האם יש ייסורים של אהבה?

בימינו רווחת מאד ההשקפה שהייסורים אשר חלים על האדם, כולם או חלקם, הם ייסורים של אהבה, במאמר זה נלמד שאפילו ההשקפה שמיעוט מן הייסורים הם ייסורים של אהבה הינה השקפה שגויה, ושכל הייסורים נובעים מחטא ועוון, דהיינו אין ייסורים בלא עוון. עוד נלמד כיצד עיוותו את ההשקפה השגויה הזו אשר מייחסת לה' עוול, והפכו אותה להזיית מינות חמורה מאד, אשר חוסמת כל אפשרות להתבוננות אמיתית בייסורים ולשיבה לדרך האמת, וכן מדרדרת לעבודה-זרה ולהערצת "קדושים" בשר ודם שאינם אלא כומרים מושחתים.


במסכת ברכות (ה ע"ב) נאמר כך: "אמר רבי יוחנן: נגעים ובנים אינן ייסורין של אהבה [=אלא הם ייסורין שנועדו למרק את עוונותיו של האדם]. [...] ובנים לא? היכי דמי? [=באיזה מקרה מות הבנים נועד למרק את עוונותיו של האדם?] אילימא דהוו ליה ומתו, והא אמר רבי יוחנן: דין גרמא דעשיראה ביר! [כלומר, היו שהניחו שלא יעלה על הדעת שר' יוחנן יסבור שמות הבנים נובע מייסורים של עוון, שהרי הוא בעצמו מתו עליו עשרת בניו. ובמלים אחרות, משום מה היו שסברו, שר' יוחנן לא יודה שהוא קיבל את הייסורים בצדק מדוקדק, אלא יטען שהם באו עליו כדי להרבות את שׂכרו, ולכן הם הסיקו שם כך:] אלא, הא [=ייסורים הממרקים את העוונות] דלא הוו ליה [בנים] כלל, והא [=ייסורים של אהבה] דהוו ליה [בנים] ומתו".


וידועה השקפת רבנו במורה (ג, כד) שאין ייסורים בלא עוון, לפיכך ברור, כי לדעת רבנו ההנחה שהניחו בסוגייה הזו שגויה, ולעולם אין להניח שהייסורים אשר באים על האדם הם ייסורים של אהבה. שהרי עינוי האדם ללא תכלית מהותית, רק בשביל להרבות שׂכרו, הוא עוול גדול, ואסביר את דבריי באמצעות משל: נניח שאדם מסוים רוצה לקנות לבנו מתנה יפה, וכי יעלה על הדעת שהאב יעניש ויכה קשות את בנו, רק כדי לומר לו אחר-כך: תשמע, ייסרתי והכיתי אותך רק כדי להעניק לך מתנה בעבור הייסורים... האם יש צדק או היגיון בהתנהגות זו?

ויתרה מזאת, מדוע שהאב לא ייתן לבנו את המתנה ללא ייסורים? אם הבן ראוי למתנה, הרי שהאב יעשה עוול אם הוא יעניש את הבן, שהרי הוא ראוי למתנה! ואם הבן אינו ראוי למתנה, סימן שהוא אינו נוהג כשורה, והייסורים שהאב יביא עליו אינן ייסורים של אהבה, אלא ייסורים שנועדו לחנך ולהדריך את הבן לדרך טובה, כדי שהוא יהיה ראוי לחסד ולהטבה!


כמו כן, בהשקפה השגויה: "ייסורים של אהבה" טמונה סכנה גדולה מאד ליסוד השכר והעונש, שהרי תכלית הייסורים היא שהאדם יכה על חטא וישוב לה' יתעלה בכל ליבו ובכל נפשו, וכבר הזהירנו ה' יתעלה שלא נשגה לחשוב שהייסורים לא נועדו לעוררנו לדרך האמת, ואם חלילה נתעלם מהייסורים ונטען שהם חלו בנו במקרה או "מתוך אהבה", יוסיף לנו ה' חלילה מאותם הייסורים פי שבעה, וכמו שנאמר בספר ויקרא (כו, כא–כד): "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם [...] וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי, וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם".


