זכורני פעם אחת שביקרתי במערות הכותל, ובמהלך הליכתנו בנתיב התת-קרקעי הגענו למקום שהוא מעין רחבה קטנה. במקום הוצבו נרות רבים ונשים חרדיות עמדו להתפלל מתוך סידוריהן כאשר ראשן נוגע בקירות המזרחיים של המערה. המדריך הסביר לנו בחרדת קודש שהמקום הפך להיות לִמקום תפילה, מכיוון שזהו המקום המשוער הקרוב ביותר לקודש הקודשים, ומסיבה זו באים לכאן גברים ונשים (בעיקר מהמגזר החרדי) להתפלל. הוא לא הוסיף לומר מאומה בעניין זה, אך ברור הוא שביסוד הגעתם למקום הזה ניצבת ההשקפה שֶׁהַקִּרְבָה אל הקב"ה נובעת מקרבת מקום ולא מקרבה מחשׁבתית-השׂגתית.
ברם, האנשים שטורחים להגיע לאותו מקום תת-קרקעי כדי להתפלל, ומשלמים דמי כניסה למערות הכותל, נמצאים בתכלית הריחוק מה' יתעלה! שהרי בדמיונם הקב"ה נמצא בקודש הקודשים, ואם הם הפליגו בדמיונם לייחס לו מקום, הרי שההגשמה היא בלתי נמנעת (וכפי שיתבאר בהרחבה בהמשך). ובמלים אחרות, מי שטורח כל-כך כדי להתפלל במקום "קרוב" אל ה' יתעלה, סופו שהוא יתדרדר גם לייחוס מקום לה' יתעלה ולהגשמה, שהרי במחשבתו רוחשת כוונה ופנייה כפולה: האחת לה' יתעלה והשנייה ל"קודש הקודשים", וערבוב המושגים הזה יוליד כמעט בהכרח את ההשקפה שה' יתעלה מצוי ב"קודש הקודשים", ולכן, ככל שמתקרבים אליו ל"קודש הקודשים" כך הוא שומע את התפילות טוב יותר...
בנוסף לכך, אותם אנשים סבורים שיש איזו סגולה מאגית בתפילה אשר קרובה לִמְקום קודש הקודשים, ואף שאין בזה הגשמה, כן יש בזה סרך של עבודה-זרה, כאילו יש כוח מאגי דמיוני בעצם המקום אשר מסייע לתפילותיהם להתקבל. ומי שמזהם את שכלו בהזיות מאגיות סופו לעבוד עבודה-זרה, כי המאגיה הינה השורש והיסוד לכל מיני האלילות. כלומר, מי שאוחז בהשקפות מאגיות בהכרח סבור שיש כוח על-טבעי בעולמינו מבלעדי ה' יתעלה, ומי שסבור שיש כוח כזה מבלעדי ה' יתברך, סופו שהוא יסגוד לו או לכל הפחות יַפנה מחשבתו כלפיו, כדי להשיג ממנו את משאלותיו או כדי שיציל אותו מפחדיו או מייסוריו (וכמו שפונים לנוכלי-הדת למיניהם, שוכני הקברים או השיקוצים למיניהם שוכני ערי המינים).
וכֹה דברי רבנו ביסוד החמישי בעניין האיסור להפנות את המחשבה מה' יתעלה:
"וממה שראוי שאזכיר כאן [...] שעיקרי תורתנו הטהורה ויסודותיה שלושה-עשר יסודות [...]. והיסוד החמישי שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו [=שיש להישמע לציווייו ואזהרותיו]. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות [=בְּמַעֲלָה, לא למטה במציאות במקום פיסי, שהרי אין לו גוף ולא דמות הגוף כדי שנתארוֹ במקום מסוים] מן המלאכים והכוכבים [...], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם [=פעולותיהם טבעיות ללא רצון עצמי] אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יְכוּוְּנוּ המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
ושש פעמים במורה רבנו מלמד אותנו כי "מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (ג, לז; וראו "אפיקים להרמב"ם", עמ' 108).
