רוחות מספרות

ידועה התאוריה בעולם הקבלה לפיה ישנן נשמות שנפטרות מהעולם בלא תיקון ובבית דין של מעלה גוזרים עליהם להענש ב'כף הקלע', ואותם נשמות לעתים חוזרות ומשוטטות בעולם, ואף ישנן מקרים שנכנסות בגוף של אדם שחי בעולם הזה, והוא מה שנקרא 'דיבוק'. יש להעיר שגם בנצרות מספרים על מקרים דומים.

הספר המוכר ביותר בתחום הזה הוא הספר 'רוחות מספרות' של המקובל יהודה פתיה מבגדד. שם הוא מתאר עשרות מקרים שהיה נוכח בהם, ישנן מקרים שהוא הצליח להוציא את הרוח ויש כאלה שלא.

ואלו מעט מדבריו (רוחות מספרות, עמוד 137):

"ומעתה הט אזנך ושמע מה שסיפרו לי הרוחות, בהיותם עומדים לפני בית הדין הגדול: בשנת סת"ר באה אלי האישה חנה בת עקיבא, שהייתה מגולגלת בה נפש אישה אחת, הנקראת ג'חלה בת עמרם. אשת איש שחטאה עם ישמעאלי אחד ונשמעה לו בכל עת, וגם נוהגת כמנהג הישמעאלים. ואחרי כמה יגיעות וקיבוץ עם רב בבתי כנסיות והוצאת שבעת ספרי תורה ושבעה שופרות וצעקות, יצאה, ונתרפאה חנה לגמרי.

ועוד פעם שנייה, ביום חמישי כ' באדר א' התרס"ב, באה אלי חביבה בת רחמה, אשת יעקב יוסף דיידא, והייתה מגולגלת בה נפש אהרן נסים כהן, שהיה חשוך בנים ועם הארץ, ואחרי מעט יגיעות יצא ממנה.

עוד פעם שלישית, ביום ראשון י"ד בכסלו, באה אלי נועם בת לאה, שנכנס בה רוח, הנקרא יעקב בן גזאלה, שהיה גביר מפורסם בעיר בצרה, וחס על כבודו ועל כבוד משפחתו, ויצא הרוח תוך שלושה ימים. אמנם בי"ז בכסלו חזר הרוח ונכנס באישה הנזכרת, ועל ידי הייחודים יצא ביום שישי י"ט בכסלו.

עוד פעם רביעית, ביום שני כ"ב בכסלו ה'תרס"ג, בא ראובן בן משה מני בן רחמה שנכנס בו רוח הנקרא דוד יוחנן, המתקן מנעלים הבלויים ושם עמו עזיזה. והייתי עוסק עמו, עד יום שישי ט"ז בשבט. וביום ט"ז בשבט, כאשר הייתי מייחד עליו, רעדו כל עצמות ראובן הנזכר, ופשט את רגליו בפשיטות חזקה מאוד וברעדה והרגיש כאילו נתלשו ונעקרו אצבעות רגליו לגמרי, ואחר כך יצא הרוח מאגודל רגלו ולא הזיקו כמו שהשבעתיו. וכל מעשה אלו הרוחות ומה שדיברתי עמהם, הכול נכתבים אצלי בארוכה ולא העתקתים פה, לפי שאין בהם דבר הנוגע לדרוש שלנו"...

ובמקרה אחר הוא מתאר:

יהודי אחד, בשם יחזקאל עזרא, שכינוהו כולם בשם "בכור", הגיע אליו ותינה בפניו בצער כי בעמדו בתפילה נכנסים בו הרהורים רעים, "וכאילו מדבר אחד מלבי ואומר לי שאמיר את דתי בדת הפרוטסטנטית, חס ושלום". האיש סיפר שהרהורי הכפירה שלו הפריעו לו ביותר בתפילותיו וכי הלך בשעתו אל מרן ה"בן איש חי" זצוק"ל, כדי שיביא לי מזור לנפשו. רבי יוסף חיים, ה'בן איש חי', שלח מכתב לחכם רבי אליהו מני זצ"ל רבה של חברון, שכתב לו כי "קליפה גדולה מלובשת בתוך לבו של בכור, אין לי עסק בה". רבי יוסף חיים הציע לאותו בכור לקחת אתו מזוזה לשמירה, אך היא לא הועילה, והוא פנה לרבי יהודה פתיה כדי שיעזור לו. רבי יהודה פתיה החל לייחד ייחודים ליד אוזנו של האיש והרוח, "כדי שייכנס הבל הייחוד בתוך אוזנו ותוך איבריו, כי הבל הייחוד מוציא את הבל הרוח". במהלך הייחוד החל הרוח שבתוך גופו של בכור לצחוק, ואמר שאם רבי יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" לא הצליח לסלקו, אין סיבה שרבי יהודה פתיה יצליח בזאת.

רבי יהודה פתיה המשיך בייחודיו ולא התייחס לדברי הרוח, ודרש מהרוח לומר לו את שמו ושם עירו. אך הרוח סירבה בתוקף רב. הרב פתיה לא חדל מייחודיו ותקיעות השופר, עד שנכנעה הרוח ושאלה מדוע הרב צריך לדעת את שמו ושם עירו.

"ברצוני לתקן את נשמתך כדי שתיכנס לגן עדן ולא תהיה עוד בכף הקלע", השיב לו מהר"י פתיה, אך הרוח הודיעה לו חגיגית שאין לה כל רצון להיכנס לגן עדן. הרב פתיה שב וייחד ייחודים עד שהרוח צעקה ואמרה ששמה הוא דוד בן סבתי בן רבקה מהעיר איזמיר, וכי הוא מומר שעבר עברות רבות.

בהמשך, בתיאור ארוך ומופלא, מתאר הרב פתיה את השתלשלות העניינים, עד לתגלית המרעישה, שלפיה הרוח הייתה רוחו של שבתאי צבי שר"י. הרב פתיה, שהתייעץ גם עם מרן ה"בן איש חי" והמקובל הנודע רבי שמעון אגסי, חקר ממושכות את רוחו של שבתאי צבי, והוא תיאר לו בפרוטרוט את קורותיו המחרידים לאחר מותו וכיצד עבר ממדור ייסורים אחד למשנהו, גלגולים ותלאות. הרב פתיה סידר לו סדר תיקון ארוך, ובסופו נכנסה רוחו של שבתאי צבי לגיהינום, ועזבה את בכור האומלל.

לא תמיד הצליח רבי יהודה פתיה להוציא את הרוחות והדיבוקים מתוך גופותיהם של עשרות האנשים והנשים שהגיעו אליו להיוושע.

"עוד בשנת תרס"ז, בחזרתי מעיר הקודש ירושלים ת"ו", כך מספר ב'רוחות מספרות', "באה אלי האישה מרת רימה בת פרחה, והיה בה רוח הנקרא יצחק בן כתון, והוא רשע ועם הארץ גמור, ויגעתי עמו כמה שנים ולא יצא, ועודנו עד שנה זו, שהיא שנת התקצ"ג, בתוך האישה הנזכרת, וסימא את שתי עיניה רחמנא לצלן".

כיצד רבינו הרמב"ם יפרש תופעה זו?