העדר". כלומר מה גורם לחומר להיות כל הזמן בתהליכי השתנות של הויה והפסד? – ה"העדר" הזה. וכאמור, ה"העדר" הזה הוא מעין תכונה מופשטת אשר קיימת בכל חומר, תכונה אשר שואפת ללא הפסק ללבוש צורה, כלומר לעצב את החומר מבחינה מהותית-איכותית וצורנית-חיצונית.
ברם, אם הם היו מניחים שיש לחומר רק את השאיפה הזו, החומר לא היה משתנה לאחר שהוא קיבל צורה. ולכן הם נאלצו להניח הנחה נוספת, שיחד עם שאיפתו לקבלת צורה, מיד לאחר קבלת הצורה, החומר זונח את הצורה הישנה ושואף לקבל צורה חדשה. וכך שוב חוזר חלילה בתהליך רציף עד להתפרקותו המוחלטת של החומר, וכמו שהסברנו לעיל.
בימינו לעומת זאת, ניתן לחוש למשש ולראות את המדעים במו עינינו! המדעים אינם נשענים על השערות פילוסופיות אלא על כלים אמפיריים כגון תצפית, ניסויים, בדיקות מעבדה, כלים טכנולוגיים משוכללים, וכיו"ב – כלים אשר ניתנים לבחינה ולמשישה, ובאמצעותם ניתן להראות ולהוכיח באופן ברור את הרכבי החומרים לדוגמה או תהליכים שונים בטבע ועוד-ועוד, ואין עוד צורך להשערות פילוסופיות.
גם בתחום האסטרונומיה חכמי קדם עירבו השערות משובשות עם מדעים אמפיריים, כלומר לא הייתה להם שום הוכחה מדעית לכך שכדור הארץ עומד במרכז היקום, ואף-על-פי-כן הנחה זו נחשבה לנכונה במשך אלפי שנים. כמו כן, לא הייתה להם שום הוכחה לכך שהשמש אינה נעה, ולכן ההנחה שהשמש נעה סביב כדור הארץ אף היא נחשבה לנכונה במשך שנים, ועוד-ועוד, כמעט כל מדע האסטרונומיה של חכמי קדם נתגלה בימינו כשיבוש מוחלט. שהרי אי אפשר להתווכח עם צילומי לוויין, ואי אפשר להתווכח עם תצפיות על סיבוב כדור הארץ סביב השמש, וכן על זו הדרך.
גם בתחום הבנת היסודות והרכב החומרים חכמי קדם נשתבשו שיבוש מוחלט, הם שגו לסבור שכל החומרים בעולם מורכבים מארבעה יסודות: אש אוויר רוח ומים, וכל חומר שנראה לעינינו הוא למעשה שילוב מסוים של ארבעת היסודות הללו. בימינו אנחנו יודעים בבירור שארבעת ה"יסודות" שחשבו אותם ליסודות אינם יסודות כלל, אלא יש רשימה די ארוכה של יסודות שמהם מורכבים החומרים. ורק לשם דוגמה, היסודות הנפוצים ביותר ביקום הם המימן וההליום.
קצרו של דבר, המדע בימינו שונה מבחינה מהותית מהמדע שהיה בימי קדם, המדע של ימינו אינו נשען על השערות פילוסופיות מופשטות, אלא על הוכחות מוחשיות בלתי ניתנות לערעור או להפרכה. כך שכל זב חוטם בימינו אשר רכש כלים ללמידה, מסוגל להתרומם להבנת מדעים באופן שהוא אלף-אלפים יותר מאשר כל חכמי קדם כולם! כלומר, חשיבה לוגית היא חשיבה שההתרוממות להשגתה קלה הרבה יותר מאשר חשיבה מופשטת, ולכן כל מי שהתרומם לחשיבה לוגית, מסוגל להבין מדעים ואין צורך להסתיר מאומה, כי הכל כבר גלוי ומוכח באמצעים משוכללים מוחשיים, ואין עוד צורך בחשיבה פילוסופית -מופשטת, אשר עלולה לבלבל ולשבש את האדם שלא הכשיר את עצמו אליה.
אמנם, יש עניינים שגם המדע בימינו נאלץ להסביר אותם באמצעות השערות, אך גם השערות אלה אינן השערות פילוסופיות, אלא השערות המבוססות על אמיתות מדעיות שהוכחו מבחינה אמפירית. לדוגמה, השערת המפץ הגדול בנויה ומבוססת למיטב הבנתי, על העובדה המוכחת שהגלקסיות נעות ומתפתחות, מכאן שיש להניח שהייתה להם נקודת התחלה שממנה החלו לנוע ולהתפתח.
