התארגנות עצמאית ליוצאי תימן – חובת השעה

עודכן: 13 בינו׳ 2021

[מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סב, תשרי תשל"ז, עמ' 4–6].


כיום, עשרים-ושמונה שנים לקיום מדינת ישראל, ותשעים-וארבע שנים מעת החלה שיבת-ציון המוצהרת, שבעקבותיה צמחה הציונות-המדינית – צו השעה הוא לערוך לעצמנו דין וחשבון נוקב: היכן אנו עומדים, מה הושג ומה לא הושג. ועיקר העיקרים: האם יש בנו היכולת לשחרור-עצמי? ואם-כן – כיצד עלינו לנהוג?


בפרקים הבאים ננסה לתת סקירה כוללנית, הן בעיוותי העבר וההווה, והן בהצעת דרכים לתיקון העיוותים להבא.


שכחה והשכחה


היום, בהשקיפנו על כמאה שנות השתרשות-תימנית בארץ-ישראל – מתעוררות שאלות חמורות המעלות בנו הרהורים קשים, המחייבים אותנו לתגובה.


נסתפק בשתי תופעות היסטוריות שעֻוותו על-ידי כותבי תולדות היישוב היהודי בארץ:


א) כל כותבי-העליות מעלים על נס את עליית ביל"ו של יוצאי רוסיה, מגדירים אותה "העלייה הראשונה", ומתעלמים לגמרי מקבוצת עולי תרמ"ב התימנית; ידוע ומפורסם, שקבוצת התימנים עולי-תרמ"ב, לא רק הקדימה את עליית ביל"ו בכמה חודשים, אלא גם עלתה עליה בכמה בחינות, הן בגודלה והן בהשתרשותה בארץ: קבוצת עולי-תרמ"ב התימנית מנתה כשלוש-מאות נפש, שכולן נשארו והשתרשו בארץ, בעוד שקבוצת ביל"ו, המזרח-אירופית, מנתה רק חמש-עשרה נפש... ולא כולן נשארו בארץ. על ביל"ו כותבים בכל ספרי החינוך כעל "העלייה הראשונה", ואילו את עולי-תרמ"ב "שוכחים".


ב) תופעה שנייה היא שליחותו של שמואל יבניאלי ז"ל לתימן; שליחות זו לא נבעה מתוך רצון לגאול אחים נידחים כדי לשתפם בהיררכיה הלאומית, אלא מתוך רצון לתת כוח-עבודה נגדי לפועל הערבי הזול, וכדי לחפות על כישלונם של עולי מזרח-אירופה, שלא עמדו במבחן כנגד הפועל הערבי, הן בתפוקתו והן בשכרו.


דומני, שדי בשתי התופעות הנ"ל כדי להסביר הרבה תופעות מחרידות, שאנו נשחקים בהן עד עצם היום הזה. הממסד של היום, כמו הממסד-הציוני בעבר, ממשיך לראות בתימנים אנשים הטובים רק לעבודה, אבל לא יותר מזה. משום כך, הממסד משכיח או מתעלם במכֻוון מחלקם של התימנים ביישוב הארץ ובהפרחת השממה, ומטשטש ביודעין ובלא-יודעין את התופעות החלוציות שגילו עולי תימן, זה כמאה שנים.


טשטוש זהותנו ומטעננו


כדי לראות נכוחה את מצבנו כיום, עלינו להשוות את צורות החיים של גאולי-תימן בישראל, לעומת מצבה של הפזורה התימנית בהיותה בגלותה, ולהסיק מסקנות, קשות ככל שתהיינה, כי המדובר בגורלנו ובגורל בנינו וצאצאינו אחרינו.


יהדות תימן לא באה לארץ בידיים ריקניות, היא הייתה משופעת במטעני רוח ותרבות יהודיים שורשיים, שכל חטיבה אנושית הייתה גאה בהן; ובעיקר ניחנה בבריאות נפשית, שהעניקה לה תעצומות להמשיך את קיומה היהודי, ובכוח סבל שהיה כרוך בנשיאת עול זה.


