top of page
תמונת הסופר/תאדיר דחוח-הלוי

הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיני הרמב"ם

מקובל לחשוב שהסכסוך הישראלי-פלסטיני החל בעקבות התעוררות תנועת הציונות לפני כ-150 שנה, ברם, יהודים סבלו מרדיפות ונגישׂות מצד המוסלמים מאות ואלפי שנים לפני שצורר היהודים חאג' אמין אל חוסייני שר"י הוליד בשנות השלושים את "העם הפלסטיני". הבנת מניעיהם ושאיפותיהם של קיצוני המוסלמים ושאר שונאי-ישראל נחוצה להמשך קיומנו ולשגשוגנו הרוחני, החברתי והכלכלי בארץ-ישראל. כמו-כן, לא פחות חשובה להמשך קיומנו כאן היא התובנה הכואבת, שבכל התקופות היו יהודים מקרבנו שפנו נגד בני עמם, ופעלו בתקיפות ובאכזריות כדי להחליש ולהכרית את עם-ישראל. הבנת מקור שנאתם העזה של שונאי-ישראל מבית ומחוץ הכרחית להמשך קיומנו והצלחת יישובנו כאן בארץ-ישראל.


לצד המלחמה העיקשת והבלתי מתפשרת באלה שקמים עלינו לכלותינו, עלינו לזכור תמיד כי אנחנו הם האשמים הראשונים לכל הצרות והייסורים הנוראים המתרגשים עלינו, וכמו שאומר הנביא ישעיה (י, ה): "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי", וכמו שנקרא נבוכדנאצר הרשע שהחריב את בית-המקדש הראשון בספר ירמיה (כז, ו): "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי". כלומר, כל הרשעים לדורותיהם אינם אלא שליחיו של הקב"ה להעניש את עם-ישראל על הפניית ערפו לדרך האמת ועל נהייתו אחרי ההבל והתהו אשר לא יועילו ולא יצילו.


נמצא, כי בד בבד עם הנחתת מכות קשות על אויבינו ככל שניתן, חובה עלינו לערוך חשבון נפש פנימי עמוק ויסודי מדוע באה אלינו הצרה הזאת? כי אלמלא סטינו מדרכי מישרים ופנינו לדרכי חתחתים, לא היו הרשעים מתנשאים ומתחזקים ומרימים ראש להורגנו ולכלותנו.


העיון בהתמודדותו של הרמב"ם עם רדיפות המוסלמים והמשומדים שהיו בתקופתו, מועיל לשתי המטרות החשובות הללו: ראשית, ניתן ללמוד מדבריו על מניעיהם הנסתרים של קנאֵי האסלאם ושאר שונאי-ישראל מבית ומחוץ – שהרי לא ניתן לנצח במלחמה, ואפילו בכוחות צבאיים בעלי עליונות טכנולוגית ואנושית, אם מפקדי הצבא, אשר עומדים ונלחמים בראש הצבא, אינם מבינים את מניעי האויבים שטובחים בנו; שנית, דברי החיזוק של רבנו הרמב"ם מעודדים אותנו לשוב לבורא-עולם, ותובנותיו מחזקות את עמידתנו הרוחנית כנגד הטירוף האסלאמי צמא הדם. עמידתנו הרוחנית הזו היא סוד כוחנו והיא הכרחית להמשך קיומנו כאן בארץ-ישראל, שהרי אין ערך לכוחות צבא, חזקים ומשוכללים ככל שיהיו, אם אין למפקדיהם עוז ותעצומות נפש, ואמונה עמוקה בצדקת הדרך, וכמו שאומר זכריה הנביא (ד, ו): "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְיָ אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת".


א. רקע על אגרת תימן


לפני כ-850 שנה שלח הרמב"ם אגרת ליהודי-תימן ובה הוא מחזק ומעודד אותם בעת שגזרות קשות ורעות פקדו אותם. באותה התקופה, יהודי-תימן סבלו מרדיפות קשות: גם מצד המוסלמים הקנאים שקרנם עלתה מאד באותם הימים, וגם מצד יהודים רשעים שהתאסלמו ולא חדלו מלרדוף את אחיהם הנרדפים והמעונים ממילא. מהתבוננות בדברי החיזוק שכותב רבנו הרמב"ם באגרתו ליהודי-תימן, עולה תמונה היסטורית מעניינת אשר שופכת אור על יחסם של רשעי הגויים לעם-ישראל בכל הדורות, על מניעיהם ושאיפותיהם. טרם שנדון באיגרת נצרף רקע כללי מתוך דברי יוסף קאפח במבואו לאגרת זו מהדורתו (עמ' י–יב):


"גורמי כתיבת האגרת ומולידיה הם סִבלוֹת יהודי-תימן תחת יד נוגשׂיהם ולוחציהם. מקובל לחשוב כי היו אלה גזרותיו של עלי אבן מהדי ['מהדי' פירושו: 'משיח'] שעמד בתימן בסביבות שנת דתתק"י [1149]. הוא עורר תנועה לא מבוטלת בתימן שקראה לתשובה ולהתעוררות בין המוסלמים, ועמה התעוררה קנאות דתית קיצונית, ובעטיה נרדפו היהודים מאד וסבלו רדיפות וגזרות קשות [...] ברור כי הלבבות לרדיפות היהודים כבר היו מוכשרים ומאולפים מקדם קדמתה, ובאה תנועתו של אבן מהדי והוסיפה שמן למדורה ונתנה להם יתר תוקף ואוֹן, וכתוצאה מלחץ הערבים נוצר מצב בלתי נסבל, שאותם יהודים חלושי אופי שנשתמדו, ואשר לפָנים היו מְלוּוִים מבטי בוז וזעם מצד היהודים, הפכו להיות הם רודפי בני עמם בדרכים חדשות [...] כלומר, הוויכוחים וההוכחות כביכול מן התורה להצדיק את בגידתם והשתמדותם. [...] ויתרה מזו, הם החלו להופיע ברחוב היהודי כמלומדים שהשיגו והכירו את האמת".


ב. דת האמת והתקוממות הגויים כנגדה


בתחילת דבריו ליהודי-תימן, רבנו הרמב"ם קובע כי דת משה היא דת האמת, ובה רוממנו ה' מעל כל הגויים. קיום התורה והמצוות רומם את עם-ישראל למעלות רוחניות, אנושיות, חברתיות ואף מדעיות, ובראות הגויים את אושרנו ומעמדנו הרם, אשר הושג בזכות חכמתנו הייחודית ומידותינו הנעלות – הקנאה והשנאה בוערות בקרבם ומעבירות אותם על דעתם.


וכֹה דברי רבנו באיגרתו (עמ' יט): "וכאשר ייחדנו [הקב"ה] במצוותיו וחֻקּוֹתיו [=רוממנו להיות ייחודיים ומיוחדים בכך שהוא נתן לנו חוקים ומשפטים מאוזנים וישרים], ונגלתה רוממותנו על כל שאר [הגויים רודפי ההבל] במשפטיו ותורותיו, כְּאָמְרוֹ יתעלה בספרו: [...] 'וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], שׂנאו אותנו כל העמים על-כך בקנאתם ותעייתם".


ברם, רבנו לא דייק בזה, שהרי עיקר שנאת הגויים ועינוייהם לא נבעו מקנאה על-כך שעם-ישראל שמר על מצוות התורה, אלא להיפך! מכך שעם-ישראל רָחַק מעל ה'-אלהים-אמת. סילוף התורה וזיופהּ נתן ליהודים ערמה ותחכום לְהָרַע: לכזֵּב ולרמות ולהתנשא מעל הגויים (כמעשה החרדים בימינו), במטרה להשיג את הבלי העולם-הזה ואף את תועבותיו. כלומר, דווקא ריחוקו של עם-ישראל מה' יתעלה יחד עם הריסת חומות הדת והמוסר, הם אלה שגרמו לשנאת העמים כלפי עם-ישראל, ולייסורינו ולעינויינו בגלות ארוכה ומחרידה בקורותיה.