לסיכום, המדעים שהיו בידי חכמי קדם, היו מדעים אשר היו מבוססים על השערות פילוסופיות-מופשטות, ולכן לא היה שייך להציג אותם לפני המון עמי הארץ, כי אלה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. עוד חשוב להבין, כי המוני עמי הארץ שאנו רואים בימינו משכילים אלפי מונים יותר מאשר המוני עמי הארץ בעולם הקדום, אשר רוב בני האדם בו לא ידעו אפילו קרוא וכתוב, כמו המצב לדוגמה היום בארץ מצרים, כאשר למעלה מ-90 אחוז מהאוכלוסייה עדיין אינה יודעת קרוא וכתוב.
רמתם הנמוכה מאד של ההמונים, יחד עם רמתם הפילוסופית המופשטת של המדעים, היא זו אשר הביאה את חכמי קדם הישראלים והגויים, להסתיר את מעשה בראשית מן ההמון. אגב, גם המדעים האמפיריים של ימינו, אם תציע אותם בפני עמי הארצות יושבי הקרנות, גם הם לא יבינו להם עניין וייתכן שאף יזיקו להם. כי אם תסביר עכשיו עניינים דקים לדוגמה במדע האופטיקה וקרני האור מאפייניהם נוסחותיהם ותכונותיהם, לבהמות בדמות אדם, לא רק שלא ייטב בעיניהם, אלא שאף עלול הדבר להזיק להם, ולגרום להם לכאב ראש חריף ולשיממון מחשבתי עמוק.
ב. תכונתם הייחודית של מושגי האמת
בהמשך הקדמתו במורה (עמ' ז), רבנו מתאר את תכונתם הייחודית של מושגי האמת:
"ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא, אלא פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשבהו יום, ומיד יעלימוהו החומרים וההרגלים ["הרגלי תענוגיו והנאותיו של אדם הם גורמים גדולים בהעלמת האור" (מָרי שם)] עד שנשוב בלילה אטום קרוב למה שהיינו בו בתחילה. והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק פעם אחר פעם והוא בלילה אפל מאד".
כל רעיון אמת משול לברק שמבריק בשכלו של האדם ומאיר את נפשו בהבזק של דעת. אור זה מסב לנפש עונג עצום, ומכשירהּ ומשכללהּ לקראת ייעודה האמתי והנצחי בחיי העולם-הבא. ידיעת האדם, שהוא הצליח להגיע עד חקר האמת בנושא מסוים, מרוממת ומפעמת בכל נימי נפשו, והוא משתוקק לידע עוד ועוד מאותו מקור מפכה וצלול של אור וחכמה.
ברם, טבעם של מושגי האמת שהם אינם נשארים לאורך זמן, אלא ככל שהאדם יזנחֵם ויימשך אחר הרגליו ותענוגיו, כך ייעלם האור שהבריק במחשבתו, ויישאר לו רק זיכרון מרוחק מאותו אור שהסב לנפשו עונג עצום, אך הוא כבר לא יזכור ממה היה מורכב אותו זיכרון, מהי התובנה הנעלה שהתרומם להבנתה או מהו הרעיון שהפעים את נפשו באותם רגעים.
העולם הזה, עולם השקר וההטעיה, משול ללילה אפל מאד או כדברי רבנו "לילה אטום", והרעיון שמאיר את מחשבתנו לפתע פתאום, משול לברק זוהר שמבריק בלילה אפל. עד שלפתע, לרגע קט, נראה לנו כל העולם כולו מאיר באור נגוהות, כאילו היה עתה יום. ושוב יחזירו אותנו שאיפות החומר ותענוגיו ללילה אפל ואטום כמו שהיינו בתחילה.
באמצעות משל זה מבאר רבנו גם את מעלות הנביאים והאנשים השלמים, וכֹה דבריו שם:
"[1] יש ממנוּ [מבני האדם] מי שיבריק לו הברק פעם אחר פעם עד שכאילו הוא באור תמידי בלי הפסק ויהיה הלילה אצלו כיום, וזו היא מעלת גדול הנביאים אשר נאמר לו: 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' [דב' ה, כז; "והכוונה שנשאר ברציפות ההשגה" (מָרי שם)], ונאמר בו: 'כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו' וכו' [שמ' לד, כט]; [2] ומהם מי שהבריק לו פעם אחת בכל לילו והיא מעלת מי שנאמר בהם: 'וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ' [במ' יא, כה]; [3] ומהם מי שיהיה בין הברקה להברקה הפסקות גדולות או קטנות; [4] ומהם מי שלא הגיע למעלה שתואר אפלתו בברק אלא בגוף מבהיק או כיוצא בו מן האבנים ודומיהן שהם מאירים בחשכת הלילה".
