top of page

חודש אלול, ימי רחמים וסליחות – האמנם?

מהיותי נער צעיר זכורני כי בכל שנה כשהיה מגיע חודש אלול העולם היה נכנס לעין מתכונת אחרת. "ימי הרחמים והסליחות" – כך מכריזים בכל מקום. פרשת ראה – ראשי תיבות של "ראה אלול הגיע". תמיד החדירו לנו כי היו מ"גדולי ישראל" שבימים אלו לא יכלו להוציא הגה מיותר מהפה והיו כאלה שאף "התעלפו" מאימת הדין...


אולם, כאשר פקח ה' את עיניי והתחלתי ללמוד ולחקור אחר מנהגי ישראל ומקורותיהם, גיליתי את התמונה האמיתית: חז"ל לא הכירו כלל במעלתם של ימי אלול ולכן לא התייחסו אליהם באופן מיוחד. וכן בדורות הגאונים והראשונים נהגו רוב העולם להשכים ולהתחנן רק בעשרת-ימי-תשובה, למעט מקצת מקומות שנהגו לעשות כן מתחילת חודש אלול.


אם כן, היכן החל המפנה? ובכן נחל לעיין בתלמוד ונמשיך למקורות נוספים. דרשו רבותינו בתלמוד (ראש השנה יח ע"א; יבמות מט ע"ב; שם קה ע"א):


"'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ [קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' (יש' נה, ו)] – התם ביחיד [...] אימת? [אימתי הוא הזמן שה' קרוב אל האדם ותפילתו נשמעת?] אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים".


כמו כן, מדברי רבנו סעדיה גאון בסידורו עולה (התמנה לראש ישיבת סורא בשנת 928), שהמנהג להשכים לסליחות היה רק בעשרת-ימי-תשובה (סידור רס"ג, עמ' רסד).


הרי"ץ גיאת, שהיה מרבני העיר לוסנה שבדרום ספרד (חי בין השנים 1038–1089), בספרו "מאה שערים" בראש הלכות תשובה, הביא דברי שלושה מקרב הגאונים:


הראשון הוא רב כהן צדק (ראש ישיבת סורא בין השנים 838–848) אשר אמר ש"מנהג בשתי ישיבות לומר תחנונים בעשרה ימים שבין ראש-השנה ליום-הכפורים".


השני הוא רב עמרם גאון (ראש ישיבת סורא בין השנים 853–872): "בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים משכימים בכל יום לבית הכנסת לפני עמוד השחר ומבקשים רחמים" וכו'.

ולבסוף הרי"ץ מביא את דברי האי גאון (ראש ישיבת פומבדיתא, אחרון גאוני בבל, חי בין השנים 939–1038): "מנהגנו לומר תחנונים בהני עשרה ימים לחוד, ושמענו דבמקצת אתרי פרס קיימי מראש חודש אלול, ואמרי דביה סליק משה להר בפעם השלישית וירד עם לוחות שניות ביום הכפורים. וכל המוסיף לבקש רחמים ותחנונים זכות הוא לו".


וסיים הרי"ץ שם: "ואנו [תושבי לוסנה] מנהגינו כהני דקיימו מתחילת אלול".


עלינו לדעת, כי ישיבת סורא פעלה מתחילת תקופת האמוראים ועד לסוף ימי הגאונים, במקביל לישיבת פומבדיתא. היא הוקמה על ידי האמורא רב, תלמידו של רבי יהודה הנשיא. עם החכמים המפורסמים שעמדו בראש הישיבה נמנו רב הונא, רב חסדא ועוד. ישיבת פומבדיתא נוסדה בתקופת שלטונה של האימפריה הסאסאנית במאה השלישית, והתקיימה עד למאה הי"א. הישיבה נוסדה על ידי רב יהודה בדור השני לאמוראים ופעלה לאורכה של כל תקופת הגאונים (כ-800 שנה) כישיבה מרכזית ומשפיעה.