במאמר זה נלמד מעט על הַקִּרְבָה האמיתית לה' יתברך, וזכורני שסיפר לי פעם חבר, שיצאו כמה אוטובוסים ממרכז הארץ ל"הקבלת פני רב" בירושלים למָרי יוסף קאפח, אך במקום להגיע מיד ל"הקבלת פני רב" הם נסעו תחילה להתפלל ולטייל בכותל, ואילו ללימוד בבית-הכנסת הגיע בתחילה רק אדם אחד. מָרי שאל את אותו אדם: "היכן כל האנשים?", והלה השיב לו שהם נסעו להתפלל ולטייל בכותל והם יבואו לאחר-מכן. מָרי שמע זאת והתפלא: "מדוע הם נסעו לכותל? והלא פה יש להם ארבעה כתלים?"... והאמת שעדיף שלא היו מגיעים למָרי כלל, כי מָרי נטל יובל שנים כספים בעבור פסיקת דינים, ואסור היה לשבת לפניו להתלמד ממנו עד שישוב בתשובה או לכל הפחות עד שיודה על האמת (וראו מאמריי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף"; ו"נטילת שכר בעבור פסיקת דינים").
א. קרב ונגע וניגש
רבנו במורה (א, יח) ממשיך במסעו לקראת ייחוד ה' וזיכוך המחשבה מסיגי הגשמות, ובפרק יח הוא מבאר את הפעלים: "קרב, נגע, וניגש". מטרתו כפי שכבר ידוע לכולנו היא, לבאר את הפעלים הללו שמופיעים בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה, כדי שלא יעלה על דעתנו חלילה שניתן להתקרב או לגעת או לגשת להקב"ה במובנם הפיסי והגשמי של הפעלים, שהרי כל הבנה מוטעית כזו ביחס לה' יתעלה מובילה בהכרח להגשמה ולמינות.
רבנו פותח את ביאורו שם (א, יח) בהסבר כללי של משמעות הפעלים, וכֹה דבריו: "קרב ונגע וניגש – שלושה שמות הללו, כלומר קריבה ונגיעה ונגישׁה, יש שהם עניין המגע וההתקרבות במקום. ויש שהם עניין התחברות הידיעה במודע, כלומר נדמה לקרבת גוף בגוף". נמצא, כי הפעלים הללו מבטאים לעתים מגע פיסי של התקרבות גוף לגוף, ולעתים הם מבטאים השגה שכלית. ומכיוון שהאדם אשר לא ידע עניין מסוים מתואר כאילו השגת העניין "רחוקה" ממנו, ולעומתו האדם אשר הכיר הבין וידע מתואר כאילו השגת העניין "קרובה" להשגתו, דימו את השגת המושכלות למגע פיסי ולקרבת גוף לגוף.
מָרי מוסיף שם, ש"התחברות הידיעה במודע" שנזכרה בדברי רבנו לעיל, הינה: "שידיעת האדם תשיג מן אמיתת מה שהיא שואפת לדעת ככל שהיא יכולה". ובמלים אחרות, השלמת ומימוש שאיפת האדם להשיג מן החכמות (או הוצאת השכל מן הכוח אל הפועל), כפי יכולת כל אדם ואדם, דהיינו כפי מידת רצונו, השקעתו, כישוריו ומשאביו.
ב. משמעותם הראשונה של הפעלים
כאמור, משמעותם הראשונה של הפעלים היא קרבה פיסית של גוף לגוף, וכֹה דברי רבנו במורה (א, יח) אשר מוסיף ומביא ראיות מפסוקי התורה למשמעות הראשונה:
"עניין 'קריבה' הראשון הוא ההתקרבות במקום: 'כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה' [שמ' לב, יט; ופסוק זה נאמר על משה רבנו כאשר ירד מהר סיני וראה את העגל ואת המחולות], 'וּפַרְעֹה הִקְרִיב' [שמ' יד, י; ופסוק זה נאמר על פרעה כאשר התקרב עם סוסיו ורכבו לעם-ישראל בים סוף]; ו'הנגיעה' עניינה הראשון הוא מגע גוף בגוף: 'וַתַּגַּע לְרַגְלָיו' [שמ' ד, כה; ופסוק זה נאמר על ציפורה שכרתה את עורלת בנה והניחה אותה בצמוד לרגלי המלאך], 'וַיַּגַּע עַל פִּי' [יר' א, ט; וחזון זה נראה לירמיה במראה הנבואה, ותמוה מדוע רבנו כתבוֹ כאן בעניין של מגע גוף בגוף, ואולי מטרת רבנו כאן להבהיר את הפעל בלבד ולא לבאר את ענייני הנבואה]; ועניין 'נגישׁה' הראשון, גישת אדם אל אדם ותנועתו כלפיו: 'וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה' [בר' מד, יח]".
