רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק עב)

כב. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת משפטים


דוגמה ראשונה


בשמות (כא, א) נאמר כך: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ושם פירש רש"י: "אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שתיים או שלוש פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר: 'אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".


לפי רש"י הקב"ה סבר שמשה רבנו עלול להתעצל להסביר לעם-ישראל את טעמי הציוויים והאזהרות: "לא תעלה על דעתך לומר [...] ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו", ובמלים אחרות, מפירושו של רש"י עולה גערה חמורה וברורה כלפי משה רבנו ע"ה!


ברם, במקור הדברים במכילתא דרי"ש (מסכתא דנזיקין, א), נאמר כך:


"רבי עקיבא אומר: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' למה נאמר? לפי שהוא אומר: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם' [פסוק זה מופיע 14 פעמים בתורה]. אין לי אלא פעם אחת, מנין שְׁנֵה וְשַׁלֵּש וְרַבֵּע עד שילמדו? תלמוד לומר: 'וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [דב' לא, יט]. יכול למדין ולא שונין? תלמוד לומר: 'שִׂימָהּ בְּפִיהֶם' [שם]. יכול שונין ולא יודעין? תלמוד לומר: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', ערכם לפניהם כשלחן ערוך, כעניין שנאמר: 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת' [דב' ד, לה]".


ובכן, במדרש אין זכר לגערה או לחשד כלפי משה רבנו ע"ה, וכמובן שאין רמז עבה לכך שמשה רבנו עלול להתעצל בלימוד טעמי המצוות לעם-ישראל. יתר-על-כן, הדרשה כלל אינה מיוחסת להקב"ה, כלומר, אפילו לפי פשט הדרשה הקב"ה כלל לא אומר את הדברים הללו למשה רבנו! אלא, מטרתה הברורה של הדרשה היא ללמד את מורֵי ההוראה כיצד ללמד את התלמידים, וכמו שאומר רבי עקיבא בדרשה בלשון הווה וציווי: "מנין שְׁנֵה וְשַׁלֵּש וְרַבֵּע עד שילמדו? [...] יכול למדין ולא שונין? [...] יכול שונין ולא יודעין? [...] עָרְכֵם לפניהם כשולחן ערוך".


וכבר ראינו שאחת ממגמותיו של רש"י בפירושו היא להציג את משה רבנו באופנים שליליים, וכבר הסברנו שכל מי שמבקש להחדיר דת חדשה צריך להחדיר מוסֵר חדש לתורתו החדשה, ולכן הוא בהכרח יבקש להשחיר את פניו של מוסֵר התורה הקדום, כדי להחדיר את החדש. ראו: חלק נה (דוגמה ג, והמשכה בפרק: "ערעור על נבואתו הייחודית של משה רבנו").


וזו הסיבה המרכזית לדעתי לכך שנבואתו הייחודית של משה רבנו ע"ה ורוממות אישיותו נקבעו כיסודות הדת, דהיינו כדי להקים תריס בפני אותם מינים ארורים אשר יקומו ויכזבו ויתאמצו להחליף את דתנו לדת בהמית וחשוכה אשר מתאימה לתאוותיהם ולזימותיהם. ובמלים אחרות, לעולם לא יקום לנו מוסֵר תורה חדש, ולפיכך תורתנו לעולם לא תוחלף.


דוגמה שנייה


בשמות (כא, יב) נאמר כך: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת", ושם פירש רש"י: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת – כמה כתובים נאמרו בפרשת [מיתת] רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש". ורש"י מתעתע כאילו הוא מפרש מכוח הגיונו ושכלו, אולם, מדובר בלהגן עילג וסכל, אשר מעתיק קטעי מדרשים ואגדות בשיבושים, לעתים קרובות מכֻוונים, וכך מחדיר את פשטי המדרשים, הקדומים והמאוחרים כאחד, כפירוש פשטני לפשטי המקראות... קצרו של דבר, הוא גם גס-רוח שמתיימר להיות פרשן נבון שעומד בזכות עצמו, וגם מין וזייפן שהחריב את דתנו.