יוצא אם כן, שבדורות הגאונים, המנהג בשני הישיבות הגדולות שבבבל, ששימשו כמרכזי התורה הגדולים ביותר בגולה באותם הימים, היה להשכים לאמירת תחנונים רק בעשרת-ימי-תשובה, וברור שכך גם היה המנהג בדורות של רבותינו האמוראים התנאים והקדמונים. לעומתם, בדורות המאוחרים יותר, נהגו רק במקצת מקומות להשכים כבר מתחילת חודש אלול, והעיר על-כך רי"ץ גיאת כאמור, שכך היה מנהגם בדרום-ספרד.


ואלו דברי רבנו משה בן מימון (חי בין השנים 1138–1204) בהלכות תשובה (ה, ו):


"אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומיד היא מתקבלת, שנאמר: 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' [יש' נה, ו]".


עוד פוסק רבנו שם (ג, ד):


"נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכפורים יותר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרת ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ודברי כיבושין עד שייאור היום".


וכך נאמר בספר המנהיג (בסוף הלכות ראש השנה) שכתב אברהם בן נתן מלוניל (חי בין השנים 1155–1215):


"מנהג כל ישראל להשכים ולומר תחנונים מראש השנה ועד יום הכפורים [דהיינו בעשרת ימי התשובה] שהם ימי רחמים כדאיתא בראש השנה (יח ע"א): 'דרשו יי בהמצאו', אימתי? בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. ויש מקומות בספרד [דרום-ספרד כאמור] שמקדימין מראש חודש אלול, ויש לי סמך למנהגם, לפי שעלה משה למרום בראש חודש אלול לקבל לוחות האחרונות וירד ביום הכפורים".


נשים לב שמדברי הראשונים עולה, שהמושג "ימי רחמים" נאמר דווקא על עשרת-ימי-תשובה ולא על חודש אלול. עוד למדנו, כי גם בזמן הראשונים רוב העולם נהג להשכים רק בעשרת-ימי-תשובה, ורק בכמה מקומות בודדים בספרד נהגו להקדים מראש חודש אלול.


במאמר מוסגר, ניתן להביא מתוך עניין זה ראיה נוספת לכך שהזוהר נכתב בספרד בתקופה מאוחרת מאוד, שהרי כך נאמר בזוהר חדש (פרשת יתרו דף נא ע"א): "דהא מאלול קיימא תשובה [...] ובני עלמא מתהדרן מחובייהו", תרגום: מראש חודש אלול ואילך תלויה ועומדת מידת התשובה ואז בני העולם חוזרים בתשובה מעוונותיהם. מחבר הזוהר נכשל בלשונו באמרוֹ "בני עלמא", שהרי רק בדרום ספרד ייחסו חשיבות לימי אלול והשכימו בהם לסליחות, ולא שת לבו שברוב העולם וכל-שכן בתקופה הקדומה לא ייחסו חשיבות מיוחדת לימי אלול.


נחזור לענייננו, נשים לב שהראשונים התאמצו מאד למצוא סמך למנהגם של המשכימים כבר מתחילת חודש אלול, וכתבו שבימים אלו היה משה רבנו על הר סיני וביקש רחמים על עם ישראל אחר חטא העגל. אולם הראינו לדעת שחז"ל עצמם לא ייחסו לכך חשיבות מיוחדת, ורק יום הכפורים שבו מחל ה' לעם ישראל נקבע לדורות ליום סליחה וכפרה.


