חודש אלול, ימי רחמים וסליחות – האמנם?

מהיותי נער צעיר זכורני כי בכל שנה כשהיה מגיע חודש אלול העולם היה נכנס לעין מתכונת אחרת. "ימי הרחמים והסליחות" – כך מכריזים בכל מקום. פרשת ראה – ראשי תיבות של "ראה אלול הגיע". תמיד החדירו לנו כי היו מ"גדולי ישראל" שבימים אלו לא יכלו להוציא הגה מיותר מהפה והיו כאלה שאף "התעלפו" מאימת הדין...


אולם, כאשר פקח ה' את עיניי והתחלתי ללמוד ולחקור אחר מנהגי ישראל ומקורותיהם, גיליתי את התמונה האמיתית: חז"ל לא הכירו כלל במעלתם של ימי אלול ולכן לא התייחסו אליהם באופן מיוחד. וכן בדורות הגאונים והראשונים נהגו רוב העולם להשכים ולהתחנן רק בעשרת-ימי-תשובה, למעט מקצת מקומות שנהגו לעשות כן מתחילת חודש אלול.


אם כן, היכן החל המפנה? ובכן נחל לעיין בתלמוד ונמשיך למקורות נוספים. דרשו רבותינו בתלמוד (ראש השנה יח ע"א; יבמות מט ע"ב; שם קה ע"א):


"'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ [קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' (יש' נה, ו)] – התם ביחיד [...] אימת? [אימתי הוא הזמן שה' קרוב אל האדם ותפילתו נשמעת?] אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים".


כמו כן, מדברי רבנו סעדיה גאון בסידורו עולה (התמנה לראש ישיבת סורא בשנת 928), שהמנהג להשכים לסליחות היה רק בעשרת-ימי-תשובה (סידור רס"ג, עמ' רסד).


הרי"ץ גיאת, שהיה מרבני העיר לוסנה שבדרום ספרד (חי בין השנים 1038–1089), בספרו "מאה שערים" בראש הלכות תשובה, הביא דברי שלושה מקרב הגאונים:


הראשון הוא רב כהן צדק (ראש ישיבת סורא בין השנים 838–848) אשר אמר ש"מנהג בשתי ישיבות לומר תחנונים בעשרה ימים שבין ראש-השנה ליום-הכפורים".


השני הוא רב עמרם גאון (ראש ישיבת סורא בין השנים 853–872): "בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים משכימים בכל יום לבית הכנסת לפני עמוד השחר ומבקשים רחמים" וכו'.

ולבסוף הרי"ץ מביא את דברי האי גאון (ראש ישיבת פומבדיתא, אחרון גאוני בבל, חי בין השנים 939–1038): "מנהגנו לומר תחנונים בהני עשרה ימים לחוד, ושמענו דבמקצת אתרי פרס קיימי מראש חודש אלול, ואמרי דביה סליק משה להר בפעם השלישית וירד עם לוחות שניות ביום הכפורים. וכל המוסיף לבקש רחמים ותחנונים זכות הוא לו".


וסיים הרי"ץ שם: "ואנו [תושבי לוסנה] מנהגינו כהני דקיימו מתחילת אלול".


עלינו לדעת, כי ישיבת סורא פעלה מתחילת תקופת האמוראים ועד לסוף ימי הגאונים, במקביל לישיבת פומבדיתא. היא הוקמה על ידי האמורא רב, תלמידו של רבי יהודה הנשיא. עם החכמים המפורסמים שעמדו בראש הישיבה נמנו רב הונא, רב חסדא ועוד. ישיבת פומבדיתא נוסדה בתקופת שלטונה של האימפריה הסאסאנית במאה השלישית, והתקיימה עד למאה הי"א. הישיבה נוסדה על ידי רב יהודה בדור השני לאמוראים ופעלה לאורכה של כל תקופת הגאונים (כ-800 שנה) כישיבה מרכזית ומשפיעה.


יוצא אם כן, שבדורות הגאונים, המנהג בשני הישיבות הגדולות שבבבל, ששימשו כמרכזי התורה הגדולים ביותר בגולה באותם הימים, היה להשכים לאמירת תחנונים רק בעשרת-ימי-תשובה, וברור שכך גם היה המנהג בדורות של רבותינו האמוראים התנאים והקדמונים. לעומתם, בדורות המאוחרים יותר, נהגו רק במקצת מקומות להשכים כבר מתחילת חודש אלול, והעיר על-כך רי"ץ גיאת כאמור, שכך היה מנהגם בדרום-ספרד.


ואלו דברי רבנו משה בן מימון (חי בין השנים 1138–1204) בהלכות תשובה (ה, ו):


"אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומיד היא מתקבלת, שנאמר: 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' [יש' נה, ו]".


עוד פוסק רבנו שם (ג, ד):


"נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכפורים יותר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרת ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ודברי כיבושין עד שייאור היום".


וכך נאמר בספר המנהיג (בסוף הלכות ראש השנה) שכתב אברהם בן נתן מלוניל (חי בין השנים 1155–1215):


"מנהג כל ישראל להשכים ולומר תחנונים מראש השנה ועד יום הכפורים [דהיינו בעשרת ימי התשובה] שהם ימי רחמים כדאיתא בראש השנה (יח ע"א): 'דרשו יי בהמצאו', אימתי? בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. ויש מקומות בספרד [דרום-ספרד כאמור] שמקדימין מראש חודש אלול, ויש לי סמך למנהגם, לפי שעלה משה למרום בראש חודש אלול לקבל לוחות האחרונות וירד ביום הכפורים".