סיבה נוספת לשנאתם של גדולי רשעי הגויים לעם-ישראל הייתה רצונם הנואל להתקומם כנגד אלהים. מרוב גאוותם הם ביקשו להתקומם נגד הרצון האלהי כדי להאדיר את שמם, וכדי להירשם בדפי ההיסטוריה כאותם שהצליחו להכרית את עם-ישראל ו"לנצח את אלהים".


וכך מלמד רבנו הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן (עמ' יט):


"ועתה אחינו, ראוי לכם יחד להאזין ולהתבונן במה שאביא לפניכם, ותלַמדוהו לקטנים ולנשים, כדי שיתחזק להם מה שנחלש ונתרופף מן האמונה, ויתחזק בליבם הנכון אשר לא יסור. והוא, כי זו היא דת האמת הנכונה אשר ניתנה לנו על ידי רבן של כל הנביאים [...] אשר רוממנו ה' בה על כל העמים, כְּאָמְרוֹ: 'רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְיָ לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים' [דב' י, טו] [...] וכאשר ייחדנו במצוותיו וחֻקּוֹתיו, ונגלתה רוממותנו על כל השאר במשפטיו ותורותיו, כְּאָמְרוֹ יתעלה בספרוֹ: 'וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד], שׂנאו אותנו כל העמים על-כך בקנאתם ותעייתם, ונחלצו מלכי הארץ לרודפנו בגללו [=בגלל ספר-התורה] ברשע ובזדון, וברצותם להתקומם נגד ה' אשר אין יכולת להתקומם נגדו".


נמצא, כי הגורם הראשון בשרשרת הגורמים שמובילים לרדיפת היהודים בכל הדורות, הוא תעיית הגויים אחרי ההבל והתאוות, ואלה השחיתו את מידותיהם וגררו אותם לדרכי רשע. רשעותם ובהמיותם עוררו בקרבם קנאה עזה בתכסיסי התִּחכום, התִּכמון והשליטה ששגינו בהן בשל סילוף התורה, וזו התפתחה אצלם לרגשי נחיתות, ריקנות ואפסות שלא נתנו להם מנוח, עד שהפכו לשנאה יוקדת. כלומר, תעיית הגויים היא בראש ובראשונה באשמת עם-ישראל, כי אם עם-ישראל היה הולך בדרך האמת הוא היה ממלא את תפקידו: מעניק דוגמה ומופת ומרומם את האנושות לדרכי מישרים, והגויים לא היו מתדרדרים לשפל הרשעות והאכזריות, וכפי שהעיד עלינו יוצר הכל, שאם נלך בדרך האמת ירוממונו כל העמים:


"רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְיָ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה, כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּייָ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם [=מאוזנים] כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דב' ד, ה–ח).


ג. מצבם הרוחני של יהודי-תימן


רבנו כותב את הדברים הללו ליהודי-תימן מפני שהם חוו שבר ומשבר רוחני גדול מאד באותה התקופה, ומטרתו הייתה לחזק את אחיזתם הרופפת בדרך התורה והמצוות. ברם, כאמור, ברור לי כי הדברים הללו שהוא אומר אינם משקפים את התמונה המלאה. כלומר, עלינו לזכור תמיד, כי הקב"ה לא היה מביא על עם-ישראל או על קהילה בעם ייסורים קשים ונאמנים, אלא-אם-כן אותה הקהילה רָחַקה מדרכי מישרים. כך שלפי האמת, היה על רבנו להוכיח את יהודי-תימן ולהורות להם לשוב בתשובה ולחפש במעשיהם מדוע באה אליהם הצרה הזאת, שהרי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


ברור אפוא, שיהודי תימן סטו אחרי ההבלים שרבנו מתאר בסוף הלכות עבודה-זרה יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


ואם יהודי תימן היו נאמנים לדרך האמת, לא רק שהגויים היו מרוממים אותם להיות עטרה על ראשם כאמור, הם אף היו מודים ששקר נחלו אבותיהם: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).


נחזור לדבריו של רבנו באיגרתו, נראה ברור כי מן ההכרח היה לדבר עם יהודי-תימן באותה התקופה באופנים הרגשיים והבלתי מדויקים הללו, מפני שמצבם הרוחני היה כל-כך ירוד עד שאם רבנו היה מוכיח אותם הם היו אובדים בייסוריהם. ולכן, משראה רבנו את המצב הקשה הוא החל קודם-כל בפעולות החייאה, ורק לאחר שרבנו ביצע פעולות החייאה, הוא עבר לומר להם שעליהם לרחוץ את מחשבתם מן ההזיות ומן ההשקפות הרעות. וכמו שרבנו אומר בהמשך איגרתו ליעקב בן נתנאל, מנהיג קהילת היהודים בתימן באותה התקופה (עמ' מב):


"אבל מה שראיתי שאתה נוטה אליו מענייני הכוכבים [כלומר האסטרולוגיה, וברור שיעקב בן נתנאל נטה מאד אחרי הבלי האסטרולוגיה הפגאנית, וכנראה קיבל זאת מאביו, מחבר הספר 'גן השכלים', אשר היה חסיד נלהב של הבלי האסטרולוגיה] [...] כל הדבר הזה הסירהו ממחשבתך, ורחץ דמיונך ממנו כמו שרוחצים את הבגד המלוכלך מטינופו, לפי שהם דברים שאין להם אמיתות אצל החכמים השלמים ואפילו שלא מאנשי התורה, כל-שכן אנשי התורה, ואפסותם ברורה וגלויה בהוכחות מושכלות אמתיות שאין המקום להזכירן כאן".


ואם מנהיגי יהודי-תימן באותם הימים, נתנאל ובנו יעקב, היו חסידים נלהבים של ענפי עבודה-זרה, שהרי האמונה שיש כוחות לגרמי השמים הינה ענף מענפי העבודה-הזרה – אין פלא שהקב"ה יִיסר את יהודי תימן, שהרי אם המנהיגים תעו ולעו בתהומות הסכלות, ברור שכל העם שבתימן נכשל ונחבל באפלה הסמיכה של המאגיה והאלילות. ואף לא פלא שעד העלייה לארץ-ישראל שרדו אצל יהודי-תימן מנהגי עבודה-זרה לשדים ואינסוף אמונות תפלות זרות ומהובלות. קצרו של דבר, כל ייסוריהם האיומים בצדק נוקב ומדוקדק. "מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים? הֲלוֹא יְיָ זוּ חָטָאנוּ לוֹ! וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ" (יש' מב).


לאחר שראינו כי אשמים אנחנו בכל הצרות והייסורים שהתרגשו עלינו, נעבור ללמוד על דרכי הגויים, שהרי אין ספק שתהליך שיבת עמֵּנו לדרך האמת יהיה ארוך, ובמהלכו ניאלץ לעמוד על נפשנו. לפיכך, חובה עלינו להכיר את אויבינו, את מניעיהם, שיטותיהם ותכסיסיהם, כדי להציל את נפשנו ולאפשר לעמֵּנו להמשיך בדרכו להכיר את בורא-עולם ולשוב לדרך האמת.


ד. הדרך הראשונה לחיסול עמֵּנו


הראשונים אשר ניסו לכלותנו פעלו באמצעות כוח החרב בלבד, וכך כותב רבנו הרמב"ם באיגרתו שם (עמ' יט):


"ולא היה דור מאז ועד עתה, אלא, כל מלך אַלָּם או עִקֵּש או עריץ ועז, עושה מטרתו הראשונה והחשוב שבענייניו לסתור תורתנו ולבטל דתנו בהכרח ובאונס בחרב, כגון עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריאנוס וזולתם מכל הדומים להם. זהו הסוג האחד משני הסוגים הזוממים לנצח את הרצון האלהי".