לכאורה נראה שאין לסימוכין של אותם הראשונים חשיבות מיוחדת, שהרי למרות שהיה ידוע שמשה רבנו ביקש רחמים על עם-ישראל לאחר חטא העגל בתקופה זו, חכמי המשנה והתלמוד וכן רוב הראשונים לא למדו מכך שיש חובה או אפילו המלצה לומר סליחות כבר מראש חודש אלול, אדרבה, הם הדגישו שאמירת הסליחות היא דווקא בעשרת ימי התשובה בלבד. ברם, במשך הזמן האחרונים החליטו להפוך את תחנוניו של משה רבנו למקור המרכזי שלפיו הם חייבו לומר סליחות כבר מראש חודש אלול, ובעקבות זאת אף נסחפו לכתוב בעניינים אלה דברים מפליגים מאד שלא עלו על לב חז"ל והקדמונים.


לסיכום, הטעם ששימש אצל כמה מהראשונים כאסמכתא למנהג מקצת המקומות להשכים לסליחות כבר מראש חודש אלול, הפך אצל האחרונים למסורת תורה-שבעל-פה, וכתוצאה מכך הם כתבו דברים שלא עלו על דעתם ורוחם של חז"ל והקדמונים, ונציג מקצת מדבריהם.


אברהם דנציג בספר "חיי אדם" (אשכנז, המאה הי"ח), בראש הל' ראש השנה, אומר כך:


"באהבת הקב"ה את עמו ישראל, הרבה להיטיב אותנו, וציוונו לשוב לפניו בכל עת שנחטא. ואף שהתשובה יפה בכל עת, מכל מקום חודש אלול הוא מובחר ומוכן יותר, שמקובל תשובתו משאר ימות השנה [והשוו לדברי רבנו הנאמנים לפסקי חז"ל: "אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומיד היא מתקבלת", כלומר, דנציג משכתב את דברי חז"ל ורבנו!], לפי שימים אלו [=ימי חודש אלול] הם ימי רצון מעת נבחרנו לעם".


והוא מוסיף ואומר שם:


"שכשחטאו ישראל בעגל ונשתברו הלוחות בי"ז בתמוז, ואחרי זה עלה משה בהר והתפלל, ואמר לו הקב"ה פסל לך, ונתרצה ליתן לו לוחות שניות. ואז עלה בראש חודש אלול, ונשתהה שם עד יום הכיפורים שהיה גמר כפרה. ומובא ב'תנא דבי אליהו': ישראל היו נוהגים כל אותם ימים [כל חודש אלול עד יום הכפורים, ימי] צום ותענית, ויום אחרון שבכולם, דהיינו בעשרה בתשרי, גזרו תענית ולנו בתענית. ולפיכך נקבע אותו יום דהיינו יום הכיפורים, לכפרה לעולם. ולפי שהיו ימים אלו ימי רצון מאז, לכן בכל שנה ושנה מתעורר עוד רחמים למעלה [וזה כבר שיבוש חמור והגשמה, כאילו יש עוררות ושינוי אצל הבורא יתעלה], והם ימי רצון".


אגב, מדברי זך השכל הזה עולה, שהמושג "ימי רצון" בספרות הרבנית משמעוֹ ימים שבהם "מתעוררים עוד ועוד רחמים למעלה", וכך החדירו את האלילות וההגשמה לעם-ישראל.


"כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).


בעקבות דברי ה"חיי אדם" נפסק כך בפשטות באחד מספרי ההלכה שנחשב לחשובים ביותר אצל עדות ספרד (ילקוט יוסף, הלכות חודש אלול):


"מנהגינו לקום באשמורת הבוקר לומר 'סליחות' מתחילת חודש אלול עד יום הכפורים, כי מסורת בידינו שמשה רבנו ע"ה עלה להביא את הלוחות השניות בראש חודש אלול וירד עם הלוחות ביום הכפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל".


ודברים דומים כותב רצאבי ב"שולחן ערוך המקוצר" (הלכות חודש אלול):


"מראש חודש אלול עד אחרי יום הכפורים המה ימי רצון. ואף-על-פי שבכל השנה הקב"ה מקבל תשובה מן השבים אליו בלב שלם, מכל מקום ימים אלו מובחרים יותר ומזומנים לתשובה, להיותם ימי רחמים ורצון. כי בראש חודש אלול עלה משה רבינו אל הר סיני לקבל לוחות שניות ונשתהה שם ארבעים יום" וכו'.