הבה נראה איך מגדיר המשורר רצון הלוי את חזותה של יהדות תימן, כפי שהייתה בתימן (אפיקים, גיליון ב, תשל"ה, "שירת ישראל בתימן"):


"לכאורה, יהדות תימן אינה אלא שבט לא גדול בעם היהודי. לאמיתו של דבר, שבט לא גדול זה הוא החטיבה השלישית באומה לצד היהדות הספרדית והאשכנזית... אנו מגדירים את שתי הפזורות, האשכנזית והספרדית, בתור 'חטיבות', מפני שכל אחת מהן יכלה במטעני הכוח העצמיים שלה להמשיך את קיום העם היהודי בגלות, אפילו לא הייתה לה כל זיקה וקשר עם רעותה. לגבי הפזורה התימנית – הדבר הוא מדהים: היא לא רק יכלה להמשיך את קיומו של העם היהודי בגלות, אלא גם עשתה זאת בפועל ממש; כשהיא מנותקת כמעט לחלוטין ממעגל תנועתה של האומה, השכילה לבנות קיום יהודי בדרג של אומה שלמה – וקיום יהודי זה היה כליל שלמות, לפי פסק ההלכה התלמודית מבחינתו הצרופה והמזוקקת ביותר. דבר שכזה, כעצם קיומו הנצחי של עמנו, הוא מן העניינים שההיגיון השכלי של בשר ודם אינו יכול להבינו".


הנה-כי-כן, כך נתקיימה יהדות תימן בגלותה. ואילו כאן, בארץ חלומותיה, הושלכה אל מציאות מוזרה, עקורה ונדהמת. דומה, שאנו רואים שממה לכל אשר תביט העין. וכאן מתעוררת שאלה נוקבת: היכן הם התימנים ביצירה והיכן הם בעשייה הפוליטית? האם יבשו מעיינות היצירה מהם? – לא. ישנה התעוררות של יצירה תרבותית, אבל אין בכוח עצמה להגיע לרשות הרבים, מחוסר עידוד ובגלל התנכרות הממסד התרבותי והפוליטי האחראי לעידוד היצירה התרבותית; הללו מפזרים הון עתק ל"חלוקה" ולעידוד השכבות המבוססות, שאינן זקוקות לכך, על חשבון עידוד היצירה בשכבות העניות.


ואילו בשטח הפוליטי, עד היום לא הצליחו התימנים ובני עדות-המזרח לפתח מנהיגות פוליטית-עצמאית התואמת את כוחם היחסי באוכלוסייה; שכן הממסד, מנע התגבשות מנהיגות בעלת תודעה של שליחות-ציבורית לשמה, על-ידי ניצול השיטה של "הפרד ומשול" ומינוי מנהיגים "מטעם". זה יוצר מצב חברתי-חולני, לפיו התימנים ובני עדות-המזרח, המהווים רוב בניין ורוב מניין במדינה, הינם הציבור היחיד שדעתו והאינטרסים שלו אינם נלקחים בחשבון בשום פורום.


אין ספק, שאנו, בתמימותנו ובאמונתנו באדם, תרמנו לא מעט לקיפוחנו ולאפלייתנו, כמו שיתבאר.


התימנים "נחמדים"


רבות החמיאו לנו: "התימנים נחמדים הם". מסתבר שהיינו נחמדים מדי, אהודים מדי, מסתפקים במועט מדי, ומרוב מחמאות ודברי חלקות החלקנו ונדחקנו לירכתי החברה הישראלית; יוצא מכך, שהיהודי התימני הינו אהוד וחביב כל עוד הוא "נחמד". אבל, ברגע שהוא מתחיל להתפכח ולגלות כוח כלשהו, אם זה בשטח היצירה, אם זה בשטח הפוליטי – הריהו מאבד את חינו.