לרשימת הצוררים שמנה רבנו הרמב"ם ניתן בהחלט להוסיף את היטלר, שעשה את מטרתו הראשונה לכלות את עם-ישראל, ולמרבה הפלא, ככל שהפסיד וכשל במלחמתו, כך טירופו לטביחת יהודים גבר. ולא שכחנו את שתיקת אומות העולם, את התנגדותן לאפשר לפליטים יהודים להיכנס לתחומן, ואת סירובן לתקוף מהאוויר את מחנות ההשמדה ואפילו את מסלולי הרכבות למחנות ההשמדה – וזאת למרות שהן תקפו אתרים קרובים למחנות ההשמדה.


ואתם מוזמנים לראות קטעים מן הסרט המפורסם: "היהודי הנצחי", שבו, מדקה 1:02:56 ואילך, היטלר מדבר לפני הרייכסטג (בתאריך 30 בינואר 1939), ושם הוא אומר כך: "יש הרבה שטח מחיה פנוי בעולם, אבל הרעיון לפיו היהודים הם העם הנבחר על-ידי אלהים לחיות על גבי יצרנותם של עמים אחרים תצטרך סוף-סוף להיעלם" וכו'. ומעניין שבדקה 8:32 צולם יהודי שקורא במה שנראה כמו חומש עם פירוש רש"י... רמז להשקפות הרעות שהמיטו על עם-ישראל את מוראות השואה, את הרדיפות והעינויים, ובסופם אף אלף אלפי מיתות משונות איומות ונוראות (להלן קישור לסרט).


ולא רק בימים ההם, גם בימינו אנו רואים כי מטרתו הראשונה של האו"ם במועצה לזכויות האדם היא לגנות את ישראל, ולמעלה משמונים אחוז מהחלטותיה הן כנגד ישראל! האם אין כאן מגמתיוּת ברורה שנובעת משנאה ותיעוב? וכבר זיהה דוד בן-גוריון את צביעוּת אומות העולם באמרתו המפורסמת: "לא חשוב מה שיגידו הגויים חשוב מה יעשו היהודים".


ובל נשכח את האומה האיראנית האסלאמית שמבקשת לכלותנו, ואינה בּוֹשָׁה מלומר זאת בפה מלא ולנקוט בתכסיסי רשע ברורים כשמש. עלינו אפוא להתעורר ולהבין, כי רק עמידה רוחנית ומוסרית איתנה, שעשויה להתאפשר אך ורק בחזרה לערכים אמיתיים ולדרך האמת, יסייעו לנו להדוף את כל אויבינו מפנינו ולהמשיך את קיומנו ושגשוג אומתנו כאן בארץ-ישראל. אך אם חלילה עמֵּנו יבגוד בייעודו ובייחודו ויַפנה עורף לדרך האמת, תסור מעמנו השגחת ה' ורשעי הגויים יצליחו לטבוח בנו: "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (יש' י, ה).


ה. הדרך השנייה לחיסול עמֵּנו


רבנו ממשיך ואומר באיגרת תימן שם: "אבל הסוג השני [של רשעי הגויים המבקשים לאבְּדֵנו] הם פקחי העמים וחכמיהם, כגון הסורים והפרסים והיוונים, כי גם אלה זוממים לסתור תורתנו ולבטלה בהוכחות שמטעים בהן ובוויכוחים שהם מחברים, וזוממין לבטל את התורה ולמחות עקבותיה בחיבוריהם, כמו שזוממין הָאַלָּמִין [=האלימים או הבריונים] בחרבם".


כלומר, הדרך השנייה לכלות את עמֵּנו ולהעלימוֹ הייתה בביטול התורה והשקפותיה, וזאת ניסו לעשות באמצעות יצירת דתות חדשות, שכל אחת מהן "מוכיחה" באמצעות התעיות ושקרים, כי היא דת האמת, דתנו דת משה הינה דת של שקר – וללא דת אמת וללא ייחוד רוחני אין מהות לעם-ישראל, וללא מהות רוחנית לא תתקיים אומה בשם "ישראל", וכך בסופו-של-דבר הם תכננו להביא להכחדתנו. שיטתם זו היא גם אחת הסיבות מדוע יצירת דת חדשה בשם: "הדת האורתודוקסית" כל-כך חמורה ורעה לעם-ישראל, מפני שכל דת חדשה שואפת הלכה למעשה לבטל את דת משה המקורית והאמיתית, ותכלית כל הלכותיה והשקפותיה החדשות היא למחוק בפועל את כל הציוויים והאזהרות המקוריים אשר מתנגדים לדתם החדשה!


בהמשך דבריו באיגרתו ליהודי תימן, רבנו הרמב"ם מוסיף ומחזק את ידי יהודי תימן, ומעודדם ומבטיחם שגם בכוח ההוכחות והוויכוחים, שום אומה לא תצליח לכלותנו, וניסיון ערעור יסודות דתנו, שהם משענת קיומנו הרוחני, נועד לכישלון חרוץ! וכֹה דברי הרמב"ם:


"ולא זה יצלח [=בכוח החרב] ולא זה יצלח [=בכוח ההוכחות והוויכוחים], לפי שכבר קדמה לנו הבטחת ה' יתברך ויתעלה על ידי ישעיהו [הנביא]: שכל עריץ הזומם להתגבר על תורתנו ולבטלה בכלי מלחמתו יְכַלֶּה ה' אותם הכלים ולא יצליחו [...] וּזְמָמוֹ לא יושג לעולם; וכן כל מתווכח הזומם לבטל מה שבידינו יאפיס ה' הוכחתו [=ה' יתברך יגלה לכל באי עולם כי הוכחתו היא תהו והבל] ויבטלה, וידחה אותה ולא תעמוד, כמו שאמר יתברך ויתעלה בהבטחתו: 'כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי' [יש' נד, יז]".


בדברי רבנו טמון יסוד חשוב מאד, והוא, שהקב"ה לעולם יהיה בעזרו של איש האמת, ויסייע לו תמיד להוכיח את האמת, ולפורר ולמוטט לחלוטין את כל הוכחותיהם וראיותיהם של אנשי דתות השקר למיניהם. יסוד זה עמד ועומד לנגד עיניי תמיד, ואם איני מצליח למצוא דרך לקעקע את השקפות ההבל של עובדי האלילים למיניהם, הנני נזכר בהבטחתו ומתחנן אליו, וממשיך לנסות בכל כוחי עד אשר הקב"ה מאיר את עיניי למצוא את מקומות הכזב והתעתועים שבדברי הרמאים. כי זו הבטחתו של הקב"ה לדורי דורות לאנשי האמת – שהוא יהיה עמהם בוויכוחיהם ויסייע להם בכל מחקריהם שנעשים לשם-שמים – לגלות את אור האמת.


ועתה להמשך דברי רבנו שם, אשר אינו מסתפק בהבטחת ההמשכיוּת והקיוּם הנצחי לעם-ישראל ההולכים בדרך האמת, הוא אף מתייחס לאוזלת ידם של רשעי הגויים שינסו לעוקרנו מדתנו ומתורתנו, ומציין את עונשם הכבד מאת ה': אכזבה, מפח-נפש והשפלה, על-כך שניסו להילחם בדרך האמת ולכלות את עַם ה' נגד הרצון האלהי, וכֹה דברי רבנו (עמ' כ–כא):


"ושניהם [=אלה שניסו לכלותנו בחרב ובהוכחות] מדמים [=נדמה להם] שאפשר להרוס את הבניין הזה [=עם-ישראל], ומתייעצים לעקור יסודותיו המשוקעים עד המים [=כלומר ששורשיו איתנים ויונקים ממי התהום העמוקים], ואינם מוסיפים לעצמם כי אם עמל ויגיעה, [כי] הבניין [=עם ישראל] כמו שהוא יישאר חזק. והקב"ה ילעיג בהם [=יגרום להם להיות נלעגים] ויעשם לִשׂחוֹק, בְּזָמְמָם בקלות דעתם מה שלא יִזּוֹם האדם כמותו [=שהרי איך יעלה על לב אדם לנצח את הרצון האלהי?]. אמר הנביא בתארו זְמָמָם ולעג הקב"ה בהם: 'נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ, יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ' [תה' ב, ד]. ולא חדלנו מהיות מיוסרים [...] על-ידי שתי הכיתות הללו כל ימי שלטוננו ומקצת ימי גלותנו".


