כאשר מילת היחס "אֶל" נוגעת לאמיתת ה' יתברך, לעולם אונקלוס מתרגמה באופנים ייחודיים, להרחיק ולשלול כל יחס וכאמור, יש בזה גם ביטוי של כבוד ורוממות קמי שמיא כאמור. יש בתרגומו הזה של אונקלוס שתי הרחקות מן הגשמות: הראשונה, בהרחיקוֹ את הראייה מאמיתת עצמותו של ה' יתעלה בתרגומו זה אונקלוס מבקש להרחיק אותנו מן ההשקפה שידיעתו של ה' דומה במשהו לידיעתם של בני האדם שוכני-בתי-חומר של השגחה, כוח וגבורה.

החוצבים המתוחכמים של חוקרי "היהדות" למיניהם. קצרו של דבר, הקב"ה ברא את המציאות באופן שלא יהיה בה מאומה שנשׂגב מיכולתו. כלומר, השאלה הנדונה היא משחק מילים מתעתע אשר משועבד לתפישותיו החומריות והמגשימות של האדם. כלומר, בבסיס השאלה גלומה ההנחה שכוחו של הקב"ה נמדד ביכולתו הפיסית להרים אבן! קצרו של דבר, אם איזה שוטה ישאל אותנו: "האם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא אינו מסוגל להרים?"

ולכן אנחנו חייבים להשתעבד לכומרים האורתודוקסים אשר יצילו אותנו בהוראותיהם המפורטות כיצד להינצל מדינה של ובכן, רובם המכריע של דבריהם הבל מהובל, ובמאמר לקמן אתמצת מה באמת צריך לעשות לפני חג הפסח, מבחינת כשרות

לאחר שרבנו פורשׂ בפרק הקודם (א, עג) את שתים-עשרה ההקדמוֹת הפסאודו-פילוסופיות של ה"מתכלמין", הוא עובר בתחילה חשבתי שהוא שגה בזה ומכלה את זמננו לריק, אך במחשבה שנייה הנני סבור שניתן ללמוד מעיסוקו היסודי של רבנו בעניינים הללו על חשיבותו של יסוד חידוש העולם, עד שרבנו הקדיש מזמנו אפילו לעסוק ב"מתכלמין", ובלבד ואין היות השמש עגולה עדיף מהיותה מרובעת או משולשת כי יחס כל התבניות לגופים בעלי התבניות יחס שווה, ואם כללו של דבר, זו הדרך הטובה לדעתי, ויש לי בה השקפה תשמענה בעתיד [לקמן ב, יט].

במורה (א, סד) רבנו מבאר את משמעויותיו של שֵׁם ה' שנאמר בכתבי הקודש: לעתים הכוונה בו היא רק לעצם השֵּׁם שנאמר בפה, לעתים הכוונה בו היא לאמיתתו של הבורא, ולעתים הכוונה בו היא לציוויו של הבורא יתעלה, והנה כל שמפארים אותו בני האדם; או בעצם קיומם של הנבראים המופלאים אשר מעידים על שכלול בריאתו וחכמתו, ובכך מובילים ואף כל זולתו יתעלה מרוממים אותו [=כל הנבראים מעידים על גדולתו ורוממותו של הבורא בעצם קיומם, שהרי מתוך האדם מחייב להתפעל ממעשי הבורא והבריאה, עד שהמשילוּ את ההתפעלות הגדולה הזו באמירתן של העצמות], הואיל

קצרו של דבר, אפר וגחלת – אסורים בהנאה, ולכן אסור להשתמש בהם ויש לבערם ולכלותם; והשלהבת של עבודה-זרה – מותרת, כגון להדליק מנר של עבודה-זרה את הנר שבידו. הלכה זו עוסקת בדיני ספק-ספקא של עבודה-זרה, דהיינו לכתחילה טבעת של עבודה-זרה שנפלה למאה טבעות כולן אסורות סכין של עבודה-זרה וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, כז): "סכין של עבודה-זרה ששחט בה – הרי זה [הנשחט] קצרו של דבר, כל שהשימוש בסכין של עבודה-זרה הינו דרך תיקון – הבשר שנחתך או הנשחט בו אסור, וכל שהשימוש

