top of page
תמונת הסופר/תאדיר דחוח-הלוי

האם מותר לבעל להכות את אשתו?

"הַעַל אֵלֶּה לוֹא אֶפְקֹד נְאֻם יְיָ? וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?" (יר' ה, ט).


העולם המערבי המתירני קורא בקול גדול לשוויון זכויות של הנשים, אך בפועל הוא הפך את האשה לגרועה מכלי חד-פעמי. כלי חד-פעמי ניתן לשטפו לשימוש נוסף או למחזרו, אך האשה בעולם המתירני דינהּ במקרים רבים: זריקה לפח הזבל לאחר השימוש. וגם אם כבר האשה מצאה איזה בחור שמוכן לחיות איתה, במקרים רבים הוא יגרש אותה לאחר זמן קצר, מכיוון שהוא רוצה לטעום מכל הבא לידו. ואפילו אם הם יחיו יחדיו כמה שנים, העולם המתירני לא יאפשר להם לשמור על התא המשפחתי: נשים פתייניות וזימתיות, נשואות גרושות ורווקות, יסובבו את הגבר ברחוב, במקום העבודה, במפגשי חברים, וכיו"ב, והסוף ידוע מראש.


ומהו הסוף הידוע מראש? חלוש הדעת הזה ימצא לו איזו "ילדה-נערה קפואה ובלי קמטים" כמו השיר המפורסם "תפוחים ותמרים" ויפתה אותה בכסף או במתנות, או ימצא לו איזו מאהבת בוגרת אשר בעלה נטש אותה לאנחות, וזו תפיג לזמן קצר את שעמומו מאשתו שהוא כבר לא יכול לסבול לראות ולשמוע, עד שהוא יקפוץ להרפתקה הבאה שתיקָּרה לפניו.


נמצא, שהעולם המתירני מתנגד בתוקף לריבוי נשים ואף בז להלכה המקורית שמתירה לשאת שתי נשים (שחלה אך ורק באישור בית-הדין ולמי שלא זכה לבנים או לאדם עשיר שמבקש עוד ילדים וכיו"ב), אך בפועל בעולם המתירני יש לכל גבר הרבה יותר מאשה אחת! ויתרה מזו, לפי ההלכה, אם האיש רוצה לקחת עוד אשה (בדרך-כלל כשאין לו ילדים), הוא מחויב לדאוג לכל צרכיה, אחרת בית-הדין לא יאפשר לו לשאת עוד אשה. ומה קורה בעולם המתירני? האיש קופץ מאשה לאשה כמו חרגול שיכור, מנצל ומשפיל נשים מכל הבא לידו, ואף לא אחת מהן מקבלת זכויות. במקרה הטוב הוא מעניק לאשה כסף או מתנות בעבור גופה, ובמקרה הרע היא מסתפקת במלים יפות ונבובות אשר מאחוריהן עומדת תאוות האיש לכיבושים בלבד.


זאת ועוד, לפי ההלכה האשה כלל אינה מחויבת לצאת לעבוד, האיש הוא זה שמחויב לפרנס ולכלכל את האשה, ואשה שמבקשת להישאר בביתה ולא לצאת להמולת החיים, לעמל מלחמת-הקיום ולרדיפת הפרנסה – רשאית לעשות כן. ברם, בעולם המתירני דוחפים את הנשים בכוח לצאת לג'ונגל של עולם הגברים האכזרי, ושם הנשים עוברות מיד ליד, חשופות לפגיעה מדי יום על-ידי מעסיקים, קולגות ולקוחות או סתם עוברי אורח. מה-שאין-כן בביתה, שם האשה מוגנת מפני אנשים רעים וחטָּאים, ונמצאת עם האושר הגדול ביותר של האיש והאשה והוא להיות עם הילדים, לשחק איתם, ליצור ביחד חוויות, לנצור זיכרונות, ועוד.


ומה יותר טוב משלוות הבית ואושר הילדים? האם יותר טוב לצאת להמולת מלחמת הקיום שבחוץ? לעבור מיד ליד כסחורה משומשת? ואם לא הייתי זקוק לפרנסה הייתי נשאר כל היום בביתי כדי ללמוד וליצור, וכמובן כדי להיות עם רעייתי ובתי, ועם האנשים הקרובים אלי ביותר – לנצור ביחד זיכרונות וחוויות ולשכלל את התא המשפחתי... ועתה לשאלה שבכותר.


א. המלאכות שהאשה חייבת בהן


טרם שנגיע להלכה המרכזית שנדון בה, עלינו ללמוד מה הן המלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה – שהרי לא יעלה על הדעת שהאיש יהיה חייב לזון לכלכל ולפרנס, והאשה תשב בבית ולא תסייע להצלחת התא המשפחתי, לאושרו ולשגשוגו – ואם היא עושה כן אין זו התנהגות של שותפות ואהבה אלא מידה רעה מאד של ניצול ורשעות. לפיכך, חכמים חייבו את האשה לעשות מספר מלאכות בעת שהותה בבית, וכך פוסק רבנו בהלכות אישות (כא, ז):


"נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות: טווה, ורוחצת פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת את המיטה, ועומדת לשמש בפניו".


לגבי מלאכת הטוויה, זו הייתה המלאכה שהייתה מיוחדת לנשים בימי קדם, וכמו שכתוב בתורה: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ" (שמ' לה, כה). אך בימינו נראה לי, שהאשה יכולה לבחור בכל מלאכה שתרצה, ובלבד שתעשה אותה בביתה או במקום שמור מוגן ומוצנע, כדי שלא תצטרך להשתתף ולעמול במלחמת הקיום האכזרית שמשתוללת בחוץ, ולבוא במגע יום-יומי עם מעסיקים, קולגות, לקוחות או סתם עוברי אורח, כי אין זה מכבודה של האשה להיות משוטטת בין הגברים או רודפת אחריהם, ואפילו בעולם המתירני והזימתי מבינים זאת.


