במורה (א, לח) רבנו מבאר את השם המשותף "אחור". כזכור, שם משותף הוא שם שיש לו משמעויות שונות ונפרדות לחלוטין אשר אין בהכרח קשר וזיקה ענייניים ביניהם. רבנו פותח בביאור משמעויותיו של השם "אחור" בענייני העולם-הזה ורק לאחר מכן הוא עוסק במשמעות השם בענייני מדעי האלהות, דהיינו במשמעות השם ביחס לבורא-עולם.
המשמעות הראשונה היא הידועה והמפורסמת בעניין הגב והאחור של כל דבר בעולם; והמשמעות השנייה היא ציון תקופה או התרחשויות אשר מאוחרות בזמן ביחס לזמנו או לתקופתו של הנושא המרכזי שכבר נדון במשפט ובפסוקים הקרובים שקדמו.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, לח) בעניינים הללו:
"אחור – שם משותף, הוא שם הגב [האחור והגב של כל דבר]: 'אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן' [שמ' כו, יב], 'וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו' [ש"ב ב, כג]; והוא גם פעל-זמן בעניין אחרֵי: 'וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ' [מ"ב כג, כה], 'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' [בר' טו, א], וזה הרבה".
שימו לב, רבנו עקבי בדרך ההוראה הדידקטית ההדרגתית, כלומר, מטרתו של רבנו היא להרחיק מן ההגשמה, ולכן הוא פותח בביאור המשמעות החומרית של השם "אחור". לאחר מכן הוא עובר לבאר את משמעותו המופשטת של השם "אחור", דהיינו כפעל של זמן, במטרה לרכך את המחשבה ולהחדיר לתודעה שהמלה "אחור" עשויה לשמש גם לעניינים מופשטים בעולמנו הגשמי – ורק לאחר שרבנו שכנע אותנו שהמלה "אחור" עשויה לשמש לעניינים מופשטים הוא עובר להבהיר את משמעותה ביחס לבורא.
א. כניעה ומשמעת לדבר ה'
טרם שנעיין בהמשך דברי רבנו במורה (א, לח), נעיין בהגדרת המצוה להידמות לבורא ככל יכולת האדם, וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (עשין, המצוה השמינית):
"הציווי שנצטווינו להידמות לו כפי יכולתנו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט], וכבר כפל ציווי זה ואמר: 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו' [שם יא, כב], ובא בפירוש עניין זה: 'מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד', זה לשון ספרי [פרשת עקב]. וכבר כפל ציווי זה בלשון אחֵר ואמר: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [שם יג, ה], ובפירושו בא [=במסורת התורה-שבעל-פה] שעניינוֹ להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל, יתעלה על הכל עילוי רב".
נשים לב: רבנו חוזר ומדגיש שוב ושוב: "מה הקב"ה נקרא רחום" וכו', כלומר הקב"ה אינו "רחמן" במובן המידותי שאנחנו מכירים מעולמם של בני האדם, הוא אינו מתרגש ו"ליבו" אינו נכמר ומתפעל, אלא הוא רק נקרא רחום, כי הנהגתו את העולם נעשית בפעולות של רחמנות. ואם חלילה נייחס להקב"ה מידות נפשיות-אנושיות של חמלה ורחמים, הרי שנייחס לו בהכרח את ההגשמה, וניכשל בעבודה-הזרה הכעורה ביותר.
בסוף דברי רבנו לעיל הוא מוסיף ומרחיק עוד מן ההגשמה: "שעניינוֹ [עניין הפסוק: "אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ", הוא] להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל". רבנו לא מסתפק בזה, ומוסיף מיד לאחר מכן עוד הרחקה מן ההגשמה: "יתעלה על הכל עילוי רב" – כדי שלא חלילה נתבלבל ולוּ לרגע קט.
נעבור עתה לעיין בפסק רבנו בהלכות דעות (א, י) בעניין זה:
"כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאֵל בכל אותן הכינויין: 'ארך-אפיים ורב-חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק' – להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הן, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות [בהן] כפי כוחו".