יש לתת את הדעת על המשפט האחרון שבדברי רבנו הללו. משפט זה רומז לכך שהרדיפות והנגישׂות, כלומר, הייסורים שעם-ישראל מתייסר בכל הדורות, הן בשל סיבה אחת: עוונותינו! רבנו הרמב"ם רומז אפוא לכך שאין ייסורין בלא עוון, כלומר, אין ייסורין באין על אומה או על אדם ללא שקדם להם חטא ועוון, שהרי הקב"ה הוא שופט צדק, ואיך יעניש אומה או אדם לחינם? וכפי שהוּעד עליו בתורת משה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). והנה לפניכם גם דברי רבנו בעניין זה בסוף פירושו למסכת ברכות שנאמרו בקיצור נמרץ (וב'מורה הנבוכים' ביאר בהרחבה עניינים עמוקים אלה):


"אבל העיקר הוא שהקב"ה גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים, וכל זה בצדק, שכן העיד על עצמו שהכל בצדק: 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט'. ונקודת הצדק בזה אין כוח באדם להשׂיגה, כמו שאין בכוח השכל האנושי להשׂיג הֶקֵיף ידיעתו יתעלה, וכבר הודיענו שאין בכוח תבונתנו להשיג חוכמתו וצדקו בכל מה שעשׂה ויעשׂה והוא אָמרוֹ: 'כִּי (כאשר) גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם' [יש' נה, ט]".


והנני חוזר שוב ושוב על היסוד הזה, כי עריכת חשבון נפש חשובה אף יותר מנקמה בגויים, והיא אף השער והמבוא לנקמה מן הגויים האכזריים אשר טבחו ועינו אותנו בעינויי אימים.


ו. הדרך השלישית לחיסול עמֵּנו


בהמשך דבריו שם רבנו מתאר את הדרך השלישית לחיסול עמֵּנו, והיא למעשה שילוב של שתי הדרכים שהוא פירט לעיל:


"ואחר כך נולדה כת שהרכיבה מצב משני המצבים יחד, כלומר העריצות וההוכחות והוויכוחים [מלחמה בחרב ובפולמוס יחדיו], ונראה לו [לממציא הכת הזו] כי זה טוב יותר בעקירת עקבות האומה, ולכן נועץ לטעון את הנבואה ולהופיע בתורה היפך תורת ה', ויֹאמַר שגם היא מאת ה' כדבר נביא האמת, ואז יתעורר הספק ותהיה מבוכה, שזו היפך זו והרי שתיהן מתייחסות לאל אחד, ויהיה בכך דרך לאובדן זו וזו. וזה מסוג התחבולות המופלאות שעושה אדם עז הנקמה, שהוא זומם להרוג אויבו ולהישאר הוא, ואם אין לו יכולת לכך מתכן מצב שיהרגהו ויהרוג אויבו".


בדרך השלישית שבה ניסו לכלות את עם-ישראל שילבו הרשעים בין שתי השיטות, כלומר, המשיכו לנסות לכלותנו בכוח החרב, ויחד עם זאת ניסו לבטל את תורתנו בכוח הפולמוסים ולעקור בזאת את מהות קיומנו. רבנו הרמב"ם רומז בזה לישו ולמוחמד שטענו שקיבלו נבואה מאת ה' ושבה נמסרה להם תורה חדשה. בהקמת דת חדשה, ביקשו נביאי השקר לנטוע ספק ולהחדיר מבוכה בקרב עם-ישראל, שהרי בשתי הדתות יש קריאה לעבודת ה' ושתיהן טוענות שהן מאת ה'. בעקבות דמיון לכאורה במאפייני הדת, ייכנס הספק בלבבות ותתעורר השאלה במחשבת עמֵּנו אצל מי האמת? הרמב"ם מציין, כי החדרת הספק והמבוכה היא התחבולה המתוחכמת ביותר, שהרי בהחדרת הספק האמת עלולה להיטשטש עד כדי הכחדתה כליל.


אמנם, גם הדת החדשה בסכנת כיליון, שהרי גם היא תוּטל תחת צילם הכבד של הספק והמבוכה, אך הוגה הדת החדשה אינו חושש לכך כלל וכלל, הואיל ומטרתו הראשונה והמרכזית אינה הנחלת דת חדשה, אלא לכלות את דת האמת, להשמידה ולהכחידה.


ז. עיוות דת האמת – הכחדתה בטִשטוּשה


כאמור, בשיטתם השלישית ניסו לכלותנו בהרכבת שתי השיטות: "ואחר כך נולדה כת אחרת שהרכיבה מצב משני המצבים יחד, כלומר העריצות וההוכחות והוויכוחים [...] ולכן נועץ לטעון את הנבואה ולהופיע בתורה היפך תורת ה', ויאמר שגם היא מאת ה' [...] ואז יתעורר הספק ותהיה המבוכה, שזו היפך זו, והרי שתיהן מתייחסות לאל אחד, והיה בכך דרך לאובדן זו וזו".


מזאת עולה, כי החדרת הספקות בריבוי סברות ושיטות אורתודוקסיות, עלולה לשנות את פניה של דת האמת, וכפי שאנו רואים בימינו, שכל מבקש ידיעה בהלכה מסוימת יקבל פסיקות שונות ומשונות מנושאי הדת למיניהם. מציאות עגומה זו, עלולה לגרום למבקש הידיעה לתמוה על חולשת הדעת, וזו תגרום לו למאוֹס בדת, הואיל והדת נעשית ככלי משחק מתעתע בידי נושאיה – מעין לוליינות הלכתית נעדרת אמת אשר נועדה לשרת תאוות ומטרות חומריות, וכפי שהוכיח ירמיה הנביא את מחזיקי הדת בדורו: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (יר' ב, ח); וכן כפי שהוכיח הנביא מיכה את "גדולי התורה" ואמר (ג, יא): "וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ".


לפיכך, טשטוש דרך האמת עד כדי הכחדתה כליל היא אחת הסיבות המרכזיות מדוע יצירת דת חדשה בשם: "הדת האורתודוקסית" כל-כך חמורה ומסוכנת לעם-ישראל, מפני ש"הדת האורתודוקסית" הפרו-נוצרית, כמו כל דת חדשה, שואפת הלכה למעשה לבטל את דת משה המקורית והאמיתית, ותכלית כל הלכותיה, השקפותיה ומנהגיה החדשים היא למחוק בפועל את כל הציוויים והאזהרות המקוריים אשר מתנגדים להזיותיה של דתם החדשה!


ולכל נושאי הדת החדשה, חובשי המגבעות הטמאות וגלגלי השועלים, עוטי מעילי האיכרים הפולנים, מנענעי הסטנדרים ומסובבי הגודלים, נעדרי הדעת והמדעים, הכופרים בידיעת אלהי האלהים, ההופכים תורת חיים לקורדום חוצבים, השורפים את יסודות הדת הנעלים שבהם נהיינו לעם אלהים, המוסיפים לאחוז באדיקות פגאנית בדרכי המינים, והמעמיקים לשקוע באלילות אבותיהם הזְּעוּמים שהתערבו בגויים – להם דברי הנביא מלאכי: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (ב, ח–ט).