ג. משמעותם השנייה של הפעלים
כאמור, משמעותם השנייה של הפעלים היא: ידיעה והשגה שכלית, בדומה למגע גוף בגוף, שהרי לפני הכשרה לימוד והשכלה הינן "רחוקות" ולאחר ההכשרה הלימוד וההשכלה הינן "קרובות" להשגת האדם, או כלשון רבנו בתרגומו של מָרי לקמן: "הגעת ידיעה ומגע השגה". וכֹה דברי רבנו במורה (א, יח) אשר מוסיף ומביא ראיות מספרי הנבואה למשמעות השנייה, וגם כאן שילבתי מעט הסברים בתוך דברי רבנו בשלוש הפסקות הבאות:
"והעניין השני של שלושה שמות הללו הוא: הגעת ידיעה ומגע השגה, לא מגע מקום. מן 'הנגיעה' נאמר בעניין הגעת הידיעה: 'כִּי נָגַע אֶל הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ' [יר' נא, ט; וברור שהגעת הידיעה אל הקב"ה בעניין זה נועדה ללמד, שדינהּ של בבל בא לפני ה' יתעלה ויצאה פקודה להחריבהּ, ולא כדי ללמד שהקב"ה ידע אז מה שהוא לא ידע מלפני-כן].
ומן 'הקריבה' נאמר: 'וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי' [דב' א, יז; ופסוק זה נאמר בעניין האצלת הסמכויות השיפוטיות על-ידי משה רבנו, אשר הורה לשופטים שיביאו לפניו את העניינים הקשים והמורכבים שהם אינם יודעים כיצד לפסוק בהם], כאילו יאמר: 'תודיעוני אותו'. הרי שהיא [=המילה "תקריבון"] משמשת בידיעת מודע [כלומר, משמשת לידיעת עניין משפטי מופשט ולא לעניין פיסי של קרבת גוף לגוף].
ומן 'הנגישׁה' נאמר: [1] 'וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר' [בר' יח, כג]; והוא היה במצב החזון והתרדמה הנבואית ["כלומר ואין שם תנועת גוף וגישת מקום, אלא התרוממות מחשבה וגישת השגה במאבקה [של הנפש] להשגת הצדק האלהי" (מָרי)] כמו שיתבאר [לקמן א, כא; ב, מא]; [2] 'יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי' [יש' כט, יג; וברור ש"הגישה" האמורה כאן אינה גישת גוף אלא גישת פנייה ותפילה, נמצא אפוא שוב, שהפעל "ניגש" משמש גם לעניינים מופשטים של קרבה מחשבתית, אמיתית או דמיונית, ולא רק לקרבת גוף לגוף]".
ואם כבר נזכרה בדברי רבנו נבואתו של ישעיה (כט, ט–יד), ראוי להקדישהּ לכל נוכלי-הדת למיניהם אשר נדמה להם שהם כוכבים בשמים ואינם אלא מינים ארורים אשר מתעים את העם מה' יתעלה ומזהמים את מחשבת עם-ישראל בעבודה-זרה. אך לא רק להם, גם לנוכלי משנת הרמב"ם, אשר רוממות משנת רבנו בגרונם אך ידם החמדנית פשוטה לקבל שלמונים ושילומים וטובות הנאה מדברי תורה, וסבורים שעיסוקם בתורה יגן עליהם מיום הדין ומיום התוכחה, כאילו ניתן לשחד את יתברך. וגדולי נוטלי השלמונים שבהם אף סבורים, שגם לשונם החלקלקה הנפתלת והמלחשת תפלטם מדינו של יתברך בעולם האמת.
"הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר. כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְיָ רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה [=נביאי השקר ושיקוצי הגדוילים]. וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא [="אנן לא בקיאינן"]. וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר [=הקב"ה יכה אותם בסכלות איומה ונוראה]. וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [=והסיבה למכת סכלותם היא ריחוקם מה' והפיכת הדת לקורדום חוצבים, כי מי שאינו עובד מאהבה זקוק בהכרח לשוחד ולטובות הנאה כדי לעבוד את ה']. לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".