נמצא אפוא, שכל חובות האשה כלפי בעלה מסתכמות בחמש מלאכות בלבד! וזו הטבה גדולה מאד שהֵטיבו חז"ל עם הנשים, שכל מה שהן מחויבות כלפי בעליהן הוא: לעסוק במלאכה לפי בחירתה, לרחוץ פניו ידיו ורגליו, למזוג לו מעט מים בכוס היין ולהגיש לו, להציע את מיטתו, ולשמש אותו. ומדובר באשה אשר איננה עובדת לפרנסת הבית, ורוב זמנה היא נמצאת בבית ויש לה זמן פנוי לרוב. ובהלכה ג שם, רבנו מסביר את העניין האחרון שנזכר בהלכה לעיל:


"ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתיתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו [=תיטול לו ידיים בכלי], וכיוצא בדברים אלו. אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו".


כלומר, מדובר במלאכות בסיסיות מאד שהאשה מסייעת בהן לבעלה לפני שהוא יוצא מביתו למלאכתו ובעת שהוא חוזר, וגם בדברים הבסיסיים הללו היא איננה מחויבת כאשר אביו נמצא עמם או בנו מאשה אחרת, וזאת כדי שלא לפגוע בכבודה! וחשוב להוסיף, שמלאכות אלה מוסיפות אהבה ואחווה שלום ורעות בין האיש לאשתו, מכיוון שהן קושרות בין האשה לאיש, וגורמות לאיש לנחת ולשמחה ומעוררות בקרבו רגשי הערכה, כבוד ואהבה כלפי האשה.


אלה הן אפוא המלאכות שהאשה חייבת בהן לבעלה בדרך-כלל (ויש הלכות נוספות שנוגעות למצבים קיצוניים כגון שהיו עניים), ולפי דעתי מדובר בחובות בסיסיות, קלות ופשוטות מאד, אשר לא רק שאינן משפילות את האשה, אלא הן אף מסייעות לה להעביר את יומה במלאכות נעימות וקלות כפי בחירתה, ובהן האשה גם מביאה לידי ביטוי את אהבתה והערכתה לבעלה. ואגב, האשה בזמן נידתה פטורה ממזיגת הכוס לבעלה, מהצעת המיטה בפניו, וכן מרחיצת פניו ידיו ורגליו, כדי שלא יתקרבו בדעתם זה לזה ויבואו לידי עבירה. ולמדנו מזאת, שהמלאכות הללו מקרבות מאד בין האיש לאשה ומסייעות לטיפוח הקשר הרגשי והנפשי ביניהם.


חשוב מאד גם להבין, שאם חז"ל היו פוטרים את האשה מכל המלאכות לחלוטין, סוף האשה הזו היה להתדרדר לזנות וזימה, כי הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא, וכלל זה נכון לגברים ולנשים כאחד, וכמו שרבנו פוסק שם בהלכות אישות (כא, ב):


"היה לה ולו ממון הרבה, אפילו היו להם כמה שפחות [=משרתות], אינה יושבת להבטלה בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה. אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה. והמדיר את אשתו [האוסר על אשתו על-ידי נדר] שלא תעשה מלאכה כלל – יוציא וייתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זימה".


נמצא אפוא, שגם אם יש איזה בעל עשיר אשר מתעקש שאשתו לא תעשה מלאכה כלל, חז"ל לא התירו לו זאת, ולא אִפשרו לו לפטור את האשה לגמרי ממלאכה. והסיבה לכך פשוטה מאד, עיקר חובת המלאכה שקבעו חכמים לאשה, אינה לטובת הבעל ולהנאתו אלא לטובת האשה! כדי שתהיה לה אומנות או מלאכה ייחודית שתתמחה ותשמח בה, ותרגיש שהיא מממשת את יכולותיה וכישרונותיה, ולא תתדרדר לתסכול, למרירות, לשעמום, לבטלה ולדיכאון, אשר יובילו אותה לחפש לעצמה ריגושים דמיוניים שימיטו חורבן, צער וייסורים עליה ועל ביתה.


ב. ההלכה המרכזית


לאחר שראינו מַהן המלאכות שהאשה חייבת בהן, ולאחר שראינו שמדובר בעניינים ברורים שהשׂכל הישר מחייב אותם, כי לא יעלה על הדעת שהאשה לא תתרום את חלקה להצלחת התא המשפחתי, נעבור לראות את ההלכה שמנפנפים בה כדי לנגח את דת האמת. הלכה זו עוסקת במציאות שבה האשה החליטה שלא לעשות את המלאכות שהיא חייבת בהן כלפי בעלה. כלומר, האשה לא מסתפקת בחופש הגדול שחז"ל העניקו לה, אלא היא רוצה לחיות חיים של בטלה עצלות וניצול, ובל נשכח שהיא גם נותנת דוגמה שלילית לילדיה, וגם מסכנת את התא המשפחתי, כי אין ספק ששותפות שצד אחד אינו מתמסר לה, סופה להתפרק.


והנה ההלכה המדוברת שמופיעה בהלכות אישות (כא, י), וכֹה דברי רבנו:


"כל אשה שתימָּנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה ועושה, אפילו בשוט. טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות, מושיבין אשה ביניהן או שכנים, ודבר זה כמו שיִראה הדיין שאפשר בדבר".


