הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיני הרמב"ם – חלק א

עודכן: 28 בינו׳ 2021

מקובל לחשוב שהסכסוך הישראלי-פלסטיני החל בעקבות ההתעוררות הציונית לפני כ-150 שנים, ברם, יהודים סבלו מרדיפות ונגישׂות מצד המוסלמים מאות ואלפי שנים לפני שצורר היהודים חאג' אמין אל חוסייני שר"י הוליד בשנות השלושים את "העם הפלסטיני". הבנת מניעיהם ושאיפותיהם של קיצוני המוסלמים ושאר שונאי-ישראל נחוצה להמשך קיומנו ולשגשוגנו הרוחני והכלכלי בארץ-ישראל. כמו-כן, לא פחות חשובה להמשך קיומנו כאן היא התובנה הכואבת, שבכל התקופות היו יהודים מקרבנו שפנו נגד בני עמם, ופעלו בתקיפות ובאכזריות כדי להחליש ולהכרית את עם-ישראל. הבנת מקור שנאתם העזה של שונאי-ישראל מבית ומחוץ הכרחית להמשך קיומנו והצלחת יישובנו כאן בארץ-ישראל.


לצד המלחמה העיקשת והבלתי מתפשרת באלה שקמים עלינו לכלותינו, עלינו לזכור תמיד כי אנחנו הם האשמים הראשונים לכל הצרות והייסורים המתרגשים עלינו, וכמו שאומר הנביא ישעיה (י, ה): "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי", וכמו שנקרא נבוכדנאצר הרשע שהחריב את בית-המקדש הראשון בספר ירמיה (כז, ו): "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי". כלומר, כל הרשעים לדורותיהם אינם אלא שליחיו של הקב"ה להעניש את עם-ישראל על הפניית ערפו לדרך האמת ועל נהייתו אחר התהו וההבל אשר לא יועילו ולא יצילו.


נמצא אפוא, כי בד בבד עם הנחתת מכות קשות על אויבנו עלינו לערוך חשבון נפש פנימי עמוק ויסודי מדוע באה אלינו הצרה הזאת? כי אלמלא סטינו מדרכי מישרים לא היו הרשעים מתנשאים מתחזקים ומרימים ראש להורגנו ולכלותנו.


העיון בהתמודדותו של הרמב"ם עם רדיפות המוסלמים והמשומדים שהיו בתקופתו, מועיל לשתי המטרות החשובות הללו: ראשית, ניתן ללמוד מדבריו על מניעיהם הנסתרים של קנאֵי האסלאם ושאר שונאי-ישראל מבית ומחוץ – שהרי לא ניתן לנצח במלחמה, ואפילו בכוחות צבאיים בעלי עליונות טכנולוגית ואנושית, אם מפקדיהם אינם מבינים את מניעי האויבים שטובחים בנו; שנית, דברי החיזוק של הרמב"ם מעודדים אותנו לשוב לבורא-עולם, ותובנותיו מחזקות את עמידתנו הרוחנית כנגד הטירוף האסלאמי צמא הדם. עמידתנו הרוחנית הזו היא סוד כוחנו והיא הכרחית להמשך קיומנו כאן בארץ-ישראל, שהרי אין ערך לכוחות צבא, חזקים ומשוכללים ככל שיהיו, אם אין למפקדיהם עוז ותעצומות ואמונה עמוקה בצדקת הדרך, וכמו שאומר זכריה הנביא (ד, ו): "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".