מערכת "אפיקים", המשתדלת כל השנים להשיג ידיעות מהימנות על מצבה של שארית הפליטה שנותרה בתימן, קיבלה הפעם שונה היה מצבם של יהודי עדן מאשר יהודי הצפון. ייתכן, שהתפקיד השונה שמילאו יהודי עדן לעומת נאמנות יהודי הצפון, הוא המסביר את הישׂרדותם של חלק מיהודי היום מתרכזת שארית הפליטה של יהודי תימן בצפון הארץ, בקרבת גבול ערב-הסעודית, באזור צעדה. הרופאים מתייחסים אליהם באותו יחס כמו למוסלמים.

בהנאה, וכאמור דינה של הבהמה עתה כדמי עבודה-זרה. קצרו של דבר, משמעוֹ ההלכתי של המושג "תפוסת יד אדם" הינו: עשיית פעולה כלשהי על הנעבד לשם עבודה-זרה, אשר ונראה לי שדינו של הבית חמור מדינם של אבנים ובהמות ואילנות וכו', משתי סיבות מרכזיות: 1) בית הוא מבנה קבוע דיני אבנים שנעבדו בין דינם של האבנים לדינו של הבית שראינו בסמוך יש עניין שווה ועניין שונה: העניין השונה ובכן, הוא לא מחויב להרוס את ביתו, אולם, חצי עביו של הקיר המשותף שבצד ביתו מותר בהנאה, וחציו של הקיר שבצד

להחלטה זו לא היה תקדים בכל שנות קיומה של מדינת ישראל, ובכלל, בכל שנות קיומו של העם היהודי לא היה כדבר הזה למעט בתקופות חשוכות מאד של גזרות ושמדות איומים ונוראיים על עם-ישראל. ויתרה מזאת, זו היא המטרה המרכזית של הייסורים, שנשׂכיל לקחת מוסרים ולהפיק לקחים! ובראשם גדולי-גללי-האסלה המשוקצים – כל אלה חינכו אותנו בשקר במשך שנים רבות כי התפילה היא מרכז הווייתו של ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעותם המחרידה של הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.

מה בין עבודה-זרה של גוי לעבודה-זרה של ישראל? בהלכות עבודה-זרה (ז, ה) נאמר: "מה בין עבודה-זרה של גוי לעבודה-זרה של ישראל? ומשמשי עבודה-זרה: בין של גוי בין של ישראל – אינן אסורין עד שישתמשו בהן לעבודה-זרה". וכן אם נתערב כוס של עבודה-זרה בכמה כוסות, או חתיכה מן הבשר שנכנס לביתה [של עבודה-זרה] בכמה חתיכות – יוליך במחירי עתק (ראו: 'המכנסיים המטונפים של קנייבסקי').

ובכן, להבנתי אין לתרום לשום עמותה סכומי כסף נכבדים, למעט לעמותה של הרב חן שאולוב, כלומר הנני ממליץ לתרום

משום איסור גזל, אבל יש בו איסור עסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם לעסוק כל ימיו אלא בדברי תורה וביישובו של השנייה, כל ההיתר הזה נכון למצבנו המידותי והרוחני העגום בימינו, אולם, אין לי צל של ספק, שכאשר נזכה לכונן ומורי-ההוראה, גם תלמידי החכמים לא ראוי להם לשחק במשחקי המזל הללו, וכדברי רבנו במורה (ג, יב) בעניין שאיפתם של

וגם בספר קהלת הוזהרנו מן החולי האנוש של רדיפת ההון: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (ה, ט). ובימינו המילה "סופיסטים" מתאימה ל"מורי החכמה" של ימינו, כלומר "גדולי הדור" או "גאוני העולם" או "קדושי באמצעות ההתעיה שלימוד המדעים ורכישת הדעת הינם כפירה, ולכן, כל ספר הזיות שאין לפניו סוללה של "המלצות" דמיוניות מבית-מדרשם של האלילים והאִטִּים, אין לעיין בו לשיטתם כי הוא מן "הספרים החיצוניים". 2)  הגדולים וזאת בניגוד מוחלט לתכליתה של התורה, שהיא אמצעי לסיגול מידות טובות, לרומם את האדם למעלת אדם ולהשגת ה',