וקמו להם שוטים ומינים אשר טענו שהלכה זו מתירה לאיש להכות את אשתו בשוט! ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה, ואסביר: נשים לב שרבנו נוקט בלשון רבים: "כופין אותה ועושה", וברור שכוונתו שבית-הדין הוא זה שרשאי לכפות עליה, ואם היא אשה חצופה ורעה עד-כדי-כך שאינה נרתעת ואינה נשמעת לגערות בית-הדין ולאזהרותיו, יש רשות לבית-הדין לייסרהּ בשוט כדי להחזירהּ לדרך הישרה, וכדי שהתא המשפחתי שלה לא יתנפץ לרסיסים. ראיה נוספת שמדובר בבית-הדין בלבד, נמצאת בהמשך ההלכה: "טען הוא שאינה עושה", והיכן הבעל טוען? ברור שאך ורק בבית-הדין, שם טוענים טענות ושם הטוען והנטען עומדים לפני הדיינים. ויתרה מזאת, בסוף ההלכה נאמר: "ודבר זה כמו שיִראה הדיין שאפשר בדבר". כלומר, ברור הדבר שייסור האשה נתון לשיקול דעתו של בית-הדין בלבד, אשר פועל באופנים מושׂכלים בלבד ולטובת האיש והאשה, ורק כאשר מדובר באשה רעה כאיזבל יידרשו להלקותה.


וביתר ביאור: אשה רעה אנוכית וחצופה שכזו, אשר אינה ממלאת את חובותיה בחיי הנישואין, וגורמת למשפחתה ולבעלה צער גדול, ונותנת דוגמה אישית רעה לילדיה, ומסכנת מאד את המשך קיומו של התא המשפחתי שלה, ומזלזלת בגערותיו של בית-הדין ובאזהרותיו – יש כוח לבית-הדין לנקוט באמצעי האחרון שנותר בידם והוא לייסרה בשוט. אך ברור כשמש, שייעודה המרכזי של ההלכה הוא לשמש כאיום בלבד, ולכן הודגש בהלכה "אפילו בשוט". כלומר, אפילו באמצעי שלא מקובל בדרך-כלל להשתמש בו כלפי נשים, והאיום הזה נועד למנוע מאותה אשה לפתֵּח מידות רעות, ומלהפוך לאשה רעה, נצלנית, אנוכית, עצלנית וזימתית.


וגם הבעל שלא ממלא את חובותיו כלפי האשה, באותה המידה בית-הדין כופין אותו בשוטים, והרבה יותר חמור מן האשה, כי האיש סופג מלקות לא רק על אי-קיום חובותיו המשפחתיות אלא גם על אי-קיום חובותיו הדתיות. ודי בעצם קיום עונש המלקות בספר החוקים, כדי להרתיע את רוב בני האדם ולשכנע אותם ללכת בדרך הישרה ולכבד את נשותיהם ובעליהן. ואגב, אין לי צל של ספק, שבית-הדין יהיו הרבה יותר זהירים לפני שהם מורים להעניש אשה בשוט מאשר להעניש איש בשוט, ואם יחליטו לעשות כן, סימן הוא לכך שכלו כל הקיצין...


ואצרף גם את דברי קאפח השׂכיר בעניין זה בפירושו להלכות אישות (כא, י):


"מה שכתב רבנו [בהלכה לעיל:] 'כופין ואפילו בשוט', כלומר בית-הדין, [והראיה לכך] מדנקט 'כופין' לשון רבים דומיא ד'מושיבין אשה' וכל ההמשך [בהלכה שם מעיד על-כך] שמדובר בבית-הדין, וכמו שסיים [רבנו את ההלכה]: 'כמו שיראה הדיין שאפשר'. וחלילה שהִרשו חז"ל לבעל להכות את אשתו, כי זה לדעת רבנו מנהג פראֵי הגויים. [...] ולא מסרוהָ ביד הבעל כלל, אף לא להצר לה בכלכלתה, אלא בכל התנהגות שלא כהוגן יפנה לבית-הדין".


נמצא, שלא רק שאסור לבעל להכות את אשתו, אסור לו גם להעניש אותה בעונשים כלכליים שונים, אלא, בכל עניין שהיא נוהגת שלא כהוגן לפי דעתו עליו לפנות לבית-הדין, ורק לבית-הדין יש סמכות להענישהּ, אם אכן היא תימָּצא אשמה בהתנהגות נצלנית ומחפירה.


ואחתום פרק זה בשתי הלכות של רבנו, אשר מבטאות את יחסם האמיתי של חז"ל ורבנו כלפי אדם אכזרי ורע לבב אשר מכה את אשתו, ואפילו בלי שוטים, וכֹה דברי רבנו בהלכות אישות (כב, כח): "ולא ישיא בתו לעם-הארץ, שכל הנותן בתו לעם-הארץ כמי שכפתהּ ונתנהּ לפני הארי, מה ארי דורס ואוכל אף עם-הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים". וכדי להבין עד כמה חמור בעיני חז"ל ורבנו אותו רשע אשר "מכה ובועל ואין לו בושת פנים", נעיין בהלכה נוספת מדברי רבנו הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (יט, יז), וכֹה דבריו: "וכן כל מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להן חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא. שסימני ישראל האומה הקדושה: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר: 'וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה' [ש"ב כא, ב], לפי שהעזו פניהם ולא נתפייסו ולא ריחמו על בני שאול, ולא זכרו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחילה".


ג. ואיכה חשכה אור ההלכה?


האמת היא, שאין לנו לבוא בטענות לפמיניסטיות או לחילוניים המתירניים למיניהם, שהרי מי שהחדיר להם את שיבושי ההלכה בעניין זה היו "חכמי ישראל" (ראו קישור לקמן), וחכמים אלה לא רק שאינם חכמים, אלא הם מחריבי ומהרסי הדת, כי הם אלה שנתנו את איל הניגוח הזה בידי התועים אחרי תאוותיהם לבזות ולהשפיל את דת משה, ונמצא שם שמים מתחלל.