ברם גם אותם הבזקי אור מועטים המסלקים רק לרגע קט את החושך הכבד, אף אלה נוצצים ונעלמים כאילו היו להט החרב המתהפכת, וכֹה דברי רבנו שם: "ואף גם אותו האור המועט הזורח עלינו אינו תמידי אלא נוצץ ונעלם כאילו הוא להט החרב המתהפכת, ולפי המצבים האלה משתנים מעלות השלמים". ומָרי מסביר שם כי "אותו האור המועט הזורח עלינו" – "הכוונה על ההברקות הרעיוניות וההשראה שאדם מרגיש לעתים בעסקו במושכלות ומבין בהם יותר מאשר בזמנים אחרים".
ג. "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת"
על דברי רבנו לעיל בעניין להט החרב המתהפכת מָרי מעיר ואומר כך: "ורמז חשוב מאד רמז רבנו בתקעו פסוק זה כאן". ויש לבדוק, מה הרמז שאליו התכוון רבנו?
נראה לי שיש להבין פסוק זה על רקע מעלתו של אדם הראשון, לפני שחטא ולאחר שחטא. כלומר, לפני שאדם הראשון חטא הוא היא בפסגת האנושיות ובפסגת המושכלות, וכמו שרבנו כותב במורה (א, ב): "וכיוון שהיה בשלמות מצביו ותמימותן והוא עם תכונותיו ומושכליו, אשר בו נאמר מחמתן: 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים' [תה' ח, ו; "ושם פירש רס"ג: מלאכים, וכך נראית הבנת דברי רבנו כאן" (מָרי שם)]".
נמצא שאדם הראשון לפני חטאו היה במצב הנעלה והמרומם ביותר מבחינת ההשגה השכלית, כל עתו וזמנו היה מוקדש למושכלות, עד שאפילו "היותר מפורסמת במידות לגנאי והיא גילוי הערווה [=ההליכה עירום] לא היה זה רע בעיניו ולא הרגיש את גנותו ["כי שימושו באיברים אלה היה ככל כורח טבעי ללא להט התחושנות מחמת שקיעתו ושגייתו במושכלות ובעולם המחשבה" (מָרי שם)]". ברם, רבנו מלמד כי לאחר שאדם הראשון חטא, לפתע הוא "ידע ערך מה שהפסיד ומה שנתערטל ממנו ובאיזה מצב הוא נמצא". כלומר, לאחר החטא אדם הראשון התדרדר מאד במעלתו הרוחנית, ואף ששקע בתאוות הבהמיות עדיין זכר את רשמי המעלה הגדולה שבה היה שרוי קודם החטא ו"ידע ערך מה שהפסיד".
נראה לי שיש לקשור בין הפסוק "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" (בר' ג, כד) למצבו הרוחני של אדם הראשון: לפני החטא היה אדם הראשון שקוע במושכלות בגן עדן, ולאחר שגורש מגן עדן ולאחר שמחשבתו גורשה מהיכל הדעת והמושכלות, הוא כָּאַב על מצבו החדש. הוא ניסה לחזור ולשוב לגן העדן, ובעיקר לחזור ולשוב לאותה מעלה רוחנית נשגבה, לאותה השגה שכלית, לאותה שגייה מוחלטת במושכלות – אך לא הצליח לשוב לאותה מעלה.
ובכל עת שהוא היה פונה במחשבתו לאותה ההשגה השכלית שהייתה לו, הוא נתקל במחסום, אשר נאמר בו על דרך המשל "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת". וכל שנותר לו הוא להתבונן בעיני המחשבה, הכלות והמשתוקקות לעונג הרוחני שהיה שרוי בו, לעבר החרב המתהפכת שבשער גן העדן, ובמקום האור הגדול – המושכלות הנפלאות שהיו מנת חלקו, כל האור שהוא זוכה לו עתה הוא רק הבזקים קלים עמומים כאותם הנראים בלהט חרב מתהפכת, אשר בהתהפכה נשקפים ממנה הבזקי אור ממקור האור המאיר עליה.
זאת ועוד, אם בכל זאת ינסה עתה האדם, במצבו הבהמי השפל, להיכנס בכוח להיכל הדעת וישלח את מחשבתו להרהר שוב במושכלות שעסק בהן בתחילה בהיותו זך וישר – הוא מסתכן בנפשו! כי כאשר החומר מנהיג את האדם, שאיפת האדם להשגת המושכלות לא תצלח כי כוחו הבהמי כבר עמעם את אור שכלו, והוא ייכשל בניסיונו ואף ינחל אכזבה מרה. ויתרה מזאת, שכלו עלול גם להינזק באופן ממשי, כי כוח המחשבה הוא כוח ככל כוחות הגוף, וכמו שאדם ינסה להרים משקל כבד שהוא אינו מסוגל להרים, והוא יזיק או אף ישבור את גבו, כך גם המחשבה, אדם חומרני שאינו מסוגל להבין ולשאת את מושגי האמת העדינים הדקים והעמוקים, אם ינסה לשלוח את מחשבתו לאותם המושגים – הוא עלול להזיק למחשבתו בנזק בלתי הפיך!
