בתלמוד הבבלי במסכת מכות (כג, ע"ב) נאמר כך:
"אמר רבי אלעזר: בשלושה מקומות הופיע רוח הקודש: בבית דינו של שֵׁם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה: [א] בבית דינו של שֵׁם, דכתיב: 'וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי' [בר' לח, כו], מנא ידע? דלמא כי היכי דאזל איהו לְגַּבַּהּ, אזל נמי אינש אחרינא לְגַּבַּהּ! יָצַאת בת קול ואמרה: ממני יצאו כְּבוּשִׁים [=דברים נסתרים שראוי לכסותם]; [ב] בבית דינו של שמואל, דכתיב: 'הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְיָ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי... וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד יְיָ בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה, וַיֹּאמֶר עֵד' [ש"א יב], 'וַיֹּאמֶר'? 'ויאמרוּ' מיבעי ליה! יָצַאת בת קול ואמרה: אני עֵד בדבר זה; [ג] בבית דינו של שלמה, דכתיב: 'וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ' [מ"א ג, כז], מנא ידע? דלמא אַערוּמֵי מַערְמָא! יָצַאת בת קול ואמרה: היא אימו".
מדברי חכמים עולה, ש"בת הקול" שנזכרה כאן היא "רוח הקודש", וכדי להבין מהי רוח הקודש האמורה בדברי חז"ל כאן, עלינו לעיין בדברי הרמב"ם במורה (ב, מה), שם רבנו מלמד על שתי מעלות-דרגות אשר קודמות ומקדימות ומרוממות למעלת הנבואה. אמנם, הן אינן בהכרח מובילות אליה, אך על כל נביא לעלות בשתי המעלות הללו טרם שיזכה למעלת הנבואה.
וכֹה דברי רבנו במורה שם (ב, מה) בשתי המעלות הללו:
"המעלה הראשונה: תחילת מעלות הנבואה שילווה את האדם עזר אלוהי, יעוררוֹ ויזרזוֹ לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים, או הצלת חסיד גדול, או השפעת טובה על אנשים רבים, וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה [ומשיכה] לפעולה, וזה נקרא רוח ה', והאדם אשר ילווהו מצב זה, אומרים עליו שהוא: צלחה עליו רוח ה', או לבשה אותו רוח ה', או נחה עליו רוח ה', או היה ה' עמו, וכיוצא בשמות אלו.
וזו היא דרגת כל שופטי ישראל אשר נאמר בהם באופן כללי: 'וְכִי הֵקִים יְיָ לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה יְיָ עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם' [שו' ב, יח], וזוהי גם דרגת כל משיחי ישראל החסידים. ונתבאר זה בפירוט במקצת השופטים והמלכים: 'וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ יְיָ', ואמר בשמשון: 'וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְיָ' [שו' יא, כט; יד, ו], ונאמר: 'וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים' [ש"א יא, ו], וכך נאמר בעמשא כאשר עוררתו רוח-הקודש לעזרת דוד: 'וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים לְךָ דָוִיד וְעִמְּךָ בֶן יִשַׁי שָׁלוֹם, שָׁלוֹם לְךָ וְשָׁלוֹם לְעֹזְרֶךָ כִּי עֲזָרְךָ אֱלֹהֶיךָ' [דה"א יב, יט].
ודע, כי בדומה לכוח הזה, לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר להרוג את המצרי ולנזוף בחוטא משני הניצים [שמ' ב]. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח, כאשר הגיע למדין והוא זר וירא, כיוון שראה דבר עושק לא יכול היה להימנע [או להתמהמה] מלסלקו, ולא היה בכוחו לסובלו, כמו שאמר: 'וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן' [שם].
וכך נתלווה עם דוד בדומה לכוח זה, מאז שנמשח בשמן המשחה, כמו שאמר הכתוב: 'וַתִּצְלַח רוּחַ יְיָ אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה' [ש"א טז, יג], ולפיכך היה לו האומץ נגד הארי והדוב [ואף שלא היה מדובר שם בהצלת ישראל, היה בליבו עוז ואומץ לפעול גם כנגדם] והפלישתי.
וכגון רוח ה' זו לא גרמה לאחד מאלו לדבֵּר במאומה [דהיינו להתנבא לעם-ישראל או לדבֵּר ולכתוב בעזר אלהי], אלא תכלית הכוח הזה לעורר את אותו האמיץ לפעולה מסוימת. ולא לאיזו פעולה שתזדמן, אלא לעזרת עשוק, אם אחד גדול, ואם קבוצה, או למה שיביא לידי כך.