נביא עתה כמה דוגמאות בודדות לאותם ארורים, יימח שמם וזכרם מספר החיים. הראשון הוא הפוחז הצרפתי הנבל, וכך הוא כותב בהשׂגותיו על רבנו בהלכות אישות (כא, י): "מעולם לא שמעתי ייסור שוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתיכנע". ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת? וכי מדובר בהלכה הזו בסנקציות שניתנו בידי הבעל להשׁית על אשתו? ואיך הטיפש והסכל הזה הבין כך? ואף העליל על רבנו שהוא מתיר לבעל להכות את אשתו בשוט, כאילו הייתה חמור או בהמה, ובעקיפין הוא גם העליל על חז"ל, כי דברי רבנו הם דברי חז"ל.


ולא רק שהפוחז הזה מתעה ומעליל עלילות ברשע ומחלל-שם-שמים, הוא גם פוסק שמותר לאיש להשׁית על האשה סנקציות כלכליות, דהיינו למעט לה בצרכיה ובמזונותיה עד שתיכָּנע! וכי זו דרכם של חז"ל? וכי הם התירו לאיש להפעיל לחץ כלכלי על האשה? וכי מותר לאיש להתעלל באשה עד שהיא תיכנע? ובכלל, כיצד ניתן לקבוע שהאיש תמיד צודק? ושמא האשה צודקת באותו עניין, והאיש הוא זה שצריך להודות על האמת ולהיכנע לאישה? ומסיבה זו בדיוק חז"ל ורבנו הִפנו את כל הסכסוכים לבית-הדין בלבד, ולא אִפשרו לבעל לנהוג כפי ראות עיניו, אלא, רק לבית-הדין יש סמכות לשפוט, להחליט, לגעור, ואם אין ברירה גם להעניש.


ואגב, מדברי הפוחז הרשע עוד עולה, שמותר לאיש למנוע מהאשה את מצות עונה שהרי הראב"ד אומר: "שממעט לה צרכיה ומזונותיה", ומעבר לעובדה שדבריו מנוגדים לדברי תורה מפורשים: "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמ' כא, י), זו תכלית האכזריות הרשעות וההִתעללות.


והנה עוד טיפש שנמנה על "חכמי ישראל" הלא הוא הרשעב"א הכסיל, שכתב כך (דבריו הובאו בתוך ה'מגיד משנה' שם): "וכתב הרשב"א, אלא [הבעל] כופה אותה בשוט או שאינו זנהּ [=מונע מהאשה את מזונותיה, וכמו שראינו אצל הפוחז הרשע לעיל]". ונצרף עוד אחד ממחוסרי הדעת, הלא הוא הרמב"ן הטיפש והאלילי, אשר גם דבריו הובאו בתוך דברי ה"מגיד משנה" שם: "והרמב"ן כתב שכופה אותה בשוט, וכן דעת רבנו". וגם ה"מגיד משנה" מעליל על רבנו עלילות ברשע, וכך כל הפרשנים מחרים מחזיקים אחרי שלושת הכסילים הללו.


וקאפח מוסיף שם על דברי ה"מגיד משנה": "וכאמור אין זו דעת רבנו, ואין הבעל רשאי להיות הדיין והמבצע את העונש". וראוי להוסיף, אם בכלל היא ראויה לעונש, כי פעמים רבות הבעל מדמיין דמיונות והוזה הזיות, ולכן אסור לו לשפוט ולהחליט ולבצע לבדו, אלא, כל שהתירו לו הוא לבוא לבית-הדין ולשטוח את טענותיו, והם אלה אשר יחליטו לפי קו הצדק והאמת. ואגב, שתיקתו של קאפח כלפי סכלותם של "חכמי ישראל" הארורים שנזכרו לעיל, מקוממת!


"וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים" (יר' כג, לב).


ד. הדרכים להצלחת חיי המשפחה


אצרף למאמר זה כמה הלכות מהלכות אישות (טו, יז–כ), אשר בהן רבנו מתאר את הדרכים הנכונות לאיש ולאישה לנהוג זה-עם-זה, כדי שבניינם יצליח וישגשג לאורך ימים ושנים, ויזכו לחיות חיים טובים ומאושרים ושלווים עד זקנה ושיבה, ויזכו לשמש דוגמה ומופת לבנים ולבנות שימשיכו בדרכיהם הטובים והישרים, וגם יזכו לשם טוב בחייהם ולאחר מותם.


וכֹה דברי רבנו (אישות טו, יז): "וחובה על כל איש לְקַנּוֹת לאשתו, אמרו חכמים: אין אדם מקנא לאשתו אלא-אם-כן נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה ביותר מדאי. ולא יאנוס אותה ויבעול בעל-כורחה, אלא לדעתהּ [=לרצונה] ומתוך שיחה [=דברי פיוס וריצוי] ושמחה".


בעניין חובת הבעל לקנא לאשתו, לא מדובר בקנאה כפייתית ואגרסיבית אשר גורמת לאשה להיות אסירה בביתה, אלא בשאיפתו הטהורה של הבעל שכל כוחות אהבתה ותשוקתה של רעייתו יהיו מופנים כלפיו. כלומר, אסור לבעל להיות אדיש אם הוא יראה שאשתו מרבה לשוחח עם זרים או מהרהרת בהם או משתוקקת להם במחשבתה, כי לא רק שהיא פוגעת בכבודו, היא גם פוגעת בקשר הרגשי והנפשי שבין האיש והאישה, ופגיעה בקשר חשוב זה תוביל לפגיעה בתא המשפחתי, תערער את יציבותו, ואף תשבש את חינוך הילדים.