וכך מתאר זאת רבנו במורה (א, לב):
"דע אתה המעיין במאמרי, כי יארע בהשגות השכליות, מחמת שיש להן קשר עם החומר, דבר הדומה למה שיארע להשגות החושיות. והוא: כאשר אתה רואה בעיניך, אתה משיג מה שיש בכוח ראייתך להשיגו, ואם תאמץ את עיניך ותתחזק להביט ותדחק את עצמך לראות למרחק רב יותר ממרחק שיש בכוחך לראות, או אם תסתכל בכתב דק מאוד או כיור דק שאין בכוחך להשיגו, ואימצת ראייתך לראותו כפי דיוקו – הרי לא רק שתיחלש ראייתך מלראות אותו [...], אלא תיחלש גם ממה שיש בכוחך להשיגו, ותכהה ראייתך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג לפני ההבטה המוגברת והמאומצת. וכך ימצא את עצמו כל מעיין במדע מסוים בעת ההתבוננות, כי אם יפליג בהתבוננות ויאמץ כל מחשבתו – יתטמטם ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי מצב כל הכוחות הגופניים בעניין זה מצב אחיד".
הנזק שעלול להיגרם לאותו אדם ששולח את מחשבתו לדברים שהוא אינו מסוגל להשיגם, הוא נזק לא פשוט כלל, ולא רק טמטום המחשבה והחלשתה עלולים להיות מנת חלקו, אלא גם פריקת עול מחשבתית מוחלטת, כתוצאה מהאכזבה המרה שנחל בניסיונו להגיע להישגים רוחניים ומחשבתיים, וכֹה דברי מָרי שם:
"נוסף על כך, כאשר האדם משחרר את שכלו למרחבים שאינן בגבול הישגו ונוחל אכזבה מרה הרי אז החומר נמצא בכל תקפו, ועם התרופפות הסכרים והמעצורים השכליים או אף הריסתם לגמרי על ידי האכזבה משלח הוא [=החומר] את כוחותיו ללא רסן, ולכך אמרו באלישע 'נפק אשכח זונה תבעה', ואין פריקת כל רסן מצטמצמת במה שיש לו בו הנאה אלא אף בשנאה עיוורת לכל מה שיש בו ריח של מחשבה 'עקר פוגלא [=צנון] ממישרא בשבתא' (ראה חגיגה טו ע"א)".
וזו הסיבה הכפולה שהשגת אדם הראשון נמשלה עתה ללהט החרב המתהפכת, כי מצד אחד כל מה שהוא מסוגל לקבל עתה הוא אך ורק את אותם הבזקי אור חלושים הנעלמים כהרף עין; ומצד שני אם ינסה עתה לשלוח את מחשבתו בכוח לאותם המושכלות העדינים האלהיים שהתענג עליהם לפני חטאו – הרי הוא מסתכן בנפשו, כי שכלו כבר הועם בתענוגות החומר והרגליו השפלים, ולא רק שלא יצליח למלא את מבוקשו ויזיק לשכלו – הוא אף עלול להחריב כליל את דעתו, כי האכזבה שתהיה מנת חלקו תעצים בקרבו את כוחות החומר לממדים מפלצתיים עד כדי פריקת עול מחשבתית ודתית מוחלטת.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרכיו של משה רבנו ע"ה אשר נאמר בו "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" [שמ' ג, ו], ובזכות ענוותנותו והכנעתו המוחלטת לפני ה' יתעלה זכה ל"וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט" [במ' יב, ח], וכמו שאומר רבנו במורה (א, ה):
"ועל עניין זה נאמר: 'וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים', [...] ונשתבח ע"ה בכך, והשפיע עליו יתעלה מנעמו וטובו מה שהביא לידי כך שנאמר בו בסוף: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' ואמרו חכמים ז"ל, כי זה גמול על שהסתיר פניו בתחילה 'מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים'".
כלומר, "שעצר את עצמו וריסן את מחשבותיו לבלתי דהור הלאה שלא בשלבים הראויים למדע זה. ועל ידי שצעד ונתעלה באיטיות ובשטחיות זכה ל'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט'" (מָרי שם).