האם מותר לבעל להכות את אשתו?

עודכן ב: יונ 28

העולם המערבי המתירני קורא בקול גדול לשוויון זכויות של הנשים, אך בפועל הוא הפך את האשה לגרועה אפילו מכלי חד-פעמי. כלי חד-פעמי ניתן לשטפו ולמחזרו, אך האשה בעולם המתירני דינהּ במקרים רבים הינו: זריקה לפח הזבל לאחר השימוש. וגם אם כבר האשה מצאה איזה בחור שמוכן לחיות איתה במשך כמה שנים, במקרים רבים הוא יגרש אותה לאחר זמן קצר, מכיוון שהוא רוצה לטעום מכל הבא לידו. ואפילו אם הם יחיו כמה שנים יחדיו, העולם המתירני לא יאפשר להם לשמור על התא המשפחתי, נשים פתייניות וזימתיות יסובבו את הגבר ברחוב, במקום העבודה, במפגשי חברים, וכיו"ב, והסוף ידוע מראש.


ומהו הסוף? האיש ימצא לו איזו "ילדה-נערה קפואה ובלי קמטים" כמו השיר המפורסם של רמי קליינשטיין "תפוחים ותמרים", ויפתה אותה בכסף או במתנות, או ימצא לו איזו מאהבת בוגרת אשר בעלה נטש אותה לאנחות, וזו תפיג לזמן קצר את שעמומו מאשתו שהוא כבר לא יכול לסבול לראות ולשמוע, עד שהוא יקפוץ להרפתקה הבאה שתיקרה לפניו.


ובשורה התחתונה מה יָצָא? העולם המתירני מתנגד בחריפות לריבוי נשים, אך בפועל בעולם המתירני יש לכל גבר הרבה יותר מאשה אחת! ויתרה מזאת, בעולם הדתי אם האיש רוצה לקחת עוד אשה (בדרך-כלל כאשר אין לו ילדים), הוא מחויב לדאוג לכל צרכיה, אחרת בית-הדין לא יאפשר לו לשאת עוד אשה. ומה קורה בעולם המתירני? האיש קופץ מאשה לאשה כמו חרגול שיכור, מנצל ומשפיל נשים מכל הבא לידו, ואף לא אחת מהן מקבלת זכויות. במקרה הטוב הוא מעניק לאשה כסף או מתנות בעבור גופה, ובמקרה הרע היא מסתפקת במלים יפות ריקות ונבובות אשר מאחוריהן עומדת תאוות האיש לכיבושים בלבד.


זאת ועוד, בעולם הדתי האשה אינה מחויבת לצאת לעבוד, האיש הוא זה אשר מחויב לפרנס ולכלכל את האשה, ואשה אשר מעוניינת להישאר בבית ולא לצאת להמולת החיים ולמלחמה אחר הפרנסה, יכולה בהחלט לעשות כן. ברם, בעולם המתירני, דוחפים את הנשים בכוח לצאת לג'ונגל של עולם הגברים האכזרי, ושם הנשים עוברות מיד ליד, חשופות לפגיעה מדי יום ביומו על-ידי מעסיקים קולגות ולקוחות או סתם עוברי אורח. מה-שאין-כן בביתה, שם האשה מוגנת מפני אנשים רעים וחטאים, ונמצאת עם האושר הגדול ביותר של האיש והאשה והוא להיות עם הילדים, לשחק איתם, ליצור ביחד חוויות, לנצור זיכרונות, ועוד.


ומה יותר טוב לאיש וגם לאשה משלוות הבית ואושר הילדים? האם יותר טוב לה לצאת למלחמת הקיום האכזרית בחוץ? ואם לא הייתי זקוק לפרנסה הייתי נשאר כל היום בביתי כדי ללמוד וליצור, וכמובן כדי להיות עם רעייתי ובתי, עם האנשים הקרובים אלי ביותר, לנצור ביחד זיכרונות וחוויות ולהוסיף ולטפח ולבנות ולשכלל את התא המשפחתי... עד כאן הקדמה כללית קצרה בעניין העולם המערבי המתירני, ומכאן לשאלה שבראש המאמר.


