[מאמר זה נכתב לאחר מותו של חזיר היבלות קנייבסקי, טו באדר תשפ"ב]
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, הטוב והמטיב!
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שעקר עבודה זרה מארצנו!
כשם שעקרת מן המקום הזה, כך תעקור מכל המקומות, ותשיב לב עובדיהן לעובדך.
***
ידידיי היקרים, אנו חוזים עתה במתקפת אלילות אורתודוקסית חסרת תקדים, מכל עבר מרוממים ומפארים את חזיר היבלות הטמא קנייבסקי שר"י. מה עלינו ללמוד מכך? ובכן, עלינו ללמוד מכך שלושה עניינים מרכזיים:
א) כל מה שנאמר בעניין הפיכתו לשיקוץ ולתועבה, מוכָחים זה עתה במצעד הגאווה וההערצה האלילי שעושים סביב שיקוץ קנייבסקי, עד כדי סיכון ממשי לחיי בני אדם! וכמו שנאמר אצל כומרי העבודה-הזרה במעמד הר הכרמל: "וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם" (מ"א יח, כח), ואפילו כומרי הבעל נזהרו מסיכון חייהם...
ב) קנייבסקי, כמו שאר האפיפיורים הטמאים של הנצרות, מקבל כבוד מלכים כאילו הוא עצמו אלהים. ובמלים אחרות, כמו שאין להתרשם ממצעדי הנצרות, כך אין להתרשם ממצעד המינות אשר משתלט על כל חלקה טובה, ומאיים לסובבנו מכל פינה – כי כך היא דרכם של המינים וההמונים, ללכת אחרי התֹּהו וההבל, והמשׂכילים יבינו ויצפו לישועת ה' יתעלה.
ג) שימו לב! מצעד ההערצה והמינות הוא חרב פיפיות! כלומר, מבחינה מסוימת יש תועלת במה שמרוממים אותו והופכים אותו לאלוה, שהרי ככל שיגַדלו ויעריצו אותו יותר, כך תחושת היַתמות, הריקנות והחידלון שבקרבם תגבר ואף תתעצם לממדים בלתי ניתנים להכלה. וככל שתחושת היתמות שבקרבם תגבר ותייסר אותם עוד ועוד, כך יתערער חוסנם ויבקעו בקיעים שדרכם יוכל אור האמת לחדור ולגרש את חושך המינות מהשקפותיהם והליכותיהם.
***
ואצרף לפניכם כמה פְּסקות מתוך המאמר: "הִנֵּה אֲדֹנָי יְיִ בְּחָזָק יָבוֹא – כיצד הוא יבוא?", אשר עוסקות במצוה לשמוח ולהודות במות הרשעים והמינים:
"אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי יְיָ כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ" (דבה"א טז, לג, וראו גם בתהלים צו) – הפסוק הזה מתאר את בואו של הקב"ה לשפוט את הארץ, והעצים מתוארים כשמחים ועולזים, כי באותו היום הקב"ה ישפוט את הצדיקים כצדקתם ואת הרשעים כרשעתם, וכמו שאומר שלמה המלך במשלי (יא, י): "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה". ושם מבאר רס"ג: "בטוב הצדיקים צריכים לשמוח אנשי העיר, ובאבוד הרשעים ראוי שירננו".
ולצערנו, המינים וצאצאיהם שיבשו עלינו את הדת, ומתוך שאיפתם להתדמות לגויים ולהחניף לכופרים, הם החדירו לנו את ההשקפה שאסור לשמוח באבוד הרשעים! כי זה לא נשמע טוב בשיח הכמורה האורתודוקסי הפוליטי-קורקט... ואם הם לא היו הופכים תורת אלהים לקורדום חוצבים, הם לא היו זקוקים למצוא-חן להחניף ולהתרפס, כי מטרתם לא הייתה כבודם, שׂררתם, יוקרתם, פרסומם, משׂכורותיהם ושלל טובות-ההנאה מקופת המדינה והציבור – אלא, אז הייתה מטרתם אהבת ה' יתעלה, ולימוד העם והדרכתו בדרכי האמת והמישרים.
והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בעניינם בהלכות אבל (א, ז):
"וכן המינין והמשומדין והמוסרין, כל אלו אין מתאבלין עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפין לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים, שאבדו שונאיו של הקדוש-ברוך-הוא, ועליהם הכתוב אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא [וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט', תה' קלט, כא]".
ומה שנאמר במשלי (כד, יז): "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ", ברור שמדובר באויב מישראל שאינו רשע או מין או כופר או אפיקורוס או משומד וכיו"ב, אלא אדם מישראל שהוא אויב לרעהו, ואם תשאלו, איך יהיה לאדם אויב מישראל והלא נצטווינו שלא לשנוא איש את רעהו? ובכן, רבנו משיב על השאלה הזו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יג, יד):
"השונא שנאמר בתורה [='כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ' (שמ' כג, ה)] הוא מישראל ולא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ'? [ויק' יט, יז]. אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והִתרה בו ולא חזר – הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו".
ואצרף גם את פירושו של רס"ג לתהלים (קד, לה): "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ הַלְלוּ יָהּ", ושם הוא פירש כך: "יִתַּמּוּ – ויתמו החוטאים מן הארץ וגם הרשעים יאבֵדו, ולכן ברכי נפשי את ה' והללי יה". ברור אפוא מן ההלכה ומן ההיגיון שמצוה רבה לשמוח ולהודות ולהלל לה' יתעלה באבוד הרשעים והחטָּאים, ופשט המילה חטָּאים הוא חוטאים.
"הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי".
ונקודה למחשבה: האם לחינם חזיר היבלות קנייבסקי מת דווקא בשמחת פורים? דווקא ביום של שמחה והודיה על הכרתתו ואיבודו של זרע עמלק הרשע? אך הרשעים והמינים "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב), "כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד).
"הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר...
"הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ! וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת!" (יש' מב, יח), "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה" (יש' לה, ה), "וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה, וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּייָ שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ, כִּי אָפֵס עָרִיץ וְכָלָה לֵץ וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן, מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק" (יש' כט).
בתמונת שער הרשומה: חזיר היבלות בסעודת פורים.
התמונה מאת מוישימי. רישיון תמונה: CC BY-SA 4.0.
Comments