ומי שלא השחיר את נפשו בהנאה מדברי תורה, ולא טוּמְטַם בהזיות שיקוצי המינים, ולמד מדעים והשכיל להבין את חשיבותם – יספיקו לו כמה דקות להתבונן בדבריהם ובהתנהגותם של שיקוצי המינים, כדי להבין עד כמה הם נחותים ובהמיים. ואם המתבונן רחוק מדת האמת יהיה בזה גם חילול ה' נורא, כי צאצאי המינים הללו טוענים שהם היהודים האמיתיים...
אך לצערי, מי שמשחיר את נפשו בהנאה מדברי תורה, וכל-שכן אם הוא גם טוּמְטַם בהזיות שיקוצי המינים ולמד בישיבותיהם – גם אם הוא יהגה כל ימיו ולילותיו במשנתו של רבנו, הוא לא יצליח למלט את נפשו ולהבין דברי אמת, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. וכוונתי לדרדעים שכבר נדמה להם שהם מקדשים שם שמים במה שהם נוטלים שכר בעבר דברי תורה, וכל-שכן גדולי הדרדעים, אשר אפילו כומרי הנוצרים הבכירים יכולים ללמוד מהם ולעשות אצלם השתלמויות וסדנאות: כיצד להפוך דת אלהים לקורדום חוצבים...
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר [=עד-כדי-כך גדול עוון החדרת השלמונים והשילומים לדת האמת, כי החדרתו משחיתה את הדת והופכת אותה לחיקוי פרו-נוצרי מייסודם של צאצאי המינים, ואוי להם מיום הדין ואוי להם מיום התוכחה]" (מיכה ג, ט–יב).
ד. משמעות הפעלים ביחס לה'
לאחר שרבנו מלמד כיצד שלושת הפעלים הנדונים עשויים לתאר עניינים מופשטים ולא רק עניינים שנוגעים לקרבת גוף לגוף, הוא עובר להסביר את משמעותם ביחס לה' – שהרי לאחר שלמדנו כיצד הפעלים הללו מתארים עניינים מופשטים דהיינו קרבת השגה שכלית, יֵקל עלינו להבין, שגם ביחס לה' הם אינם מתארים קרבת גוף לגוף אלא קרבת השגה, ויֵקל עלינו להרחיק את הגשמת הבורא מדעתנו. וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה (א, יח):
"אם-כן, כל לשון 'קריבה' או 'נגישׁה' שתמצא שנאמרו בספרי הנבואה בין ה' יתעלה ובין אחד מן הנבראים, הם כולם מן העניין הזה האחרון [=ידיעה והשגה שכלית], כי אין ה' יתעלה גוף כמו שיתבאר לך במאמר זה, ואין הוא יתעלה נוגע ולא קָרֵב בדבר, ולא שום דבר מכל הדברים יקרב לו או יגע בו חלילה, כי בהסתלק הגשמות יסתלק המקום ותבטל כל קריבה ומגע או ריחוק או חיבור או פירוד או משישה [=מישוש] או סמיכות".
רבנו מלמד אותנו כאן יסוד חשוב מאד, והוא, שדימוי הקב"ה כמצוי במקום מסוים הינו הגשמה! שהרי אם יש לו מקום מסוים שהוא נמצא בו הרי שהוא בהכרח גוף, כי מי שניתן לתחוֹם אותו במקום מסוים במציאות החומרית הוא גוף בהכרח, ואף יחולו עליו כל כללי הגופות והחומרים, כגון קרבה ומגע וריחוק ופירוד ומישוש וסמיכות. לפיכך, כל הסוברים שהם "קרובים" אל ה' יתעלה במקום מסוים, הרי שהם בלי לשים לב תוֹחמים את ה' יתעלה במקום פיסי מסוים, וכך הם מפיצים בקרבם את גרורות השקפת הגשמות!