נשים לב שמדברי הראשונים עולה, שהמושג "ימי רחמים" נאמר דווקא על עשרת-ימי-תשובה ולא על חודש אלול. עוד למדנו, כי גם בזמן הראשונים רוב העולם נהג להשכים רק בעשרת-ימי-תשובה, ורק בכמה מקומות בודדים בספרד נהגו להקדים מראש חודש אלול.


במאמר מוסגר, ניתן להביא מתוך עניין זה ראיה נוספת לכך שהזוהר נכתב בספרד בתקופה מאוחרת מאוד, וכך נאמר בזוהר חדש (פרשת יתרו דף נא ע"א): "דהא מאלול קיימא תשובה [...] ובני עלמא מתהדרן מחובייהו", תרגום: מראש חודש אלול ואילך תלויה ועומדת מידת התשובה ואז בני העולם חוזרים בתשובה מעוונותיהם. מחבר הזוהר נכשל בלשונו באמרוֹ "בני עלמא", שהרי רק בדרום ספרד ייחסו חשיבות לימי אלול והשכימו בהם לסליחות, ולא שת לבו שברוב העולם וכל-שכן בתקופה הקדומה לא ייחסו חשיבות מיוחדת לימי אלול.


נחזור לענייננו, נשים לב שהראשונים התאמצו מאד למצוא סמך למנהגם של המשכימים כבר מתחילת חודש אלול, וכתבו שבימים אלו היה משה רבנו על הר סיני וביקש רחמים על עם ישראל אחר חטא העגל. אולם הראינו לדעת שחז"ל עצמם לא ייחסו לכך חשיבות מיוחדת, ורק יום הכפורים שבו מחל ה' לעם ישראל נקבע לדורות ליום סליחה וכפרה.


לכאורה נראה שאין לסימוכין של אותם הראשונים חשיבות מיוחדת, שהרי למרות שהיה ידוע שמשה רבנו ביקש רחמים על עם-ישראל לאחר חטא העגל בתקופה זו, חכמי המשנה והתלמוד וכן רוב הראשונים לא למדו מכך שיש חובה או אפילו המלצה לומר סליחות כבר מראש חודש אלול, אדרבה, הם הדגישו שאמירת הסליחות היא דווקא בעשרת ימי התשובה בלבד. ברם, במשך הזמן האחרונים החליטו להפוך את תחנוניו של משה רבנו למקור המרכזי שלפיו הם חייבו לומר סליחות כבר מראש חודש אלול, ובעקבות זאת אף נסחפו לכתוב בעניינים אלה דברים מפליגים מאד שלא עלו על לב חז"ל והקדמונים.


לסיכום, הטעם ששימש אצל כמה מהראשונים כאסמכתא למנהג מקצת המקומות להשכים לסליחות כבר מראש חודש אלול, הפך אצל האחרונים למסורת תורה-שבעל-פה, וכתוצאה מכך הם כתבו דברים שלא עלו על דעתם ורוחם של חז"ל והקדמונים.


אברהם דנציג בספר "חיי אדם" (אשכנז, המאה הי"ח), בראש הל' ראש השנה, אומר כך:


"באהבת הקב"ה את עמו ישראל, הרבה להיטיב אותנו, וציוונו לשוב לפניו בכל עת שנחטא. ואף שהתשובה יפה בכל עת, מכל מקום חודש אלול הוא מובחר ומוכן יותר, שמקובל תשובתו משאר ימות השנה [והשוו לדברי רבנו הנאמנים לפסקי חז"ל: "אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומיד היא מתקבלת", כלומר, דנציג משכתב את דברי חז"ל ורבנו!], לפי שימים אלו [=ימי חודש אלול] הם ימי רצון מעת נבחרנו לעם".


והוא מוסיף ואומר שם:


"שכשחטאו ישראל בעגל ונשתברו הלוחות בי"ז בתמוז, ואחרי זה עלה משה בהר והתפלל, ואמר לו הקב"ה פסל לך, ונתרצה ליתן לו לוחות שניות. ואז עלה בראש חודש אלול, ונשתהה שם עד יום הכיפורים שהיה גמר כפרה. ומובא ב'תנא דבי אליהו':ישראל היו נוהגים כל אותם ימים [כל חודש אלול עד יום הכפורים, ימי] צום ותענית, ויום אחרון שבכולם, דהיינו בעשרה בתשרי, גזרו תענית ולנו בתענית. ולפיכך נקבע אותו יום דהיינו יום הכיפורים, לכפרה לעולם. ולפי שהיו ימים אלו ימי רצון מאז, לכן בכל שנה ושנה מתעורר עוד רחמים למעלה [וזה כבר שיבוש חמור והגשמה, כאילו יש עוררות ושינוי אצל הבורא יתעלה], והם ימי רצון".


אגב, מדברי זך השכל הזה עולה, שהמושג "ימי רצון" בספרות הרבנית משמעוֹ ימים שבהם "מתעוררים עוד ועוד רחמים למעלה", וכך החדירו את האלילות וההגשמה לעם-ישראל.