נראה לי שאצליח לשפוך אור מזווית מסוימת על הנושא הכאוב הזה, כי מצד אחד איני תימני כך שטרם פיתחתי סנטימנטים לנושא מה שעשוי לקצר את דרכי להגיע לחקר האמת, ומצד שני, אמנם הנני אשכנזי אך איני חש מחויב לאיזה אשכנזי כלשהו אלא לדרך האמת בלבד.
טרם שאחל, חשוב להבהיר שמדובר בעונש מאת ה', כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט. והנה לפניכם דוגמה: בספר יחזקאל (כד, כא), תואר עונש חורבן בית-המקדש הראשון וכן עונש חמור מאד נוסף שנלווה לו, והוא הריגת הבנים והבנות אשר יפלו במלחמה: "הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ" (יח' כד, כא). נמצא, שייתכן והקב"ה יחריב אפילו את מקדשו ויכלה את הבנים והבנות במלחמה, כדי להשיב לחוטאים כראוי להם – "לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' לב, יט).
כיום אנו מבינים עד כמה הדרדעים המזויפים ובראשם רצון ערוסי ויוסף קאפח, אשר חברו חבר לראש הנחש: להנהגה הבכירה של הדת האורתודוקסית, אחראים לחורבן דרך האמת.
אותם דרדעים למחצה לשליש ולרביע נושׂאים על נס את דרך האמת אך מתעים ומכסים עליה. הם מטשטשים ומעוותים אותה והופכים אותה לדרך שקרית ומתרפסת שבה יוכלו לרכוש את אהדת ההמון ולצבוֹר כוח פוליטי וכלכלי. כך כיום מחריבים את התורה שנחלנו בהר סיני.
ומדוע עוונם של הדרדעים השכירים הוא כל-כך חמור? ובכן, יש הבדל עצום בין סתם טמבל שחובר לחבר המרעים האורתודוקסי, לבין דרדעי שמכיר את המקורות המהימנים של דת-משה, שחונך לאורם, ושביכולתו להדריך את עם-ישראל לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש. ובשתי מלים: מכיר ומורד, ויותר מדויק לומר הכיר ומורד, כי בסוף ימיהם ערוסי וקאפח כבר נתעוורו לחלוטין מדרך האמת, והיו בטוחים שניתן ללכת בה ולהחזיק בדת פרו-נוצרית.
טובל ושרץ בידו. והטמא שטובל ואוחז שרץ בידו מוסיף טומאה על טומאתו.
לסיכום, היסוד הראשון שחשוב להבין הוא ש"אין ייסורין בלא עוון", ואם יהודי תימן סבלו ייסורים, יש להם חלק גדול מאד בעובדה שאותם הייסורים הגיעו אליהם. אמנם, חשוב לשוב בתשובה ולהילחם ברשע שגורם את הייסורים, כי אין אנו יודעים, שמא ישוב ה' מחרון אפו.
והיסוד השני הוא, שאם הדרדעים השכירים נכשלו ונחבלו בדרכי החטָּאים האורתודוקסים, אין ספק שיהודי תימן חטאו בחטאים חמורים מאד שגרמו להם לייסורים הגדולים הללו.
בעקבות אחיי האובדים
עו"ד רמי צוברי חושף בספרו "בעקבות אחיי האבודים" (עמ' 46) את העדות שקיבל מהגב' שולה מ' שעבדה בבית-תינוקות במושב "קדימה" בין דצמבר 1951 לפברואר 1953. "בית-תינוקות" משמש לרוב כמעון תינוקות רגיל אך גם כבית אומנה, הגב' שולה מספרת שמדי פעם בפעם היו מגיעות נשים מארצות-הברית דוברות אנגלית – "נשות המזרחי" – לבית התינוקות האמור, ואשר אליו הארגון שלהן היה נוהג לשלוח בגדים ומצרכי מזון וכיו"ב.
אותו בית-התינוקות במושב "קדימה" היה שייך ל"הפועל המזרחי", לתנועה אין קשר לעדות המזרח, נהפוך הוא, התנועה נוסדה בערש המינות וילנה (בירת ליטא) בשנת 1902 על-ידי הרב האורתודוקסי-ליטאי יעקב ריינס יש"ו.
על התנועה נכתב בויקיפדיה (כאן):
"התנועה ביקשה בעיקר לתרום את הכסף לישיבות בארץ ישראל [...] בסי גוטספלד, בת למשפחה אורתודוקסית מגליציה הייתה למנהיגת הנשים המגייסות כספים [="נשות המזרחי"]. בעקבות הצעתו של הרב ברלין [לימים: בר-אילן] התנדבה בסי בארגון כמגייסת כספים עבור 'המזרחי' למען הקמת בתי-כנסת וישיבות בארץ ישראל".
"הארגון כאמור נולד מתנועת 'המזרחי' העולמית וחולק עמו את האידאולוגיה שלו. מטרותיו הוגדרו בשנת 1936 כ'בניינה מחדש' של ארץ ישראל ברוח היהדות המסורתית".
(אורתודוקסי
כפי שנכתב בויקיפדיה, פירוש המילה "אורתודוקסי" הוא בעל הדעה הישרה או הנכונה, ואין דבר שמאפיין אותם יותר מאשר היותם חכמים בעיניהם.
הם מרבים "לסלוח לכל יהודי" ו"לשפוט כל יהודי לכף זכות", אך כל מטרתם היא להחניף להמונים כדי לפתוח את פיהם להחדרת תבשיליהם הנתעבים, תבשילי המינות והאלילות.
