top of page

דין רשעים בגיהינום שנים עשר חודש?

במשנה עֵדִיוֹת (ב, י) נאמר כך משמו של רבי עקיבה:


"אף הוא אמר חמישה דברים של שנים-עשר חודש: משפט דור המבול שנים-עשר חודש, משפט איוב שנים-עשר חודש, משפט המצריִים שנים-עשר חודש, משפט גוג ומגוג לעתיד-לבוא שנים-עשר חודש, משפט רשעים בגהנם שנים-עשר חודש, שנאמר: 'וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ'. ר' יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת שנאמר: 'וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ' [יש' סו, כ]".


ושם הסביר רבנו את פשט דרשתו של ר' יוחנן בן נורי, וכֹה דבריו:


"כלומר, השבתות הרצופות, אשר נקראו 'שבתות' רק מפני שהן קשורות זו בזו, והוא אמרוֹ: 'וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת' [ויק' כג, טו], קרא יום ראשון של פסח 'שבת' כמו שאתה רואה, וציווה למנות אחריו שבע שבתות. וכך אמרוֹ כאן: 'שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ', רוצה לומר אותה השבת עם השבתות הנספחות לה, והם ארבעים ותשעה יום כמו מן הפסח עד העצרת".


על-כל-פנים, איך ייתכן שמדובר במשנה שתכליתה ללמד הלכה או השקפה או יסוד? שהרי אם היה מדובר בהלכה או בהשקפה שנמסרה לנו על-ידי משה רבנו ע"ה בהר-סיני, לא יעלה על הדעת שתיפול בה מחלוקת וכמו שאומר רבנו שוב ושוב בהקדמתו לפירוש המשנה:


"וכל מה שקיבל ממנו [=ממשה] הוא [=יהושע] או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת, ומה שלא שמעו מן הנביא ע"ה יש בסעיפיו משא ומתן [עמ' ג] [...] והיסודות המקובלים לא הייתה בהם שום מחלוקת [עמ' ח] [...] והנה זה יסוד צריך שתדענו. והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבנו עד רב אשי [עמ' ט] [...] וכן כל כיוצא בזה בכל המצוות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו: 'כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני' [שם] [...] נמצא לפי הכללים שהקדמנו, שכל הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים: החלק הראשון: הפירושים המקובלים ממשה [...] וזה אין בו מחלוקת כלל, אלא כל זמן שיאמר אדם 'קיבלתי כך וכך' מסתלק כל ויכוח. החלק השני: הם הדינים שבהם אמרו שהם 'הלכה למשה מסיני', ואין עליהם ראיה כמו שאמרנו, וגם זה ממה שאין בו מחלוקת [עמ' יא]".


לפיכך, מן ההכרח לבאר שמדובר במשנה מדרשית, והרחבתי בעניין זה אף שהוא ברור לנבונים, כי רבו מאד תופשי אגדות חז"ל כפשוטן אשר זקוקים לראיות ולהוכחות על המובן. והואיל ומדובר במשנה מדרשית אין להבין אותה כפשוטה, וכדברי רבנו בפירושו לפרק חלק.


מהי אפוא כוונתם של חכמים במדרש שבמשנה?


ובכן, כבר מעיון ראשון במשנה ניתן לראות שהיא עוסקת בעניינים שמתרחשים בעולם-הזה, ולא בעניינים עלומים לעולם-הבא, שעליו אומר הנביא ישעיה: "וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (סד, ג). כלומר, לפי הנביא ישעיה לא ניתן להבין במדויק מהו השכר הגנוז לצדיקים לעתיד-לבוא, וברור שהוא הדין גם לייסורי הרשעים.


זאת ועוד, הנבואה בישעיה, שממנה מביאים אסמכתא לשנים-עשר חודש לרשעים בגיהינום, עוסקת כולה בעניינים שעתידים להתרחש בעולם-הזה המוחשי באחרית הימים. הוי אומר, כמו שהנבואה, שממנה מביאים אסמכתא, עוסקת בעניינים שקשורים אך ורק לעולם-הזה, דהיינו בעניינים שיתרחשו במציאות החומרית והמוחשית – כך גם העניינים שנאמרו במשנה מתארים התרחשויות ונסיבות שהתרחשו או שיתרחשו במציאות הממשית והמוחשית.


לאור כל האמור, נראה לי ברור, שגם משפט הרשעים בגיהינום הוא משל לעונש שיחול על הרשעים לעתיד-לבוא בעולם-הזה, עונש כֹּה מופתי עד שהרשעים שיישארו בחיים ישובו בתשובה לפני האלהים ויעבדוהו באמת ובלבב שלם. כלומר, אין מטרתו של המשל ללמד על קצבה מסוימת של עונש, אלא, הקצבה הזו של שנים-עשר חודש היא תפאורה בלבד, ולכן גם נחלקו בה, כי העיקר במשל הזה הוא, שגם הרשעים לעתיד-לבוא יכירו במציאותו של בורא-עולם ויודו על האמת. ומחלוקת חכמים בקצבת עונש הרשעים נועדה לבטא את התגלות ה' בעולם ואת מהירות הופעת דין האמת והצדק, עד שר' יוחנן אומר שלא יארך זמן של שנה עד שאפילו הרשעים (אלה שיישארו בחיים), יודו על האמת וייכנעו לפני ה'-אלהים-אמת.