ובימינו, בעולם המערבי המתירני והזימתי, אדישות הבעלים לנשותיהם ובפרט במה שנוגע לאופני התנהגותן, לבושן ודיבורן המוחצנים, עלול לגרום לאשה לחשוב שהבעל כבר משועמם ממנה, ואולי אף כבר נתן עיניו באחרות, וכבר לא אכפת לו מה היא תעשה ובאיזו מיטה היא תבקר. וביתר ביאור: אדישות הבעלים כלפי נשותיהם מובילה במקרים רבים לניאוף, כי הנשים מרגישות שבעליהן זנחו אותן מבחינה פיסית ורגשית, ולכן הן יוצאות לחפש להן הרפתקאות וריגושים בשדות זרים. ואם הבעלים היו עורגים לנשותיהם ומשדרים להן שמפריע להם שהן מחפשות ריגושים אצל אחרים, הנשים היו מבינות שהבעלים אוהבים אותן ומשתוקקים להן, ואף אינם רועים בשדות זרים בעצמם, אלא מייחדים את עצמם אך ורק לנשותיהם.


"אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל [...] אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה [...] וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (במ' פרק ה).


עוד פוסק רבנו בהלכות אישות (טו, יח), וכֹה דבריו:


"וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה [וכמו שאמרו חז"ל: האישה תובעת בלב והאיש תובע בפה]. ולא תמנע מבעלה [תשמיש] כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה [=כדי להרבות את געגועיו אליה], אלא נשמעת לו בכל עת שירצה. ותיזהר מקרוביו ובני ביתו כדי שלא תעבור עליו רוח קנאה. ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור".


דברי ההלכה ברורים מאד, והם שומרים על כבודה ורגשותיה של האשה, ואף מובילים את האיש להוקיר את האשה, בראותו את אצילותה. נותר לנו רק לברר מהו הכיעור שרבנו מזכיר בסוף ההלכה? ולשם כך נעיין בהלכה אחרת בהלכות אישות (כד, טו), וכֹה דברי רבנו שם:


"כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהייתה שם עבירה, אף-על-פי שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד? כגון שהייתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא, ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המיטה והיא לובשת המכנסיים, או חוגרת אזורה. או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה, או שהיו שניהן יוצאים ממקום אפל, או מעלין זה-את-זה מן הבור, וכיוצא בו. או שראו אותו מנשק על-פי חלוקה, או שראו אותן מנשקין זה-את-זה, או מגפפין זה-את-זה, או שנכנסו זה-אחר-זה והגיפו הדלתות, וכיוצא בדברים אלו".


וחז"ל הורו לאשה להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, כלומר, גם מֵעניינים אשר רק דומים לדברים שנזכרו בהלכה. ובמלים אחרות, לא רק מהדברים שנזכרו בהלכה אשר "מראין שהייתה שם עבירה", אלא אפילו מדברים שאינם "מראין שהייתה שם עבירה", אך הם דברים שלא ראוי שאשה נשואה תנהג בהם עם גברים זרים – אפילו מֵהם על האשה להיזהר ולהישמר, וכך היא תשמור על כבודה, על בריאותה הנפשית, על אושרה ועל משפחתה.


עוד פוסק רבנו בהלכות אישות (טו, יט) וכֹה דבריו: "וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, אוהבהּ כגופו. ואם יש לו ממון הרבה יעשה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתרה. ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עָצֵב ולא רוגז".


האיש מצֻווה לכבד את אשתו יותר ממה שהוא מכבד את עצמו, דהיינו עליו לתת לאשתו בגדים נאים ותכשיטים וכיו"ב, יותר ממה שהוא מעניק לעצמו. וחכמים הפליגו וקבעו שעל האיש לכבד את האשה יותר מגופו, כדי שלא לפתוח פתח לאנשים אשר אינם מכבדים את עצמם, וחלילה ירשו לעצמם להזניח את נשותיהם כמו שהם מזניחים את עצמם. לעומת זאת, נדירים מאד האנשים אשר אינם אוהבים ואינם חסים על גופם, ולכן די היה לומר "אוהבהּ כגופו".


ברם, אם האיש רואה שרעייתו איננה מכבדת ומוקירה אותו אף-על-פי שהוא אוהבהּ כגופו ומכבדהּ יותר מגופו, מותר לו לנהוג עמה בריחוק מסוים באופן זמני ('דיסטנס', וכמנהג קציני הצבא הבכירים), כדי שהיא תלמד להעריך ולהוקיר אותו, אך לא יגזים בכך עד שהיא תעבור את גבול הכבוד ותיכנס לגבול הפחד, ולכן נאמר בהלכה: "ולא יטיל עליה אימה יתרה".


וגם בהלכה האחרונה שנראה לקמן (טו, כ), חז"ל הורו לאשה: "ויהיה לו עליה מורא", אך בהמשך ההלכה מתברר באיזה מורא מדובר: "ויהיה בעיניה כמו שׂר או מלך". כלומר, לא חלילה מורא של אימה וחרדה ופחד משתֵּק, אלא מורא של יראת כבוד והערכה, כמו שמתנהגים עם אדם חשוב מכובד ומרומם, וכמו שמתנהגים עם בעלי התפקידים הבכירים במערכות הממשל, המשפט, הצבא, האקדמיה, הפיננסים, וכיו"ב, והנה לשון ההלכה:


"וכן ציוו על האשה שתהא מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שׂר או מלך, מהלכת בתאוות לבו [=מצטרפת אליו בשמחה לדעותיו להשקפותיו ולשאיפותיו], ומרחקת כל מה שישׂנא. וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה יישובן נאה ומשובח".


"מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְיָ", "בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (מש' יח;יט).