כעת נשוב לעדות של שולה מ' (מתוך הספר, שם):
"בהגיען [=נשות המזרחי] הן היו עוברות מחדר לחדר ומדי פעם היו לוקחות תינוק על הידיים ובודקות אותו. ביום שלמחרת כבר לא היה תינוק זה בבית התינוקות. שולה התעניינה בגורלו של אותו תינוק, ונענתה שהיה לו חום והוא נלקח לבית החולים. כאמור, תינוק כזה מעולם לא שב לבית התינוקות".
במקביל ל"נשות המזרחי" התקיים ארגון נשים נוסף ובאותו סדר גודל, גם הוא מארצות-הברית ושמו: "ההסתדרות הציונית הדסה", הוא הוקם בשנת 1912 על-ידי הגב' הנרייטה סאלד. הארגון הקים בתי-חולים ומרפאות, פעל לעליית הנוער ועוד. אך כשני עשורים לאחר הקמתו – משכבר היה אמיד ובעל השפעה – השתנתה הנהגתו ורובו הגדול הפך לבנות מהגרים ממזרח אירופה, כך העידה ד"ר מירה יונגמן, והוסיפה: "שמירה על זהות יהודית חזקה ו'יידישקייט' – אפיינו את המנהיגה הבולטת ביותר של הדסה בשנות השלושים" (נשים ציוניות באמריקה, עמ' 60). אגב, היא רוז ג'ייקובס שהייתה נצר למכשף "הגאון" מווילנה.
המסקנה היא שהאורתודוקסים החזיקו בכוח פוליטי וכלכלי עצום והיהודים בארץ נזקקו להם נואשות, אז אם תהיתם מי אפשר להן לקחת תינוקות ולשנעם? זה היה בעל הבית...
במאמר בעיתון "הארץ" מתאריך 9.7.2020 שכותרתו: "המסמכים מגלים: ילדי תימן נלקחו מהוריהם, אך לא למטרות אימוץ [אלא מסיבות רפואיות לטענתו]", נכתב כך:
"את עיקר ההישג המרשים של צמצום תמותת התינוקות ביישוב העברי – מכעשרה אחוזים במלחמת העולם הראשונה ועד לשלושה אחוזים ערב מלחמת העצמאות – ניתן לזקוף לזכות מפעל טיפת חלב של נשות הדסה. הקו המנחה של המיזם יובא מצרפת ומארה"ב, אך רק ביישוב העברי הפך המישטור המוסדי של הינקות לנחלת הכלל, בין אם במרפאות של הדסה ובין אם במרפאות קופות החולים [שגם מהן הוקמו על-ידם]".
קצרו של דבר, בדומה לארגוני ה"חסד" הפועלים כיום – העוול שהם גורמים הוא גדול מאד. כי אותם ארגונים היו דואגים לרפואת עולים נחשלים ומפגרים, לפי תפישׂתם, ובזה הצדיקו את עצמם ונתנו לעצמם הכשר לגניבת תינוקות מחיק הוריהם ומשפחתם, והנה לפניכם סיפור עדין יחסית מתוך מאות רבות של עדויות דומות, שפרסמה עמותת עמר"ם (כאן):
אחותה של נותנת העדות חלתה בגיל חודש, היא אושפזה בבית-החולים הדסה שבתל-אביב. אמרו לאמהּ שאין אפשרות שתישאר ללון אז הגיעה לבקרהּ פעמיים ביום, שישה ימים לאחר מכן התינוקת החלימה וטענו שתשתחרר מחר, אך ביום למחרת המיטה הייתה ריקה. היא שאלה היכן התינוקת? טִרטרוה מאחות לאחות, ולפתע הגיחה אחות גסת-רוח שאמרה: "הבת שלך נפטרה, אין לך מה לחפש כאן", היא ביקשה לראות את התינוקת אך אמרו לה שהיא נקברה, "את צעירה ותביאי עוד הרבה ילדים" אמרו לה.
זהו אפוא דבר נוסף שלוקים בו האורתודוקסים ושאר הזרמים שכופרים בתורת האמת ומתעים את עמנו בהבל: הדיסוננס הקוגנטיבי (=התאמת תפישׂת העולם לפי הרצון והשאיפה) שהרי גונבי הילדים שכנעו את עצמם ברוב גאוותם עריצותם עיוורונם ורדיפת בצעם, שהם עשו חסד לתינוק התימני (ואף להוריו!), כאשר מנעו ממנו לחזור למעברה שהייתה בעיניהם מדינת עולם שלישית, ואין שום היתר או הצדקה אמיתיים לגנוב ילד מהוריו ומחיק משפחתו.
רדיפת הבצע גזענותם ועריצותם עיוורו אותם לחלוטין מן המוסר האנושי הבסיסי, הם שכנעו את עצמם שהם עושים חסד עד שהחליטו לשקר להורים שהילד מת. על השקר הראשון הוסיפו עוד שקרים רבים: הוסיפו כמה שמות לאנשים שבין כּה מתו ואולי גם בדו קברים, וכיו"ב. אולם, אין להתפלא שמעשים כל-כך קשים וחמורים יצאו מקרב צאצאי המינים יוצאי ארצות אדום, שהרי מי שמעוות מזייף ומסלף כתבי אלהים חיים, לא ימנע מגניבת ילדים.
"וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת" (שמ' כא, טז).