ח. שנאת התועים לאנשי האמת


ברם, לא רק הגויים שונאים את עם-ישראל, ישנה שנאה רבה גם בתוך המעגלים הפנימיים בעם-ישראל, וככל שהאדם קרוב יותר לדרך האמת כך הרחוק ממנה מקנא בו ושונא אותו. קאפח מסביר ומנתח את המקור לשנאה היוקדת של עמי-הארצות לתלמידי החכמים בתקופת התלמוד, ונראה שזוהי סיבה נוספת לשנאת התועים את אנשי האמת (כתבים א, עמ' 97):


"אמרו [חז"ל בפסחים מט ע"ב]: 'גדולה שנאה ששונאין עמי-הארץ לתלמידי-חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל' [שנאת עמי הארץ גדולה משנאת הגויים!], ור' אליעזר אף אמר [שם]: 'אלמלא הם צריכים לנו למשא ומתן היו הורגים אותנו'. והדבר טבעי בהחלט, כי כל אדם בטבעו ניחא ליה בהפקירא, ואינו שׂשׂ לקראת המגבלות המסייגות אותו על כל צעד ושעל, ובראותו בני אדם שולטים ברוחם, מסוימים [=בעלי גדרות וגבולות] בהליכותיהם ובאורח חייהם, מרגיש הוא בסתר לבו ובתת-הכרתו את הנועם שבאורח חייהם, את העדן שבהליכותיהם. אך געש הכוחות הבהמיים שבו אינם נשמעים לו להתרסן ואינם מסורים בידו, מפני שכבר הורגלו להתפרץ לכל אשר ירצו ללא מעצורים, משום כך נהפכת אותה הרגשת הנועם שבטוב שבתת-הכרתם לרועץ, מחמת אי-יכולתם הנפשית להגיע אליה, ומתבטאת בשנאה עזה עד כדי 'היו הורגים אותנו'".


כלומר, אותם חדלי אישים כבר נשתעבדו כליל ליצרם הרע ומסורים בידו לכל אשר יַטֶּה אותם ולכל סיאוב וטומאה שיחפוץ למשכם אליה. אולם, בעמקי סתר לבם העכור רע ומר להם על שעבודם הנרצע ליצרם הרע, אך הם אינם יכולים לעשות עוד מאומה כדי להתנתק מעבותות החטאת שקשרו בהן את עצמם ופיתלום וליפפום והידקום סביב לנפשם החנוקה והעשוקה. ובראותם את אותם האישים עדיני הנפש, אצילי ההליכות והמחשבה, שהצליחו במקום שהם נפלו ונכשלו, וחיים חיים-טובים שלווים ורגועים, מלאי סיפוק ושמחת הלב והנפש – מתמלא לבם ברגשי טינה וקנאה שמעבירים אותם על דעתם, וגורמים להם להבעיר את אש השנאה והאיבה שיוקדת ומלהטת בקרבם, ואוכלת ומכלה את המעט שנותר משאריות נשמתם.


והנה לפניכם כמה דוגמות ממסכת פסחים (מט ע"ב), אשר מתארות את שנאת עמי הארצות לתלמידי החכמים, וממנה ניתן ללמוד על שנאת הולכי החשכים לאנשי האמת:


1) "תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכמים [...] ולא יישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר: 'אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה' [דב' כז, כא]"; 2) "אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשחטו! אמר להן: זה [=השחיטה] – טעון ברכה, וזה [=עם הארץ] – אינו טעון ברכה"; 3) "אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ' [דב' ל, כ], על חייו לא חס – על חיי חברו לא כל שכן".


4) "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקרעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו"; 5) "תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי ייתן לי תלמיד חכמים ואשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! אמר להן: זה – נושך ושובר עצם, וזה – נושך ואינו שובר עצם"; 6) "תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים".


7) "תניא, רבי אליעזר אומר: אלמלא אנו צריכים להם [=אלמלא עמי-הארצות צריכים את החכמים] למשא ומתן – היו הורגין אותנו"; 8) "תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ – כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה' [דב' לג, ד], אל תקרי מורשה אלא מאורסה"; 9) "גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכמים, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהן. תנא: שנה ופירש – יותר מכולן".


וכֹה דברי רבנו במורה (ב, לו), שם הוא מלמד על התנאים ההכרחיים לנבואה, ואחד מהם הוא:


"שיהא האדם הזה [=החכם] כבר [...] ביטל את תשוקתו לשררוֹת הבלתי אמיתיות, כלומר אהבת הניצחון או שירוממוהו בני אדם וישיג כבודם ומשמעתם [...] – אלא יִראה את כל בני האדם כפי מצביהם, שהם בהם [=במצביהם] בלי ספק כבהמות וכחיות הטרף, אשר לא יחשוב השלם יחיד הסגולה כאשר חושב עליהם, אלא היאך להינצל מנזקי המזיקים מהם".


נמצא, שגם כאשר האדם ילך בדרך האמת ולא יחטא לה' יתעלה, בשל הריחוק העצום של בני האדם הבהמיים מדרך האמת ומעונג מושגי האמת, הם עלולים לקנא בו ולשנוא אותו, אך כמובן שהם לא יצליחו להזיק לו אם הוא הולך ביושר בדרך האמת וה' עִמו בכל דרכיו. אך רוב בני האדם, אשר ישכילו להבין את אמיתת דברי איש האמת, יעריכו את דבריו ואישיותו.


ויש עוד סוג של שנאה והוא שנאת הרשעים למוכיחים ולשופכים אור על דרכם הרעה, וכמו שאומר הנביא עמוס (ה, י): "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ", והנה לפניכם דברי ירמיהו הנביא (כ, ז–יב) אשר מתאר את שונאיו המרים:


"פִּתִּיתַנִי יְיָ וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי, כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם, וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל. כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ, וַייָ אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ, וַייָ צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי".


והנה לכם עוד שני קטעים מדברי ירמיהו (קטע א מפרק יא, וקטע ב מפרק יח):


"וַייָ הוֹדִיעַנִי וָאֵדָעָה אָז הִרְאִיתַנִי מַעַלְלֵיהֶם, וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבוֹחַ וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי עָלַי חָשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמוֹ לֹא יִזָּכֵר עוֹד, וַייָ צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי. לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשְׁךָ לֵאמֹר לֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם יְיָ וְלֹא תָמוּת בְּיָדֵנוּ. לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב, וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת שְׁנַת פְּקֻדָּתָם".


"וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת [...] לְכוּ וְנַכֵּהוּ [...] הַקְשִׁיבָה יְיָ אֵלָי וּשְׁמַע לְקוֹל יְרִיבָי, הַיְשֻׁלַּם תַּחַת טוֹבָה רָעָה כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי זְכֹר עָמְדִי לְפָנֶיךָ לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם טוֹבָה לְהָשִׁיב אֶת חֲמָתְךָ מֵהֶם, לָכֵן תֵּן אֶת בְּנֵיהֶם לָרָעָב וְהַגִּרֵם עַל יְדֵי חֶרֶב וְתִהְיֶנָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת בַּחוּרֵיהֶם מֻכֵּי חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה, תִּשָּׁמַע זְעָקָה מִבָּתֵּיהֶם כִּי תָבִיא עֲלֵיהֶם גְּדוּד פִּתְאֹם כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי, וְאַתָּה יְיָ יָדַעְתָּ אֶת כָּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם".


ובעודי כותב שורות אלה, נשלחה אלי הודעה וזה לשונה: "תתבייש לך על האתר ההזוי שלך. אם לא תלך לבקש סליחה על ציונו של הרבי מלובביץ' אני מרחם על נשמתך!!! אתה מתעסק באש!". וכך השבתי לרשע הארור הזה, חסידו של מנדל הטמבל שם רשעים ירקב: "וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו: הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל? וַיֹּאמֶר [אליהו:] לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְיָ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (מ"א יח, יז–יח).


"הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי אֱלֹהָי, מִמִּתְקוֹמְמַי תְּשַׂגְּבֵנִי" (תה' נט, ב).