נספח א: שאלה שנשאלתי ותשובתי


שאל השואל: ראיתי את הסרטון שציינת בפרק ג, ושם דובר גם בעניין נישואי ביאה של ילדה בת שלוש שנים, התוכל להסביר לי איך ייתכן כדבר הזה? תשובה:


האתאיסטים שעשו את הסרטון הלז משתמשים בציטוטים הזויים רבים של השוטים שנקראים "חכמי ישראל" אשר הִתעו את עם-ישראל אחרי התוהו וההבל אשר לא יועיל ולא יציל. ומהסרטון הזה ניתן ללמוד עד כמה היהדות האורתודוקסית הפרו-נוצרית החריבה את דת משה, והמיטה עלינו אסון רוחני, ועד כמה שֵׁם-שמים-מתחלל. ובגלל הסרטון הזה כתבתי את המאמר לעיל, כי בתחילת הסרטון הם מתעים ומשקרים בעניין שנדון במאמר זה. כלומר, אם תשים לב, הם העתיקו שם רק את חציה הראשון של ההלכה בעניין כפיית האשה בשוט, כדי להסתיר את העובדה שמדובר בבית-הדין, שהרי בסוף ההלכה נזכרו הדיינים, וכך הם מבקשים למעשה להתעות אותנו שחכמים ע"ה כביכול מעודדים את האיש להכות את אשתו בשוט.


***

ועתה לעניין השני שציינת, ובכן, תחילה עלינו ללמוד שני דינים דאורייתא: הראשון הוא שהאב מקדש את בתו כל זמן שהיא קטנה, וכך פוסק רבנו בהלכות אישות (ג, יא): "האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה – רשותה בידו, שנאמר: 'אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה' [דב' כב, טז]" – משמע אפוא שמדובר בדין תורה (וראו פיהמ"ש קידושין ג, ח).


והדין השני הוא שילדה בת שלוש שנים ויום אחד ביאתה היא בגדר ביאה. דין זה מוגדר כהלכה למשה מסיני, ויש הלכות למשה מסיני שהן דאורייתא ויש דרבנן. ברם, כאשר ההלכה למשה מסיני היא הגדרה או בֵּאור לדין תורה היא דאורייתא גמור ככל תורה שבעל-פה שקיבלו אבותינו ממשה רבנו בסיני (וראו בהרחבה בעניין זה בפירושו של קאפח לספר אישות עמ' יח).


נמצא אפוא, שדין ילדה בת שלוש שנים ויום אחד שביאתה ביאה הוא דין דאורייתא גמור, כי הוא מגדיר איסורי תורה באופן מובהק, וראו לדוגמה את פסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (א, יב): "כל אשה אסורה מאלו [הנשים האסורות, כלומר העריות], אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה, גדול הבא עליה חייב מיתה או כרת או מלקות, והיא פטורה מכלום אלא-אם-כן הייתה גדולה. ואם הייתה פחותה מזה הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה".


וישאל השואל: מדוע יש חשיבות להגדרת יחסי מין כ"ביאה" מגיל כל-כך מוקדם? דהיינו אפילו מגיל שלוש שנים ויום אחד? ובכן, אם נניח שבתורה הביאה הייתה מוגדרת רק מגיל 14 – היה נפתח פתח לכל הפדופילים, כי הם היו באים על קטינות ולבית-הדין לא הייתה יכולת להעניש אותם בעונש חמור כי ביאתם איננה בגדר ביאה! ולכן התורה קבעה לנו שביאה היא מדין כל-כך צעיר, כדי לשמור על קו הצדק, היושר והמוסר, וכדי שלא לפתוח פתח לרשעים לפדופילים ולסוטים – ובסמוך לעריכת תשובה זו פורסם בחדשות על בחור צעיר מבית-שמש שאנס ילדה בת שנתיים וחצי במשך שבועות או אפילו חודשים, ואף שמדובר במקרה יוצא-דופן, ניתן ללמוד ממנו שהגיל המוקדם נועד לשמור על חיי חברה תקינים ומאושרים ולמנוע יגון וייסורים.


נמשיך ונפתֵּח מעט את הדוגמה הזו, שווה בנפשך את גודל העוול אם לא היה נקבע בתורה שביאתה של בת שלוש שנים ויום אחד הינה ביאה מבחינה משפטית, נניח עד גיל 14, מה הייתה התוצאה? ובכן, במהלך אלפיים שנות היסטוריה היה אולי נמנע מכמה עשרות אבות לקדש את בתם בביאה כשהיא קטנה. ברם, לעומת עוול של כמה עשרות אבות, היו כנגדם רבבות פושעים ואנסים במהלך תקופה זו אשר היו מנצלים את הפתח הזה כדי לפשוע ולחטוא עם ילדות קטנות. וייצר הרע לא צריך הרבה שִׁכנוע כדי לעשות עוולות איומות ונוראות.


ואם חלילה אדם היה אונס ילדה קטנה בת ארבע, האם אביה היה רוצה שהאנס ייפטר ללא עונש חמור? רק כדי שלא תהיה הלכה בספר החוקים שהוא אינו מבין? או שנראית לו הזויה? או כדי ליישר קו עם נורמות מוסריות צבועות אשר מסתירות שאיפה עזה לזימה ולתועבה?


קצרו של דבר, הִלכת התורה הזו אינה מובילה בפועל לפדופיליה, להיפך, היא מרחיקה ומונעת את הפדופיליה! ואם ישאל השואל: ובכל זאת בהתאם להלכה זו מותר לאב לקדש את בתו בביאה מגיל שלוש שנים ויום אחד, וכמו שפוסקים חז"ל ורבנו בהלכות אישות (ג, יב):


"ואם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד – מתקדשת בביאה מדעת אביה. פחות מכן – אם קידשה אביה בביאה, אינה מקודשת".


ובכן, כבר ראינו שכללי ההלכה הזו נחוצים מאד. ברם, כדי שהלכה זו לא תִּפתח פתח לשגיאות נדירות מאד (שהרי איזה אב יקדש את בתו בביאה בגיל כֹּה צעיר?), חז"ל הוסיפו עוד ועוד הלכות שנועדו לחנך ולהדריך ולהורות את הדרך המוסרית הנכונה, מעבר לכללי ההלכה.

וכֹה דברי רבנו בהלכות אישות (ג, כד):


"אבל אין מקדשין בביאה לכתחילה. והמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות, כדי שלא יהיו ישראל פרוצין בדבר זה, אף-על-פי שקידושיו קידושין גמורין".