כדי לאשש את דברינו אלה, נביא להלן מובאה מדבריו של הפרופ' יוחנן פרס, בספרו: "יחסי עדות בישראל" (הוצ' ספרית פועלים ואוניברסיטת ת"א, תשל"ו, עמ' 55):


"אורח החיים המסורתי של היהודי התימני, הנטייה להסתפק במועט והדבקות בערכים יהודיים, צמצמו את תלותו של הפרט בהישגים כלכליים-מקצועיים. כבודו העצמי היה מעוגן בזהותו כיהודי, והשתייכותו לקהילה ולמשפחה שימשו יסוד ומשען לעמוד בחבלי קליטה כלכלית. התקרבות לרמת-החיים של העדה הדומיננטית (יוצאי אירופה) לא שימשה אפוא לגבי התימנים אמת-מידה לקליטתם. נכונותם להזדהות עם החברה הישראלית מבלי לתבוע את מלוא חלקם במשאביה היא בלי ספק אחד הגורמים לאהדה לה זכו יוצאי תימן מצד יוצאי אירופה הוותיקים. עשרות שנים לפני קום המדינה, עודדו המתיישבים עלייה תימנית. הייתה מגמה של הכשרת פועלים חקלאים יהודים וצמצום התלות בפועֵל הערבי הזול. ואכן, התימנים הסתגלו לעבודות חקלאיות וביצעו אותן, בלא המתחים הפוליטיים-ביטחוניים הכרוכים בהעסקת פועלים ערביים. גם העלייה ההמונית מתימן הסתגלה בקלות (יחסית לעדות אחדות) לתפקידים שיועדו לה במסגרת תוכניות הפיתוח ופיזור האוכלוסין.


נוכח הקשיים שהתעוררו בקליטת עדות אחרות, גבר היחס החיובי אל התימנים. במחקר שערכנו בסוף שנות השישים על הערכת-גומלין של עדות, הועדפו התימנים על-פני עדות-מזרח אחרות: 'מלאי שמחת חיים... אוהבי עבודה... פשוטים ונחמדים... לבביים... חזקים ובריאים...' אלה היו רק חלק מן השבחים להם זכו תימנים מצד אשכנזים (פרס, 1968, עמ' 89). ברור שמובאות אלה ואחרות מעידות על חיבה והערכה לעדה, אך יש לזכור כי התכונות התרומיות שמייחסים כאן לתימנים הן הסגולות אשר שליטים בכל זמן ובכל מקום מנסים לטפח בקרב 'המוני העם' (שמחת חיים, חריצות, טוב לב, הסתפקות במועט).


מסתבר, שתהליך הקליטה הנוח יחסית והאפוף אווירת אחווה בינעדתית, חל בעיקר על שילוב עולי תימן ברבדים מסוימים של החברה הישראלית – חקלאים ופועלי תעשייה, רבדים הנחשבים כנמוכי סטאטוס ברוב החֶברות. אשר להשתלבות העדה בשאר רבדי החברה ולהשגת חלקה כיאות במשאבים חברתיים (אמצעים כספיים, ידע, כוח פוליטי) – ייתכן מאוד שאותם יסודות באורח-החיים ובמסכת הערכים של יוצאי תימן שסייעו לקליטתם הראשונית הפכו להיות בולמים ביחס לניעותם אל הרבדים הגבוהים יותר. אחד מקני-המידה למובּיליות זו הוא שיעורם בקרב סטודנטים (בהשוואה ליוצאי ארצות אחרות). מכל 10,000 תושבים יוצאי תימן הגיעו לחינוך גבוה 24, בהשוואה ל-46 מתוך כלל יוצאי אסיה, 32 מתוך יוצאי אפריקה, ו-128 מתוך יוצאי אירופה.


כל עוד לא הושלמה קליטה ראשונית של העולים בדיור, בחינוך יסודי, בתעסוקה וכו' – שאיפת קידום נמרצת ותביעה להשתוות עם הוותיקים היו מקור לתסכול ומרירות, כיוון שלא היה סיכוי להגשמתן. ואילו במרוצת הזמן, עם סימני השתלבות גוברת ושוויונית יותר בחברה הקולטת, דווקא תחושות של מורת-רוח לגבי המצב הריבודי הקיים הן שפעלו כתמריצים חשובים. מבחינה זו, מצפה עדיין תהליך הקליטה של יוצאי תימן להשלמתו".