ובכל ענייני המידות, הכשרתן איזונן וריפוין, ראו מאמרי: "שביל הזהב של הרמב"ם".
נחזור לפרק הנדון במורה (א, לח): רבנו מוסיף שם, כי ההליכה אחרי ה' שנאמרה בכתבי-הקודש, אינה מבטאת רק שאיפה להתדמות במעשינו למידות שהוא יתעלה מתואר בהן, וכמו שרבנו מפרט ומבאר בספר המצוות ובהלכות דעות, אלא היא גם נועדה לתאר את ההליכה במשמעתו. כלומר, רעיון ההליכה אחרי ה' יתברך מבטא גם את הכניעה והמשמעת המוחלטים לפני ה' יתעלה, מילוי כל ציווייו ושמירה על כל אזהרותיו.
וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, לח):
"אחור [...] ויהיה בעניין ההימשכות וההליכה בעקבות בהתנהגות ובמנהגות מי שהוא: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [דב' יג, ה], 'אַחֲרֵי יְיָ יֵלְכוּ' [הו' יא, י], כלומר ההליכה במשמעתו וההימשכות בעקבות פעליו ולנהוג בדרכיו: 'הָלַךְ אַחֲרֵי צָו' [הו' ה, יא]".
נשים לב כי הפסוק האחרון שרבנו מצטט אינו עוסק בהליכה אחרי ה' ובדרכיו הטהורים, אלא בהליכה בדרכי השקר והמדוחים, וכך נאמר בהושע (ה, יא): "עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו", ותרגם שם יונתן: "אֲנִיסִין דְּבֵית אֶפְרַיִם כְּבִישִׁין בְּדִינְהוֹן אֲרֵי אִתְפְּנִיאוּ דַּיָינֵיהוֹן לְמִטְעֵי בָּתַר מָמוֹן דִּשְׁקַר", וזאת בהתאם לדברי רבנו לעיל: "ויהיה בעניין ההימשכות וההליכה בעקבות בהתנהגות ובמנהגות מי שהוא", טוב או רע.
ב. מהן פעולותיו של בורא עולם?
טרם שנמשיך, עלינו להבין מהן פעולותיו של בורא-עולם. וכבר למדנו במאמרי: "מה ביקש משה מאת הקב"ה?", שפעולותיו של בורא-עולם הן בריאת כלל הנבראים ביקום, מהגלקסיה הגדולה ביותר ועד ליצור הזעיר ביותר שניתן לראות רק במיקרוסקופ. נמצא, שכאשר אדם לומד מדעים, ובעיקר מדעי הטבע, הוא לומד על האופן שבו הבורא ברא את העולם, ובמלים אחרות, הוא לומד על פעולותיו של בורא-עולם – וכאשר אדם לומד מדעים ומתבונן בפלאי הטבע המשוכללים והעדינים, הוא מבין שיש בורא לעולם ולומד על פעולותיו ואופני הנהגתו את העולם. וכֹה דברי רבנו במורה (א, לד):
"ואין שָׁם [=במציאות] דרך להשיגו אלא על ידי מעשיו [=פעולותיו] והם המוֹרים על מציאותו [...] ולכן חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא [כלומר ללמוד את כלל המדעים] כדי שניקח מכל דבר ודבר [=מדע ומדע] הקדמות אמיתיות נכונות שיועילו לנו במחקרינו האלהיים: יש הקדמות הנלקחות מטבע המספרים [מתמטיקה], ומסגולות התבניות ההנדסיות [גיאומטריה] [...] אבל ענייני התכונה הגלגלית [=אסטרונומיה] ומדעי הטבע [פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה] איני חושב שיהא לך ספק שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת [...] והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית להכשיר את עצמו תחילה במלאכת ההגיון [לוגיקה], ואחר כך במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר [מתמטיקה, גיאומטריה וכו'], ואחר כך במדעי הטבע [פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה וכו'] ואחר כך במדעי האלהות".