כלומר, לא רק שאסור לאב למסור את בתו לקידושי ביאה כשהיא קטנה, אפילו אשה בוגרת אסור לקדש בביאה לכתחילה, ומי שעושה-כן סופג מחז"ל עונש חמור – מכת מרדות!


והנה לפנינו עוד פסק של חז"ל ורבנו בהלכות אישות (ג, כא): "ואף-על-פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה, אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר: בפלוני אני רוצה".


ואם אסרו חכמים על האב לקדש את בתו כשהיא קטנה, כל-שכן שאסרו עליו לקדש את בתו בביאה כשהיא קטנה, וכל-שכן וקל-וחומר כשהיא בת שלוש שנים ויום אחד. אלא, ההלכה הזו שקבעה התורה לפיה אדם מקדש את בתו כשהיא קטנה נועד למקרים יוצאי-דופן שבהם התא המשפחתי של הילדה הקטנה חולה ורקוב מאד ועלול לדרדר את הבת לחיי ניצול וזנות. במקרה שכזה, בית-הדין יתיר ואף יעודד את האב לקדש את בתו הקטנה לאדם הגון וירא שמים (ואין צורך לומר שאסור לבעל מבחינה מוסרית וערכית לבוא עליה טרם שהיא תהיה בוגרת), כדי להעניק לבת חינוך נאות, וחיים טובים ושלווים, רחוקים מן הרחוב הפרוץ בסמים ובזנות.


ולא רק על האב אסרו חכמים לקדש את בתו כשהיא קטנה, גם את האיש המקדש הרחיקו חכמים מלקדש את הקטנה, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות אישות (ג, כב): "וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה". ושתי ההלכות האחרונות, לאב ולאיש המקדש, עוסקות בקידושין ולא בנישואין! כלומר, אפילו רק לקדש קטנה ללא נישואין וללא יחסי איש ואשה – אסור מבחינה מוסרית. ובמלים אחרות, אפילו אם הקטנה תישאר בבית אביה, ולא תחיה עם בעלה עד שתהיה בוגרת, עדיין הדבר אינו ראוי, כי לא ראוי לקדש קטנה שלא לרצונה כאמור לעיל. וממה שחכמים הרחיקו אפילו מקידושי קטנה נלמד עד כמה הם היו מרחיקים מנישואי קטנה.


ואצרף הלכה נוספת שנאמרה בעניין זה כדי שלא יתעורר שום ספק בעניין האידיאל המוסרי של חז"ל, שרצונה של האישה הוא זה שקובע, וכֹה דברי רבנו בהלכות אישות (ד, א):


"אין האשה מתקדשת אלא לרצונה, והמקדש אשה בעל כרהה [=כרחה] אינה מקודשת".


חשוב להוסיף, שייתכן מקרה קיצוני אחד לאלף שנים שהעניין הנדון כן יהיה לגיטימי: תארו לעצמכם מקרה, שבו עם-ישראל נמצא בגלות, והגויים האכזריים הארורים גוזרים על עם-ישראל גזירה – שכל ילדה שאינה בעולת-בעל תילקח לאונס ולשמד, וכבר היו דברים מעולם. האם באמת במקרה כזה, לא ראוי לקדש ילדה בת שלוש שנים ויום אחד בקידושי ביאה? קצרו של דבר, לא ניתן להבין את כל התרחישים והנסיבות שצצים במהלך ההיסטוריה האנושית, ואין להתבונן בהלכה הנצחית רק מבעד לחלון ההיסטורי המצומצם והזעיר מאד שלנו.


יתר-על-כן, גם בספר החוקים הישראלי ניתן למצוא הלכות וחוקים אשר לעתים אינם מביאים לידי צדק במקרים מסוימים, ובמלים אחרות, לעתים הפורמליסטיקה מעקמת את קו הצדק והאמת. אך עדיין הפורמליסטיקה הכרחית, הואיל וללא כללים סדורים לא ניתן לקיים מערכת משפט. ומה עושה מערכת המשפט במקרים כאלה? היא לא מבטלת את ההלכות והכללים והדינים הקיימים, אלא קובעת דינים חריגים לצד החוקים הקיימים ומאפשרת לשופט לקבוע פסקים ייחודיים, שיתאימו למקרים החריגים הללו שנפגעים מהפורמליסטיקה המשפטית.


וכך בדיוק נהגו חז"ל: מֵחַד הם שמרו על מערכת הכללים והחוקים הקדושה שקיבלנו בהר סיני, ומאידך דאגו לסייגים מפורשים וברורים אשר ירחיקו את האנשים מללכת לפי שורת-הדין במקרים שבהם הכללים הפורמליסטים ההכרחיים אינם תואמים לנסיבות החיים הרגילות. זאת ועוד, עיקום ומחיקת כללי המשפט וההלכה, מעבר לכך שמדובר באיסור תורה חמור, היה מערער את כל מערכת החוקים התורנית, ולא רק בשל פתיחת הפתח לפדופילים כאמור, אלא שהיה נפתח הפתח לביטול כל התורה – שהרי אם ניתן לבטל את כללי התורה מסיבה אחת, חשובה ומוצדקת ככל שתהיה, תיפתח האפשרות לבטל אותם גם בגלל סיבות נוספות.


לסיכום, יש אפשרות משפטית תיאורטית לפיה האב יכול לתת את בתו, בת שלוש שנים ויום אחד, לאדם שיקדשהּ בקידושי ביאה. אך אין בהלכה שום המלצה או עידוד לעשות כדבר הזה, להיפך! חז"ל במקומות רבים הורו לנהוג בדרך ההפוכה לגמרי. לפיכך, ההלכה הנדונה נכתבה בעיקר בשל שני הכללים התורניים והמשפטיים ההכרחיים, והם: ילדה מגיל שלוש שנים ויום אחד ביאתה ביאה, כלומר, אם בא עליה אדם היא כבר לא בגדר בתולה, ויש לכלל משפטי זה חשיבות לעניינים הלכתיים רבים (כגון לענייני עונשין ראו הלכות איסורי ביאה א, יג); והכלל השני, שהאב רשאי לקדש את בתו כשהיא קטנה, דהיינו מתחת לגיל 12 שנים וחצי.