ברור אפוא מדוע לצד ההנחה השגויה הזו בתלמוד שיש "ייסורים של אהבה" מובאת בנחרצות השקפת דת האמת, והיא שאין ייסורים בלא עוון, וכך נאמר בתלמוד שם: "תנא ליה ההוא סבא משום ר' שמעון בן יוחאי: אתיא 'עָו‍ֹן' 'עָו‍ֹן', כתיב הכא: 'בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָו‍ֹן' [מש' טז, ו] וכתיב התם: 'וּמְשַׁלֵּם עֲו‍ֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם' [יר' לב, יח]". מדברי רשב"י עולה באופן ברור, כי ייסורי הבנים אינם ייסורים של אהבה, אלא ייסורים אשר נובעים מעוונותיו ופשעיו של האדם. עוד מובא בתלמוד שם בשם חכמים: "מי חשיד קודשא-בריך-הוא דעביד דינא בלא דינא?", דהיינו איך יעלה על הדעת שהקב"ה ישפוט בעוול ויעניש אדם בייסורים על לא עוול בכפו?


נמצא אפוא, שההשקפה הידועה שנקראת "ייסורים של אהבה" היא השקפה דחויה! מדוע אפוא מצאנו לה ביטוי בתלמוד? ובכן, נראה שהשקפה זו הייתה נפוצה מאד בבבל בתקופת התלמוד, כמו השקפות שגויות רבות אחרות, כגון האמונה בשדים ובהשפעת המזלות ועוד, ולכן היו שדנו בדברי ר' יוחנן וניסו להטותם מפשוטם. עוד ייתכן, שבשל השתרשותה העמוקה של ההשקפה שהקב"ה מייסר מתוך אהבה, ר' יוחנן העריך שהוא אינו יכול לבטל אותה כליל, ולכן הוא ניסה לבטל אותה ככל יכולתו באופן כמעט מלא, באמרוֹ לעיל: "נגעים ובנים אינן ייסורים של אהבה". כלומר, באמירה זו ר' יוחנן עוקר למעשה מן ההשקפה הזו את הייסורים הקשים ביותר: חולאים רעים ומות הבנים, ובמלים אחרות, לדעת רבנו המסקנה שהובאה בגמרא לעיל בעניין "ייסורים של אהבה" אינה על דעתו של רבי יוחנן, אלא על דעת הסובר שהקב"ה עלול לייסר על מנת להרבות בשכר, וכאמור מדובר בעוול ובהשקפה דחויה.


וככל שהייסורים גדולים יותר כך העוול שאנחנו עלולים לייחס לה' יתעלה גדול יותר, שהרי מי ירצה לסבול ייסורים כאלה גדולים? ולא משנה מה יהיה השׂכר! כלומר, אדם אשר נתייסר בייסורים כל-כך גדולים כגון בייסורי מות הבנים "כדי להרבות בשׂכרו", עלול להגיע בקלות לכפירה ולמרידה בה' יתעלה, כמו הבן הטוב והצדיק אשר אם האב יכה אותו קשות רק כדי לתת לו מתנה אחר-כך, הוא כבר לא ירצה את המתנה, ולוּ כדי שהאב לא יכהו וייסרהו לחינם פעם שנייה, ואף יתבונן מעתה ואילך על אביו כעל אדם רע וסדיסט שנפשו חולה מאד.


מסיבה זו ר' יוחנן בחר לעקור את ההשקפה הזו לכל הפחות בעניינים החמוּרים, אשר עלולים לגרום לאדם הסובל מייסורים קשים לכפירה ולמרידה בה' יתעלה. לעומת זאת, אדם נבון וחכם וירא אלהים אשר סובל ייסורים גדולים, מבין שהוא זה אשר הביא אותם על עצמו בכניעתו למעללי יצרו הרע ולתעלולי תאוות האדם הבהמיות והדמיוניות – אדם כזה לא יבוא בטענות כלפי ה' יתעלה: מדוע הבאת עלי את הייסורים? כי הוא יודע שהם באו עליו בצדק מדוקדק!


והכרתי בעבר אדם אשר סבל מאד ובמשך שנים ממחלה קשה בריאות, מחלה שגרמה לו להגיע עד שערי מוות. לבסוף נאלצו הרופאים לכרות את שתי ריאותיו, ולהשתיל לו ריאה אחת. ברם, האדם הזה אינו חדֵל להודות להלל ולשבח לבורא-עולם על ייסוריו הגדולים. והוא אומר במפורש: אם אני יודע שהייסורים הללו מגיעים לי בצדק, כיצד אני יכול לבוא בטענות לבורא-עולם? והלא עלי לנהוג בהיפך הגמור: עלי להודות ולהלל לבורא-עולם שמזכֵּך אותי!