ה. קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו
רבנו ממשיך ומבאר את חשיבות ההשקפה שאין לייחס מקום להקב"ה, שהרי כאמור ייחוס מקום לה' כמוהו כייחוס גשמות, והנה המשך דבריו במורה (א, יח) בארבע הפסקות הבאות:
"ואיני חושב שיהא לך ספק או פקפוק באמרוֹ [=במה שנאמר בספרי הנבואה ובכתבי-הקודש]: 'קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו' [תה' קמה, יח], 'קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן' [יש' נח, ב; ובמקור בישעיה פסוק זה נאמר בלעג כלפי נוכלי הדת], 'קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב' [תה' עג, כח] – שכל אלו קרבת ידיעה [=ידיעת ה'], כלומר השגה מדעית, לא קרבת מקום. וכן אמרוֹ:
[1] ['כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים] קְרֹבִים אֵלָיו' [דב' ד, ז; והמשך הפסוק מעיד על סוג הַקִּרְבָה שהיא קרבה מחשבתית-השׂגתית: "כַּייָ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו", כלומר, הַקִּרבה שלנו לה' יתעלה היא בידיעתנו אותו ובקריאה אליו באמת ובלבב שלם].
[2] 'קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע' [דב' ה, כג; ושם מתוארת בקשתו של עם-ישראל ממשה רבנו בהר סיני, שֶׁיִּקְרַב הוא לבדו לה' יתעלה ויקבל ממנו את התורה וימסור אותה לעם-ישראל, כי עם-ישראל לא היו מסוגלים לשמוע בעצמם את הקולות העצומים]".
[3] 'וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְיָ וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ' [שמ' כד, ב; וגם כאן מדובר בקרבת השגה מחשבתית], אלא-אם-כן תרצה לפרש מה שנאמר במשה 'וְנִגַּשׁ' [בפסוק הסמוך כאן], שהוא יקרב אל המקום מן ההר אשר שרתה בו השכינה, כלומר כבוד ה', הרשות בידך [ומָרי מוסיף ואומר שם: "ולפי זה [=ההבנה הראשונה, הפסוק] אינו ציווי [אשר מורה למשה לגשת לבדו אל ה'], אלא סיפור ההבדל בין רמת השגתו של משה לרמת השגת אהרן ובניו והזקנים"]".
נשים לב כמה רבנו מתאמץ להרחיק מן ההגשמה, ואף פותח לנו אפשרויות שונות לפרשנות אשר עשויות להתקבל על דעתנו, וכל זאת כדי שלא חלילה תחדור מחשבת הגשמה לתודעתנו. וכאשר אני מתבונן בכל החרדה והמאמץ הזה, והנני משווה את דרכו של רבנו לפירושיו של רש"י, אשר כאילו כלאחר-יד ממלא את פירושיו בתיאורים מגשימים, הנני חרד ומזדעזע כנגד גסות רוחו ומחשבתו: כיצד סכלותו ויהירותו גרמו לו להתפרץ ולפרש את העניינים הדקים הנעלים באופנים גסים מאד אשר מזהמים ומחליאים את הנפש.
רבנו טרם סיים להדגיש את חשיבות ההשקפה שאין לייחס להקב"ה מקום, והוא מוסיף ומסייע לנו באמצעות ניסוח כלל שילווה אותנו תמיד, וכֹה דבריו במורה (א, יח):
"אך תפושׂ את הכלל, שאין הבדל בין שיהיה האדם במרכז הארץ או במרומי הגלגל התשיעי אילו היה הדבר אפשרי [="לפי שיטת הקדמונים [הגלגל התשיעי] הוא הגלגל החיצון המניע את הכל תנועה יומית" (מָרי), ושיטתם תהו היא, ואין שום גלגלים בשמים, וכל מבנה היקום שונה לחלוטין ממה ששגו לחשוב במשך אלפי שנים] – הרי אינו רחוק מה' כאן [=במעמקי האדמה] ולא קרוב אליו שם [=במרומי השמים], אלא, הַקִּרבה אליו יתעלה היא בהשׂגתו, והריחוק ממנו למי שֶׁסָּכַל בכך [=למי שבחר בסכלותו ולא חתר לידע את בוראו]".