ומסיבה זו ר' יוחנן בן נורי בוחר לתאר את קצבת הזמן הזו דווקא בתקופת הזמן שבין פסח לעצרת, דהיינו בתקופה שבה עם-ישראל מצפה לקבל את התורה, ולא לחינם רבנו הרמב"ם בוחר לבאר את פשט דבריו בעניין זה – כל זאת כדי לרמוז לנו ש"משפט רשעים בגיהינום שנים-עשר חודש" הוא משל לתהליך שיעבור על הרשעים טרם שהם יודו על האמת ויקבלו עליהם את מלכותו ואלהותו של בורא-עולם, מעין תהליך ההתקרבות לה'-אלהים-אמת שעבר עם-ישראל טרם קבלת התורה, תהליך של התקדשות והתרחקות מהתאוות ומהבהמיוּת.


והנה לפניכם נבואת הנחמה של הנביא ישעיה ע"ה שם (סו, יב–כד), ותוכלו לראות בעצמכם שכולה עוסקת בעניינים מוחשיים שעתידים להתרחש לעם-ישראל בעולם-הזה החומרי:


"כִּי כֹה אָמַר יְיָ הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ [לירושלים החרבה והשוממה] כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ, כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ. וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד יְיָ אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו, כִּי הִנֵּה יְיָ בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ, כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי יְיָ, הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת [לפי הכתיב: 'אחד', ללמד על סטיותיהם] בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ.


וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה לְקַבֵּץ אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי, וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם, וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַייָ בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם אָמַר יְיָ כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית יְיָ, וְגַם מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר יְיָ, כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה [=המציאות החדשה הזו שכל באי עולם קוראים יחדיו בשם ה' אל עולם] עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ, כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם, וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר יְיָ, וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר".


וראו נא את דברי רבנו במורה (ב, כט) על משל הארץ והשמים החדשים בדברי ישעיה, ומהם עולה, שמדובר במשל לאחרית הימים ולשגשוגה של אומתנו, שגשוג שאין לו קץ:


"צריך שתדע, כי ישעיה ע"ה [...] כאשר מתאר הצלחת ממשלה והתחדשות אושר מכנה את זה בתוספת אור השמש והירח, והתחדשות שמים והתחדשות ארץ וכיוצא בזה [...] ואיני חושב כי מי שהוא הגיעה בו הסכלות והעיוורון וההימשכות אחרי פשטי ההשאלות והמאמרים ההטפתיים, שֶׁיְּדַמֶּה כי כוכבי השמים ואור השמש והירח נשתנו כאשר נשמדה מלכות בבל, ולא שהארץ יצאה ממרכזה כפי שהזכיר, אלא כל זה תיאור מצב הניגף, שהוא בלי ספק רואה כל אור חושך וימצא כל מתוק מר, וִידַמֶּה שהארץ צרה לו, והשמים אוטרים עליו [...]


וכאשר תיאר אובדן אדום הרשעה שהיו מצירים לישראל, אמר: 'וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם וְנָמַסּוּ הָרִים מִדָּמָם, וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה, כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד' וגו' [יש' לד, ג–ה]. התבוננו נא בעלי הראות [=בעלי הדעת אשר ראו אור], היש במקראות אלה דבר הגורם ספק או טעות שהוא מתאר מצב שיארע לשמים? והאם אין זה אלא משל להשמדת שלטונם והסרת השגחת ה' מהם וירידת מעלתם וטמטום תבונת גדוליהם במהירות ובקלות, כאילו יאמר שהאנשים אשר היו ככוכבים, ביציבותם וברום מעלתם ורוממותם מאחֵרים, נפלו במהירות 'כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן' וגו', וזה פשוט מכדי להזכירו בכגון מאמר זה [שהרי מדובר בעניינים פשוטים מאד], כל-שכן להאריך בו, אלא שהביאני הצורך לכך מפני שההמונים, ואף מי שחושבים בהם שהם חכמים [=המינים הארורים], לומדים מפסוק זה בלי להתבונן במה שנאמר לפניו ואחריו ובלי עיון באיזה עניין נאמר, אלא כאילו הוא ידיעה שנאמרה לנו בתורה על תכלית השמים [כלומר, כאילו מדובר בפסוקים פשטניים שנאמרו בתורה למשה רבנו], כמו ההודעה שֶׁבָּאַתְנוּ בהווייתה [כלומר, כאילו דברי ישעיה הם כדברי ה' בבראשית בעניין בריאת השמים] [...]