ט. הנצרוּת בעיני הרמב"ם


בעיני הרמב"ם, הנצרות הייתה הראשונה אשר ניסתה לכלות את עם-ישראל בשילוב שתי הדרכים: דרך ההוכחות והוויכוחים לביטול התורה ולהכרתתו הרוחנית של עם-ישראל, ודרך החרב להשמדתו של עם-ישראל. בתחילה, ישו וממשיכי דרכו ניסו לבטל את התורה בדרך ההוכחות והוויכוחים בלבד, וּבִרבוֹת השנים, המאמינים התועים שנהו בעקבותיהם שילבו את שתי הדרכים: ביטול תורת משה באמצעות אימוץ התורה החדשה שהגה ישו, יחד עִם השמדת עַם-ישראל באינספור פרעות, עינויים ומסעות שמד שכּוּונו כנגד היהודים חסרי האונים.


וכֹה דברי רבנו הרמב"ם באיגרתו (כא–כב):


"והראשון שהזיד בעצה זו ישוע הנוצרי שחיק עצמות [ביטוי חריף של גנאי כמו 'שם רשעים ירקב'] והוא מישראל [...] וְנִתְרָאָה [=הראה את עצמו] כאילו הוא נשלח מאת ה' לבאר קושיות שבתורה [=וזו הוכחה לשקריות נבואתו, כי מיסודות הדת שלעולם לא תבוא עוד תורה בנבואה, ואפילו לא תתפרש עוד בדרכי הנבואה], ושהוא המשיח שהובטח בו על-ידי כל נביא [=המשיח שהנביאים מתנבאים שיבוא לעתיד-לבוא], ואז ביאר את התורה ביאור המוביל לביטול כל התורה, ואי-עשיית כל מצוותיה, ולעבור על כל אזהרותיה כפי כוונתו ומטרתו. והרגישו חכמים זיכרונם לברכה את מטרתו בטרם יתחזק פרסומו באומה, ועשו בו כפי שהיה ראוי לו".


אין ספק לדעתי, כי האיבה העזה שרחשה בקרב רוב הנוצרים כלפי העם היהודי, היא זו שהכשירה את הלבבות לרבבות הפרעות והעינויים האכזריים שהיו מנת חלקם של היהודים באירופה במהלך אלפיים שנות הגלות, וששׂיאם היה בשואה הנוראה שפקדה את עמנו. ואף שאיני שוכח את חסידי-אומות-העולם שהסתירו תינוקות יהודים במנזרים השונים וכיו"ב, עדיין הכנסייה הייתה אחראית במהלך ההיסטוריה לפרעות ולהתעללויות רבות מאד ביהודים, וגם בשנות השואה היא שיתפה פעולה עם הנאצים בעידוד במעשים ובעידוד שבשתיקה.


לאחר השואה הנוראה ומלחמת העולם השנייה, ביטויי השנאה של העולם הנוצרי כלפי העם היהודי התחלפו: מרדיפות ועינויים אכזריים, לרדיפות על רקע מדיני ופוליטי. נראה לי, שמראות ומוראות מלחמת-העולם השנייה עדיין הוממות אותם ומרצדוֹת כנגד פניהם, ומהוות תזכורת כואבת מאד לתוצאות צימאון הדם הרצחני שהיו מנת-חלקם בעקבות ניסיון השמדת היהודים. וייתכן שזו הסיבה שכיום הם אינם מעזים להטיף בראש חוצות להשמדתנו, אף שבסתר לבם רבים מהם מייחלים לכך בלי שום ספק. ברם, בדרכם הצבועה והמתחסדת רבים מהם שמחים ושׂשׂים לשתף פעולה עם אויבינו העזים ביותר וּלְיַדוֹת בנו כל אבן שנקרֵית בדרכם.


מעניין מאד כיצד ינהגו עתה גויי אירופה כשהטרור האסלאמי מתדפק על דלתם ומאיים על תרבותם? האם יחזרו לשיטות הגירוש והרצח שנהגו בהן כלפי היהודים? או שמא ביחסם הנפשע והאיום כלפי היהודים הם איבדו למעשה את ההצדקה ההיסטורית מלנהוג כפי שורת-הדין וביד קשה כלפי האסלאם הקיצוני? ולא ניתן להתעלם מתזמון הפיגועים הקשים בפריז (נובמבר 2015 שבהם נרצחו 130 בני-אדם, ועוד 350 נפצעו), שהתרחשו באותו השבוע שבו הוחרמו מוצרי ישראל מההתנחלויות ומרמת-הגולן, "בצעד טכני ולא פוליטי" כלשון נציגי האו"ם, ודווקא באותו השבוע חלה בהם מכת הפיגועים המזעזעת הזו ברחובות פריז. ומי יודע, אולי אכזריותם כלפי היהודים היא זו שהביאה זאת עליהם, בבחינת מי שמתאכזר לרחמנים (=היהודים) סופו שמרחם על אכזרים (=המוסלמים הקיצונים) ונפגע מהם ומאכזריותם.


י. האסלאם בעיני הרמב"ם


הרמב"ם מציין דת נוספת שביקשה לכלות את דת האמת בשילוב כוח החרב לצד ניסיונות ביטול התורה בהוכחות ובוויכוחים, וכֹה דבריו: "ואחר-כך עמד אחריו משוגע [=כינוי ידוע למוחמד מייסד דת האסלאם] שהלך בדרכו, לפי שהוא פִּלֵּס לו את הדרך [=כלומר ישוע פִּלֵּס את הדרך למוחמד], והוסיף על-כך מטרה אחרת והיא בקשת השליטה וְשֶׁיִּשָּׁמְעוּ לו [=כלומר הרצון לשליטה ולכפיית עריצות], ואז חידש את מה שכבר ידוע [=דת האסלאם]".


במהלך ההיסטוריה של עם-ישראל בגלות, היהודים בארצות האסלאם ככלל, סבלו פחות רדיפות ופוגרומים מאשר אחיהם בארצות אירופה. אמנם, היהודים הושפלו ודוכּאו עד-עפר, אך האסלאם בדרך-כלל לא ביקש להשמיד את היהודים, אלא להשפילם ולדכּאם בלבד. ברם, עם תקומתו המחודשת של עם-ישראל בארץ-ישראל החלו גורמים אסלאמיים קיצונים רבים לראות ברצח היהודים מטרה מן המעלה הראשונה.


האסלאם בכלל, ורבים מהערבים שמתגוררים בארצנו בפרט, רואים בתקומתו המדינית של עם-ישראל את גדול אסונותיהם בכל הזמנים. לצערי הרב, קנאתם ושנאתם העזה כלפינו מעבירה רבים מהם על דעתם ומונעת מהם לחשוב בהגיון ובתבונה. אם רק ישלימו עם קיומנו כאן בארץ-ישראל, יבינו שעם-ישראל הוא השער בפניהם לקדמה ולשגשוג מכל הבחינות. עם-ישראל, על שלל פיתוחיו פורצי הדרך והתקדמותו הטכנולוגית המזהירה, הוא השער בפני עמי האזור לממש את תשוקתם העזה להרים את קרנה של האומה המוסלמית החשוכה.


שיתוף פעולה בינינו לבין המוסלמים עשוי להניב פריחה כלכלית אדירה לאזור כולו ולכל מדינות ערב אפילו הרחוקות, ולרומם אותן ממציאות נחשלת, עלובה ושפלה על-פי-רוב, למציאות של הצלחה מפוארת וגדוּלה מדינית שהם כֹּה עורגים לה, ובמיוחד בראותם בעיניים כָּלוֹת את התפתחות ושגשוג המדינות המערביות הנוצריות שנואות נפשם. ברם, כל עוד המוסלמים ממשיכים להזין את אש שנאתם ורצחנותם בהסתה מרושעת כנגד עם-ישראל, הם ימשיכו להתדרדר מטה-מטה ולהיות אומה עלובה, נחשלת ומושפלת מִרְמָס לַכֹּל.