א. רקע על אגרת תימן


לפני כ-850 שנה שלח הרמב"ם אגרת ליהודי-תימן ובה הוא מחזק ומעודד אותם בעת שגזרות קשות ורעות פקדו אותם. באותה התקופה, יהודי-תימן סבלו מרדיפות קשות: גם מצד המוסלמים הקנאים שקרנם עלתה מאד באותם הימים, וגם מצד יהודים רשעים שהתאסלמו ולא חדלו מלרדוף את אחיהם הנרדפים והמעונים ממילא. מהתבוננות בדברי החיזוק שכותב הרמב"ם באגרתו ליהודי-תימן, עולה תמונה היסטורית אשר שופכת אור על יחסם של הגויים לעם-ישראל בכל הדורות, על מניעיהם ושאיפותיהם. טרם שנדון באיגרת נצרף רקע כללי מתוך דברי מָרי יוסף קאפח במבואו לאגרת זו (עמ' י–יב):


"גורמי כתיבת האגרת ומולידיה הם סִבלוֹת יהודי-תימן תחת יד נוגשׂיהם ולוחציהם. מקובל לחשוב כי היו אלה גזרותיו של עלי אבן מהדי ["מהדי" פירושו "משיח" בדת האסלאם] שעמד בתימן בסביבות שנת דתתק"י [1149]. הוא עורר תנועה לא מבוטלת בתימן שקראה לתשובה ולהתעוררות בין המוסלמים, ועמה התעוררה קנאות דתית קיצונית, ובעטיה נרדפו היהודים מאד וסבלו רדיפות וגזרות קשות [...].


ברור כי הלבבות לרדיפות היהודים כבר היו מוכשרים ומאולפים מקדם קדמתה, ובאה תנועתו של אבן מהדי והוסיפה שמן למדורה ונתנה להם יתר תוקף ואוֹן, וכתוצאה מלחץ הערבים נוצר מצב בלתי נסבל, שאותם יהודים חלושי אופי שנשתמדו, ואשר לפנים היו מְלוּוִים מבטי בוז וזעם מצד היהודים, הפכו להיות הם רודפי בני עמם בדרכים חדשות [...], כלומר הוויכוחים וההוכחות כביכול מן התורה להצדיק את בגידתם והשתמדותם [...], ויתרה מזו, הם החלו להופיע ברחוב היהודי כמלומדים שהשיגו והכירו את האמת".


ב. דת האמת והתקוממות הגויים כנגדה


בתחילת דבריו ליהודי-תימן, הרמב"ם קובע כי דת משה היא דת האמת, ובה רוממנו ה' מעל כל הגויים, ובשל הרוממות הזו, שזכינו לה בקיום התורה, שׂנאו אותנו כל העמים והחלו לרדוף אותנו – מתוך קנאה, שנאה ורשעות, ולעתים גם מתוך רצונם הנואל להתקומם כנגד אלהים. גאוותם של מנהיגים גדולים במשך ההיסטוריה הביאה אותם לחשוב, שהם אֵלים עלי-אדמות ואין אלוה שמסוגל לשלוט או לפגוע בהם, וכן שהדרך הטובה ביותר לנצח את אלהים הינה להכרית את עם-ישראל, שעליו נאמר: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" [שמ' ד, כב]. אותם מנהיגים ומלכים ביקשו להתקומם נגד הרצון האלהי כדי להאדיר את שמם, וכדי להירשם בדפי ההיסטוריה כאותם שהצליחו להכרית את עם-ישראל ו"לנצח את אלהים".


וכך כותב הרמב"ם באיגרתו (עמ' יט):


"ועתה אחינו, ראוי לכם יחד להאזין ולהתבונן במה שאביא לפניכם, ותלַמדוהו לקטנים ולנשים, כדי שיתחזק להם מה שנחלש ונתרופף מן האמונה, ויתחזק בליבם הנכון אשר לא יסור ["כי האמת והנכון כאשר יְדָעוֹ האדם היטב, אינו מש עוד מליבו ואינו ניתן עוד להחלפה" (מָרי שם)]. והוא, כי זו היא דת האמת הנכונה אשר ניתנה לנו על ידי רבן של כל הנביאים [...] אשר רוממנו ה' בה על כל העמים, כְּאָמְרוֹ: 'רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים' [דב' י, טו] [...].


