הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיני הרמב"ם – חלק א

מקובל לחשוב שהסכסוך הישראלי-פלסטיני החל בעקבות ההתעוררות הציונית לפני כ-150 שנים, ברם, יהודים סבלו מרדיפות ונגישׂות מצד המוסלמים מאות ואלפי שנים לפני שצורר היהודים חאג' אמין אל חוסייני שר"י הוליד בשנות השלושים את "העם הפלסטיני". הבנת מניעיהם ושאיפותיהם של קיצוני המוסלמים ושאר שונאי-ישראל נחוצה להמשך קיומנו ולשגשוגנו הרוחני והכלכלי בארץ-ישראל. כמו-כן, לא פחות חשובה להמשך קיומנו כאן היא התובנה הכואבת, שבכל התקופות היו יהודים מקרבנו שפנו נגד בני עמם, ופעלו בתקיפות ובאכזריות כדי להחליש ולהכרית את עם-ישראל. הבנת מקור שנאתם העזה של שונאי-ישראל מבית ומחוץ הכרחית להמשך קיומנו והצלחת יישובנו כאן בארץ-ישראל.


לצד המלחמה העיקשת והבלתי מתפשרת באלה שקמים עלינו לכלותינו, עלינו לזכור תמיד כי אנחנו הם האשמים הראשונים לכל הצרות והייסורים המתרגשים עלינו, וכמו שאומר הנביא ישעיה (י, ה): "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי", וכמו שנקרא נבוכדנאצר הרשע שהחריב את בית-המקדש הראשון בספר ירמיה (כז, ו): "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי". כלומר, כל הרשעים לדורותיהם אינם אלא שליחיו של הקב"ה להעניש את עם-ישראל על הפניית ערפו לדרך האמת ועל נהייתו אחר התהו וההבל אשר לא יועילו ולא יצילו.


נמצא אפוא, כי בד בבד עם הנחתת מכות קשות על אויבנו עלינו לערוך חשבון נפש פנימי עמוק ויסודי מדוע באה אלינו הצרה הזאת? כי אלמלא סטינו מדרכי מישרים לא היו הרשעים מתנשאים מתחזקים ומרימים ראש להורגנו ולכלותנו.


העיון בהתמודדותו של הרמב"ם עם רדיפות המוסלמים והמשומדים שהיו בתקופתו, מועיל לשתי המטרות החשובות הללו: ראשית, ניתן ללמוד מדבריו על מניעיהם הנסתרים של קנאֵי האסלאם ושאר שונאי-ישראל מבית ומחוץ – שהרי לא ניתן לנצח במלחמה, ואפילו בכוחות צבאיים בעלי עליונות טכנולוגית ואנושית, אם מפקדיהם אינם מבינים את מניעי האויבים שטובחים בנו; שנית, דברי החיזוק של הרמב"ם מעודדים אותנו לשוב לבורא-עולם, ותובנותיו מחזקות את עמידתנו הרוחנית כנגד הטירוף האסלאמי צמא הדם. עמידתנו הרוחנית הזו היא סוד כוחנו והיא הכרחית להמשך קיומנו כאן בארץ-ישראל, שהרי אין ערך לכוחות צבא, חזקים ומשוכללים ככל שיהיו, אם אין למפקדיהם עוז ותעצומות ואמונה עמוקה בצדקת הדרך, וכמו שאומר זכריה הנביא (ד, ו): "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".


א. רקע על אגרת תימן


לפני כ-850 שנה שלח הרמב"ם אגרת ליהודי-תימן ובה הוא מחזק ומעודד אותם בעת שגזרות קשות ורעות פקדו אותם. באותה התקופה, יהודי-תימן סבלו מרדיפות קשות: גם מצד המוסלמים הקנאים שקרנם עלתה מאד באותם הימים, וגם מצד יהודים רשעים שהתאסלמו ולא חדלו מלרדוף את אחיהם הנרדפים והמעונים ממילא. מהתבוננות בדברי החיזוק שכותב הרמב"ם באגרתו ליהודי-תימן, עולה תמונה היסטורית אשר שופכת אור על יחסם של הגויים לעם-ישראל בכל הדורות, על מניעיהם ושאיפותיהם. טרם שנדון באיגרת נצרף רקע כללי מתוך דברי מָרי יוסף קאפח במבואו לאגרת זו (עמ' י–יב):


"גורמי כתיבת האגרת ומולידיה הם סִבלוֹת יהודי-תימן תחת יד נוגשׂיהם ולוחציהם. מקובל לחשוב כי היו אלה גזרותיו של עלי אבן מהדי ["מהדי" פירושו "משיח" בדת האסלאם] שעמד בתימן בסביבות שנת דתתק"י [1149]. הוא עורר תנועה לא מבוטלת בתימן שקראה לתשובה ולהתעוררות בין המוסלמים, ועמה התעוררה קנאות דתית קיצונית, ובעטיה נרדפו היהודים מאד וסבלו רדיפות וגזרות קשות [...].