וכל עוד הם ממשיכים בדרכם הנלוזה חסרת ההיגיון והתבונה, עלינו לנהוג בהם מצד אחד ביד ברזל אך מצד שני באופן שמותאם לרמתו הרוחנית של עם-ישראל. כלומר, ככל שנתרומם מבחינה רוחנית תתחזק עוצמתנו ויוּכשרוּ התנאים המדיניים והפוליטיים להשיב לאויבינו מנה אחת אפיים על רשעותם ואכזריותם כלפינו; וככל שנתדרדר מטה במדרון הסכלות והתאוות כך אויבינו ירימו ראש, אך ידינו יהיו כבולות בעבותות ויִקשה עלינו להשיב להם כגמולם. קצרו של דבר, עלינו להתאים את עוצמת מלחמתנו למידת מוסריותנו ומשמעתנו לה' יתעלה, אך אם ננהג באופנים נחרצים בלא שאנחנו ראויים לכך, רק נביא על עצמנו יותר ויותר ייסורים.


"כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת" (יר' ט, כ).


יא. נצחיותו של עם ישראל


בהמשך דבריו באיגרתו רבנו מתאר את צוררי ישראל שקמו במשך הדורות ואת אחריתם.


יא.1. אחרית צוררי עם ישראל


הרמב"ם פותח בדברי דניאל שבהם נזכרה עלייתו של מוחמד ומנהיגים נוספים שרדפו את עם-ישראל. והמסקנה היא, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, ברם, שום אומה לא תצליח לכלות את עם-ישראל כליל ולמחות אותנו מעל פני האדמה, וכֹה דבריו (עמ' כד–כה):


"וגם כבר קדמה לנו ההערה מאת ה' יתעלה על ידי דניאל שזה עתיד להיות, ושבאחרית הימים יעמוד אדם ויופיע בדת הדומה לדת האמת [=דמיון חיצוני למתבונן השטחי בלבד, וכפי שתיארתי במאמר: 'דת האמת לעומת דתות אחרות'], ויופיע בספר וחזון, וידבר גדולות, כלומר [שיטען] שניתן לו ספר [=הקוראן], ושה' אמר לו, ושהוא אמר לה', וכיוצא בזה מדבריו הרבים. אמר [דניאל] כאשר תיאר עמידת מלכות הערבים [...] והמשיל את עמידת משוגע [=כינוי מפורסם למוחמד כאמור] [...] לקרן שצמח וארך וגדל [...] אמר [=דניאל]: 'מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת בֵּינֵיהֵן, וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַהּ, וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָא, וּפֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן' [דנ' ז, ח].


התבונן חכמת המשל הזה וכמה נפלא הוא, אמר, שהוא ראה את הקרן הקטנה העולה כאשר אָרְכָה והפילה שלש קרניים מלפניה והוא מתפלא על עוצם אורכה. והנה הקרן יש לו עיניים הדומים לעיני האדם ופה מדבר גדולות, כלומר שהוא יופיע בדת הדומה לדת האלהית ויטען את החזון והנבואה וירבה דברים, וביאר לנו דניאל שהוא יטען ביטול התורה הזו וְיִזּוֹם לשנותה, אמר: 'וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת' [שם, כה]. וביאר לו יתעלה, שהוא יתרומם שמו ישמידהו אחרי גדלותו ועוצם אורכו עם כל מי שנותר מקודמיו [=הכוונה לנוצרים], ושאֵלֶּה המתקוממים שלושתם, כלומר הכת המכריחה בחרב, והכת הטוענת את ההוכחות, והכת הדומה לדת [=שלוש הדרכים שבהן ניסו להשמיד את עם ישראל במהלך הדורות] – כולן יאבדו.


ואף-על-פי שייראה להם ניצחון באחד הזמנים ויתגברו בעת מסוים ארוך או קצר, הנה זה לא יתמיד ולא יתקיים. וכך הבטחתנו מאת ה' לעולם – שאין לך דור שלא יארעו בו שמד ועינויים, וה' מסלקם, אמר דוד [...] ברוח הקודש בלשון האומה, בתארו השתלטות העמים עליה מראשית היותה, ושהם עִם זאת לא יוכלו לעולם להשמידה, על-אף גודל הייסורין שֶׁיְּיַסְּרוּהָ בהם מן השמדות והגזרות, אמר: 'רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי' [תה' קכט, ב]".


יא.2. "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (דב' א, כא)


בדבריו האחרונים רבנו הרמב"ם מלמדנו, כי למרות שייראה במקצת הזמנים שאויבינו מתגברים עלינו ומנצחים אותנו, ניצחונם לא יתמיד וכוחם לא יעמוד להם לעולם. ומזכיר לי הדבר במקצת את נבואות הבלהה שמנסים להלעיט אותנו שהערבים עתידים לכלות אותנו מבחינה דמוגרפית, ולפיכך אנו מחויבים לחזון "שתי מדינות לשני עמים". איני מומחה צבאי או מדיני, ברם, לכל אלה יש תשובה היסטורית-תיאולוגית מוחצת, התבוננו נא בהיסטוריַת תקוּמתוֹ של עם-ישראל, האם מצבֵנו בְּקוֹם המדינה היה יותר יציב מבחינה ביטחונית או דמוגרפית? ואם הם היו מתנבאים אז, האם הם היו אומרים לדוד בן-גוריון שלא יכריז על הקמת מדינת ישראל? וגדולה מזו, ממתי כניעה לארגוני טרור רצחניים הביאה לתוצאות חיוביות?


לכן, אל חשש ואל פחד. התבוננו בדברי הנביא ישעיה (מ, כו): "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר", כלומר, שאו מרום עיניכם והישענו על בורא-עולם, וכפי שהתמיד את קיומנו וסייענו להקים מדינה מפוארת ומשגשגת, כך הוא ימשיך להיות עימנו ולרומם את מעמדנו ולייצב את מצבנו.


כאשר אנו נושאים את עינינו לאבינו שבשמים, כל ניסיון לְרַפּוֹת את ידינו ולהחליש את אחיזתנו בארץ-ישראל שניתנה לאבותינו, לנו ולבנינו, לא יִצְלָח ואף ייכשל כשלון חרוץ. ולא לחינם הקב"ה השיב אותנו לארץ-ישראל לאחר אלפיים שנות גלות: יש לנו ייעוד שעלינו למלא, ובין אם נרצה או לא, עלינו לממש את ייעודינו ההיסטורי והרוחני כאן בארץ-ישראל. ברם, הדרך למילוי ייעודנו תלויה בנו: אם נבחר לשאת עינינו לבורא-עולם דרכנו תהא סלולה וישרה, אולם, אם נסטה מדרך האמת דרכנו תהיה דרך חתחתים קשה ומפרכת, והבחירה בידינו.


יא.3. נצחיותו של עם ישראל


בהמשך דבריו באיגרת-תימן, רבנו הרמב"ם מוסיף ללמדנו כי הבטחת נצחיותו של עם-ישראל עומדת וקיימת עוד מימי האבות, עם-ישראל לעולם לא יחדל להתקיים, ואף עתיד להתגבר ולנצח את כל הקמים עליו לרעה, וכֹה דבריו (עמ' כו):


"וכבר הבטיח ה' יתעלה ליעקב אבינו כי בניו, אף-על-פי שיכניעום האומות וינצחום, הרי הם הקיימים אחריהם, התמידיים בלעדיהם, אמר יתעלה: 'וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ' וכו' [בר' כח, יד], כלומר, כי-על-אף היותם מושפלים כעפר מִדְרָך לַכֹּל, סוף יגברו וינצחו. ועוד על דרך המשל: כמו שהעפר לסוף עולה על דורכו [=כאשר האדם נקבר] ונשאר בלעדיו [דהיינו כמו שכל מה שנותר מן האדם הוא העפר בלבד, כך עם-ישראל יגבר על רודפיו ושונאיו וישמידם]. וכבר ביאר ישעיה ע"ה והודיענו בשם ה', כי האומה הזו בזמן הגלות, כל מי שזמם לה מזימת כפיה ואונס יעלה הדבר בידו ויתאפשר לו, אך לסוף יושיענה ה' ויסיר ייסוריה וצערה, אמר: 'חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד וְהַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד, עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי – כָּל אַנְחָתָה הִשְׁבַּתִּי' [כא, ב]".