חשבתם שכאן זה מסתיים?


ובכן, בספר לקוטי תורה (של חב"ד) נאמר כך: "הנה נודע שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים". וכך הוסיפו ו"ביארו" את העניין באחד מעלוני אלילות חב"ד:


"בזמן ששהה משה רבנו על הר סיני, בימים שבין ראש-חודש אלול ליום הכיפורים, גילה הקב"ה למשה את 'שלוש עשרה מידות של הרחמים' שבכוחם לעורר את רחמיו על עמו [וזו אלילות והגשמה מפורשת! כאילו שלוש-עשרה מידות של רחמים הן מנטרה מאגית שבאמצעותם אנחנו מְפתים ומעוררים את הקב"ה "לסלוח ולמחול" לעם-ישראל!]. וחז"ל אמרו על כך (ראש השנה יז ע"ב): 'מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח-ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם [וזו דוגמה כיצד תפישת אגדות חז"ל כפשוטן שימשה בידי המינים כלי להגשמה]".


עוד נאמר בעלון ההוא:


"בחסידות מבואר, שבחודש אלול מאירים שלוש-עשרה מידות הרחמים וביום הכיפורים מידות אלה מתגלות [כלומר, לפי הזיותיהם, חודש אלול הוא "זמן מסוגל" דהיינו זמן שבו ניתן ביתר-קלות לעורר את הקב"ה ולפתותו בדברים, ועל זה נאמר בתהלים: "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ" (תה' עח, לו–לז)]. לכן מוסיפים בהם בתפילה ובתחנונים להקב"ה, שימחול על חטאינו ויכתוב אותנו בספר החיים ויעניק לנו שנה טובה ומתוקה [ואין שום זכר לעיקר: שיבה וניסה אל ה' יתעלה בבכי ובתחנונים!]".


וכעת אביא את הביאור האמיתי לאגדת חז"ל שנזכרה לעיל בעניין תיאור הקב"ה כשליח ציבור עטוף, וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (א, ט):


"ראיה לדבר זה [שאין להקב"ה גוף ודמות הגוף], שנביא אחד אומר שראה הקדוש-ברוך-הוא: 'לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר' [דנ' ז, ט]; ואחד ראהו: 'חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה' [יש' סג, א]; ומשה רבנו עצמו ראהו על הים כגיבור עושה מלחמה, ובסיני כשליח ציבור עטוף – לומר שאין לו דמות וצורה, אלא הכול במראה הנבואה ובמחזה. ואמיתת הדבר [דהיינו להשיג את אמיתת עצמותו של הבורא יתעלה], אין דעתו של אדם יכולה להשיגו ולחוקרו, וזה הוא שאמר הכתוב: 'הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא' [איוב יא, ז]".


ועדיין לא סיימנו... שימו לב מה קורה כאשר מעוותים את המסורת המקורית ומשכתבים את דברי חז"ל. כך כתב זאב וולף בספרו "אור המאיר":