צדיק הוא וצדיק דינו.


נחזור לתלמוד, כל הדיון שמובא לעיל לאחר קביעתו של ר' יוחנן, כל הדיון הזה הינו דיון שגוי ודחוי לדעת רבנו, ואין לו מקום – ולפי דעתי הדיון הזה שגוי ודחוי גם לדעת ר' יוחנן, שהרי הוא התכוון לצמצם את חילול ה' ולעקור השקפות רעות ככל יכולתו (וכפי שהוא ורב אשי נהגו גם בעניין האמונה בהשפעת המזלות, אשר הייתה מאד מושרשת בימים החשוכים ההם בבבל – ועל כל זאת ועוד ראו מאמרי: "בחינת מופעֵי אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי").


ובמלים אחרות, הדיון שמובא לאחר דברי ר' יוחנן מחליש מאד את קביעתו אשר נועדה לעקור השקפה שגויה: שיש לפני ה' יתעלה ייסורים של אהבה, שהרי פשט דבריו של ר' יוחנן עוקר את ההשקפה הזו בכל מה שקשור לייסורים הקשים ביותר כולל מות הבנים! לעומת זאת, הדיון שמובא לאחר דברי ר' יוחנן עוקר למעשה את כל דבריו מתוכן, כאילו מוות של עשרה בנים יכול להיות ייסורים של אהבה, ואם מוות של עשרה בנים יכול להיות ייסורים של אהבה, מדוע נגעים אינם יכולים להיות ייסורים של אהבה? ואיֵּה ההיגיון והשׂכל הישר?!


ובכלל, איזה אדם, ואפילו ירא שמים אמיתי, יהיה מסוגל לאבד עשרה בנים, ולקבל שהקב"ה אמלֵל אותו בצורה כל-כך קשה מתוך אהבה? הזאת אהבה? האם כך נוהג אוהב? ולא לחינם דווקא ר' יוחנן, שאיבד את עשרת בניו, הוא זה אשר קובע לעיל ש"נגעים ובנים אינן ייסורין של אהבה". לפיכך נראה לי ברור, כי גם לדעת רבנו וגם לדעת ר' יוחנן עצמו לאור פשט דבריו, הוא – ר' יוחנן, סבל את ייסוריו בצדק בשל אי-אלו עוונות ופשעים. והסיבה שהוא סבל ייסורים כל-כך חמורים היא כנראה בגלל שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השׂערה, וכל זאת כדי שיבואו לחיי העולם-הבא מזוכּכים ומצוחצחים, ויזכו לקשור דעתם בצור העולמים. ואוהב ה' באמת ובתמים ישמח בייסורים, שהרי הוא מבין שהעולם הזה כצל עובר, לעומת הנצח.


ועתה לדברי רבנו: בשלוש הפסקות הבאות לקמן הבאנו את דברי רבנו במורה (ג, יז), ובהן הוא שולל לחלוטין את ההשקפה המפורסמת שנקראת "ייסורים של אהבה", וכֹה דבריו:


"וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו, שהוא יתעלה אין עוול לפניו בשום פנים ואופן, ושכל הבא על בני האדם מן הייסורים, או מה שמגיע להם מן הטוב, האדם היחיד או הציבור, הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק אשר אין עוול בו כלל, ואפילו ניגף האדם בקוץ בידו וסילקו מיד – הרי זה לו עונש, ואפילו השיג הנאה כלשהי – יהיה זה לו גמול, וכל זה להיותו ראוי לכך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא' [דב' לב, ד], אלא שאין אנו יודעים היאך נעשו ראויים [בני האדם, לשכר ולעונש שהם מקבלים]. [...].


ואנחנו סוברים, שכל המצבים האנושיים הללו הם כפי מה שהאדם ראוי לו, וחלילה לאל מעוול, ואינו מעניש אדם אלא שֶׁחַיָּיב עונש, זהו אשר אמרה אותו תורת משה רבנו, שהכל הולך כפי מה שראוי [דהיינו גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים], ועל-פי השקפה זו נמשכים דברי המון חכמינו [=וכוונתו שרובם הגדול והמכריע של חז"ל אחזו בהשקפה הנכונה הזו, וכמו שקאפח מעיר שם, שבמקור, המילה "המון חכמינו" עניינהּ: "רוב" או "כמעט כל"], [שהרי] אתה מוצא אותם [את חז"ל] אומרים בפירוש: 'אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון' [שבת נה ע"א], וא