ה' הודיע לישעיה הנביא שבזמן הגלות יתאפשר לקמים עלינו לרעה להוציא לפועל את זממם, ברם, בסוף הגלות יסיר ה' את ייסוריה ואת צערה של האומה. ואכן זכינו בדורנו לראות בהקמתה ובשגשוגה של מדינת-ישראל וארץ-ישראל היקרה והאהובה, ובזכות זאת, פסקו ייסורי הגלות של עם-ישראל. אולם, אף שזכינו לגאולה מדינית עדיין לא זכינו לגאולה רוחנית, וכשזו תבוא, ייפסקו כל הייסורים והצער שאנו סובלים מאומות העולם בכלל ומשכנינו הערבים בפרט, אשר צוהלים ברחובות קריה על כל הרוג ופצוע מקרבנו. ואף כשנהרג מקרבם "שהיד" או "שהידה", הם שמחים וצוהלים כבהמות מתוך סִכלות איומה ושנאת מוות יוקדת.


רבנו הרמב"ם מוסיף ומחזקנו שאומתנו לעולם לא תכלה ולעולם לא תִּכָּחד (עמ' כו):


"וכבר הבטיח לנו ה' יתעלה על ידי נביאיו שאנו לא נכלה ולא נִכָּחֵד ולא נֵעָדֵר מהיות אומה נעלה, וכשם שלא ייתכן לתאר ביטול מציאותו יתעלה, כך לא ייתכן להכחידנו ולכלותנו מן העולם, אמר: 'כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם' [מלאכי ג, ו]. וכן בִּשְּׂרָנוּ והבטיחנו יתרומם שמו, כי מן הנמנע לפניו יתעלה לשנוא את כללותנו [=שלא ימאס את כללות האומה אלא יְיַסְּרָם על מעשיהם וגזעם עומד לפניו לעולמים, אך כאמור עדיף להימנע מדרך הייסורים], ואף-על-פי שמרדנו בו והמרינו מצוותו, אמר: 'כֹּה אָמַר יְיָ אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה, גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם יְיָ' [יר' לא, לו]. וכן על הדבר עצמו קדמה ההודעה בתורה על ידי משה רבנו, אמר: 'וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם' [ויק' כו, מד]".


יב. מטרת הייסורים: שיבה לה' יתעלה


אחד המסרים החשובים ביותר שבייסורי עם-ישראל בכל הדורות הוא נחיצותם העצומה של חשבון הנפש והשיבה לה' יתעלה. ייסורים הבאים על אדם פרטי וכל-שכן על אומה אינם באים לחינם, והאדם וכל-שכן האומה מחויבים לערוך חשבון נפש מדוקדק ולתקן את מעשיהם והתנהגותם, והנה לפניכם דברי רבנו הרמב"ם בהמשך האיגרת בעניין הייסורים (עמ' מו):


"אם אתם מריתם [=מרדתם בה'] והבאתי עליכם מכות עונש על מעשיכם – אם תהיו בדעה כי חֲלוֹתָם בכם דבר שאירע במקרה ואין סִבָּתוֹ מפני שמריתם, הריני מוסיף לכם מאותו המקרה [=מאותם הייסורים] ואכפילהו, והוא אמרוֹ בתוכחה: 'וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [...] וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי' וכו' [ויק' כו, כא–כד]. וקרי הוא המקרה והאירוע, אמר [ה' יתברך]: אם עשיתם עונשי אירוע שאירע במקרה הריני מוסיף עליכם מחומר אותו המקרה 'שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם' [שם]".


הייסורים הם אפוא כּוּר צֵירוּף הנפש ואיתותים אלהיים שעלינו לנוס אל ה' יתעלה. בסוף דבריו שם רבנו הרמב"ם מוסיף דברי חיזוק והפחת תקווה ליהודי תימן התועים, ובהם גם מזכיר לנו את תכלית הייסורים ואת הברית לדורי דורות שכרתנו עם ה' אלהינו בהר סיני (עמ' כז):


"ולכן הישענו אחינו על המקראות הללו אשר דבריהם אמת, ואל יבהלוכם תכיפות השמדות ותקיפות הידיים עלינו וחולשת דברתנו [=טיעונינו ותלונותינו אינם נשמעים בין האומות], לפי שכל זה ניסיון וזיקוק, כדי שלא יחזיק בדת ולא יישאר בו כי אם החסידים היראים מזרע יעקב, הזרע הטהור הנקי, אשר עליהם נאמר: 'וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יְיָ קֹרֵא' [יו' ג, ה], הרי ביאר שהם אחדים, והם האנשים אשר עמדו אבותיהם על הר סיני ושמעו הדבור מפי הגבורה, והרימו ימינם לברית ה', והטילו על עצמם המשמעת והקבלה ואמרו 'נעשה ונשמע', ונתחייבו בכך עליהם ועל הבאים אחריהם, כמו שאמרו: 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם' [דב' כט, כח]".


"הַנִּסְתָּרֹת לַייָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (שם).


סוף דבר


אחתום בנקודה חשובה, מתוך דברי רבנו הרמב"ם באיגרתו שראינו לעיל (עמ' יט):


"ועתה אחינו, ראוי לכם יחד להאזין ולהתבונן במה שאביא לפניכם, ותלַמדוהו לקטנים ולנשים, כדי שיתחזק להם מה שנחלש ונתרופף מן האמונה, ויתחזק בליבם הנכון אשר לא יסור".


קאפח מעיר שם על המלים המודגשות: "כי האמת והנכון כאשר יְדָעוֹ האדם היטב, אינו מש עוד מליבו ואינו ניתן עוד להחלפה". והנה לפניכם מקור הדברים הללו: במורה (ב, כט), רבנו מבאר את הפסוק מישעיה (סו, כב): "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם", וכֹה דבריו:


"אותם מצבי האמונה והשמחה בו [=השמחה באותו מצב של אמונה זכה בה' יתעלה] [...] [אומר הקב"ה לעם-ישראל:] הבטחתיך שאני אבראֵם כפי שהם יציבים תמיד [מצבים נכספים אלה יעמדו לנצח ברוממותם. ואם תתמהו: ומדוע מצבי האמונה והשמחה הנשגבים הללו יעמדו לנצח ברוממותם?] כי האמונה בה' והשמחה באותה האמונה: שני מצבים לא ייתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו [כלומר, מי שהושגה לו דרך האמת היא לעולם לא תִשָּׁכַח ממנו], לפיכך אמר: כשם שאותו מצב האמונה והשמחה בו [=במצב האמונה בה'], שהבטחתי [בהם] שהם יציפו את הארץ, [יהיו] תמידיים וקיימים, כך יעמוד זרעכם ושמכם".


נמצא, שהשמים והארץ החדשים הינם משל למצבי אמונה ושמחה תמידיים וקיימים, ונמשלו המצבים הללו לשמים ולארץ מפני שהשמים והארץ נתפשׂים כעניינים שהם קיימים ויציבים מאד במציאות. ומדוע מצבי האמונה והשמחה הללו יהיו קיימים לנצח-נצחים? ובכן, לאחר שהאמת הושגה לאדם או לאומה היא לעולם לא תִשָּׁכַח מהם, והואיל ודרך האמת לא תִשָּׁכַח עוד מן הפרט ומן האומה, לכן ממילא גם מצבי השמחה והרוממות יתמידו לנצח. ועל כל זאת הנביא מוסיף, שכמו שכל אלה יהיו נצחיים כך לעולם יעמוד שמו וזרעו של עם-ישראל.


קצרו של דבר, כל מי שזכה וזרח עליו אור האמת, ברב או במעט, לא ישכח אותו לעולם!


"כִּי נִחַם יְיָ צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְיָ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (יש' נא, ג).




403 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page