וכשם שאין כל הרואה חלום צודק – נביא, כך אין כל מי שליווה אותו עזר לדבר מסוים, איזה דבר שיהיה, כגון רכישת ממון או השגת מטרה המעניינת אותו – ייאָמר עליו שליוותה אותו רוח ה' או ה' עימו ושהוא עשה מה שעשה ברוח-הקודש, אלא אומרים כן במי שעשה מעשה טוב שיש לו ערך גדול או מה שמביא לידי כך, כגון הצלחת יוסף בבית המצרי, אשר הייתה סיבה ראשונית [=גורם ראשון לשרשרת של אירועים] לדברים גדולים שאירעו אחר-כך כפי שידוע.
המעלה השנייה: היא שירגיש האדם כאילו דבר-מה חל בו [שינוי רוחני עמוק או חוסן נפשי או עזר אלהי מיוחד ליצור ולהשכיל, וכדלקמן], וכוח אחֵר עבר עליו שמדובבו, ואז ידבר בדברֵי חכמה, או תהילה, או בדברי תוכחת מועילים, או בדברים מדיניים או אלוהיים, וכל זה בהקיץ ובמצב של שימוש החושים כרגיל, וזהו שאומרים עליו שהוא מדבר ברוח-הקודש.
ובכיוצא בזה מרוח-הקודש חיבר דוד תִּלִּים, וחיבר שלמה משלי וקהלת ושיר-השירים. וכן דניאל ואיוב ודברי-הימים ושאר הכתובים, בכיוצא בזה מרוח-הקודש נתחברו. ולפיכך נקראים 'כתובים' [ואינם נכללים יחד עם ספרי הנביאים ע"ה], כוונתם [של חז"ל] שהם כתובים ברוח-הקודש, ובפירוש אמרוּ: 'מגילת אסתר ברוח-הקודש נאמרה' [מגילה ז ע"א]".
עד כאן דברי רבנו, והוא ממשיך שם לבאר את המעלה השנייה ולהביא לה דוגמאות.
נחזור עתה לענייננו, ובכן, נראה ש"רוח הקודש" שנזכרה בדברי חכמים לעיל, היא עזר אלהי שהיה בכל שלושת האירועים שנזכרו, ובעניינו של שלמה אפשר גם להסביר שמדובר בהברקה מחשבתית, דהיינו בעזר האלהי מן הסוג השני, שמלווה את האדם בדיבורו.
אגב, חכמים נעזרים במושג "בת קול" גם כביטוי להתגלות לאדם שאינו מעותד, ראו: "האם ניתן לראות את המלאכים בעיניים אנושיות?", "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים", ועוד.
רש"י מתגולל באיוולתו
רש"י פירש בגמרא שם כך: "רוח-הקודש הופיע – נגלה והוכיח בשעת הצורך, בלע"ז ברובי"ר [מלשון להוכיח, Prove], כך שמעתי. לשון אחֵר: הופיע – נשמעה בקול גדול, בנימוקי רבי".
ומדברי רש"י: "נגלה והוכיח [...] נשמעה בקול גדול", עולה שהוא סבר ש"רוח-הקודש" היא ישות על-טבעית שנגלית לבני האדם או קול גדול שהקב"ה שולח "בשעת הצורך" כדי שיישָּׁמע בבית-הדין – וחוסר יכולתו להבין משלים וחתירתו לפרש כל דבר כפשוטו, מעידים על טמטום חמור ועל העדר חשיבה ריאלית, דהיינו על-כך שהוא היה שקע בהזיות מאגיות פרו-נוצריות.
והנה לפניכם דברי שלמה בראש ספר משלי: "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה, לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים, לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה, יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה, לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם, יִרְאַת יְיָ רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ".
בדבריו אלה שלמה מוסיף ומלמד את הנבונים מאין נובעת הסכלות, כלומר: מה הם הגורמים להעדר היכולת להבין משל ומליצה ולַשקיעה בפרשנות פשטנית פרו-נוצרית, גם במחיר של התבוססות בהזיות שמחריבות את הדעת: "יִרְאַת יְיָ רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ".
העדר יראת ה' והבוז לחכמה ולמוסר, הם אלה שדרדרו את רש"י להתגולל באיוולתו: "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ, הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה" (מש' ה).
"וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם" (מש' יב, כו).