א. המלאכות שהאשה חייבת בהן


טרם שנגיע להלכה המרכזית שנוגעת לענייננו, עלינו ללמוד מה הן המלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה, שהרי לא יעלה על הדעת שהאיש יהיה חייב לזון לכלכל ולפרנס, והאשה תשב בבית ולא תסייע להצלחת התא המשפחתי, ואם היא עושה כן אין זו התנהגות של שותפות ואהבה אלא מידה רעה מאד של ניצול ורשעות. לפיכך, חכמים חייבו את האשה לעשות מספר מלאכות בעת שהותה בבית, וכך פוסק רבנו בהלכות אישות (כא, ז):


"נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות: טווה, ורוחצת פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת את המיטה, ועומדת לשמש בפניו".


לגבי מלאכת הטוויה, זו הייתה המלאכה שהייתה מיוחדת לנשים בימי קדם, וכמו שכתוב בתורה: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ" (שמ' לה, כה). אך בימינו נראה לי, שהאשה יכולה לבחור בכל מלאכה שתרצה, ובלבד שתעשה אותה בביתה או במקום שמור מוגן ומוצנע, כדי שלא תצטרך להשתתף במלחמת הקיום האכזרית שמשתוללת בחוץ, ולבוא במגע יום-יומי עם מעסיקים, קולגות, לקוחות או סתם עוברי אורח, כי אין זה מכבודה של האשה להיות משוטטת בין הגברים או רודפת אחריהם, ואפילו בעולם המתירני מבינים זאת.


נמצא אפוא, שכל חובות האשה כלפי בעלה מסתכמות בחמש מלאכות בלבד! וזו הטבה גדולה מאד שהטיבו חז"ל עם הנשים, שכל מה שהן מחויבות כלפי בעליהן הוא: לעסוק במלאכה, לרחוץ פניו ידיו ורגליו, למזוג לו מעט מים בכוס היין ולהגיש לו, להציע את מיטתו, ולשמש אותו. ומדובר באשה אשר אינה עובדת לפרנסת הבית, ורוב זמנה היא נמצאת בבית ויש לה זמן פנוי לרוב. ובהלכה ג שם, רבנו מסביר את העניין האחרון שנזכר בהלכה לעיל:


"ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתיתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו [=תיטול לו ידיים בכלי], וכיוצא בדברים אלו. אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו".


כלומר, מדובר במלאכות בסיסיות מאד שהאשה מסייעת בהן לבעלה לפני שהוא יוצא מביתו למלאכתו ובעת שהוא חוזר, וגם הדברים הבסיסיים הללו היא אינה מחויבת בהם כאשר אביו נמצא עמם או בנו מאשה אחרת, כדי שלא לפגוע בכבודה. וחשוב להוסיף, שמלאכות אלה מוסיפות אהבה ואחווה שלום ורעות בין האיש לאשתו, מכיוון שהן קושרות בין האשה לאיש, וגורמות לאיש לנחת ולשמחה ומעוררות בקרבו רגשי הערכה כבוד ואהבה כלפי האשה.


אלה הן אפוא המלאכות שהאשה חייבת בהן לבעלה בדרך-כלל (ויש הלכות נוספות שנוגעות למצבים קיצוניים כגון שהיו עניים), ולפי דעתי מדובר בחובות בסיסיות מאד, אשר לא רק שאינן משפילות את האשה, אלא הן אף מסייעות לה להעביר את יומה במלאכות נעימות וקלות, ובהן האשה גם מביאה לידי ביטוי את אהבתה והערכתה לבעלה. ואגב, האשה בזמן נידתה פטורה ממזיגת הכוס לבעלה, מהצעת המיטה בפניו, וכן מרחיצת פניו ידיו ורגליו, כדי שלא יתקרבו בדעתן זה לזה ויבואו לידי עבירה. ולמדנו מזאת, שהמלאכות הללו מקרבות בין האיש לאשה ומסייעות לטיפוח הקשר הרגשי והנפשי ביניהם.