והיה אחד מפרשני רש"י שזיהה את השקר שבדברי רש"י אלילו וניסה לכסות עליו, וכך הוא מפרש את דברי רש"י הללו: "אין רצונו לומר מה שיחדש מליבו מסברא דנפשיה, אלא רצונו לומר מה שימצא במכילתא ובגמרא כמנהגו". אולם, כנגד דבריו עומדים דברי רש"י המפורשים: "ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש", ופשט הדברים הוא כמו שאמרנו.


דוגמה שלישית


בשמות (כא, כג) נאמר כך: "וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ", ושם פירש רש"י כך: "וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה – באשה, וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ – רבותינו חולקין בדבר. יש אומרים נפש ממש, ויש אומרים ממון אבל לא נפש ממש, שהמתכוון להרוג-את-זה והרג-את-זה פטור ממיתה ומשלם ליורשיו דמיו, כמו שהיה נמכר בשוק". מפירושו של רש"י עולה שהוא לא חתר לסופיות הדיון, וכן שמטרת התלמוד בעיניו אינה פסיקת הלכה אלא פלפול והתעסקות, אחרת הוא לא היה מותיר עניין זה במחלוקת, כל-שכן שמדובר בדיני נפשות. וכך פוסק רבנו בהלכות חובל ומזיק (ד, ד): "אבל אם נתכוון לחברו ונגף את האישה – אף-על-פי שמתה, הואיל והמיתה בלא כוונה להכותה, הרי זה כדבר שאין בו מיתת בית דין, ומשלם דמי ולדות".


כמו כן, כלל לא מדובר בסוגיה מורכבת שקשה להבין בה את פסק ההלכה, שהרי בסוף הדיון בגמרא (סנהדרין עט ע"א) הובאה דעתו של רבי יהודה הנשיא שהיא כדעת רבי שמעון שפסק שמדובר בעונש ממון בלבד, ומחתימת הדיון שם בפסקו של ר' יהודה הנשיא ברור שכך יש לפסוק את ההלכה, והנה לפניכם מסקנת הסוגיה בסנהדרין שם:


"אלא לרבי שמעון, האי 'וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ' [שמ' כא, כג] מאי עביד ליה? ממון, וכדרבי. דתניא, רבי אומר: 'וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ' – ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא נפש ממש? נאמרה נתינה למטה [לעיל בשמ' כא, כג], ונאמרה נתינה למעלה [בפסוק הקודם שם, דהיינו בשמות (כא, כב): "עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ [...] וְנָתַן בִּפְלִלִים"], מה להלן ממון אף כאן ממון".


דוגמה רביעית


בשמות (כא, כט–ל) נאמר כך: "וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם [...] וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו", ושם פירש רש"י: "וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ – דמי ניזק, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר דמי מזיק". רש"י אינו מכריע את ההלכה וכמו שראינו לעיל, אולם, רבנו בהלכות נזקי ממון (יא, א) פוסק כך:


"כמה הוא הכופר? כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג, שנאמר: 'כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו'".


רבנו פוסק כחכמים שפסקו במסכת בבא קמא (מ ע"א) וכן במסכת מכות (ב ע"ב), שהכופר נקבע לפי דמי הנהרג. כלומר, לפי הנוסח של רבנו וכך הוא הנוסח שלפנינו, דמי ניזק הם דברי רבנן, ודמי מזיק הם דברי רבי ישמעאל, כך שנוסחו של רש"י משובש מאד, אך לא על זאת הנני עוסק בפירושו הזה. מפירושו המשובש של רש"י שוב עולה, שהוא לא חתר לסופיות הדיון, וכן שמטרת התלמוד בעיניו אינה פסיקת הלכה אלא פלפול והתעסקות, אחרת הוא לא היה מותיר עניין זה במחלוקת, כל-שכן כאשר הוא יודע שהלכה כרבי עקיבא מחברו (רש"י מזכיר כלל זה בפירושו לעירובין מו ע"ב), ואף-על-פי-כן הוא מביא את שתי הדעות ומשבש את ההלכה.