ברור כי הלבבות לרדיפות היהודים כבר היו מוכשרים ומאולפים מקדם קדמתה, ובאה תנועתו של אבן מהדי והוסיפה שמן למדורה ונתנה להם יתר תוקף ואוֹן, וכתוצאה מלחץ הערבים נוצר מצב בלתי נסבל, שאותם יהודים חלושי אופי שנשתמדו, ואשר לפנים היו מְלוּוִים מבטי בוז וזעם מצד היהודים, הפכו להיות הם רודפי בני עמם בדרכים חדשות [...], כלומר הוויכוחים וההוכחות כביכול מן התורה להצדיק את בגידתם והשתמדותם [...], ויתרה מזו, הם החלו להופיע ברחוב היהודי כמלומדים שהשיגו והכירו את האמת".


ב. דת האמת והתקוממות הגויים כנגדה


בתחילת דבריו ליהודי-תימן, הרמב"ם קובע כי דת משה היא דת האמת, ובה רוממנו ה' מעל כל הגויים, ובשל הרוממות הזו, שזכינו לה בקיום התורה, שׂנאו אותנו כל העמים והחלו לרדוף אותנו – מתוך קנאה, שנאה ורשעות, ולעתים גם מתוך רצונם הנואל להתקומם כנגד אלהים. גאוותם של מנהיגים גדולים במשך ההיסטוריה הביאה אותם לחשוב, שהם אֵלים עלי-אדמות ואין אלוה שמסוגל לשלוט או לפגוע בהם, וכן שהדרך הטובה ביותר לנצח את אלהים הינה להכרית את עם-ישראל, שעליו נאמר: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" [שמ' ד, כב]. אותם מנהיגים ומלכים ביקשו להתקומם נגד הרצון האלהי כדי להאדיר את שמם, וכדי להירשם בדפי ההיסטוריה כאותם שהצליחו להכרית את עם-ישראל ו"לנצח את אלהים".


וכך כותב הרמב"ם באיגרתו (עמ' יט):


"ועתה אחינו, ראוי לכם יחד להאזין ולהתבונן במה שאביא לפניכם, ותלַמדוהו לקטנים ולנשים, כדי שיתחזק להם מה שנחלש ונתרופף מן האמונה, ויתחזק בליבם הנכון אשר לא יסור ["כי האמת והנכון כאשר יְדָעוֹ האדם היטב, אינו מש עוד מליבו ואינו ניתן עוד להחלפה" (מָרי שם)]. והוא, כי זו היא דת האמת הנכונה אשר ניתנה לנו על ידי רבן של כל הנביאים [...] אשר רוממנו ה' בה על כל העמים, כְּאָמְרוֹ: 'רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים' [דב' י, טו] [...].


וכאשר ייחדנו במצוותיו וחֻקּוֹתיו, ונגלתה רוממותנו על כל השאר במשפטיו ותורותיו, כְּאָמְרוֹ יתעלה בספרו: 'וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], שׂנאו אותנו כל העמים על כך בקנאתם ותעייתם ["כלומר, שגורמי שנאתם הייתה תחילתם קנאה ברוממות שהנחילתנו התורה שהפכה לרגש נחיתות והתפתחה לשנאה, ואלמלי תעייתם היו גם הם קולטים משלנו משהו ומשפרים את דמותם הרוחנית" (מָרי שם)], ונחלצו מלכי הארץ לרודפנו בגללו [=בגלל ספר-התורה שקיבלנו ואשר רוממנו מכל עם ולשון] ברשע ובזדון, וברצותם להתקומם נגד ה' אשר אין יכולת להתקומם נגדו".


נמצא אפוא, כי הגורם הראשון בשרשרת הגורמים שמובילים לרדיפת היהודים בכל הדורות, הוא תעייתם ושגייתם של הגויים אחר ההבל והתאוות. כלומר, תעייתם ושגייתם של הגויים השחיתו את מידותיהם וגררו אותם לדרכי רשע, רשעותם הקשה ומצבם הבהמי הירוד יצרו אצלם קנאה עזה ברוממות הרוחנית שהתורה הנחילה לנו, וזו התפתחה לרגשי נחיתות, ריקנות ואפסות אשר לא נתנו להם מנוח, והפכו לשנאה תהומית כלפי היהודים.