למדנו אפוא, כי ידיעת ה' נקנית בלימוד המדעים הסובבים אותנו אשר מורים על אופני בריאתו והנהגתו. לפיכך, כל מדע שיש בו כדי להקנות לאדם ידיעה על טבע העולם וכל מה שנכלל בו, הוא בגדר ידיעת ה'. וכמו שרבנו כותב בפירושו למשנה (הקדמה לאבות, עמ' רנז): "וכן כל מה שילמד מן הלימודים והמדעים, כל מה שהוא מהם דרך לאותה התכלית [=ידיעת ה']" וכו'. ועל לימוד המדעים הללו אומר הרמב"ם בפתיחת ספרו "משנה תורה": "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" וכו'.
זאת ועוד, לימוד המדעים ההכשרתיים (כגון מתמטיקה והנדסה) הוא הכרחי, מפני שהוא מכשיר את האדם ללמוד את המדעים שהם בגדר ידיעת ה'. להלן כמה דוגמאות למדעים שהם בגדר ידיעת ה': אסטרונומיה, פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה וכו', וביחס למדעי הטבע, הרמב"ם קובע כאמור שהם המדעים שמרוממים לידיעת ה': "איני חושב שיהא לך ספק שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת".
ויתרה מזאת, הרמב"ם מלמדנו כי ידיעת ה' בידיעת פעולותיו, דהיינו לימוד מדעי הטבע – לא רק שהיא מצוה בפני עצמה, היא גם מכשירה את האדם למצוה חשובה נוספת: לידיעת ה' מהסוג העמוק יותר והיא ידיעת עצמו ואמיתתו שנקראת בפי רבנו "מדעי האלהות", וידועה גם בשם "מצות ייחוד השם" (=שלילת התארים וכל סיגי הגשמות, שהרי רק בדרך השלילה ניתן ללמוד על אמיתת עצמותו של ה' יתעלה). כלומר, ידיעת פעולתו-בריאתו (=מצות ידיעת ה') מכשירה לידיעת עצמו ואמיתתו (=מצות ייחוד ה'), וכמו שכותב רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ח): "ולא יושג אותו המדע האלהי אלא לאחר מדעי הטבע, כי מדע הטבע תוחם את המדע האלהי וקודם לו בזמן הלימוד".
לאחר שראינו שפעולותיו של בורא-עולם הם המדעים הסובבים אותנו, וכן שחובה עלינו לידע את בורא-עולם בלימוד המדעים הללו ושהם אף מכשירים אותנו למדעי האלהות, נעבור לעיין בביאור קצר של רבנו במורה (א, לח) לפסוק: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי".
ג. "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי"
בסוף הפרק במורה (א, לח) רבנו מבאר בקיצור נמרץ כיצד יש להבין את הפסוק שבכותר פרק זה, והוא עוד יאריך וירחיב בעניין זה והקרובים לו בהמשך המורה (א, נד).
וכֹה דברי רבנו בסוף דבריו במורה (א, לח):
"ולפי העניין הזה [דהיינו לפי פרשנות המלה "אחור" כמשל להליכה אחרי הקב"ה, וכמו שראינו לעיל] נאמר: 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי' [שמ' לג, כג] – תשיג מה שנמשך אחרי ונתדמה לי ונעשה חיובי בהתאם לרצוני, כלומר כל ברואיי, כמו שאבאר במקצת פרקי מאמר זה".
כלומר, הנבראים-הנמצאים בעולם-הזה החומרי, משולים כאילו הם נמשכים אחרי הקב"ה, שהרי בעלי הדעה שבהם מחויבים להיכנע למשמעתו ולציוויו וכן להתדמות למידותיו-לפעולותיו, דהיינו לנהוג בדרכי הנהגותיו, ואת כל זה כבר ראינו לעיל.
לכל זה רבנו מוסיף שהנבראים-הנמצאים גם "נתדמו לו", ונראה לי שכוונתו לכך שהנבראים נתדמו להקב"ה בפסוקי כתבי הקודש על דרך המשל והחידה, לדוגמה:
"כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" (דב' ד, כד), או "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דב' לב, יא), או "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ" (יש' סג, א), או "אַחֲרֵי יְיָ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם" (הושע יא, י), ועוד רבים.