חשוב מאד גם להבין, כי אם חז"ל היו פוטרים את האשה מכל המלאכות לחלוטין, סוף האשה הזו היה להתדרדר לזנות וזימה, כי הבטלה מביאה לידי שעמום ושעמום מביא לידי חטא, וכלל זה נכון לגברים ונשים כאחד, וכמו שרבנו פוסק שם בהלכות אישות (כא, ב):


"היה לה ולו ממון הרבה, אפילו היה להם כמה שפחות [=משרתות], אינה יושבת להבטלה בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה. אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה. והמדיר את אשתו [האוסר על אשתו על-ידי נדר] שלא תעשה מלאכה כלל, יוציא וייתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זימה".


נמצא אפוא, שגם אם יש איזה בעל עשיר אשר מתעקש שאשתו לא תעשה מלאכה כלל, חז"ל לא התירו לו זאת, ולא אפשרו לו לפטור את האשה לגמרי ממלאכה. והסיבה לכך פשוטה מאד, עיקר חובת המלאכה שקבעו חכמים לאשה, אינה לטובת הבעל ולהנאתו אלא לטובת האשה! כדי שתהיה לה אומנות או מלאכה ייחודית שתתמחה בה, ותרגיש שהיא מממשת את יכולותיה וכישרונותיה, ולא תתדרדר לתסכול, למרירות, לשעמום, לבטלה ולדיכאון, אשר יובילו אותה לחפש לעצמה ריגושים דמיוניים שימיטו חורבן על ביתה.


ב. ההלכה המרכזית


לאחר שראינו מַהן המלאכות שהאשה חייבת בהן, ולאחר שראינו שמדובר בעניינים ברורים שהשׂכל הישר מחייב אותם, כי לא יעלה על הדעת שהאשה לא תתרום את חלקה להצלחת התא המשפחתי, נעבור לראות את ההלכה שמנפנפים בה כדי לנגח את העולם הדתי. הלכה זו עוסקת במציאות שבה האשה החליטה שלא לעשות את המלאכות שהיא חייבת בהן כלפי בעלה. כלומר, האשה לא מסתפקת בחופש הגדול שחז"ל העניקו לה, אלא היא רוצה לחיות חיי בטלה עצלות וניצול, ובל נשכח שהיא גם נותנת דוגמה שלילית לילדיה, וגם מסכנת את התא המשפחתי, כי אין ספק ששותפות שצד אחד אינו מתמסר לה, סופה להתפרק.


והנה ההלכה המדוברת שמופיעה בהלכות אישות (כא, י), וכֹה דברי רבנו:


"כל אשה שתימָנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה ועושה, אפילו בשוט. טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות, מושיבין אשה ביניהן או שכנים, ודבר זה כמו שיראה הדיין שאפשר בדבר".


לכאורה, מהלכה זו עולה שמותר לאיש להכות את אשתו בשוט! ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה. נשים לב, שרבנו נוקט בלשון רבים: "כופין אותה ועושה", וברור שכוונתו שבית-דין הוא זה שרשאי לכפות עליה, ואם היא אשה חצופה ורעה עד-כדי-כך שאינה נרתעת ואינה נשמעת לגערות בית-הדין ולאזהרותיו, יש רשות לבית-דין לייסרהּ בשוט, כדי להחזירהּ לדרך הישרה, וכדי שהתא המשפחתי שלה לא יתפרק. ראיה נוספת שמדובר בבית-הדין בלבד, נמצאת בהמשך ההלכה: "טען הוא שאינה עושה", והיכן הבעל טוען? ברור שאך ורק בבית-הדין, שם טוענים טענות ושם הטוען והנטען עומדים לפני הדיינים. ויתרה מזאת, בסוף ההלכה נאמר: "ודבר זה כמו שיראה הדיין שאפשר בדבר", כלומר, ברור הדבר שייסור האשה נתון לשיקול דעתו של בית-הדין בלבד, אשר פועל באופנים מושׂכלים בלבד ולטובת האיש והאשה.


