אלאור עזריה - להיות צודק או להיות חכם?

עודכן ב: 20 פבר 2019

פרשת אלאור עזריה טלטלה וממשיכה לטלטל את מדינת ישראל. יש הטוענים שאסור היה לאלאור לחסל את המחבל מפני שהוא כבר היה פצוע ולא היווה סכנה, ויש הטוענים שהוא פעל נכון. במאמר זה ננסה לבחון פרשה קשה זו מנקודת מבט הלכתית לפי עניות דעתנו. כיצד היה על אלאור לנקוט מבחינת ההלכה? האם נכון מבחינה הלכתית לחסל מחבל אף שהוא כבר איננו מהווה סכנה? ואף אם נכון מבחינה הלכתית לחסלו, האם חכם לעשות כן? שהרי השלטון ששולט במדינה איננו שלטון הלכתי או דתי, והוא מחויב לאמנות משפטיות בינלאומיות שאוסרות לחסל מחבל פצוע שאיננו מהווה סכנה.

האם מחבל פצוע מהווה סכנה?

במאמר זה אנו יוצאים מנקודת ההנחה שמחבל פצוע איננו מהווה סכנה ברורה ומיידית לסביבתו, אף שברור לנו שאין הדברים הללו מוכרעים, וייתכן שהמחבל עדיין נושא עליו מטען נפץ. בנוסף, ניתן להתמודד עם חשש זה כך שיבודדו את המחבל ולא יתקרבו אליו, עד שיבדוק אותו היטב חבלן משטרתי. כמובן שאין להעניק למחבל שום טיפול רפואי בשל חשש זה, אף אם הדבר יביא למותו, מפני שחיי חיילנו ואזרחנו קודמים לחייו, ואם ימות בשל חוסר טיפול רפואי, אין עלינו אשם בכך מפני שהוא גרם לעצמו.

מעמדו של גוי שרצח ישראל

מעמדו של גוי שרצח ישראל איננו כמעמדו של ישראל שרצח ישראל. דת משה מחמירה מאוד על גוי שרצח ישראל ואפילו בשגגה, ייתכן מפני שהגויים ברובם אינם "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים" כרוב עם-ישראל. ויש צורך לגדור ולרסן את הגויים ולאיים עליהם יותר מאשר על עם-ישראל, ובמיוחד בגלל שנאת רבים מהגויים לעם-ישראל, ושמחתם ושאיפתם להרגנו ולהתעלל בנו. ראו לדוגמה את ההבדל בין ישראל לגויים הערבים: ערבי שייכנס לעיר יהודית לא ירעו לו ולא יפגעו בו, אדרבה, ייטיבו עמו, יאפשרו לו לעבוד ולהרוויח, ואף יתנו לו טיפול רפואי במקרה חירום. לעומת זאת, יהודי שייכנס לאחת משכונות הגויים שבארצנו, מתחייב בנפשו, והוא צפוי למוות אכזרי בתלישת איברים ובמכות רצח – פשוטו כמשמעו, כמו שקרה בלינץ' המפורסם בשני חיילי המילואים שנכנסו בטעות ליישוב ערבי.

לכן, בשל אכזריותם של רוב הגויים (אגב אני מקפיד לומר רוב ולא כל, מפני שבהחלט יש בקרב הגויים חסידי אומות העולם, אך מעטים הם מאוד לצערנו הרב), התורה החמירה בדינם בענייני נפשות. כך לדוגמה פוסק הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ה, ד):

"גר תושב שהרג את ישראל בשגגה, אף-על-פי שהוא שוגג הרי זה נהרג, אדם מועד לעולם".

גר תושב הוא גוי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, ולכן מותר לו לחיות בארץ-ישראל. ברם, אם הוא הרג ישראל, ואפילו בשוגג דינו מוות. אנו למדים מכך, שגוי שלא קיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, וניסה להרוג ישראל במזיד, אין ספק שדינו חמור בהרבה מזה של גר תושב שהרג בשגגה, ולכן נראה די ברור שגוי רשע כזה אף אם הוא רק ניסה להרוג ישראל – דינו מוות.