ובכן, לקמן נבחן את מקורו של הכלל הנדון, ונראה שהוא עוסק אך ורק במנהגים, לא בהלכות דאורייתא או דרבנן, "לפיכך, יום ארבעה-עשר אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו-של-מועד. והוא קל מחולו-של-מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ומעלה שהוא זמן השחיטה. לאחר שראינו את המשנה נעיין בפירושו של רבנו למשנה זו, וכֹה דבריו שם: "לפי שאמר: 'נותנין עליו חומרי מקום ולשם הבהרת דברינו נעיין בהלכות עבודה-זרה (א, ט–יג) בעניינוֹ של אברהם אבינו ע"ה: "כיוון שנגמל איתן זה,

ייתכן שהאווירה שבה הן התנהלו והאופי המכוער של אישים וקבוצות "יפי נפש" שבלט בשעת מבחן של תרבות אנושית הרעיון של קיום שתי תרבויות בישראל צץ וקנה לו שביתה בשנות החמישים: אחינו האשכנזים זיהו עצמם עם התרבות אולם, לא היה די ברמזים, והיה צורך גם בהדגמות, אלא שהדגמות אלה העידו יותר על אופייה של התרבות האשכנזית אינני מבין מדוע פרס ראה בהפרעה של המזרחים בפתח-תקווה גילוי פשיסטי? כלום אין התגובה האשכנזית על קריאות דודו טופס מזכירה לו ולחבריו תרועות היסטריות אחרות של המונים משכילים

החברתיות, ובעיקר בתגובות לפוסטים הממומנים שלהם, כך תמחו בהם בצורה יעילה, וגם, תפרסמו את המילים הנוקבות של להשתלט על זולתו, וזו הבעיה הקשה עם הדת האורתודוקסית – אשר גם  מחללת-שם-שמים בעזות פנים בעושק שיטתי של

פרו-נוצריות הן, והמאפיין המרכזי במהותן ובהווייתן הוא שהציבור המרכיב אותן נתון תחת שליטה תודעתית מוחלטת של תפקידו של היסוד הראשון, שהוא יסוד מינות פגאני, הוא ליצור צייתנות עיוורת בקרב הציבור, וכן למנוע לחלוטין מאפיין נוסף של הכתות הללו הוא היררכיה חברתית הנקבעת לפי מידת הקרבה או הריחוק לשרלטן הכריזמטי שמוביל או הבסיס המרכזי אשר מאפשר את קיומן של הכתות המרושעות הללו הוא הטיפשות וחוסר המודעות של חברי הכתות. ה' אשר מחויב לחתור לכינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש.

אונקלוס מרחיק מן ההגשמה בהרחיקוֹ את פעולת נשיאת היד מה' יתעלה (אף שמדובר במשל ברור), ומתרגם שמדובר בקיום של וכבר ראינו שלל פסוקים שבהם אונקלוס שולל זיקה מסוימת לעולם החומר שיוחסה בפסוק לה', בהסיטו אותה לדברו של וביחס לאופני התרגום של "זרוע" ו"יד" כאשר הן מיוחסות לה' יתעלה, ראו בדוגמה קעא. וכבר הרחבתי בענייני התרגום של "זרוע" ו"יד" כאשר הן מיוחסות לה' יתעלה, בדוגמה קעא. ועוד, שאונקלוס לעולם מתרגם את מילת היחס "אֶל", כאשר היא מיוחסת לה' יתעלה, במילה "קֳדָם" (מאות רבות של

כמובן שלרשע הזה לא הייתה תשובה, והוא התחמק בתשובה מוכנה מראש "שלא ניתן לדעת ולהבין מאומה על דרכיו של הקב"ה" וכיו"ב, והוסיף "שצריך להתחזק בתפילה" וכו', ולא היה בדבריו שום זיק ולו הזעיר ביותר של חשבון נפש ויתרה מזאת, זו היא המטרה המרכזית של הייסורים – כלומר שניקח מהם מוסר ונפיק מהם לקחים, וכמו שנאמר במפורש כל אלה הלעיטו אותנו בשקר במשך שנים רבות כי התפילה היא מרכז הווייתו של האדם הדתי! בתמונת שער הרשומה: יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים (1878), ציור של מאוריצי גוטליב.