ובמלים אחרות, אשה רעה וחצופה כזאת, שלא ממלאת את חובותיה בחיי הנישואין, וגורמת למשפחתה ולבעלה צער גדול, ונותנת דוגמה אישית רעה לילדיה, ומסכנת את המשך קיומו של התא המשפחתי שלה, ומזלזלת בגערותיו של בית-הדין ואזהרותיו – יש כוח לבית-הדין לנקוט באמצעי האחרון שנותר בידם והוא לייסרה בשוט. אך ברור כשמש, שייעודה המרכזי של ההלכה הוא לשמש כאיום בלבד על האשה, ולכן נאמר בלשון ההלכה "אפילו בשוט", כלומר, אפילו באמצעי שלא מקובל בדרך-כלל להשתמש בו כלפי נשים. והאיום הזה נועד למנוע מהאשה לפתֵּח מידות רעות, ומלהפוך לאשה רעה נצלנית אנוכית ועצלנית.


וגם הבעל שלא ממלא את חובתו כלפי האשה, באותה המידה בית-הדין כופין אותו בשוטים, והרבה יותר חמור מן האשה, כי האיש סופג מלקות לא רק על אי קיום חובותיו המשפחתיות אלא גם על אי קיום חובותיו הדתיות. ודי בעצם קיום עונש מלקות בספר החוקים, כדי להרתיע את רוב בני האדם ולשכנע אותם ללכת בדרך הישרה ולכבד את נשותיהם ובעליהן. ואגב, אין לי צל של ספק, שבית-דין יהיו הרבה יותר זהירים לפני שהם מורים להעניש אשה בשוט מאשר להעניש איש בשוט, ואם יחליטו לעשות כן, סימן הוא לכך שכלו כל הקיצין...


ונצרף גם את דברי מָרי יוסף קאפח בעניין זה בפירושו להלכות אישות (כא, י):


"מה שכתב רבנו [בהלכה לעיל:] 'כופין ואפילו בשוט', כלומר בית-דין, [והראיה לכך] מדנקט 'כופין' לשון רבים דומיא ד'מושיבין אשה' וכל ההמשך [שם] שמדובר בבית-דין, וכמו שסיים [רבנו את ההלכה]: 'כמו שיראה הדיין שאפשר'. וחלילה שהרשו חז"ל לבעל להכות את אשתו, כי זה לדעת רבנו מנהג פראי הגויים. [...] ולא מסרוה ביד הבעל כלל, אף לא להצר לה בכלכלתה, אלא בכל התנהגות שלא כהוגן יפנה לבית-דין".


נמצא, שלא רק שאסור לבעל להכות את אשתו, אסור לו גם להעניש אותה בעונשים כלכליים שונים, אלא, בכל עניין שהיא נוהגת שלא כהוגן עליו לפנות לבית-הדין, ורק לבית-הדין יש סמכות להענישהּ, אם אכן היא תימצא אשמה בהתנהגות נצלנית ומחפירה.


ונחתום פרק זה בשתי הלכות של רבנו, אשר מבטאות את יחסם האמיתי של חז"ל ורבנו כלפי אדם אכזרי ורע לבב אשר מכה את אשתו, ואפילו בלי שוטים, וכֹה דברי רבנו בהלכות אישות (כב, כח): "ולא ישיא בתו לעם-הארץ, שכל הנותן בתו לעם-הארץ כמי שכפתהּ ונתנהּ לפני הארי, מה ארי דורס ואוכל אף עם-הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים".


וכדי להבין עד כמה חמור בעיני חז"ל ורבנו אותו רשע אשר "מכה ובועל ואין לו בושת פנים", נעיין בהלכה נוספת מדברי רבנו בהלכות איסורי ביאה (יט, יז): "וכן כל מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להן חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא. שסימני ישראל האומה הקדושה: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר: 'וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה' [ש"ב כא, ב], לפי שהעזו פניהם ולא נתפייסו ולא ריחמו על בני שאול, ולא זכרו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחילה".