ישראל שגרם לישראל לנזק גופני או ממוני

המחבל שחוסל על ידי אלאור עזריה לא הצליח להרוג בסופו של דבר, ואף שלעניות דעתנו אין זה משנה, מפני שגוי שרק ניסה להרוג ישראל דינו מוות, מכל מקום, נדון בהלכה נוספת שמתארת מקרה שבו ישראל מוסר ישראל אחר לגויים, כדי לגרום לחברו הישראלי לנזק גופני או ממוני. נלמד מה דינו של אותו ישראל המוסר, וננסה להסיק מכך על דינו של גוי שמנסה להרוג ישראל ונכשל במטרתו. וזה לשון ההלכה (הלכות חובל ומזיק ח, י):

"מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפלו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להרגו קודם שימסור, אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפלו ממון קל – הרי התיר עצמו למיתה [...] וכל הקודם להרגו זכה".

מהלכה זו אנו למדים, שאפילו ישראל שרק מבקש לגרום לנזק ממוני לישראל אחר, בכך שימסור אותו לגויים – דינו מיתה. מה יהא אפוא דינו של גוי אחוז טירוף להרוג ישראל בעצמו פשוט מתוך אש שנאה יוקדת?

ברם, כל זאת לפני שהמוסר ביצע את זממו, ועדיין יש לשאול מה יהא דינו של מוסר (שהוא ישראל) שפעל וגרם לנזק, האם גם לְאַחַר שהוא ביצע את זממו דינו מיתה? לשם כך נעיין בהלכה שלאחריה:

"עשה המוסר אשר זמם ומסר, יֵראה לי שאסור להרגו, אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה ייהרג, שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל ולמסור את המוסרים ביד הגויים להרגן ולהכותם ולאסרם כפי רשעם".

מהלכה זו אנו למדים, שישראל, ואני מדגיש שוב ושוב שמדובר בישראל ולא בגוי, מפני שאם היה מדובר בגוי דינו חמור בהרבה, אותו ישראל שמסר וגרם לנזק גופני או ממוני של ישראל אחר – דינו מוות גם לאחר שמסר והנזק נגרם! בתנאי כמובן שישנה הערכה ברורה שאותו ישראל רשע עד כדי כך שהוא ימשיך למסור ישראלים, אם רק תהיה לו הזדמנות.

מה יהא אפוא דינו של גוי שניסה להרוג ישראל מתוך שנאה יוקדת? אין ספק שדינו של גוי זה חמור בהרבה, ואף שהוא כבר ביצע את זממו דינו מוות, מפני שאין ספק בכך שאם תהיה לו הזדמנות נוספת הוא יהרוג ויתעלל בישראלים מבלי להסס. וכפי שלצערנו הניסיון מוכיח, שאסירים ששוחררו בעסקאות מפוקפקות חזרו לרצוח ישראלים וחזרו לעסוק בטרור ביתר שאת.

כאן המקום להביע את תדהמתי למה ששמעתי לאחרונה, אותו יחיא סינוואר שעומד עתה בראש החמס, חלה בסרטן קשה בהיותו בכלא הישראלי לאחר שהורשע ברצח ישראלים, ולא פחות ולא יותר, הוא הובהל לטיפול רפואי בישראל, וריפאו אותו מהסרטן שחלה בו. מה אלהים יאמר לנו על כך? אוי ואבוי לכם ולדרככם! אני רוצה להרוג את אויביכם, אך אתם מתעקשים להחיות אותם ולהזיק לעצמכם... אכן, אנו גורמים לעצמנו רעה במו ידינו, לא מאת האלהים היא מגיעה אלינו.

הריגת מחבלים בהוראת-שעה

בנוסף לאמור לעיל, ישנה הלכה שמתירה במפורש לבית-הדין הגדול או למלך ישראל, להרוג ישראלים שרצחו או שגרמו לרצח, כגון ששׂכרו רוצח לרצוח וכיו"ב, ומכל סיבה שהיא לא ניתן להעמידם לדין ולהרגם לפי דין תורה. מותר להרוג רשעים אלה מכוח הוראת-שעה לפי מידת הצורך שיש בדבר באותה התקופה ולפי אותן הנסיבות. לדוגמה, אם רבו הרוצחים בעם-ישראל, מפני שהם יודעים שעורכי-הדין המפולפלים יכולים למלט אותם מעונש, ואף אם יורשעו, יישבו בבית-כלא עם תנאים לעילא ולעילא, ארוחות מסודרות, טלביזיה בחדרים, לימודים אקדמיים, יציאה לחופשות, יצירה ומלאכה בתוך בתי-הכלא, שירות פסיכולוגי, ניכוי שליש מתקופת המאסר, ועוד ועוד.