כמו כן, ההשגה הייחודית הזו של משה רבנו שנמשלה בראיית אחור, ואשר לפי הרמב"ם היא מבטאת ומתארת את השגתו של משה רבנו ביחס לכלל הנבראים, נזכרת ומתבארת בהרחבה במורה (א, נד), להלן מעט-מזער מתוך דברי רבנו הרמב"ם שם:
"וכאשר ביקש [...] נענה על הבקשה הראשונה והיא: 'הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ' [שמ' לג, יג], ונאמר: 'אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ' [שם, יט] [...] 'כָּל טוּבִי' הוא רמז למה שהציב לפניו כל הנמצאים שעליהם נאמר: 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' [בר' א, לא], כוונתי [...] שישיג טבעיהם וקשריהם זה בזה, שאז יידע הנהגתו אותם היאך היא הכלל והפרט, ולעניין זה רמז באמרוֹ: 'בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא' [במ' יב, ז], כלומר, שהבין מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית יציבה, כי ההשקפות שהן בלתי נכונות אינן יציבות".
נמצא, כי ראיית אחור היא ידיעת דרכי הנהגתו של הקב"ה וכיצד הוא משגיח ומנהל את עולמו. ובמלים אחרות, מדובר בפסגת הידיעות שבמצות ידיעת ה', שהיא כאמור, ידיעת המדעים הטבעיים שבאמצעותם הקב"ה מנהיג את עולמו.
ברם, מהלכות יסודי התורה (א, י–יא) עולה, שראיית אחור היא פסגת הידיעות שבמצות ייחוד ה', דהיינו בידיעת עצמו ואמיתתו יתעלה, ואשר אותה ביקש משה רבנו באמרוֹ: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" והשיבוֹ הקב"ה: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי".
וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה שם, בשתי הפסקות לקמן:
"מה הוא זה שביקש משה רבנו להשיג כשאמר: 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' [שמ' לג, יח] – ביקש לידע אמיתת הימצאו של הקדוש-ברוך-הוא, עד שיהיה ידוע בליבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בקרבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים. כך ביקש משה רבנו להיות מציאת הקדוש-ברוך-הוא נפרדת בליבו משאר מציאת הנמצאים, עד שיידע אמיתת הימצאו כמה שהיא. והשיבו ברוך הוא שאין כוח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמיתת דבר זה על בוריו.
והודיעו ברוך הוא מה שלא יָדע אדם לפניו ולא יידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת הימצאו דבר שנפרד הקדוש-ברוך-הוא בדעתו משאר הנמצאין, כמו שייפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו, והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר האנשים, ועל דבר זה רמז הכתוב, ואמר: 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ' [שמ' לג, כג]".
ושמא ידיעת דרכי הנהגתו והשגחתו הנשׂגבות והטמירות היא-היא ידיעת משהו-מן-המשהו על עצמו ואמיתתו? דהיינו שמא לזה התכוון רבנו באמרוֹ: "עד שהשיג [משה רבנו] מאמיתת הימצאו דבר שנפרד הקדוש-ברוך-הוא בדעתו משאר הנמצאין"?
ובניגוד מוחלט למאמציו המחשבתיים העצומים של רבנו ולשאיפתו הטהורה לייחד את שם הבורא יתעלה ולזכך את מחשבתו ומחשבתנו מכל סיג של הגשמה, רש"י-שר"י מפרש את הפסוק המרכזי הנדון בפרק זה באופנים גסים ומגשימים מאד-מאד, ראו נא את פירושו לברכות (ז ע"א): "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט – זה מראה אחוריים, כך שנויה בספרי; קשר של תפילין – מאחוריו הוא, ואמרינן לעיל דהקדוש-ברוך-הוא מניח תפילין".
ברם, בספרֵי נזהרו מלומר שמראה האחוריים הוא של הקב"ה, אלא אמרו באופן כללי: "זה מראה אחוריים", לעומת זאת, רש"י בפירושו לעיל היטה את העניין לגוף שלישי נסתר: "קשר של תפילין – מאחוריו הוא", כלומר מאחורי הקב"ה! ואם יש לפני ה' יתעלה צדדים: אחור ופנים, הרי שיש לו גוף בהכרח! ולעיון נרחב בפירושי רש"י המגשימים בעניין פנים ואחור, ראו מאמרי: "פנים בפנים דיבר יי עמכם' – וכי יש לו פנים?".