ג. ואיך חשכה אור ההלכה?


האמת היא, שאין לנו לבוא בטענות לפמיניסטיות או לחילוניים המתירנים למיניהם, שהרי מי שהחדיר להם את שיבושי ההלכה בעניין זה היו "חכמי ישראל" (ראו כאן), וחכמים אלה לא רק שאינם חכמים, אלא הם מחריבי ומהרסי הדת, כי הם אלה שנתנו את איל הניגוח הזה בידי התועים אחר תאוותיהם לבזות ולהשפיל את דת משה, ונמצא שם שמים מתחלל.


נביא עתה כמה דוגמאות בודדות לאותם ארורים, ימח שמם וזכרם מספר החיים. הראשון הוא הראב"ד, וכך הוא כותב בהשׂגותיו על רבנו בהלכות אישות (כא, י): "מעולם לא שמעתי ייסור שוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתיכנע". ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת? וכי מדובר בהלכה הזו בסנקציות שניתנו בידי הבעל להשׁית על אשתו? ואיך הטיפש הסכל הזה הבין כך? ואף העליל על רבנו שהוא מתיר לבעל להכות את אשתו בשוט, כאילו הייתה חמור או בהמה, ובעקיפין הוא גם העליל על חז"ל, כי דברי רבנו הם דברי חז"ל.


ולא רק שהראב"ד מתעה ומעליל עלילות ברשע, הוא גם פוסק שמותר לאיש להשׁית על האשה סנקציות כלכליות, דהיינו למעט לה בצרכיה ובמזונותיה עד שתיכנע! וכי זו דרכם של חז"ל? וכי הם התירו לאיש להפעיל לחץ כלכלי על האשה? וכי מותר לאיש להתעלל באשה עד שהיא תיכנע? ובכלל, כיצד ניתן לקבוע שהאיש תמיד צודק? ושמא האשה צודקת באותו עניין, והאיש הוא זה שצריך להודות על האמת ולהיכנע לאישה? ומסיבה זו בדיוק חז"ל ורבנו הפנו את כל הסכסוכים לבית-הדין בלבד, ולא אפשרו לבעל לנהוג כפי ראות עיניו, אלא, רק לבית-הדין יש סמכות לשפוט, להחליט, לגעור, ואם אין ברירה גם להעניש.


ואגב, מדברי הראב"ד גם עולה, שמותר לאיש למנוע מהאשה את מצות עונה שהרי הראב"ד אומר: "שממעט לה צרכיה ומזונותיה", ומעבר לעובדה שדבריו מנוגדים לדברי תורה מפורשים: "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמ' כא, י), זו תכלית האכזריות הרשעות וההתעללות.


והנה עוד טיפש שנמנה על "חכמי ישראל" הלא הוא הרשב"א הסכל, שכתב כך (דבריו הובאו בתוך ה"מגיד משנה" שם): "וכתב הרשב"א, אלא [הבעל] כופה אותה בשוט או שאינו זנהּ [=מונע מהאשה את מזונותיה, וכמו שראינו אצל הראב"ד לעיל]". ונצרף עוד אחד ממחוסרי הדעת, הלא הוא הרמב"ן הטיפש והאלילי, אשר גם דבריו הובאו בתוך דברי ה"מגיד משנה" שם: "והרמב"ן כתב שכופה אותה בשוט, וכן דעת רבנו". וגם ה"מגיד משנה" מעליל על רבנו עלילות ברשע, וכל שאר הפרשנים מחרים מחזיקים אחרי שלושת הסכלים הללו.