במקרים כגון אלה, מותר לבית-הדין הגדול להורות על הוצאה להורג של הרוצחים ושולחיהם כדי להרתיע את הרשעים ולסלק את המכה הזו מקרב העם. וקל וחומר הוא לגבי הגויים, שרבים מהם שונאים אותנו שנאה עזה בוערת ויוקדת, וכל חפצם כמיהתם ומאוויים להרע לנו, להרגנו ולספק את תאוות השנאה והרצח שמפעמת ואוכלת את ישותם. וזה לשון ההלכה (רוצח ושמירת הנפש ב, ד):

"ובכל אלו הרצחנין וכיוצא בהן שאינן מחויבין מיתת בית-דין, אם רצה מלך ישראל להרגן בדין המלכות ותקנת העולם – הרשות בידו. וכן אם ראו בית-דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך, יש להם רשות כפי מה שיראו".

התקופה שבה אירעה פרשת עזריה, היתה תקופה של גל טרור שבו אויבינו הערבים קמו עלינו להרגנו ולכלות בנו את זעמם ואת טירופם. ואף שמאז חזרתנו לארצנו ועד היום, לא פסקו משאיפתם להרגנו, אין ספק שבעתים הללו הקשים שהרתעה היא מצרך חשוב מאין כמותו, יש להקל על חייל ישראלי שחיסל מחבל ערבי, מפני שאותו ערבי ניסה להרוג ישראלים מתוך אש השנאה והרשע שיוקדת בעצמותיו.

כיצד היה צריך עזריה לפעול?

אין ספק שלפי דת משה עזריה פעל נכון, וזו האמת הפשוטה, שידע כל רוצח שאם הוא ינסה לרצוח ישראלים, דינו מוות מיידי במקום. ברם, אני מציע לחיילנו ולכל אדם שלא לפעול כמותו בשום פנים ואופן. אנו חיים במדינה שפועלת לפי חוק בינלאומי, ולמרות הצביעות הגדולה שיש בחוקיהם, על חיילינו להיות חכמים ולא צודקים. במדינה שבה אנו חיים שולטים כוחות "נאורים" לכאורה, שמסכנים את חיי האזרחים ומקריבים אותם על מזבח ה"משפט-הבינלאומי" ה"דמוקרטיה" ו"זכויות-האדם". רחמנותם על פושעים אכזריים צמאי דם, פועלת כבומרנג על החברה הישראלית ויש בה אכזריות איומה ונוראה כלפי חפים מפשע.

מה יאמרו הם לאם השכולה שבעלה נרצח בפיגוע? מה יאמרו הם לאם השכולה שבנה או בתה מחמד עיניה נרצחו במיתה משונה על-ידי מחבל שטן בטירוף אכזרי? מדוע הם כובלים את ידי חיילי צה"ל, וגורמים להם לחשוש מבתי-המשפט בישראל יותר מאשר מן האויב? כיצד הם יכולים לקחת על עצמם אחריות כזאת? ואם היו חשים רק אלפית מצער המשפחות השכולות, אין לי ספק שמחר היה נחקק חוק מוות למחבלים, בין אם הצליחו לרצוח ובין אם כשלו בחסדי השם.

הקריטריון המכריע שעל בית-המשפט לאמץ הוא "אנושיות". לא לכל אחד מגיעות "זכויות אדם" ו"זכויות דמוקרטיות", רק מי שמתנהג באנושיות, בין אם הוא ישראל ובין אם הוא גוי, זכאי ליחס אנושי ולכל החמלה וההטבות הנלוות. ברם, מי שהתנהגותו גרועה בהרבה מחיית טרף אכזרית, בין גוי ובין ישראל, ורָצַח בקרבו את צלם-האלוה שבו, איננו זכאי להימנות עוד על מין האדם, ואין להתייחס אליו באנושיות מפני שאיננו נמנה עוד על המין האנושי. מן האנושיות להתייחס באכזריות אל האכזריים שבחברה, אחרת אנחנו בעצמנו לא זכאים למעלת האנושיות, מפני שהפקרנו את דמם של בני האדם הטובים שנולדו ונשארו בצלם-אלהים.

התמונה באדיבות ויקיפדיה, צולם על-ידי בן נחום.

קישור: https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=48285720

#הלכה #חברה #צדק #דיינים

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!