לאחר ניסוח הכלל שממנו אנו למדים מהי הקרבה האמיתית לה' יתעלה, דהיינו קרבה מחשבתית-השׂגתית בהפניית כל כוחות נפשנו לידיעת בורא-עולם ולידיעת השקפות נכונות, רבנו מציין בקיצור נקודה נוספת אשר הוא עוד ירחיב בה בהמשך המורה, וכֹה דבריו:
"והבדלי הקריבה והריחוק [=בין בני האדם] מבחינה זו [=מבחינת ידיעתם את בורא-עולם] הבדלים גדולים מאד ["שמא כדאי היה לתרגם: 'ויתרונות הקריבה והריחוק זה על זה מבחינה זו הם יתרונות גדולים מאד'. והכוונה שיתרונות חכמי בני אדם זה על זה הם גדולים מאד" (מָרי)], ואבאר באחד מפרקי מאמר זה [לקמן א, נט–ס] היאך הוא ההבדל בהשגה".
ההשגה והידיעה שרבנו מזכיר בדבריו כאן היא ידיעת ייחודו של הקב"ה, שהרי בפרקים האמורים רבנו עוסק בתורת שלילת התארים מבורא-עולם, ובמלים אחרות, אין ייחוד אלא בהרחקת תארי הגשמות וזיכוך המחשבה מסיגיה (והקדשתי מאמרים נפרדים בראש סדרת "מצוות משנה תורה" כדי להגדיר ולבאר מהי ידיעת ה' ומהו ייחוד ה'). לפיכך, ההבדל בהשגה שרבנו מזכיר כאן נובע ממידת הרחקת האדם את הגשמות, כלומר, ככל שהאדם מזכך את מחשבתו מסיגי הגשמות – כך הוא למעשה מתקרב לבוראו ולהבנת ייחודו, או יותר מדויק – כך הוא מסיר יותר מסכים אשר מונעים ממנו לראות נכוחה את אור האמת. נמצא, כי המדד המרכזי והחשוב ביותר לקרבה לה' יתעלה הוא מדד הרחקת הגשמות!
ומסיבה זו איני סבור שראוי להרבות בלימוד הלכה כאשר אין צורך בכך, אלא ראוי להרבות בלימוד ענייני מחשבה ולימוד מדעים, וענייני הלכה יש ללמוד רק לפי הצורך המעשי. וזו תפישת הרמב"ם ובעיקר מסיבה זו הוא כתב את "משנה תורה": לשחרר אותנו מעיון מייגע בהלכה כדי שנוכל לעסוק בידיעת ה' וייחודו (וזו גם תפישת רס"ג במה שהרחיב מאד בענייני מחשבה, וכן תפישת רבנו בחיי בספרו תורת חובות הלבבות). אך לצערי גם את זאת ההולכים בהליכות משנת הרמב"ם לפי דמיונם אינם מבינים, שהרי הם מרבים לעסוק בהלכות שאין להם שום צורך לחייהם עתה! וזכורני שבבית-מדרשם דנו שעות על-גבי שעות באפשרות של שימוש בפלטת-עץ שיש בה חורים כסכך לסוכה. ולא שמו לב מרוב סכלותם ושקיעתם בהזיות כי שאלתם אינה מעשית, שהרי הנחת פלטה כבדה כגג לסוכה הינה סכנת נפשות, ואפילו אם היא אינה כבדה במיוחד, כיצד ניתן לאחסן פלטה כזו? אך הם יפליגו לכל ההזיות ובלבד שלא יעסקו בדרך האמת אשר תחשוף את ערוותם ומעלליהם.
ו. "גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ"
עד עתה רבנו עוסק ביחס להקב"ה רק בשני פעלים מתוך השלושה שנזכרו בפרק זה: "קרב" ו"נגש", אשר כאמור מתארים השגה שכלית וידיעה רעיונית. אך מה עם הפעל "נגע"? ובכן, בהמשך דברי רבנו במורה הוא מבאר גם את הפעל "נגע", ומלמד שיש לו משמעות נוספת: לא רק הגעת ידיעה והשגת עניין, אלא גם חלות עונש או מכה. וכֹה דברי רבנו (א, יח):
"אבל אמרוֹ: 'גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ' [תה' קמד, ה], רוצה בו הגע פקודתך אליהם על דרך המשל, כמו שאמר: 'וְגַע אֶל עַצְמוֹ' [איוב ב, ה], כלומר, תן את מכתך בו. וכך הנגיעה וכל מה שהוּטה ממנה [=כל נטיות הפעלים למיניהם], הבינהו בכל מקום לפי עניינו, שפעמים עניינה מגע גוף בגוף, ופעמים הגעת ידיעה והשגת דבר מסוים, וכאילו המשיג את הדבר שלא היה ידוע לו לפני-כן כבר קרב לדבר שהיה רחוק ממנו. והבן זה".