ומָרי מוסיף שם על דברי ה"מגיד משנה": "וכאמור אין זו דעת רבנו, ואין הבעל רשאי להיות הדיין והמבצע את העונש". וראוי להוסיף, אם בכלל היא ראויה לעונש, כי פעמים רבות הבעל מדמיין דמיונות והוזה הזיות, ולכן אסור לו לשפוט ולהחליט ולבצע לבדו, אלא כל שהתירו לו הוא לבוא לבית-דין ולשטוח את טענותיו, והם אלה אשר יחליטו לפי קו הצדק והיושר. ואגב, שתיקתו של מָרי כלפי סכלותם של "חכמי ישראל" הארורים שנזכרו לעיל, מקוממת!


ד. הדרכים להצלחת חיי המשפחה


נחתום פרק זה בכמה הלכות מהלכות אישות (טו, יז–כ), אשר בהן רבנו מתאר את הדרכים הנכונות לאיש ולאישה לנהוג זה-עם-זה, כדי שבניינם יצליח וישגשג לאורך ימים ושנים, ויזכו לחיות חיים טובים מאושרים ושלווים, ויזכו לשמש דוגמה ומופת לבנים ובנות שימשיכו בדרכיהם הטובים והישרים, וגם יזכו לשם טוב בחייהם ולאחר מותם.


וכֹה דברי רבנו בהלכות אישות (טו, יז):


"וחובה על כל איש לְקַנּוֹת לאשתו, אמרו חכמים: אין אדם מקנא לאשתו אלא-אם-כן נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה ביותר מדאי. ולא יאנוס אותה ויבעול בעל-כורחה, אלא לדעתהּ [=לרצונה] ומתוך שיחה [=דברי פיוס וריצוי] ושמחה".


בעניין חובת הבעל לקנא לאשתו, לא מדובר בקנאה כפייתית ואגרסיבית אשר גורמת לאשה להיות אסירה בביתה, אלא בשאיפתו הטהורה של הבעל שכל כוחות אהבתה ותשוקתה של רעייתו יהיו מופנים כלפיו. כלומר, אסור לבעל להיות אדיש אם הוא יראה שאשתו מרבה לשוחח עם זרים או מהרהרת בהם או משתוקקת להם במחשבתה, כי לא רק שהיא פוגעת בכבודו, היא גם פוגעת בקשר הרגשי והנפשי שבין האיש והאישה, ופגיעה בקשר חשוב זה תוביל לפגיעה בתא המשפחתי, תערער את יציבותו, ואף תשבש את חינוך הילדים.


ובימינו, אדישות הבעלים לנשותיהם בעולם המתירני, ובפרט במה שנוגע לאופני התנהגותן, לבושן ודיבורן המוחצנים, עלול לגרום לאשה לחשוב שהבעל כבר משועמם ממנה, ואולי אף כבר נתן עיניו באחרות, וכבר לא אכפת לו מה היא תעשה ובאיזו מיטה היא תבקר. ובמלים אחרות, אדישות הבעלים כלפי נשותיהן מובילה במקרים רבים לניאוף, כי הנשים מרגישות שבעליהן זנחו אותן מבחינה פיסית ורגשית, והן יוצאות לחפש להן הרפתקאות וריגושים בשדות זרים. ואם הבעלים היו משתוקקים לנשותיהם ומשדרים להן שמפריע להם שהן מחפשות ריגושים אצל אחרים, הנשים היו מבינות שהבעלים אוהבים אותן ומשתוקקים להן, ואינם רועים בשדות זרים בעצמם, ומייחדים את עצמם אך ורק לנשותיהם.


עוד פוסק רבנו בהלכות אישות (טו, יח), וכֹה דבריו:


"וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה [וכמו שאמרו חז"ל: האישה תובעת בלב והאיש תובע בפה]. ולא תמנע מבעלה [תשמיש] כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה [=כדי להרבות את געגועיו אליה], אלא נשמעת לו בכל עת שירצה. ותיזהר מקרוביו ובני ביתו כדי שלא תעבור עליו רוח קנאה. ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור".