"וימים אלו נקראים ימי רצון, הארבעים יום שהיה משה רבינו בהר [...] ואני נתתי טעם לשבח: למה נקראו ימי רצון? כי אין לך אחד מישראל שלא יעורר לבו בקרבו עתה בחודש אלול, ואם גם באלה לא שב, בידוע שיצא מהכלל, ואין לו חלק בין ישראל, ונפשו לא מטוהרה [כמובן שאין שום סמך לדבריו, והוא שכח כנראה את דברי חז"ל בשבח עשרת ימי תשובה]. ולהיות שעתה זמן תשובה לכל, גדול וקטן שם הוא נמצא, נשלם רצון הבורא ברוך הוא, שזה היה קדימת רצונו ברוך הוא, וימים יצרו רק לעובדו ביראת הרוממות, לשלול ימים זולתם שאין מעוררים בני ישראל לעבוד עבודת בוראם [דבריו הם נגד התורה, אשר נקבע בה במפורש שמי שטוען שיש ימים מסוגלים עובר על לא תעֹננו], הן המה ימים שאין לו יתברך בהם חפץ [האם לא ניתן לשוב בתשובה בכל ימות השנה? ולומר שאין להקב"ה בהם חפץ?], ולא לכיוון זה הייתה הבריאה [עד כדי כך?], לכן ימים אלו מראש חודש אלול נקרא ימי רצון, ימים שעלו ברצונו יתברך, כי כך עלה ברצונו הקדום [האמנם הימים הללו עלו ברצונו הקדום? וכי התורה ציוותה עלינו זאת? והשוטה הזה מוסיף על חוקי התורה]".


לסיכום


חז"ל כתבו במפורש, כי בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים יש מעלה מיוחדת שאין בכל השנה. עד סוף תקופת הגאונים לא מצאנו שום זכר או התייחסות מיוחדת לימי אלול. ברם, בסוף תקופת הגאונים אנו שומעים לראשונה על מנהג חדש להשכים ולהתחנן כבר מתחילת ראש חודש אלול.


אולם, למדנו כיצד האחרונים לקחו את דברי חז"ל על מעלת עשרת ימי תשובה והרחיבו אותם לכל חודש אלול, ועוד הוסיפו חטא על פשע כשהחדירו לעם ישראל דעות נפסדות, כאילו שיש עת של התעוררות רחמים ורצון מצד הקב"ה.


וזו דרכם כסל למו של יוצאי הדת החדשה – לקחת דברים מפורשים של חז"ל, לעוות ולעקם אותם כפי העולה על רוחם וגם "לתבל" אותם בכמה מיני הזיות ודמיונות.


אמנם, התרחבות זו אולי הייתה טובה אם מטרתה הייתה נכונה, אך נראים הדברים שהתרחבות זו נולדה מתוך השקפה רעה, דהיינו שהסליחות והתחנונים הינם תחליף לחזרה בתשובה, ועצם הסליחות והתחנונים מכפרים על העוונות, וזה כבר חטא גדול.


והנה לפניכם דברי רס"ג בפירושו למשלי (יד, טז): "חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ" (מש' יד, טז), ואת המלים "וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ" הוא מפרש גם בעניין הסליחות:


"ראשון הכסילים הוא הסומך על ההקלה [דהיינו שבני האדם שסביבו מקילים בעיניו את מעשיו הרעים, והוא משלה את עצמו שאין בידו עוון]; ויותר סכל ממנו הוא הסומך על מקצת צדקותיו [ונדמה לו שצדקותיו יכפרו ויכסו על עוונותיו]; ויותר סכל משניהם מי שסומך על רחמי ה' [דהיינו עושה את פשעיו תוך שהוא מתחנן ומתפלל לה', ובוטח שתפילתו ותחינתו יצילוהו מן העונש]; ויותר סכל מן הכל מי שסומך על הכפירה [מי שנדמה לו שכפירתו בה' יתעלה מוציאה אותו מתחת שלטונו של הקב"ה והוא לא יצטרך לתת את הדין על מעשיו].


והנה בראשון אמר הכתוב: 'דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת' [יש' ל, י]; ובשני נאמר: 'הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל... וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי' [יר' ז, ט–י]; ובשלישי נאמר: 'וַיִּזְכְּרוּ כִּי אֱלֹהִים צוּרָם וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם, וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ, וְהוּא רַחוּם' וכו' [תה' עח, לה–לח]; וברביעי נאמר: 'וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב' [תה' צד, ז]. והחכם יישמר מכולן".