ואמר בשיבת מלכות ישראל ויציבותה ותמידותה כי ה' יחדש שמים וארץ, כי זה נוהֵג בלשונו שהוא עושה שלטון המלכות כאילו הוא עולם מיוחד, כלומר שמים וארץ. וכאשר התחיל בנחמות ואמר: 'אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם' [יש' נא, יב] וכל הנספח לכך, אמר: 'וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה' [נא, טז]. [...] ואחר-כך תיאר שיבת המלכות ושִׁכחת כל אותם היגונות, אמר דרך משל: אני אברא שמים אחרים וארץ אחרת וישתכחו ההם וימחו עקבותיהם, וביאר את זה בהמשך דבריו ואמר: זה אשר אמרתי שאברא [=שמים וארץ חדשים], כוונתי בכך שאני אשית לכם מצבי ששון ושמחה תמידיים חלף אותם היגונות והייסורין ולא יזָּכרו אותם היגונות הקודמים [...] והסמיך לכך שהאומה הזו תיטיב את דעותיה, ותהיה ברכה בארץ, ותשכח כל מה שקדם מן המצבים השונים הללו, ואמר דברים בלשון זה '[...] כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי, כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב, כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ, וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם' וגו' [יש' סה, טז–יט]. הנה נתבאר לך כל העניין ונתברר, והוא, שכיוון שאמר: 'כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה', פירש את זה ברציפות [בסמיכות לדברים הבאים:] ואמר: 'כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ' [כלומר, השמים והארץ החדשים הינם משל לחידושה המופלא של ירושלים]".


קצרו של דבר, דברי ישעיה בעניין השמים והארץ החדשים, וכן שאר דברי נבואתו לעתיד-לבוא, הינם משלים לאחרית הימים שבהם תתחדש ירושלים וקרן עמֵּנו תרום למעלה-למעלה.


והנה לפניכם פסוקים מהתורה ומדברי הנביאים אשר מבטאים את הרעיון הזה:


"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).


"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).


"הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם, וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם, וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (יש' ב, א–ד).


"הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ, קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל זְרֹעִי יְיַחֵלוּן" (יש' נא, ד–ה).


"וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְיָ" (יש' סא, ט).


"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים, וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם, וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה, וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְיָ צְבָאוֹת דִּבֵּר" (מיכה ד, א–ד).


"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).


"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת, וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר: נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי, וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ. כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח, כ–כג).


"זֶה יֹאמַר לַייָ אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַייָ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה" (יש' מד, ה).


ויש עוד פסוקים רבים בעניין זה, במיוחד בספר תהלים, אך די והותר בזה.


סוף דבר


אחתום בהמשך דברי רבנו במורה (ב, כט), שם הוא מבאר את הפסוק מישעיה (סו, כב): "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם", ואגב דבריו אנו למדים כי מי שזכה להכיר באור האמת, לא ישכח אותה לעולם!


וכֹה דברי רבנו מעוררי ההשראה:


"אותם מצבי האמונה והשמחה בו [=השמחה באותו מצב של אמונה נכונה בה' יתעלה] [...] [אומר הקב"ה לעם-ישראל:] הבטחתיך שאני אבראֵם כפי שהם יציבים תמיד [מצבים נכספים אלה יעמדו לנצח ברוממותם. ואם תתמהו: ומדוע מצבי האמונה והשמחה הנשגבים הללו יעמדו לנצח ברוממותם?] כי האמונה בה' והשמחה באותה האמונה: שני מצבים לא ייתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו [כלומר, מי שהושגה לו דרך האמת היא לעולם לא תִשָּׁכַח ממנו], לפיכך אמר: כשם שאותו מצב האמונה והשמחה בו [=במצב האמונה בה'], שהבטחתי [בהם] שהם יציפו את הארץ, [יהיו] תמידיים וקיימים, כך יעמוד זרעכם ושמכם".


נמצא, שהשמים והארץ החדשים הינם משל למצבי אמונה ושמחה תמידיים וקיימים, ונמשלו המצבים הללו לשמים ולארץ מפני שהשמים והארץ נתפשׂים כעניינים שהם קיימים ויציבים מאד במציאות. ומדוע מצבי האמונה והשמחה הללו יהיו קיימים לנצח-נצחים? ובכן, לאחר שהאמת הושגה לאדם או לאומה היא לעולם לא תִשָּׁכַח מהם – והואיל ודרך האמת לא תִשָּׁכַח עוד מן הפרט ומן האומה, לכן ממילא גם מצבי השמחה והרוממות יתמידו לנצח. ועל כל זאת הנביא מוסיף, שכמו שכל אלה יהיו נצחיים כך לעולם יעמוד שמו וזרעו של עם-ישראל.


קצרו של דבר, כל מי שזכה להכיר באור האמת, ברב או במעט, לא ישכח אותו לעולם!


"כִּי נִחַם יְיָ צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְיָ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (יש' נא, ג).

דין רשעים בגיהינום שנים עשר חודש
.pdf
הורידו את PDF • 179KB

133 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page