וגדולי המינים החרדים חברים המה לאנשים משחיתים, אשר מרוויחים הון עתק מצריכת-היתר המחליאה של החברה המודרנית בדרך זו הם הורסים את בריאותם על מזבח הבהמיוּת, ואת בריאותם של צאן מרעיתם על מזבח הכוח הפוליטי והכלכלי חמדת ממונם], או שיִּראֵהו ולא יעיד עליו בכך [=ורבים מגדולי האסלה המינים שותפים המה לסתרי העושק והחמס של ומוסיף רס"ג ואומר בפירושו הארוך: "דבריו אלה [של שלמה, הינם] הקדמת הודעה למי שמשתדל להיות צדיק, אומר לו בדברי רבנו טמון יסוד חשוב מאד, והוא שהקב"ה לעולם יהיה בעזרו של איש האמת, ויסייע לו תמיד להוכיח את האמת

אם אכן יתקבל החוק הזה הוא יהיה אחת העשיות הברוכות של הכנסת התשיעית. אחת הדוגמאות הנוראות היא ללא ספק תלאותיו של מר יוסף מלמד ראש מועצת ראש-העין. ואף-על-פי-כן, המשטרה לא היססה להביא את החשדות הללו לידיעתה של העיתונות והיא רקחה מרחקת של "האשמות" מכל אולם, כשהוכחו חפותו וניקיון-כפיו של מר מלמד, הזדרז העיתון לכתוב כתבה חיובית. אז חשתי את משמעותם הגדולה והנוראה של דברי חז"ל: 'מוטב לו לאדם למות ואל יתבייש'".

מלאכה" לכך שאין להם מלאכה כלל, אלא שהם יכולים להתבטל ממלאכתם כדי לעסוק בצרכי-ציבור, כגון: לימוד תינוקות של סנהדרין (יז ע"ב), רק פרשן סכל ונבל: [ג] "ועשרה בטלנין – עשרה בני אדם בטלין מכל מלאכה [=כחרדים הפרזיטים של – ואם ראוי וכשר להתפרנס מן הקופה הציבורית רק בשל השתתפות בתפילת הציבור, כל-שכן וקל-וחומר לפי דמיונם של שמדובר בעוון חמור מאד, שהרי נאמר שם על הקב"ה: "מיד הוא כועס", כלומר מפשט מדרש זה ניתן להכשיר מימון של

הינו אחד המוטיבים המרכזיים בספר משלי, ולמרות זאת, הנטייה אחרי ה"תקינות הפוליטית" הינה אחת מאבני היסוד של וחמור מכך, סופם של אותם כסילים שדברי השקר שבפיהם יהפכו לאמת הפנימית שלהם, ולא רק כי השוחד מעוור עיני ומסוף דברי רס"ג לעיל עוד למדנו, כי רוממות כבודם של הכומרים השכירים אשר מהללים ומפארים זה-את-זה בתארים מסולסלים; וכן רוממות כבודם של כל יושבי הישיבות למיניהם, כאילו בלימוד תורת מינותם המשמימה הם פועלים " שבים שוב ושוב לאכול את אותו התבשיל המתועב שהוגש ונערך והוכן לפניהם, תבשיל שיצא ממטבחי המינות והמוות של

[להלן תמלול דברים שנאמרו על-ידי ד"ר הני זוביידה בתוכנית "משכן לילה" (17.5.20) לזכרו של אבא מרי – יוסף את הדברים כתף ושיתף ד"ר מנשה ענזי מהמחלקה להיסטוריה של עם-ישראל, שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. , הובילו למחאות ולהפגנות, ובסופו-של-דבר, גם להקמת ועדות הבירור והחקירה השונות. שניהם לא חסכו זמן וכסף, ולבסוף הצליחו להביא ליציאתם של יהודים רבים בשנת 1962. אני מרכין ראש על הליכתו של עוד אחד מדור הנפילים של ארצנו, ללא שקיבל את ההכרה הממסדית שמגיעה לו כגיבור

בשבוע שעבר איבדנו איש יקר ואחד מעמודי התווך של המאבק המזרחי בישראל. על אף שפעמים רבות ההיסטוריוגרפיה של המאבק המזרחי מתעלמת מכתיבה כאקט של מחאה, לגבי הקהילה התימנית היה "דעת" של חיים שר-אבי, שהיה אחיו של חבר הכנסת מטעם מפא"י ישראל ישעיהו-שרעבי. האומץ והנחישות של דחוח-הלוי. אני מעיינת בגיליונות "אפיקים" שברשותי והדומיננטיות של דחוח-הלוי ניכרת בכל עמוד.