נמצא, שהפעל "נגע" עשוי לבטא בכתבי-הקודש שלושה עניינים: 1) מגע גוף בגוף; 2) הגעת ידיעה והשגת רעיון; 3) וכן חלות מכה או עונש. ובכל מקום עלינו לבחון את הֶקְשֵׁר הדברים שבהם מופיע הפעל "נגע" ולהבין לאור דברי רבנו כאן באיזה עניין מתוך השלושה מדובר.
ונחתום פרק זה בפירוש רס"ג לתהלים (קמד, ה): "יְיָ הַט שָׁמֶיךָ וְתֵרֵד גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ". בפירושו הקצר רס"ג פירש כך: "יְיָ – ה' הַטֵּה שמיך והורד ציוויָךְ [=את הציווי שלך] וְהַגִּיעוֹ [=קָרְבוֹ עד שיגע] בהרים ויעשנו". ובפירושו הארוך הוסיף: "והסיבותי 'גַּע בֶּהָרִים' אל הציווי [כלומר, רס"ג העביר את הביטוי "גַּע בֶּהָרִים" מהקב"ה אל הציווי, שלא חלילה יעלה בדעתנו שהקב"ה הוא זה שנוגע בהרים, אלא] עניינו [=משמעות הביטוי-הציווי 'גַּע בֶּהָרִים' הינה אפוא כמו המלה שלפניו:] 'וְתֵרֵד' [כלומר, הורד פקודתך עליהם], לפיכך אמרתי [=בפירוש הקצר] 'הַגִּיעוֹ' [כלומר, מַמֵּשׁ את פקודתך כדי שתחול על ההרים ויעשנו]".
ורס"ג אף הוא כמו רבנו, מגדולי מרחיקי הגשמות, ופירושיו לתורה לנביאים ולכתובים רצופים בהרחקות גשמות רבות מאד, כי גם רס"ג הבין את חשיבות הרחקת הגשמות ונחיצותה להשגת ה' יתעלה, וכן את נזקי העדרה – הדרדרות מהירה במדרון הסכלות והמינות.
סוף דבר
לאור האמור עלינו לשאול, מהי אפוא המחשבה הנכונה להתפלל בה אל ה' יתעלה כאשר אנחנו מגיעים לבקר בכותל המערבי? ובכן, כבר ברור כשמש שאין להגיע לשם מתוך כוונה דמיונית שהתפילות שנתפלל שם יתקבלו בגלל קרבת המקום לבית קדשנו השמם.
ברם, בהחלט רצוי לבקר שם מתוך כוונה שהצער העמוק על החורבן – אשר עולה וגואה בלבנו כאשר אנחנו מתבוננים בבית תפלותם אשר ניצב על אדמת בית קדשנו ותפארתנו – שהצער העמוק הזה יעורר בקרבנו הכנעה ותשובה לפני בורא-עולם. כלומר, בזכות הבנתנו המעמיקה שאין אנו ראויים לגאולה ולתשועה כי מעשינו עתה הינם כמעשי אבותינו, ובזכות עוגמת נפשנו ושפלות רוחנו וכניעתנו המוחלטת לפניו – תתקבל תפילתנו.
וכדברי רבנו בהלכות תעניות (ה, א) בעניין מטרת התעניות:
"כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשי אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: 'וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם' [ויק' כו, מ]".
לפיכך, איני מבין את אלה אשר עולים להר הבית, ומתעקשים למלמל תפילה בעודם הולכים בהר בינות למסגדים, שהרי תפישתם הינה תפישׂה מאגית-אלילית מובהקת, כאילו מלמול שפתותיהם או אמירת פרקי תהלים קרוב למקום המקדש יתקבלו רק בגלל קרבת המקום. אלא-אם-כן מטרתם וכוונתם היא לקבוע עובדות בשטח כדי להכשיר את הקרקע לאט-לאט לשיבת עם-ישראל להר הבית ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש שגולתהּ בית-המקדש.
"שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ, נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ, עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ, עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ. [...] לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים, הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, טו–כא).