ג. מצבם הרוחני של יהודי-תימן


רבנו כותב את הדברים הללו ליהודי-תימן אשר חוו משבר רוחני גדול מאד באותה התקופה, ומטרתו הייתה לחזק את אחיזתם הרופפת בדרך התורה והמצוות. ברם, ברור לי כי הדברים הללו שהוא אומר אינם משקפים את התמונה המלאה. כלומר עלינו לזכור, כי הקב"ה לא היה מביא על עם-ישראל או על קהילה מסוימת ייסורים קשים ורעים, אלא-אם-כן אותה הקהילה רחקה מדרכי מישרים. כך שלפי האמת, היה על רבנו להוכיח את יהודי-תימן ולהורות להם לשוב בתשובה ולחפש במעשיהם מדוע באה אליהם הצרה הזאת, שהרי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


ויתרה מזאת, כאשר עם-ישראל הולך בדרך האמת ביושר ובתמימות, כלומר מבלי לערב הבלי עבודה-זרה והשקפות נפסדות, וכמו שרבנו פוסק בסוף הלכות עבודה-זרה (פרק יא):


"ודברים אלו [=כל ענייני המאגיה והאסטרולוגיה ושאר הבלי העבודה-הזרה] כולן דברי שקר וכזב הן. [...] וכל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, [...] אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג]".


כלומר, כאשר עם-ישראל הולך בדרך האמת הזו ומבער מקרבו וממחשבתו עבודה-זרה, לא רק שהגויים יחדלו מלרדוף אותנו, הקב"ה מבטיח לנו בתורה שהם אף ירוממו אותנו להיות עטרה על ראשם: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו), ולא רק זאת, הם אף יודו כי שקר נחלו אבותיהם ואבות אבותיהם: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).


נחזור לדבריו של רבנו באיגרתו, נראה ברור כי מן ההכרח היה לדבר עם יהודי-תימן באותה התקופה באופנים הרגשיים הללו. שהרי כאמור, מצבם הרוחני היה כל-כך ירוד עד שאם הוא היה מוכיח אותם הם היו אובדים בייסורים, ולכן, משראה רבנו את המצב הקשה הוא החל קודם כל בפעולות החייאה, ורק לאחר שהוא מבצע פעולות החייאה, הוא יעבור לומר להם שעליהם לרחוץ את מחשבתם מן ההזיות ומן ההשקפות הרעות. וכמו שרבנו אומר בהמשך איגרתו לר' יעקב, מנהיג קהילת היהודים בתימן באותה התקופה (עמ' מב):


"אבל מה שראיתי שאתה נוטה אליו מענייני הכוכבים [כלומר האסטרולוגיה, וברור שר' יעקב נטה מאד אחר הבלי האסטרולוגיה, וכנראה קיבל זאת מאביו ר' נתנאל אשר היה חסיד נלהב של האסטרולוגיה] [...], כל הדבר הזה הסירהו ממחשבתך, ורחץ דמיונך ממנו כמו שרוחצים את הבגד המלוכלך מטינופו, לפי שהם דברים שאין להם אמיתות אצל החכמים השלמים ואפילו שלא מאנשי התורה, כל-שכן אנשי התורה, ואפסותם ברורה וגלויה בהוכחות מושכלות אמתיות שאין המקום להזכירן כאן".


ואם מנהיגיהם הרוחניים של יהודי-תימן באותם הימים, ר' נתנאל ובנו ר' יעקב, היו חסידים נלהבים של שרשי עבודה-זרה וגופה (ובמאמר אחר הוכחתי שהאסטרולוגיה הינה עבודה-זרה כי האמונה שיש לגרמי השמים כוחות הינה סעיף מסעיפי עבודה-זרה, וכבר הרחבתי בנושא זה בספרי "אפיקים להרמב"ם") – איני מתפלא כלל על שהקב"ה הביא ייסורים כה קשים לקהילת יהודי-תימן. שהרי אם המנהיגים "הגדולים" של יהודי-תימן באותה התקופה חלו במחלות העבודה-הזרה, ברור ששאר העם תעה ושגה בחושך הסמיך והאפל של המאגיה והאלילות, וכמעט נפל לבלי קום! ואף לא פלא שעד העלייה לארץ-ישראל שרדו אצל יהודי-תימן מנהגי עבודה-זרה לשדים ואינסוף אמונות תפלות זרות ומהובלות. ולכן נראה לי ברור, כי כל הייסורים שבאו על אבותיי ואבות-אבותיי בתימן באו עליהם כתוצאה מריחוקם מדרך האמת ומתעייתם בדרכי התהו וההבל.


"מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו" – ולא לחינם חז"ל קבעו לומר זאת לדורות בחג הפסח שהוא חג החירות מן האלילות על כל סעיפיה וספיחיה. ולאחר שראינו כי אשמים אנחנו על כל הצרות והייסורים המתרגשים עלינו, נעבור ללמוד על הדרכים שבהם הרעו לנו הגויים במהלך הדורות – שהרי גם לאחר שנשוב לדרכי מישרים, עדיין יהיה עלינו להבין את אויבינו, את מניעיהם שיטותיהם ותכסיסיהם, כדי להשיב להם מכה ניצחת שבה נייצר הרתעה כזו, עד שאפילו שונאינו הגדולים לא יעזו להרים את ראשם ולחרוץ את לשונם.