דוגמה חמישית


בשמות (כא, כה) נאמר כך: "פֶּצַע תַּחַת פָּצַע", ושם פירש רש"י: "ובהחובל [ב"ק פה ע"ב] דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאף-על-פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וצערו".


מדברי רש"י הללו עולים דברים הזויים. כלומר, לפי רש"י, מי שקנה את ידו של חברו, דהיינו שכל מעשה ידיו יהיו שייכים לו, יש לו רשות לחתוך את ידו של חברו! "אלא אומרים יש לו לחתכה בסם", ולכן אם הוא חתך את ידו בברזל, הוא צריך לשלם דמי צער לחברו. ואין לי ספק שרק שיכור מסוגל לכתוב פירוש כזה, ולכל הפחות מדובר בפירוש של סכלות ועילגות.


אגב, אין זכר בכל פרק החובל שרש"י הזכיר לעיל, להזיית העילגים הזו שהוא מלהג.


דוגמה שישית


בשמות (כב, ב) נאמר כך: "אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ". ושם פירש רש"י: "אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו – אין זה אלא כמין משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם" וכו'. מדברי רש"י ניתן להבין, שכאשר רש"י סבור שמדובר במשל הוא מציין זאת במפורש, לפיכך, בכל מקום שהוא לא מציין שמדובר במשל, כוונתו לפרש כפשוטו, ודוגמה זו מחזקת את העובדה שהוא פירש את פשטי המקראות לפי פשטי האגדות שבגמרא ובמדרשים הקדומים ואף המאוחרים, והרס והחריב את דתנו.


דוגמה שביעית


בשמות (כב, יד) נאמר כך: "אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ", ושם פירש רש"י: "ולא פירש מה דינו [של השוכר], אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל: שוכר כיצד משלם? רבי מאיר אומר כשומר חנם, רבי יהודה אומר כשומר שכר". ושוב עולה הזייתו המזיקה של רש"י, לפיה מטרת התלמוד היא התעסקות ופלפול ולא סופיות הדיון ופסיקה הלכתית חד-משמעית, ושוב הוא משבש את ההלכה בטשטוש הפסק התלמודי. ובראש הלכות שכירות פרק א רבנו פוסק שדינו של השוכר כדינו של שומר שכר.


דוגמה שמינית


בשמות (כב, יט) נאמר כך: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַייָ לְבַדּוֹ", ושם פירש רש"י: "לָאֱלֹהִים – [...] אילו היה נקוד לֵאלהים היה צריך לפרש ולכתוב 'אחרים', עכשיו שאמר לָאלהים, אין צריך לפרש 'אחרים'". ובכן, בתורה נאמר במפורש שמשה רבנו ע"ה כתב את התורה מפי הגבורה: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (לד, כז), ואילו מדברי רש"י כאן עולה שמשה רבנו הוסיף על התורה מדעתו!


ואסביר: רש"י אומר על משה רבנו ע"ה שהוא "היה צריך לפרש [...] אין צריך לפרש" – וכי משה רבנו הוא זה אשר היה צריך לנסח פסוקים בתורה? וכי משה רבנו ע"ה כתב משהו מדעתו? והלא כל תפקידו של משה רבנו ע"ה הוא כלבלר אשר מעתיק את דברי ה' יתעלה אליו, ותו לא! זאת ועוד, רש"י אומר: "אילו היה נקוד לֵאלהים היה צריך לפרש ולכתוב" וכו', משמע מדברים אלה, שמשה רבנו ע"ה קיבל את התורה מנוקדת באופן מסוים, ולפי הניקוד הזה הוא הוסיף וגרע מלים, ובמלי