ד. מהו הרצון של הקב"ה?
נעמיק עתה לעיין בדברי רבנו בסוף הפרק הנדון במורה (א, לח), וכֹה דבריו:
"תשיג מה שנמשך אחרי ונתדמה לי ונעשה חיובי בהתאם לרצוני, כלומר כל ברואיי".
ונראה שרבנו רומז כאן, כפי שכבר עמדו על-כך הפרשנים, להשקפת-האמת שהיקום נברא ברצון חיובי, דהיינו באופן יזום, ולא באופן בלתי מודע כביאת האור מעליית השמש, דהיינו שהיקום לא נברא לדעת רבנו והשקפת הדת באופן בלתי-רצוני וכתוצאה הכרחית ממציאותו הנעלה והנשגבה של הקב"ה יתעלה ויתרומם שמו.
ובמלים אחרות, רבנו רומז כאן להשקפת הדת שהעולם מחודש, ולא קדמון כהשקפת אריסטו. שהרי אם העולם נברא כתוצאה הכרחית ממציאותו של הקב"ה, הרי שהעולם-הזה קדמון כקדמותו של הקב"ה, דהיינו שהוא נוצר לפני נצח-נצחים אינסופי.
ועתה לשאלה שהִצבנו בראש פרק זה:
בתוך דברי רבנו שהובאו במורה בפרק ב, נאמר משפט שיש לתת עליו את הדעת, וכך נאמר שם (א, י): "ורצה יתעלה – במה שרצה [כלומר, שהרצון שאותו אנחנו מתארים אינו הרצון האמיתי של ה' יתעלה, שהרי אין אנו מסוגלים להבין את מהות רצונו, ולפיכך הוסיף "במה שרצה", דהיינו שרצה באותו הרצון הטמיר אשר הבנתו נשׂגבת מהבנת בני האדם שוכני בתי חומר] – להגיע מדע מאיתו ושפע נבואה על אחדים ממנו" וכו'.
השימוש בפעל "רצה" ביחס להקב"ה נפוץ מאד בימינו, כגון: ה' רוצה, אם ה' ירצה, ה' רצה שכך יהיה, וכיו"ב, ולכן חשוב להבין ולזכור שהביטוי הזה אינו מדויק כלל ביחס לבורא-עולם, ורק מפני שאין לנו שום יכולת אחרת לבטא את דרישתו ומטרתו של הקב"ה בנו וכיו"ב, אנו אומרים שזה הוא "רצונו".
ברם, אם אנחנו מבטאים את רצונו של הקב"ה מאיתנו במילת "רצון" אשר לקוחה מעולם בני האדם ומבטאת את רצונו של האדם, מבלי להבין שמדובר במלה מושאלת אשר אינה מבטאת באמת את אמיתת רצונו של בורא-עולם, אנחנו עלולים בקלות לשגות במחשבה שרצונו של הקב"ה דומה לרצון של בני האדם, וששניהם נובעים ממקורות דומים.
כלומר, כמו שיש לאדם רצון נפשי אשר מבטא שאיפה או כמיהה או השתוקקות, כך כביכול יש להקב"ה רצון אשר נובע מרגשות ומנטיות להשגת כיסופים ומאוויים. וברור שכל התיאורים הללו שגויים ביחס להקב"ה ואף עלולים לדרדר להגשמה, כי אין לו שום שאיפות או כמיהות או כיסופים או מאוויים וכיו"ב, ולא רק כי אין שום דבר אשר אין ביכולתו להשיג, אלא ובעיקר כי אין בינינו לבינו שום נקודת דמיון השקה והשוואה.
ולכן רבנו מוסיף בתוך דבריו שתי מלים חשובות מאד: "במה שרצה"...
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).
"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ" (יש' מ, יח).
"וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (שם, כה).
Commentaires