ד. הדרך הראשונה


הראשונים אשר ניסו לכלותנו פעלו באמצעות כוח החרב בלבד, וכך כותב הרמב"ם באיגרתו שם (עמ' יט):


"ולא היה דור מאז ועד עתה, אלא, כל מלך אַלָּם או עִקֵּש או עריץ ועז, עושה מטרתו הראשונה והחשוב שבענייניו לסתור תורתנו ולבטל דתנו בהכרח ובאונס בחרב, כגון עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריאנוס וזולתם מכל הדומים להם. זהו הסוג האחד משני הסוגים הזוממים לנצח את הרצון האלהי".


לרשימת הצוררים שמנה הרמב"ם ניתן בהחלט להוסיף את היטלר, שעשה את מטרתו הראשונה לכלות את עם-ישראל, ולמרבה הפלא, ככל שהפסיד וכשל במלחמתו, כך טירופו לטביחת יהודים גבר. ולא שכחנו את שתיקת אומות העולם, את התנגדותן לאפשר לפליטים יהודים להיכנס לתחומן, ואת סירובן לתקוף מהאוויר את מחנות ההשמדה ואפילו את מסלולי הרכבות למחנות ההשמדה.


ואתם מוזמנים לראות את הסרטון "היהודי הנצחי", שבו מדקה 5:40 ואילך היטלר מדבר לפני הרייכסטג, בתאריך 30 בינואר 1939, ושם הוא אומר כך: "יש הרבה שטח מחיה פנוי בעולם, אבל הרעיון לפיו היהודים הם העם הנבחר על-ידי אלהים לחיות על גבי יצרנותם של עמים אחרים תצטרך סוף סוף להיעלם" וכו'. ומעניין שבדקה 3:17 צולם יהודי שקורא במה שנראה כמו חומש עם פירוש רש"י! רמז להשקפות הרעות שהמיטו על עם-ישראל את מוראות השואה, הרדיפות והעינויים, ובסופם אלף אלפי מיתות משונות איומות ונוראות.


ולא רק בימים ההם, גם בימינו אנו רואים כי מטרתו הראשונה של האו"ם במועצה לזכויות האדם היא לגנות את ישראל, ולמעלה משמונים אחוז מהחלטותיה הן כנגד ישראל! האם אין כאן מגמתיוּת ברורה שנובעת משנאה? וכבר זיהה דוד בן-גוריון את צביעוּת אומות העולם במאמרו המפורסם: "לא חשוב מה שיגידו הגויים חשוב מה יעשו היהודים".


ה. שנאת עולם לעם עולם


ולא רק במועצה לזכויות האדם באו"ם, במדינות רבות רודפים את ישראל, ויש בקרבנו שנוטים לתלות את רדיפתם בצרכים פוליטיים פנימיים ולא בשנאתם לעם-ישראל, וכך כתב מָרי יוסף קאפח בהערתו שם: "ובימינו אומרים על רודפי ישראל: 'כדי להפנות את דעת הקהל מקשיים פנימיים', כאלו רדיפת ישראל בימינו נעשית שלא לשמה, ואינו נכון, כי הרדיפה היא לשמה, שנאת עולם לעם עולם, אלא שמשתמשים בה דרך אגב לעניינים אחרים".


ככל שעברו הדורות, נכשלו ואף נכחדו רבות מהאומות שניסו לכלותנו. עם כישלונותיהם החוזרים ונשנים במהלך ההיסטוריה, תאבונם של מנהיגים מרושעים שרואים את עצמם כְּאֵלים עלי-אדמות גובר, ורצונם לכלות את עם-ישראל ולהוכיח בזאת את עליונותם מתעצֵם. וכפי שאנו רואים בימינו את האומה האיראנית שמבקשת לכלותנו, ואינה בּוֹשָׁה מלומר זאת בפה מלא ולנקוט בתכסיסי רשע. עלינו להתעורר ולהבין, כי רק עמידה רוחנית איתנה, שעשויה להתאפשר אך ורק בחזרה לערכים אמיתיים ולדרך האמת, יסייעו לנו להדוף את כל אויבינו מפנינו ולהמשיך את קיומנו ושגשוג אומתנו כאן בארץ-ישראל.


בחלק הבא נדון בדרכי הפעולה הנוספות שבהן נקטו הגויים בניסיונותיהם לכלותנו.


תמונת שער הרשומה מאת הארכיון הפדרלי של גרמניה.

רישיון: CC-BY-SA 3.0.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!