מסיכום דברי פרופ' פרס הנ"ל מסתבר, שכל עוד לא בא התימני בדרישות והיה מוכן להשתלב ברבדים הנחשבים כנמוכי סטאטוס, כגון, פועלים בחקלאות ובתעשייה – נחשב בעיני הממסד לנחמד ולנוח. ולכן, מסיק פרס, שדווקא התכונות שסייעו לתימני בראשית דרכו להיות רצוי ולהיקלט בחברה, הן-הן שהפכו לגורמים הבולמים את התקדמותו. אלא, לשמחתנו, יוצאי תימן, ככל בני אדם נורמליים, אינם יכולים לקפוא על שמריהם, ובפרט בחברה דינמית רבת שינויים כמו החברה הישראלית, ולכן הם שאפו ושואפים להתקדם ולהשתוות עם הוותיקים. כן, גם לדעת פרס, מקור התסכול והמרירות בקרב יוצאי תימן נובע מחוסר הסיכוי להגשמת שאיפות הקידום שלהם.


ישמשו נא לקחי העבר נר להווה


בעבר, בטרם קום המדינה, צמחה ליהדות תימן בארץ מנהיגות, מצומצמת במספרה, אבל יעילה ונחרצת מאד. מנהיגות זו, שהקימה את "התאחדות התימנים" – התגלמה באישיותו של המנוח זכריה גלוסקא, אדם רב-פעלים שהיה מחונן בכנות רבה ובאומץ לב שאין לו שיעור. הוא חש והבחין בחומרת הסכנה שבני עדתו מצויים בה, עקב המסגרת המחניקה שהממסד הציוני של היישוב דאז הקיף בה את אֶחיו בני עדתו. הוא נחלץ, בשיתוף כמה מחבריו, למאבק בממסד לשם השגת זכויותיהם של יוצאי תימן בתחומים שונים, ויחסית לנסיבות ולמסגרות של אותם הימים, נחל הצלחות לא מבוטלות: בשם ה"התאחדות" תבע וקיבל סרטיפיקטים (רישיונות עליה) ליהודי תימן, לחץ להשגת תעסוקה לעולים החדשים, ונלחם כאריה על שטח התיישבות נאות לחלוצי עדתו.


מאבקה הנמרץ של ה"התאחדות" בממסד, בנוסף למגבית הנפרדת שערכה בארצות-הברית למען סיוע לעלייה מתימן – וכן הארגון כשלעצמו – היו לצנינים בעיני כל המפלגות המרכיבות את הממסד הציוני בארץ, שהחליט לעשות הכל כדי להביא לפירוק הארגון של התימנים – היא "התאחדות התימנים".


עסקני מפלגות מבני תימן, סייעו לא מעט לפירוקה של ה"התאחדות" ולהתפוררותו של הארגון העצמאי, שהיה פעם לתימנים. היו מהם שחשבו, שעל-ידי הפירוק יוכלו ביתר קלות לרשת את מקומם של גלוסקא וחבריו, וזאת כאמור על-ידי פירוק וסיפוח חברי "התאחדות התימנים" למסגרות המפלגות הקיימות. אך הימים הוכיחו את אוזלת ידם. לא משום שעסקנים אלה לא היו מוכשרים או מחוסרי רצון לפעול למען עדתם, אלא מפני שהמסגרת המפלגתית, מעצם טבעה, אינה מאפשרת לעסקנים יוצאי עדות המזרח פעילות כנה ופורייה למען בני עדתם; תפקידם הצטמצם: לשמש כלי-שרת לצרכי המסגרת המפלגתית, ותו לא. ועל כן, עסקנים אלה עומדים לפני הברירה האחת: להשלים או למרוד.


<