תואר לעצם או למאפיין כלשהו לעצם, כלומר האם השם 'אניה' מבטא שם עצם כגון 'אניה', או נספח לעצם כגון צבעה של כלומר, הוא אמנם לא נכשל בדימוי ישיר לבורא-עולם, אך הוא נכשל בהחלט בריבוי אמיתת עצמותו של הבורא, ומחריב [כמו שאר הנבראים כגון האדם] ולא אותם הנשואים [תאריו החיוביים] כמו הנשואים הללו [כמו תאריו החיוביים של האדם, וכל זה לפי דמיונו של סובר התארים], ותהיה תכלית השגתנו לפי דעה זו שיתוף לא יותר [שהרי החלטנו שיש קצרו של דבר, אם מחייבי התארים עובדים אלהים אחרים, מה יהיה דינם של גדולי-טחורי-האסלה?

במדנים [בתכסיסים ובתחבולות] לא ישיג מאומה [=לא יימלט מהכלא], ויבואו מהמדנים לידי התדיינויות [בסופו-של-דבר ובעת הוויכוח יקל ביריבו ואף יזלזל בו [כמנהג עורכי-הדין המושחתים והמרושעים של ביבי, להטיל רפש באופנים בדבריו האחרונים רס"ג מתאר את שיטותיהם של ביבי ולוין ורוטמן ויתר הרשעים אשר קמו עלינו לכלותנו: אנשי הזדון ההנאה מדברי-תורה, כי כל הנהנה מכתרה של תורה – נעקר מן העולם. ולאחר עשרות שנים של צביעות ושיתוף פעולה עם עולם השקר, יתעוורו עיני שכלו והסכלות תתקבע במחשבתו.

הדמים" הם אפוא בעלי העבירות, ובימינו הדברים מכֻוונים בעיקר לחוצבי התורה למיניהם, אשר משתמשים בכתרה של ואחזור לרס"ג שבפירושו הקצר מוסיף: "אם היה המושל מאזין לדברי השקר, יהיו כל משרתיו רשעים", ואכן, כל משרתיו של ואין גבול לשקריו ולרמאותו של אחאביהו הרשע, ורק אתמול הוא הודיע שהוא חיכה לעדות שמונה שנים! למלא את ייעודנו: לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש ולהיות עם חכם ונבון, ויהי רצון שנזכה לראות את התממשותה של

ריחוקו של עם-ישראל מאלוהיו גורם לו בהכרח להתדמות לעמים אשר סביבותיו, כלומר לאחוז בשביבי עבודה-זרה או אחרי ברכות (סעודות 'אמנים' ושמא צריך לומר 'סעודות המינים'). 6) הפיכת התורה לכלי פרנסה ועקירת תפקידו של שוויון מגדרי שאינו קיים בטבע. 8) התהדרות ב"מדינה יהודית" גם מבלי שמקיימים בה את תורת משה. 9) שילוב של

ומשמעוֹ ביחס לה' יתעלה הוא חלות עונש כבד, אונקלוס לא נמנע מלתרגם את הפסוק באופן מילולי, שהרי משמעוֹ של כְּנִשְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא", דהיינו ועל כל העדה יחול העונש הכבד, וזאת אם לא יקיימו בדקדוק את הוראותיו של וברור שהרוגז הוא עונש כבד, שהרי כאמור רוגז איננו חל והוא חלקו ונחלתו של הכועֵס והרוגֵז לבדו, אלא, העונש רְגַז מִן קֳדָם יְיָ", כלומר, גם בי חל עונש כבד מלפני ה', וגם כאן רואים בבירור שהרוגֶז שנאמר בתרגומו של נפשו האומללה של הכועֵס והרוגֵז, רק העונש הוא זה שחל, ולכן ברור שהרוגֶז הוא עונש כבד.