ובמלים אחרות, ההלכה הנדונה יסודה בעולם המשפט וכללי ההלכה, ויש הלכות אחרות אשר נועדו להשלים את ההלכה הזו בהיבטים מוסריים מסוימים, ולהדריך אותנו כיצד לנהוג הלכה למעשה. מהי אפוא התועלת שבהלכה הזו? ובכן, היא שומרת על כללי המשפט וההלכה, שהרי ללא כללי חקיקה ופסיקה סדורים, אי אפשר לחוקק ולקיים ספר חוקים שימנע שחיתות ואנרכיה, ואין בה סכנה, כי חז"ל שילבו בצידה הלכות מוסריות שחוסמות פתח לשחיתות.


יחד עם כל האמור, אין לי צל של ספק, שאם עם-ישראל היו חלילה פרוצים בדבר זה, והיו אבות ובעלים שהיו נוהגים נגד הוראות חז"ל ומתעלמים מאיומיהם ומאזהרותיהם, חז"ל היו גוזרים עליהם שקידושיהם אינן קידושין, כדי להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ברם, ברור שמדובר בעניין שהיה נדיר מאד אם התרחש בכלל, ולכן חז"ל לא היו צריכים לגזור בעניין זה מאומה. ואם היה מתרחש עניין כזה במציאות בימינו, ואב ובעל היו חוברים יחדיו נגד חז"ל לעשות כדבר הרע הזה, שניהם היו סופגים מכת מרדות, ובית-הדין היו מוציאים את הילדה מתחת ידי הבעל רק בגט – כי סוף-סוף ישנם כללים ותנאים משפטיים אשר חלים על המקרה הזה.


ואחתום בעיון נוסף בהלכה המדוברת: "ואם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד – מתקדשת בביאה מדעת אביה; פחות מכן – אם קידשה אביה בביאה אינה מקודשת". כלומר, יש ראיה נוספת שמדובר בהלכה משפטית-פורמלית אשר איננה מורה הוראות מוסריות, שהרי איך יעלה על הדעת שמה שנאמר בסוף ההלכה הוא הלכה למעשה? וכי יעלה על הדעת שאדם יקדש את בתו בביאה כשהיא בת שבועיים או חודשיים? ודומני שאפילו שונאי ישראל הגדולים ביותר לא יעלו על דעתם שחז"ל התכוונו לכך, אף-על-פי שהאפשרות הזו מופיעה בהלכה!


ולעיון בסרטון המינות שנזכר ראו ביוטיוב: "שקר 12: חשיפת מעמד האישה בתושב"ע".


נספח ב: עוד שאלה שנשאלתי ותשובתי


שאל השואל: כתבת: "אין לי צל של ספק, שבית-הדין יהיו הרבה יותר זהירים לפני שהם מורים להעניש אשה בשוט מאשר להעניש איש בשוט". למה? האם גברים מכובדים פחות מנשים? האם זה מוסרי לזלזל ברווחתם הגופנית והפסיכולוגית של גברים? האם גברים כלבים וחמורים? האם אנו אמורים להאמין באידיאל הפמיניסטי המרושע של "העליונות הנשית"?!


תשובה: אנו דנים במכת מרדות שהיא מדרבנן, וביחס למכת-המרדות הזו חז"ל קבעו שהכל יהיה לפי ראות עיני הדיין, כלומר, במקרה שהאדם קשה ואלים יקבעו לו מלקות בפועל, ובמקרה שמדובר באדם רגיש ופגיע דַּי יהיה בגערה או אפילו במבט נוקב ומאיים מצד הדיין.


והוא הדין לאשה, אשר בדרך-כלל רגישה הרבה יותר מהאיש ודמעתה מצויה, ולכן קרוב לוודאי שלא יהיה צורך בשוט, ואף יש להיזהר מלהכותה, ורק לאחר שניסו את כל האפשרויות האחרות ובאמת כלו כל הקיצין יש להפעיל סנקציה זו (ולכן רבנו אומר 'אפילו בשוט'), כי חרפתה גדולה בהרבה משל האיש, וכמו שקבעו חז"ל שיש להקדים אשה עניה לאיש עני.



2,128 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 Comments


עוזירי
עוזירי
Jul 03, 2020

רבי אדיר כבר ענה בתגובות על חלק מהטענות באתר חופש

Like

Unknown member
Jul 02, 2020

חברים יקרים

הגעתי במקרה לאתר בשם "חופש" חופשי מן הדת.

יש שם מאמר בשם: "פדופיליה כהלכתה".(חילול השם?)

אני כואב על שאין בידיעותי המועטות כדי להתמודד אל מול המסקנות שהסייקו מן ההלכות אותן הביאו ממשנה תורה להרמב"ם...

המאמר הינו קשה לקריאה ובטח לעיכול! במיוחד לאדם שאינו מומחה לרמב"ם.

אני מבקש בכל לשון של בקשה, קיראו את המאמר, ייקח לכם חמש דקות, ותאמרו לי שבקלות אפשר להפריך כל הנטען במאמר זה.

תודה, זכו למצוות.

Like

עוזירי
עוזירי
Jun 29, 2020

ראו כאן רשימה של הבנות הצעירות ביותר שנכנסו להריון וילדו, יש מקרים של בנות 4 שנכנסו להריון וילדו, https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_youngest_birth_mothers זה כתגובה למשתמש בשם danielkaliski007

Like
bottom of page