חודש אלול, ימי רחמים וסליחות – האמנם?

מהיותי נער צעיר זכורני כי בכל שנה כשהיה מגיע חודש אלול העולם היה נכנס לעין מתכונת אחרת. "ימי הרחמים והסליחות" – כך מכריזים בכל מקום. פרשת ראה – ראשי תיבות של "ראה אלול הגיע". תמיד החדירו לנו כי היו מ"גדולי ישראל" שבימים אלו לא יכלו להוציא הגה מיותר מהפה והיו כאלה שאף "התעלפו" מאימת הדין...


אולם, כאשר פקח ה' את עיניי והתחלתי ללמוד ולחקור אחר מנהגי ישראל ומקורותיהם, גיליתי את התמונה האמיתית: חז"ל לא הכירו כלל במעלתם של ימי אלול ולכן לא התייחסו אליהם באופן מיוחד. וכן בדורות הגאונים והראשונים נהגו רוב העולם להשכים ולהתחנן רק בעשרת-ימי-תשובה, למעט מקצת מקומות שנהגו לעשות כן מתחילת חודש אלול.


אם כן, היכן החל המפנה? ובכן נחל לעיין בתלמוד ונמשיך למקורות נוספים. דרשו רבותינו בתלמוד (ראש השנה יח ע"א; יבמות מט ע"ב; שם קה ע"א):


"'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ [קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' (יש' נה, ו)] – התם ביחיד [...] אימת? [אימתי הוא הזמן שה' קרוב אל האדם ותפילתו נשמעת?] אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים".


כמו כן, מדברי רבנו סעדיה גאון בסידורו עולה (התמנה לראש ישיבת סורא בשנת 928), שהמנהג להשכים לסליחות היה רק בעשרת-ימי-תשובה (סידור רס"ג, עמ' רסד).


הרי"ץ גיאת, שהיה מרבני העיר לוסנה שבדרום ספרד (חי בין השנים 1038–1089), בספרו "מאה שערים" בראש הלכות תשובה, הביא דברי שלושה מקרב הגאונים:


הראשון הוא רב כהן צדק (ראש ישיבת סורא בין השנים 838–848) אשר אמר ש"מנהג בשתי ישיבות לומר תחנונים בעשרה ימים שבין ראש-השנה ליום-הכפורים".


השני הוא רב עמרם גאון (ראש ישיבת סורא בין השנים 853–872): "בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים משכימים בכל יום לבית הכנסת לפני עמוד השחר ומבקשים רחמים" וכו'.

ולבסוף הרי"ץ מביא את דברי האי גאון (ראש ישיבת פומבדיתא, אחרון גאוני בבל, חי בין השנים 939–1038): "מנהגנו לומר תחנונים בהני עשרה ימים לחוד, ושמענו דבמקצת אתרי פרס קיימי מראש חודש אלול, ואמרי דביה סליק משה להר בפעם השלישית וירד עם לוחות שניות ביום הכפורים. וכל המוסיף לבקש רחמים ותחנונים זכות הוא לו".


וסיים הרי"ץ שם: "ואנו [תושבי לוסנה] מנהגינו כהני דקיימו מתחילת אלול".


עלינו לדעת, כי ישיבת סורא פעלה מתחילת תקופת האמוראים ועד לסוף ימי הגאונים, במקביל לישיבת פומבדיתא. היא הוקמה על ידי האמורא רב, תלמידו של רבי יהודה הנשיא. עם החכמים המפורסמים שעמדו בראש הישיבה נמנו רב הונא, רב חסדא ועוד. ישיבת פומבדיתא נוסדה בתקופת שלטונה של האימפריה הסאסאנית במאה השלישית, והתקיימה עד למאה הי"א. הישיבה נוסדה על ידי רב יהודה בדור השני לאמוראים ופעלה לאורכה של כל תקופת הגאונים (כ-800 שנה) כישיבה מרכזית ומשפיעה.


יוצא אם כן, שבדורות הגאונים, המנהג בשני הישיבות הגדולות שבבבל, ששימשו כמרכזי התורה הגדולים ביותר בגולה באותם הימים, היה להשכים לאמירת תחנונים רק בעשרת-ימי-תשובה, וברור שכך גם היה המנהג בדורות של רבותינו האמוראים התנאים והקדמונים. לעומתם, בדורות המאוחרים יותר, נהגו רק במקצת מקומות להשכים כבר מתחילת חודש אלול, והעיר על-כך רי"ץ גיאת כאמור, שכך היה מנהגם בדרום-ספרד.