וכאשר ייחדנו במצוותיו וחֻקּוֹתיו, ונגלתה רוממותנו על כל השאר במשפטיו ותורותיו, כְּאָמְרוֹ יתעלה בספרו: 'וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], שׂנאו אותנו כל העמים על כך בקנאתם ותעייתם ["כלומר, שגורמי שנאתם הייתה תחילתם קנאה ברוממות שהנחילתנו התורה שהפכה לרגש נחיתות והתפתחה לשנאה, ואלמלי תעייתם היו גם הם קולטים משלנו משהו ומשפרים את דמותם הרוחנית" (מָרי שם)], ונחלצו מלכי הארץ לרודפנו בגללו [=בגלל ספר-התורה שקיבלנו ואשר רוממנו מכל עם ולשון] ברשע ובזדון, וברצותם להתקומם נגד ה' אשר אין יכולת להתקומם נגדו".


נמצא אפוא, כי הגורם הראשון בשרשרת הגורמים שמובילים לרדיפת היהודים בכל הדורות, הוא תעייתם ושגייתם של הגויים אחר ההבל והתאוות. כלומר, תעייתם ושגייתם של הגויים השחיתו את מידותיהם וגררו אותם לדרכי רשע, רשעותם הקשה ומצבם הבהמי הירוד יצרו אצלם קנאה עזה ברוממות הרוחנית שהתורה הנחילה לנו, וזו התפתחה לרגשי נחיתות, ריקנות ואפסות אשר לא נתנו להם מנוח, והפכו לשנאה תהומית כלפי היהודים.


ג. מצבם הרוחני של יהודי-תימן


רבנו כותב את הדברים הללו ליהודי-תימן אשר חוו משבר רוחני גדול מאד באותה התקופה, ומטרתו הייתה לחזק את אחיזתם הרופפת בדרך התורה והמצוות. ברם, ברור לי כי הדברים הללו שהוא אומר אינם משקפים את התמונה המלאה. כלומר עלינו לזכור, כי הקב"ה לא היה מביא על עם-ישראל או על קהילה מסוימת ייסורים קשים ורעים, אלא-אם-כן אותה הקהילה רחקה מדרכי מישרים. כך שלפי האמת, היה על רבנו להוכיח את יהודי-תימן ולהורות להם לשוב בתשובה ולחפש במעשיהם מדוע באה אליהם הצרה הזאת, שהרי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


ויתרה מזאת, כאשר עם-ישראל הולך בדרך האמת ביושר ובתמימות, כלומר מבלי לערב הבלי עבודה-זרה והשקפות נפסדות, וכמו שרבנו פוסק בסוף הלכות עבודה-זרה (פרק יא):


"ודברים אלו [=כל ענייני המאגיה והאסטרולוגיה ושאר הבלי העבודה-הזרה] כולן דברי שקר וכזב הן. [...] וכל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, [...] אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג]".


כלומר, כאשר עם-ישראל הולך בדרך האמת הזו ומבער מקרבו וממחשבתו עבודה-זרה, לא רק שהגויים יחדלו מלרדוף אותנו, הקב"ה מבטיח לנו בתורה שהם אף ירוממו אותנו להיות עטרה על ראשם: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו), ולא רק זאת, הם אף יודו כי שקר נחלו אבותיהם ואבות אבותיהם: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).


נחזור לדבריו של רבנו באיגרתו, נראה ברור כי מן ההכרח היה לדבר עם יהודי-תימן באותה התקופה באופנים הרגשיים הללו. שהרי כאמור, מצבם הרוחני היה כל-כך ירוד עד שאם הוא היה מוכיח אותם הם היו אובדים בייסורים, ולכן, משראה רבנו את המצב הקשה הוא החל קודם כל בפעולות החייאה, ורק לאחר שהוא מבצע פעולות החייאה, הוא יעבור לומר להם שעליהם לרחוץ את מחשבתם מן ההזיות ומן ההשקפות הרעות. וכמו שרבנו אומר בהמשך איגרתו לר' יעקב, מנהיג קהילת היהודים בתימן באותה התקופה (עמ' מב):