ויש לשים לב במיוחד לכסיל השני והשלישי: זה שבוטח על מקצת צדקותיו שיכסו ויגנו עליו מן העונש והייסורים, כאילו ניתן להרשיע ואז לעשות צדקות כדי למחוק את הפשעים; וזה שסומך על רחמי ה' שיצילוהו מן העונש והייסורין, והוא זועק ומתחנן ונדמה לו שבתחינותיו וזעקותיו הוא מוחק את כל עוונותיו ומכפר ומכסה על כל פשעיו, כאילו לא היו מעולם.


ובימינו זו מהות אמירת הסליחות בחודש אלול ובעשרת-ימי-התשובה וריבוי התחינה והזעקה בהם, דהיינו השקפת בני האדם בהן היא שהן מכפרות על כל החטאים והפשעים. והאמת, שהתחינה והזעקה לא נועדו לכפר אלא נועדו לעורר לתשובה, והפכו את ייעודם מהתעוררות לכפרה, ובזה הפכו את אמירת הסליחות והתחינה והזעקה לעוון גדול.


לפיכך, ראוי להשיב עטרה ליושנה, לצמצם את ימי הסליחות לעשרת ימי תשובה, שהרי כך היא מסורת התורה-שבעל-פה הנאמנה, תוך התעוררות להבנת מטרתם האמיתית שהיא לעורר מחשבה וחשבון נפש ועיסוק של הפרט והאומה בשאלה: מה ניתן לעשות כדי להתקרב באמת אל ה' יתעלה, וכיצד אנו יכולים לעשות את רצונו ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכבר אמרו רבותינו ז"ל: "תפסת מועט תפסת, תפסת מרובה לא תפסת".

795 צפיות7 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

7件のコメント


נתי500
נתי500
2023年8月15日

מאמר יפה מאד

הערה- למרות שישיבות סורא ופומבדיתא קדומות עוד מימי האמוראים זה לא מוכיח שהסליחות הונהגו מימיהם אלא יתכן שהגאונים תקנו אותם.


צריך להוסיף שישנם עוד הזיות קבליות רבות כגון שהושענה רבה זה החותם האחרון וכן ישנו חותם נוסף בשמחת תורה ויש עוד חותמות בחנוכה ופורים כך שאין קץ למחילה ולכפרה לשיטתם ההזויה!

ושלא נזכיר שלפי האר"י כיפורים הוא רק כ"פורים" עם כל הכבוד לפורים איך חג ממגילת אסתר יכול לעקוף את אחד הימים הכי קדושים בשנה מהתורה עצמה!

כך שלפי שיטתם יש יותר מ50 יום של סליחה וכפרה כך שלא יובן מה כל כך מיוחד ביום הכיפורים ובשביל מה צריך אותו אם התכפרו כל כך הרבה עוונות בחודש אלול?

ועוד שהסליחות אינן נראות כתחנונים בבתי הכנסיות אלא כחפלות…


いいね!

נאור טויטו
נאור טויטו
2022年9月04日

איזה מזל שאתה פה...


מכל מקום, עושה רושם שקראת את המאמר בשטחיות רבה, שכן לא הבנת את מטרתו.

המנהג הנהוג כיום ידוע לכל, מטרת המאמר להציג את שורשי המנהג, ועד כמה מנהג זה היווה פתח רחב להוזי ההזיות בדורות האחרונים.

いいね!

familia behar
familia behar
2022年9月04日

עיין בשו"ע סימן תקפ"א שכותב דהמנהג לומר סליחות מראש חודש אלול עד יוה"כ.....

いいね!
נאור טויטו
נאור טויטו
2022年9月04日
返信先

חזק וברוך!

יהי רצון שנזכה להחזיר עטרה ליושנה בביאת גואל צדק במהרה בימינו!

いいね!

נדב דולב
נדב דולב
2021年9月06日

טויטו. יגאון, כל הכבוד !

いいね!

עידן מימוני
עידן מימוני
2021年9月03日

חזק!

いいね!
bottom of page