דברי ההלכה ברורים מאד, נותר לנו רק לברר מהו הכיעור שרבנו מזכיר בסוף ההלכה? ולשם כך נעיין בהלכה אחרת בהלכות אישות (כד, טו), וכֹה דברי רבנו שם:


"כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהייתה שם עבירה, אף-על-פי שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד, כגון שהייתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא, ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המיטה והיא לובשת המכנסיים, או חוגרת אזורה. או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה, או שהיו שניהן יוצאין ממקום אפל, או מעלין זה-את-זה מן הבור, וכיוצא בו. או שראו אותו מנשק על-פי חלוקה, או שראו אותן מנשקין זה-את-זה, או מגפפין זה-את-זה, או שנכנסו זה-אחר-זה והגיפו הדלתות, וכיוצא בדברים אלו".


וחז"ל הורו לאשה להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, כלומר, גם מעניינים אשר רק דומים לדברים שנזכרו בהלכה. ובמלים אחרות, לא רק מהדברים שנזכרו בהלכה אשר "מראין שהייתה שם עבירה", אלא אפילו מדברים שאינם "מראין שהייתה שם עבירה", אך הם דברים שלא ראוי שאשה נשואה תנהג בהם עם גברים זרים – אפילו מֵהם על האשה להיזהר ולהישמר, וכך היא תשמור על כבודה, על בריאותה הנפשית, על אושרה ועל משפחתה.


עוד פוסק רבנו בהלכות אישות (טו, יט) וכֹה דבריו:


"וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, אוהבהּ כגופו. ואם יש לו ממון הרבה יעשה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתרה. ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עָצֵב ולא רוגז".


האיש מצֻווה לכבד את אשתו יותר ממה שהוא מכבד את עצמו, דהיינו עליו לתת לאשתו בגדים נאים ותכשיטים (ופלאפונים) וכיו"ב, יותר ממה שהוא מעניק לעצמו. וכן עליו לאהוב ולחמול ולהיזהר ולשמור על רעייתו, כמו שהוא אוהב וחומל ונזהר ושומר על גופו. וחכמים הפליגו וקבעו שעל האיש לכבד את האשה יותר מגופו, כדי שלא לפתוח פתח לאנשים אשר אינם מכבדים את עצמם, וחלילה ירשו לעצמם להזניח את נשותיהם כמו שהם מזניחים את עצמם. ברם, נדירים מאד האנשים אשר מפקירים את גופם, ואינם אוהבים את עצמם, ואינם חסים על גופם, ואינם שומרים עליו ככל יכולתם, ולכן די היה לומר "אוהבהּ כגופו".


ברם, אם האיש רואה שרעייתו אינה מכבדת ומוקירה אותו אף-על-פי שהוא מכבד אותה יותר מגופו, מותר לו להתנהג עמה בריחוק מסוים באופן זמני ("דיסטנס", וכמו שנוהגים קציני הצבא הבכירים), כדי שהיא תלמד להעריך ולהוקיר אותו, אך לא יגזים בכך עד שהיא תעבור את גבול הכבוד ותיכנס לגבול הפחד, ולכן נאמר בהלכה: "ולא יטיל עליה אימה יתרה".


וגם בהלכה האחרונה שנראה לקמן (טו, כ), חז"ל הורו לאשה: "ויהיה לו עליה מורא", אך בהמשך ההלכה מתברר באיזה מורא מדובר: "ויהיה בעיניה כמו שׂר או מלך". כלומר, לא חלילה מורא של אימה וחרדה ופחד משתֵּק, אלא מורא של יראת כבוד והערכה, כמו שמתנהגים עם אדם חשוב מכובד ומרומם, וכמו שמתנהגים עם בעלי התפקידים הבכירים במערכות הממשל, המשפט, הצבא, האקדמיה, הפיננסים, וכיו"ב, והנה לשון ההלכה:


"וכן ציוו על האשה שתהא מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שׂר או מלך, מהלכת בתאוות לבו [=מצטרפת אליו לדעותיו להשקפותיו ולשאיפותיו], ומרחקת כל מה שישׂנא. וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה יישובן נאה ומשובח".


"בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (מש' יט, יד).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!